יומן מסע ג'יפים רומניה - יולי 2026

היום הראשון - מסע ג'יפים ברומניה

נפגשנו בשעת בוקר מוקדמת בשדה התעופה בן גוריון. כצפוי ביולי (2026) השדה היה מלא באנשים, ולאט לאט החבר'ה התחילו להגיע. הקבוצה שלי קטנה ומורכבת ממשפחה אחת: סבא בנטו, בתו ענת, בנה חגי ואחייניתה אביגיל בג'יפ אחד. אליהם הצטרף הזוג המקסים שרון ורמי בג'יפ השני ואל הג'יפ שלי, יחד עם המקומי, שלנו הצטרפה נאווה שותפתי הוותיקה לסופה למסעות ''חוצה ישראל נשים'' שאיתה תמיד יש על מה ועל מי לצחוק, ובעיקר לעשות שמח.

לאחר הרפתקאות בשדה התעופה בן גוריון, בטיסה קצרה יחסית - כשלוש שעות, נחתנו בנמל התעופה אוטופני בפאתי בוקרשט. בצעדה קצרה הגענו אל הרכבים - 3 טויוטה (ות) קשוחות לשטח. העמסנו ציוד, עברנו תדריך בטיחות וחלקנו מכשירי קשר, כל זאת במזג אוויר מדהים של כ-22 מעלות.

בערב ההכנה הכנתי את כולם שאומנם רומניה בשיא הקיץ נעימה מאוד אבל מזג האוויר ברומניה משתנה ממש תוך דקות אז נקווה שנוכל להנות מימי שמש נעימים.

יצאנו צפונה!

המשימה הראשונה שלנו להתרחק מהאזורים העירוניים ולחצות את רכס ההרים המפריד מולאכיה לטרנסילבניה. עלינו על הכביש ועזבנו אט אט את העומס של בוקרשט. נסענו צפונה לכיוון פלויישט. פלויישט היא בירת מחוז פראחובה השוכנת בצפון מישור ולאכיה, למרגלות גבעות הקרפטים. מה שמייחד אותה זו העובדה שהיא נחשבת ל"בירת הנפט" של רומניה. שם הוקם ע''י יזם אמריקאי בית הזיקוק הראשון באירופה (1857), על כן העיר הייתה יעד אסטרטגי מרכזי להפצצות בעלי הברית במלחמת העולם השנייה.
בעיר יש תיעוד של קהילה יהודית כבר מהמאה ה-17, כאשר היהודים היו גורם חשוב בפיתוח תעשיית הנפט, המסחר והרפואה. לפני מלחמת העולם השנייה הקהילה מנתה כ-10,000 נפשות ובית הכנסת המרכזי ''בית ישראל'' שנבנה בשנים 1911-1912, עדיין עומד על תילו ומתוחזק במרכז העיר.

עברנו את פלויישט ונעצרנו במרכז קניות על מנת להצטייד לימים הקרובים בבשרים, גבינות וכל מה שיהיה לנו טעים לפיקניק בצהריים. המשכנו לכיוון צפון ולאכיה ועשינו הפסקה קצרה, לפני שאנחנו מתחילים להיכנס לשטח ועוברים את סכר המניצ'ו. סכר המניצ'ו בנוי מעפר וסלע מרשים והוא בגובה של כ-75 מטרים. הסכר נבנה על נהר טלאז'ן במחוז פראחובה שבולאכיה, ממש על הדרך המובילה אל המעבר מולאכיה לטרנסילבניה, מתחת להרי צ'יוקש שאותם אנו צריכים לחצות.

עצרנו להפסקת צהריים קצרה, יוצאים לחלץ עצמות ולעלות על הגשר החוצה את נהר הטלאז'ן, כשבשנייה מזג האוויר מתהפך עלינו והגשם התחיל... בהתחלה היה נראה כמו משהו שיחלוף, אך ככל שהזמן עבר הגשם רק התחזק. אני חשבתי שיהיה קצת זמן חסד לקבוצה להתרגל לרכבים ולפחות את הטיפוס הראשון שלנו לא נצטרך לעשות בגשם שוטף. לשמחתי בזמן שאנחנו חוצים את סכר המניצ'ו, בעצירה לשילוב הרכבים להילוך כוח ( LOW ), הגשם נפסק ואנחנו מתחילים לטפס.
סוף סוף דרך מעברי ההרים הנוף העוצמתי נפתח אלינו. החבר'ה מתחילים להתרגל לרכבים ואנחנו עם הפנים צפונה עד לנקודת המעבר הרשמי, תוך שאנחנו נוסעים לאורך נחלים ויערות מרשימים. על הדרך אנחנו עוצרים במפלים מרשימים, החבר'ה ואני יוצאים מהרכבים לראות מקרוב. הגענו אל המעבר מולאכיה לטרנסילבניה, שהינו חלק מרכס הקרפטים ומהווה גבול טבעי אקלימי ותרבותי בין נסיכויות ולאכיה בעלת ההשפעה העות'מאנית-אורתודוקסית לטרנסילבניה בעלת ההשפעה ההונגרית – הבסבורגית (אוסטרית).

אנחנו ממשיכים לכיוון כפר הולדתו של ואלי - המדריך המקומי שלנו, שאיתו אנחנו עובדים זאת השנה השישית. בדרך חזינו בדבר מדהים! זו הייתה הפעם הראשונה שלי שאני רואה דוב, או יותר נכון גור דובים פראי בטבע (ולא בדרך של הטרנספגראשאן). הדובי שהופתע מהג'יפים שלנו ונתן תצוגת תכלית יפה של בריחה, כשהוא חוצה את הכביש. אני בעיקר מדמיין שאני מצלם אותו, אבל מההתרגשות החזקתי את הטלפון עם המצלמה סגורה... לשמחתי יש צלמים טובים ממני וואלי שלידי הצליח לצלם את הדובון במנוסתו. נרשמה התרגשות גדולה לפחות מצדי ומצד נאווה.

הגענו לכפר וואמה בוג'ולי השוכן למרגלות המדרונות הצפוניים של הרי צ'יוקאש ובעמק נהר בוזאואו. שם עצרנו לארוחת ערב מקומית אותנטית וטעימה. לאחר מכן אנו נכנסים לבית ילדותו של ואלי, כשהחבר'ה נחשפים לראשונה לבית אותנטי שלא השתנה מאז שסבא של ואלי בנה אותו - דרך מלחמת העולם השנייה ועד היום. וכך גם ההבנה שלא מעט מתושבי הכפר חיים כך עד היום.

יצאנו ליעד הסופי שלנו ליום זה - העיירה סוונט ג'ורגו' בירת מחוז קובאסנה שבמזרח טרנסילבניה. העיירה נוסדה כישוב ספר של המעמד הסזקלרי שהיו בעצם שומרי הגבול ההונגרים.

הגענו למלון הקטן, כשבמטבח קיבלה אותנו גברת שמדברת עברית מצוין שנשארה עמה מהימים שעבדה בישראל. חלוקת חדרים זריזה ותוך 10 דקות חלקנו יורדים לבירה אחרונה יחד לפני השינה למרות הלילה נטול השינה, הטיסה והיום הארוך שהיה לנו.

היום השני - מסע ג'יפים ברומניה

התעוררנו לארוחת בוקר במלון ולאחר תדריך קצר על המשך היום יצאנו לדרך. עברנו דרך כפר הצוענים, השוכן לצד העיירה - כמקובל בעיירות ברומניה. תחילה יצאנו צפונה בין ההרים ועמדות הציד ומשם לנביעת מים שמשרתת את תושבי האזור שאוהבים את מי ההרים המוגזים. ואנחנו? קצת פחות, למעט בנטו ששתה בהנאה...

יצאנו לכיוון עמק הזלן, עמק יפהפה ולאורכו נהר שבימים אלה זורם ברוגע, כשהגענו לכפר הקטן שממנו נכנסים לעמק הזלן הבחנו שיש חסימה ואי אפשר לעבור. כל הדרכים בכפר חסומות ואנחנו לא יכולים להתקדם... המקום כל כך מרוחק שלא הרגישו שום צורך להציב שלטים או משהו שמרמז שאי אפשר לעבור.
לעשות עיקוף זה אומר שאנחנו מדלגים על העמק הזה ונוסעים שעתיים וחצי על הכביש. לאחר התייעצות קצרה עם ואלי החלטנו לבדוק אם יש עוד אופציה דרך פאתי הכפר ביער. סובבנו את הרכבים וביקשתי להמתין לנו שנוכל לבדוק אם יש דרך. מצאנו משהו דרך הנחל, רק שהנחל עצמו לא מתוחזק ולא מעט עצים קרסו לתוכו בסופות החורף. קראתי לחבר'ה והתחלנו במלאכת פריצת הדרך. אני עבדתי עם מסור השרשרת, החבר'ה פינו את העצים, ותוך כחצי שעה כבר חזרנו לתנועה לעבר העמק.
קצת אתגרי עבירות בכניסה ואז נסיעה בתוך נתיב המים בנחל ואנחנו מצליחים לצאת מצדו השני של הכפר ומשם להיכנס לציר שמוביל לתוך עמק הזלן.

צו השעה אמר לנו שצריך לעצור לארוחת צהריים, ומה יותר טוב מפיקניק על שפת נחל... פרסנו את הדברים ובעודי מדבר עם נאווה, אני מרים את העיניים ואומר לה שנראה שהגשם בדרך אלינו אבל בטח יש עוד לפחות חצי שעה... תוך 5 ד' נפתח עלינו המבול והחבר'ה התארגנו מהר להחזיר הכל לרכבים, לשמחתנו הספקנו "לחטוף" משהו לאכול.

מכאן היינו חייבים ''לדחוף'' קדימה לפני שמי הנהר עולים והעמק כולו מוצף בגשם החזק שנפתח עלינו. אנחנו מתקדמים והאדמה הופכת יותר ויותר בוצית, באחד המעברים שרון מדווחת שהיא ורמי שקעו וצריכים עזרה קטנה. סובבנו את הרכב ותוך שתיים שלוש דקות - תוך כדי הגשמים שלא מפסיקים, הם מחולצים ואנחנו ממשיכים קדימה. אין זמן לעצור, אנחנו חייבים לצאת מהעמק ולחצות את הנהר כמה וכמה פעמים. לשמחתנו הנהר עדיין לא התחיל לעלות על גדותיו, למרות זרימה של מים מההרים ביובלים אל העמק.

הצלחנו לצאת בשעת אחר הצהריים עם רכבים נקיים יחסית הודות למעברי המים. הגשם לא מפסיק וכאשר הבנתי שמקטע השטח הבא יכול להיות מסוכן, קיימנו שיחה קצרה (התענוג שבקבוצה קטנה) והחלטנו לדלג עליו כי עם בטיחות לא משחקים. המשכנו לכיוון ויסקרי וכשהגשם נרגע נכנסנו למקטע השטח האחרון שלנו, אשר הביא אותנו עד לכפר המיוחד הזה שאני אוהב במיוחד - הכפר ויסקרי. הכפר ממוקם בלב מחוז בראשוב שבחבל טרנסילבניה. הוא שוכן בעמק כפרי ירוק ומבודד, מוקף גבעות מיוערות ושטחי מרעה, ומאופיין בנוף כפרי שמור ובדרכים היסטוריות.
הכפר הוקם במאה ה-12 על ידי מתיישבים סקסונים (גרמנים) שהובאו לאזור על ידי מלכי הונגריה כדי להגן על גבולות הממלכה, כפר זה הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק''ו, ובמרכזו כנסייה מבוצרת ומשומרת שגם זכתה להיות מוכרת כאתר מורשת עולמי. ויסקרי בעלת השפעת התרבות הסקסונית בטרנסילבניה עם חזיתות בתים צבעוניות ושערים עתיקים, כאשר הכפר לא השתנה במשך מאות השנים.

הגענו מוקדם על מנת להספיק ולראות את עדר הפרות חוזר אל הכפר, כשכל פרה יודעת לבד לאיזה בית או חצר היא נכנסת. לאחר מכן קיבלנו חדרים ומיד יצאנו לארוחת ערב אותנטית אצל אאוג'ן הלבבי שתמיד מקבל אותנו בשמחה. החבר'ה יוצאים לטייל קצת ברחבי הכפר הקסום הזה.

היום השלישי - מסע ג'יפים ברומניה

החבר'ה נפגשו בארוחת הבוקר בכפר הציורי, ואחרי יומיים אינטנסיביים של כיף גדול, אך גם נהיגה לא פשוטה בגשמים חזקים, לקחנו הכל "באיזי" - כיאה לקצב החיים בכפר הזה. יצאנו לסיבוב רגלי בכפר ודרך השקתות האופייניות לכפר העשויות מבולי עץ גדולים, המשכנו ללכת לראות את הכנסייה אשר בתוך המבצר הסקסוני ובו התכנס כל הכפר במקרה של מתקפה. עברנו בחדרים המקיפים את הכנסייה, במוזיאון הכלים החקלאיים והלבוש, ובשל השיפוצים לא התאפשר לעלות לעמדות התצפית המבוצרות.

"הכנסיה הלבנה" בכפר ויסרי

יצאנו לדרך והפעם מערבה לכיוון הרמה הטרנסילבנית. מזג האוויר היה נפלא, השטח "מבוצבץ" וחלק, אנחנו מתגברים מדי פעם על שיפועי צד ומעלות חלקים ולאורך כל הדרך חריצים עמוקים בקרקע. החבר'ה עשו עבודה טובה. אחרי עצירה לקפה מצוין מבית ואלי המשכנו דרך יערות שסוגרים עלינו, כשאנחנו בנסיעה צמודה, קשה לראות גם את הרכב שאחריך בתוך היער הסבוך, כשלפתע ואלי עוצר עם מבט של שמחה את הרכב. נתגלה מצבור פטריות יפות וטובות למאכל! החבר'ה מיד יורדים ללמוד על הפטריות ואיך לדעת שהן טובות למאכל. שרון מיד יוצאת עם ואלי עמוק יותר אל היער, למצוא עוד פטריות והם חוזרים עם שלל לא מבוטל.

אנחנו ממשיכים הלאה וכשאנחנו יוצאים מהיער הפלטה של הרמה הטרנסילבנית נפתחת בפנינו. הגענו לאזור 99 הגבעות: מקורן של הגבעות עורר לאורך השנים תאוריות רבות. לצד המקור הגיאולוגי המודגש, חלק מהחוקרים שייכו אותן בעבר לתקופות עתיקות (כמו התקופה הדאקית או הקלטית) והציעו כי חלקן שימשו כתלי קבורה עתיקים (טומולי) למנהיגים ולוחמים. כיום ההנחה הסוברת היא שזאת תופעה גיאומורפולוגית ייחודית שנוצרה מגלישות קרקע ותנועות טקטוניות שונות. המוזר הוא שהגבעות התלולות והגדולות הללו נראות כמו העתק מדויק האחת של השנייה.

מאחר והמקום הקבוע שלנו לארוחת הצהריים הפך לשטח חורש, המשכנו הלאה עד שמצאנו מקום נחמד בין שני קטעי יערות בחברת עדר פרות שאיבד בנו עניין בדיוק לאחר 5 דק' עד שעזב. המשכנו ברמה הטרנסילבנית עד שהגענו לעיר היחידה במסענו - סיביו.

חלוקת חדרים זריזה וקובעים בעוד כרבע שעה למטה בלובי לצאת לארוחת ערב. היה זה ערב חצי גמר המונדיאל, כשכל העולם מרותק למסכים ואנחנו במסעדה רומנית אותנטית מעוטרת בכלים חקלאים היסטוריים ונהנים מכל ביס.
החבר'ה היו כבר על הקצה מבחינת העייפות. חגי ואביגיל, בני הנוער שליוו אותנו במסע, הודיעו על פרישה לטובת שינה ולקחו איתם את אמא ענת ואת סבא בנטו. כך נשארנו לעוד חצי שעה קצרה לסבב בירות קצר עם רמי, שרון, נאווה, ואלי ואנוכי. הגענו למלון ולשמחתי איך שהתחיל האקשן של חצי הגמר הגעתי לחדר וצפיתי בארגנטינה מנצחת את אנגליה, כשהמאסטרו, או יותר נכון הפרעוש, מנצח בשני בישולים גדולים. אבל זה כבר ליומן הכדורגל בערוץ אחר, אז נחזור לעניינינו...

היום הרביעי - מסע ג'יפים ברומניה

התעוררנו במלון שלנו כשזאת הפעם הראשונה והיחידה שאנחנו ישנים בעיר של ממש. האמת שזאת העיר האהובה עלי ברומניה, אולי בגלל שזאת העיר שנותנת במה לרומניאקס - תחרות הרכיבה "ההארד אנדורו", כשהיא הופכת רחוב שלם למסלול הדגמה לפני היציאה של הרוכבים במסלול. המרוץ מתקיים מדי שנה בהרי הקרפטים ברומניה, סביב העיר סיביו ונמשך חמישה ימים (אם לא יצא לכם להיות בו, לאוהבי אופנועי השטח שווה מאוד להגיע ולראות).

החלטנו לצאת לסיבוב קצר בעיר אם אנחנו כבר פה, עברנו את מרכז העיר המטופח והנקי והמשכנו עד לבית הכנסת הגדול בסיביו. אני כשלעצמי אינני חובב מושבע של בתי כנסת וכדומה, אך יחד עם זאת בית הכנסת היה מרשים מאוד, בייחוד לאור זה שהוא שירת במשך ההיסטוריה אוכלוסייה הרבה יותר קטנה ממה שהוא בנוי עבורה, גם בימי השיא כשהיו בסיביו כ-2,020 יהודים, אי שם בשנת 1947.
סיביו ממוקמת בחלק של דרום טרנסילבניה שנשאר תחת שלטון רומניה בתקופת השואה ולכן הם סבלו מרדיפות ומעבודות כפייה, אך לא גורשו למחנות ההשמדה. כיום יש בית כנסת ענק ומרשים שמשרת כ-30 יהודים בלבד שחיים בעיר כתושבים, ולפי המארח הנחמד שלנו בית הכנסת הזה לא סובל מהתנכלויות והכל רגוע סביבו גם בימים אלה.

התחלנו לחזור למלון, אך לא לפני שעברנו בחנות ממתקי גומי, או כפי שהם מוגדרים על פי מילון אבן ג'יפאים "הסופר פוד האמיתי", אז הייתי חייב לרכוש קצת בשביל לחדש כוחות.

אנחנו חוזרים למלון להתארגנות זריזה ויוצאים להרפתקת הטיפוס שלנו על הרי הצ'נדריל. אנחנו ממשיכים מערבה עד לעיירה סאסקיאורי לשוק קטן, בו אנחנו בודקים את איכות הקיורטוש, שבהחלט עמד בסטנדרטים ונעשה לאט על גחלים כפי שהתכוון "אל הקיורטוש".

אנחנו מתחילים בטיפוס ושוב גשמים, לא משהו רציני אבל מספיק בשביל להאט את התנועה שלנו ולאתגר את הנהגים שכבר מורגלים לרכבים והוכיחו שהם יודעים להתמודד עם תלאות הדרך. אנחנו מצליחים להעפיל לפסגה הגבוהה בהרי הצ'נדריל ה-1386 מ' ללא בעיות, הקרקע קצת רטובה אך לא חלקה ואנחנו מתקדמים יפה.

את ההפסקה שלנו, בשל הרוחות בראש ההר, עשינו מאוחר יותר בגובה נמוך עם הגנה טבעית מהרוחות. משם אנחנו ממשיכים לתוך ההרים לכיוון מקום הלינה שלנו ללילה זה. תוך כדי שאנחנו מתקדמים בדרכי הרים ויערות אנחנו עוצרים לשתות קצת מים ולשטוף פנים בנביעות טבעיות שיוצאות היישר מלב היערות שבהרים, כשעובדי היערות מניחים סנאדות חצובות המובילות בהם את המים הצלולים והטעימים הללו.

אנחנו ממשיכים לנסוע עד למקום הלינה החלומי שלנו באתר הסקי (שכרגע ריק ממטיילים) - ג'ינה שגרמנד, שנראה כאילו נלקח מתמונה והגשים ללא מעט מהקבוצה שלנו חלום לישון במקום שכזה.

בלב ההרים בשמורת הסקי

קיבלנו את החדרים, ירדנו לארוחת הערב וכמובן החזקים המשיכו לעוד בירה/ות שאחרי יום חלומי.

היום החמישי - מסע ג'יפים ברומניה

התעוררנו לנוף האתר הנפלא הזה ולאחר ארוחת הבוקר היה לי קשה באופן אישי לעזוב את המקום המקסים שלנו. הייתי צריך לגרד את עצמי ואת הקבוצה, אך לאחר תדריך קצר על היום הנפלא שהולך להיות לנו היום החבר'ה יצאו בכל הכוח לדרך.

היום אנחנו יוצאים לאחת הדרכים היפות ברומניה - הלא היא הטרנסאלפינה.

הטרנסאלפינה או בפירוש "מעבר להרים" או בתרגום המלא "הדרך שמעבר להרים", הוא הכביש הסלול הגבוה ביותר ברומניה, המגיע בשיאו במעבר אורדלה לגובה של 2,145 מטרים. הדרך חוצה את רכס הרי פארנג בהרי הקרפטים הדרומיים, ומחברת בין חבל ולאכיה (מדרום) לחבל טרנסילבניה (מצפון). דרך זו התחילה בשבילי רועים עתיקים ומעבר צבאי ששימש עוד את הלגיונות הרומיים. הדרך נסללה והורחבה בשנות השלושים של המאה העשרים ע"י המלך קרול ולכן גם כונתה "דרך המלך". הדרך מאופיינת במורשת של נדודים עונתיים של רועי הצאן בשל החורף הקשה והבלתי אפשרי לחיים בשל הניתוק, הקור והסופות העזות. כיום הטרנסאלפינה נחשבת לאחד ממסלולי הנהיגה והשטח המפורסמים והמרהיבים באירופה, ומושכת חובבי רכבי שטח, אופנוענים ומטיילים מכל העולם.
רק אציין שהדרך סגורה כ-7 חודשים בשנה. מנובמבר ועד לחודש מאי ונפתחת שוב מיוני עד אוקטובר כשהתאריכים יכולים לזוז (לרעה) בהתאם לכמויות השלג ומזג האוויר הקיצוני, גם כשהכביש פתוח אין לנוע בו בשעות החשיכה משעה 20:00 בערב ועד 08:00 בבוקר על פי החוק היבש.

נכנסנו לטרנסאלפינה כשהדרך מפותלת וצרה עם נוף עוצר נשימה, כשלאורכה נחלים רבים. אנחנו מטפסים מעלה אל ההר, ואם התחלנו את היום בגובה של 430 מ', השיא שלנו ביום זה הגיע ל-2,145 מ'. ירדנו מהכביש לשטח במגמה דרומה, עוצרים לתדריך מיוחד להזהיר מפני הציר הצר הזה. זו הפעם הראשונה שבה אני מוביל קבוצה בציר זה, בעקבות הטיול שערכתי ביולי לפני שנתיים עם דודי רפי ולאחר שנסענו בציר הבטחתי שברגע שתהיה לי קבוצה בזמנים שציר זה פתוח (ציר זה נפתח ונסגר כמו הטרנספגרשאן רק בימי הקיץ) - אני אקח את הקבוצה לשם!

נוף מטורף ואנחנו ממשיכים להתקדם. לפתע אני מבחין במשאית בית עם זוג שוויצרים נחמד, הייתי חייב לעצור ולראות את הדבר המדהים הזה. זוג צעיר + כלב, כשהבחור מרותק לכיסא גלגלים. הבחור מסביר לנו שהם קנו את המשאית מסוג סוובאר מהצבא השוויצרי, לא יודע איך הצבא שלהם אבל המשאית נראית טוב...

אנחנו ממשיכים לדרכינו, מרותקים מהנוף וממשיכים לטפס, מרחוק נראה שמגיעה סופה ולפני שאנחנו מספיקים לספור עד 5 מתחיל גשם של הג'הנם. אנחנו כבר בלב ההרים ומבינים שאין סיכוי להמשיך להתקדם הלאה, כי גם המגבים של הרכב לא מסוגלים להתגבר על פרץ הגשם הזה ועל הציר מתחילה זרימה חזקה. בגלל שהקבוצה שלנו יודעת לקחת את הזמן אנחנו עוצרים לכחצי שעה עד 45 ד', מחכים עד שהגשם קצת נחלש וממשיכים הלאה בזהירות. לאחר נסיעה לא פשוטה בגשמים השמש יוצאת אלינו מאוחר יותר, תוך כדי שאנחנו יורדים מההרים. הגענו למקום הלינה שלנו שהוא המשך ישיר ללילה שעבר וממוקם בלב חווה לגידול הדג הלאומי של רומניה - הלא הוא הפורל - חוות הטרוט (פורל) של אלבה.
במקום הלינה המקסים הזה מגדלים בבריכות דגים עם מים קרים מההרים את דגי הפורל, אבל גם גידולים נוספים של ירקות, עדרי בשר ויש להם גם מקור מים משלהם. המקום בנוי ככפר נופש לקיץ והיה מלא בלא מעט אנשים - דבר שכמעט ולא הורגש. לאחר ארוחת ערב טובה במסעדה המקומית והיום הקשוח הנוסף שהיה לנו, החבר'ה פרשו לחדרים ו"נטרקו" אל המיטות...

היום השישי (והאחרון) - מסע ג'יפים ברומניה

התעוררנו בחוות הפורלים כשאני מסיים את סיבוב הבוקר שלי והחבר'ה יורדים אט אט לחדר האוכל. תדריך, מתארגנים ויצאנו לדרך האחרונה שלנו - הלא היא הטרנספגרשאן. בדרך זאת יצא לי לבקר רק עם עוד קבוצה אחת כי כמו הטרנסאלפינה גם היא סגורה באותם הזמנים. הטרנספגראשאן הוא ציר הררי אלפיני באורך כ-90 ק"מ (151 ק"מ כולל קטעי הגישה), החוצה את רכס הרי פגראש – הגבוהים בהרי הקרפטים הרומניים.
הדרך מחברת בין חבל ולאכיה בדרום לבין חבל טרנסילבניה בצפון. הנקודה הגבוהה ביותר בכביש מגיעה לגובה של 2,042 מטרים, בסמוך לאגם הקרחוני בלהה. הכביש נסלל בין השנים 1970 ל-1974 בהוראת הרודן ניקולאה צ'אושסקו. הוא הוקם כציר מילוט ושינוע צבאי אסטרטגי בעקבות חשש מפלישה סובייטית לרומניה לאחר פלישת ברית המועצות לצ'כוסלובקיה ב-1968. בניית הציר גבתה חיי חיילים רבים לאחר שימוש באלפי טונות של חומרי נפץ לפתיחת הדרך בהרים. הטרנספגרשאן נחשב לאחד ממסלולי הנהיגה המרהיבים והמפורסמים בעולם. פירוש שם הכביש הוא "חוצה הרי הפגראש".

התחלנו את הטיפוס היישר ממקום הלינה שלנו שממוקם ממש מתחת להר בו מתחילה הדרך. מיד מרגישים שהאזור מתוייר חזק וכל חובבי הרכב מדו גלגלי ומעלה מגיעים לנסוע בכביש המפורסם. לפני תחילת הטיפוס בסרפנטינות אנחנו רואים דובה מנומנמת בצידי הכביש, אך בשל התנועה לא יכולים לעצור לצלם ועושים זאת תוך כדי תנועה. אנחנו עוצרים בראש המפל הגדול שיורד מראש ההר ומתרשמים מעוצמת הנוף והטיפוס. ממשיכים לטפס ונעים בסרפנטינות סיבוב אחר סיבוב, חייבים לעצור שוב לצילומים בנוף המשוגע הזה.
כשאנחנו מעפילים לראש ההר כמות הרכבים היא משהו שאנחנו לא רגילים אליו במסע שלנו - הרוב המוחלט של הדרכים שלנו היו ללא שום רכב נוסף וכמעט ולא ראינו אנשים במשך היום בעומק השטח. אנחנו מחליטים לא "להתאבד" על אגם בלהה וממשיכים קדימה. בירידה מההר אנחנו עוצרים באחד מהדוכנים לקניות זריזות וממשיכים. כשאנחנו מקיפים את אגם וידררו, אנחנו נתקלים באמא דובה עם שלושה גורים קטנים ועוצרים לצלם למרות התנועה, ככה שכל אחד יכול לצלם קצת ולהמשיך הלאה. תוך כדי תנועה בהמשך הדרך יוצאת עוד אמא דובה עם שני גורים ומשלימה לנו את החוויה.
אנחנו כבר מתחילים למהר לכיוון שדה התעופה לטיסה שלנו. אט אט עולים על הכביש המהיר כשגשמים התחילו ללוות אותנו ממש עד כחצי שעה לפני ההגעה לשדה.

הגענו כולם לאחר מסע מדהים בריאים ושלמים גם בנפש וגם ברכב. נפרדנו מואלי המקומי שלנו בהתרגשות והרבה אהבה ועלינו על הטיסה לארץ, כמובן לאחר עוד הרפתקה (שעליה אולי תשמעו באחד המסעות שלי בארץ, אם תצטרפו ובטוח במסע הנשים הבא עם נאווה). חזרנו לארץ עייפים אך מרוצים. חיכינו לא מעט למזוודות, ותוך כדי קיימנו שיחת סיכום קצרה. לאחר מכן איש איש יצא לדרכו - מי מאיתנו ישר הביתה, ומי מאיתנו רק נוגע בבית ויוצא באותו היום למילואים...

אני רוצה להודות לקבוצה הקטנה והמטריפה שהייתה לי, הרבה זמן לא נהניתי מכל דקה במסע שכזה. אווירה פצצה לאורך כל המסע, תמיד יודעים לומר מילה טובה, להתרגש ביחד וגם לשתות ביחד. היה פשוט תענוג אחד גדול ומי ייתן ונמשיך להתראות בדרכים משובשות.

המסעות הבאים לרומניה:
נובמבר 2026 - לפרטים הקליקו כאן
פברואר 2027 - לפרטים הקליקו כאן

המסעות הבאים לרומניה:
נובמבר 2026 - לפרטים הקליקו כאן
פברואר 2027 - לפרטים הקליקו כאן