בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כשהתחבורה האווירית היתה עדיין בחיתוליה, שני אחים ניו-זילנדים הציעו שירותי הסעה מדמשק לבגדד, דרך המדבר הסורי. ולא, זה לא היה עם גמלים, תחילה הם עשו זאת עם קדילאקים, אבל אחר כך התקדמו לאוטובוסים מרווחים ומפנקים, חלקם אפילו צוידו במיזוג אוויר
מאת: עופר אדר
01/08/25
מה עושים שני חיילים ניו-זילנדים, שנלחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת צבאו של הגנרל אלנבי, בתום הקרבות? השניים, האחים נורמן וג'רלד ניירן (Nairn), שהכירו היטב את המזרח הקרוב בעקבות שירותם הצבאי, התמקמו בביירות והקימו עסק למכירה של כלי רכב שקנו מעודפי הצבא. לאחים כבר היתה היכרות מוקדמת עם תחום הרכב. אביהם, שהיה סוג של רופא כפרי, קנה לצורך עבודתו מכונית כבר ב-1905 והשניים, שהתאהבו במכונה הרועשת, הקימו עוד לפני פרוץ המלחמה סוכנות מצליחה למכירת אופנועים, ובין היתר היו הנציגים של הארלי-דווידסון בניו זילנד.
העסק שהקימו בביירות, לעומת זאת, לא הצליח להתרומם וכבר ב-1919 ניצלו את המכוניות שקנו ולא הצליחו למכור, כדי לפתוח שירותי הסעות מביירות לחיפה ובחזרה. ב-1923 פנה אליהם הקונסול הבריטי בדמשק, וביקש מהם לבדוק אפשרות להוסיף קו הסעות מדמשק לבגדד. קו כזה היה יכול לקצר משמעותית את הזמן שנדרש מחיילים בריטים שהוצבו בעירק כדי להגיע הביתה, בעת שיצאו לחופשות מולדת. בחודש אפריל 1923 נערכו נסיעות מבחן ראשונות, עם שלוש מכוניות: אולדסמוביל, ביואיק ולנצ'יה. את המרחק של 880 ק"מ הם עברו בשלושה ימים. נורמן ניירן הציע לאנשי הממשל הבריטיים את השירות של האחים להעברת דואר במסלול הזה, ולאחר שהתקבלה הסכמה ונחתם חוזה לחמש שנים, האופרציה יצאה לדרך.
האוטובוס על בסיס המרמון-הרינגטון
בעזרתו של שייח' בדואי שהיו לו אינטרסים בהצלחת הקו (בין היתר הוא היה מבריח זהב…) נרכשו שבע מכוניות קדילאק v-63 חדשות, דגם שהאחים מצאו כאמין ועמיד ביותר, עם מערכת קירור מנוע טובה, וגם מספיק מרווח ונוח לנסיעה כל כך ארוכה תוך נשיאת שניים או שלושה נוסעים בתוספת מטען ודואר. בקדילאקים הותקנו מיכלי דלק נוספים, מקרר, מיכל של מי שתייה, וכל רכב נשא מזון ואספקה לשבוע וגם כלי עבודה וחלקי חילוף רבים למקרה שיידרשו תיקונים בדרך.
באוקטובר 1923 נחנך הקו רישמית, והוא קיצר את זמן המעבר של דואר מבגדד לאירופה לכ-10 ימים לעומת 30 הימים שנדרשו בעבר, כי הדואר נשלח באוניות אל פורט סעיד, דרך תעלת סואץ, סביב חצי האי הערבי לנמל בצרה ומשם ברכבת לבגדד. המחיר לנוסע היה 30 ליש"ט מביירות לבגדד, וזאת בהשוואה למחיר טיסה (מקהיר לבגדד) שעמד על 150 ליש"ט של אז. הדרך היבשתית היתה נוחה יחסית, והקדילאקים שייטו במהירות של עד כ-110 קמ"ש (70 מייל לשעה) במרבית המסלול, שכן המדבר הסורי אינו חולי ורובו אדמה קשה.
הנתיב שבו התקיים קו ההסעות
בתחילה, רק שתי מכוניות ביצעו את הנסיעה מדי שבוע, אך עד 1925, שמונה-תשע, או אפילו שתים עשרה מכוניות נסעו בו-זמנית בשיירות. הנהגים הבדואים שהועסקו בתחילה הוחלפו בערב-רב של "שכירי חרב", רובם חיילים לשעבר מארצות אנגלו-סקסיות: אנגלים, אוסטרלים, ניו זילנדים, קנדים ואמריקאים, חובבי אלכוהול ונשים. כדי לשלוט בהם ולדעת היכן למצוא אותם, משפחת ניירן נתנה לכל אחד מהם בית וסיפקה להם גם חברה נשית...
עד 1927, בוצעו כמעט 4,000 נסיעות, עם כ-20,000 נוסעים ו-4,500 שקי דואר. הקדילאקים אמנם "הוצאו לגמלאות" רק אחרי שגמעו כ-350 אלף ק"מ כל אחד, שמתוכם כמעט 75 אחוז בדרכי המדבר, אבל הצורך בכלי רכב גדולים יותר היה ברור. בתחילה נוסו אוטובוסים של חברת סייפוויי ולאחר מכן גם של חברת A.C.F, אבל הם לא סיפקו את העבודה שציפו מהם.
בשנת 1934, הציגו האחים שני אוטובוסים חדשים שנבנו על פי תכנון שלהם, שהוגדרו אז כ"אוטובוסים הכי גדולים בעולם". אלו היו בעצם סמי-טריילים, שהנגרר הוא קרוואן אטום לאבק, עם שתי מחלקות ל-40 נוסעים ותאים גדולים למטען. הסוס הגורר היה מתוצרת מרמון-הרינגטון, עם הנעה 6X6 - מה שפתר את בעיות העבירות בחורפים שבהם ירד גשם במדבר - ומנוע דיזל מתוצרת הרקולס שש בוכנות בטור שסיפק כ-200 כ"ס (קישור לכתבה על כלי הרכב רבי-המינוע של מרמון-הרנגטון). המשאיות האלו פותחו כדי לעבוד בשדות הנפט של עיראק שהתגלו באותן שנים, ונדרשו שינויים מעטים כדי להתאימן כ"ראש גורר" לאוטובוסים. בכל אוטובוס כזה יצאו שלושה נהגים והנסיעה התבצעה ללא הפסקות, כשהנהגים מתחלפים ביניהם.
הפולמן עם גורר מתוצרת וייט
אבל גולת הכותרת היה אוטובוסי ה"פולמן", שנבנו בשנת 1937, תוך שימוש ברכיבים של חברות שונות. הפולמנים היו בעלי קומה אחת בלבד אך הם היו ממוזגים והיו בהם גם מתקני רענון. בפולמנים היה פחות מקומות לנוסעים, 18 מושבים בלבד, אבל האוטובוסים החדשים הפחיתו את זמן הנסיעה מ-24 ל-18 שעות. הסוסים הגוררים היו מתוצרת חברת וייט, בעלי שני סרנים בלבד. כל פולמן כזה עשה כמיליון וחצי ק"מ לפני שהוצא מהשירות (קישור לכתבה על רכב מודרני יותר, שנבנה לפי אותה תפיסה).
בשיא פעילותם, לניירנים היה מוסך משלהם בדמשק בו טיפלו בכלי הרכב של החברה, וצוות עובדים שמנה קרוב ל-100 איש. עם השנים, הקונפליקטים במזרח התיכון הפכו את המסע למסובך יותר ויותר, הטיסות הפכו לאלטרנטיבה זמינה ובשנת 1952 האחים מכרו את העסק לעובדים שלהם, מה שגרר אחריו סגירה סופית של הפעילות בשנת 1959.
ככל הידוע, לא שרד אף אחד מכלי הרכב שפעלו במסגרת החברה.
12 תגובות
1
אורח/ת - חובב היסטוריה
02 באוגוסט 2025 ב 10:02
סיפור מוטורי נוסטלגי יפה מאוד
2
אורח/ת - אפי
02 באוגוסט 2025 ב 12:47
מעניין לראות את רשימת הנוסעים של אז
3
אורח/ת - ניר גרינברג
02 באוגוסט 2025 ב 16:10
גם בארץ היה אוטובוס נגרר מתוצרת חברת מרכבים
5
אורח/ת - Asaf Habari
02 באוגוסט 2025 ב 16:16
בניה פשוטה וחכמה...
נוסע פי אלף מהמכוניות המדברות.. חחחח
6
אורח/ת - Ofer Shbtay
02 באוגוסט 2025 ב 16:16
סבא שלי היה נוסע במשאיות האלה
7
אורח/ת - Roni Sharon
02 באוגוסט 2025 ב 16:17
מרמון הרינגטון חצתה את המזרח התיכון בתקופת המנדט הבריטי מעירק למדינות חוף הים התיכון
8
Ogash Ofer
02 באוגוסט 2025 ב 16:22
מרמון הרינגטון חצתה את המזרח התיכון בתקופת המנדט הבריטי מעירק למדינות חוף הים התיכון
9
אורח/ת - Or
02 באוגוסט 2025 ב 23:10
מגניב ביותר, תודה על השיתוף
10
עופר אדר
03 באוגוסט 2025 ב 00:06
מרמון הרינגטון חצתה את המזרח התיכון בתקופת המנדט הבריטי מעירק למדינות חוף הים התיכון
11
עופר אדר
03 באוגוסט 2025 ב 00:08
מרמון הרינגטון חצתה את המזרח התיכון בתקופת המנדט הבריטי מעירק למדינות חוף הים התיכון
12
אורח/ת - אפי
03 באוגוסט 2025 ב 07:19
אם כמה דלק שהמשאית הזאת לקחה רק בערב הסעודית היה אפשר להישתמש בה
תגובות