מעבר צומת באור אדום- בפניה ימינה

בעניין: נחמן גולדברג ע''י ב''כ עו''ד גולדברג המערער/ת נגד מדינת ישראל פרקליטות מחוז תל-אביב ע''י ב''כ עו''ד גורן המשיב/ה פ ס ק - ד י ן 1. פסק דין זה ניתן על ידי, על פי בקשת כב' הנשיא, לאחר עת ארוכה שבמהלכה לא אותר התיק וגם נבצר מהשופט שטיפל בו, ליתן בו פסק דין. 2. מדובר בערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב (כב' השופט ש. איזקסון), לפיה הורשע המערער בעבירה על תקנה 22(א') לתקנות התעבורה, תשכ''א - 1961, בכך שלא עצר רכבו לפני קו העצירה והמשיך בנסיעה בניגוד לאור אדום ברמזור. 3. הראיה המרכזית, שהובאה בפני השופט קמא, היתה צילום ובו שתי תמונות, שנעשו על ידי מצלמה אלקטרונית המוצבת בצומת, ובהן נראה רכבו של המערער (שהוא מודה שנהג בו, בעת שצולמו התמונות), נמצא בצומת ופונה ימינה, אף שהאור ברמזור- אדום. בתמונה הראשונה, מצולם הרכב אחרי קו העצירה (4.1 שניות); ובתמונה השניה צולם כשהוא מפנה את הצומת (4.9 שניות). במהלך הדיון, טענה סניגוריתו של המערער כהנה וכהנה; והמערער עצמו העיד ומסר גרסתו, לפיה פנה ימינה באור ירוק, אולם כשהיה בתוך הצומת, נכנס הולך רגל במפתיע למעבר החציה וגרם למערער לבלום בהיותו בצומת (ואכן - טוען המערער - נראים אורות הבלימה שלו דולקים, גם בצילום), ואח''כ פינה מיד את הצומת, כפי חובתו. 4. את הערעור שבפני, מצמצמת הסניגורית הנכבדה לשאלה ממוקדת, אחת ויחידה: האם אופן הפעלת המצלמה (עליו התבסס ביהמ''ש קמא, בהרשיעו את המערער) הינו בגדר ידיעה שיפוטית של ביהמ''ש קמא? בהמשך, מלינה הסנגורית על כך שבמהלך הסיכומים נתנה התובעת ''שיעור'' לגבי אופן הפעלת המצלמה, לרבות הגלאים שעל הכביש, ומה קורה כשרכב עולה על הגלאים ויורד מהם, ותוך כמה זמן מתחילה המצלמה לצלם מאז נדלק האור האדום, ועוד. הסנגורית טוענת שניסתה להתנגד להשמעת הדברים, מיד בתחילתם, בטענה כי על התובעת להגיש ראיות לביהמ''ש לענין הפעלת המצלמה; אולם התנגדותה נדחתה וביהמ''ש הורה לתובעת להמשיך. אלא שביהמ''ש קמא - טוענת הסניגורית - התבסס בהכרעת דינו על דברי התובעת בסיכומיה, בלי שיבואו לפניו ראיות על כך, ובלי שיאמר שיש לו ידיעה שיפוטית על אופן הפעלת המצלמה, ועל פי אלה הגיע למסקנה בדבר אשמתו של המערער. ביהמ''ש טעה גם בכך, לטענת המערער, שסבר כי הסניגורית חולקת על ידיעתו השיפוטית בנוגע למקרא הכתוביות של התמונות, ולא היא! אין היא חולקת על היכולת והרשות של ביהמ''ש לקרוא את הכתוביות, ולא טענה כן. 5. אני מסכים עם כל טיעוניה הנ''ל של הסניגורית; אלה האגביים, וזה - העיקרי. היא לא טענה כנגד היכולת והרשות לקרוא את הכתוביות, ואי אפשר היה - בכל הכבוד - להבין שעשתה כן. כל טענותיה (בנושא זה) התייחסו לידיעה שיפוטית בנוגע לאופן פעולתה של המצלמה, מיקום הגלאים, תיזמון הצילום, וכיו''ב פרטים. התנגדותה המיידית לטיעוני התובעת, שלא התבססו על חומר הראיות שבתיק - אכן נדחתה ע''י השופט הנכבד קמא, בניגוד לכללים אלמנטריים וידועים בדיני הראיות. ודחיית גירסתו של הנאשם (כמו גם הרשעתו), נתבססה - כולה - על אותו טיעון של התובעת בסיכומיה, שלא היו לו תימוכין בחומר הראיות. וכך מנמק השופט הנכבד את מסקנתו (פסקה 11 להכרעת הדין): ''אשר לטענת הנאשם שנכנס לצומת באור ירוק והעיכוב בצומת נכפה עליו בשל הולך רגל שירד לכביש בטענה זו אין ממש. שכן אילו היה נכנס הנאשם לצומת בעוד האור הירוק דולק, לא היתה נכנסת המצלמה לפעולה ולא היתה מצלמת את מכוניתו אפילו אם היה מתעכב בה זמן רב. המצלמה נכנסת לפעולה, רק כאשר רכב חוצה את השדה המגנטי שבצומת המצוי לפני קו העצירה לפחות שניה לאחר הדלק האור האדום. הואיל ובצילומים המדברים בעד עצמם, נראית רק מכוניתו של הנאשם מעבר לקו העצירה ואילו כלי הרכב האחרים בצומת נראים עומדים לפני קו העצירה, המסקנה האחת והיחידה היא, שרכבו של הנאשם חצה את הצומת לאחר שהאור האדום כבר דלק והוא זה שהפעיל את המצלמה''. (ההדגשה בקו, מצויה במקור - ש.ט.). 6. התייחסות למסקנותיו של ביהמ''ש קמא, מחייבת - לדעתי - הבאת לשונן של התקנות, שהמערער עבר על הוראותיהן (גם אם הן מובנות מאליהן לשופט התעבורה). כותרתה של תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, היא ''ציות לתמרורים'' וזה לשונה: ''עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור''. דומני שגם כתב האישום, וגם הכרעת הדין - ראוי שיכללו אף את ההוראה שלא קויימה; ובמקרה שלנו: הוראה בנוגע ''לתמרור'' שהוא רמזור שדולק בו אור אדום, ה- 1 לתוספת, שזה לשונה: ''עצור! סומן קו עצירה - עצור לפני קו העצירה. ... אסור לעבור את קו העצירה או את מעבר החציה או להכנס לצומת כל עוד האור האדום דולק''. 7. הנה כי כן: ההוראה שבאי קיומה הואשם והורשע המערער, אוסרת על מעבר קו העצירה או על כניסה לצומת, כשהאור ברמזור אדום, ואין היא אוסרת על המצאות בצומת כשהאור הוא אדום. הצילום שנעשה במצלמה אוטומטית, והוגש לביהמ''ש קמא, היווה ראיה - על פי סעיף 27א.(א) לפקודת התעבורה - לגבי: (1) מספר הרישום של הרכב המצולם...; (2) מקום הימצאו של הרכב בעת הצילום; (3) המצאו של הרכב במקום האמור בפיסקה (2), או נסיעתו שם, בניגוד לאות ''עמוד'' או באופן אחר בניגוד להוראות הפקודה או התקנות שהותקנו לפיה; (4) זמן המצא הרכב המצולם במקום האמור בפיסקה (2) כפי שצויין בצילום על גביו, אם צויין, הכל כפי שיקבע בתקנות. הסניגורית הסכימה להגשת הצילומים, ולכל תעודות עובד הציבור הכרוכות בהגשתם, ומתייחסות לתקינות המצלמה, שמירת הסרט והפקת הצילום, כפי הנדרש בתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט) התשנ''ז - 1997. אין היא חולקת על המצאו של רכב המערער בתוך הצומת, בשעה ובשניות המופיעות על גבי הצילום, כשהאור האדום דולק ברמזור. אלא שלטענתה - לא הוכח שהמערער נכנס לצומת ו/או עבר את קו העצירה, כשהיה אור אדום ברמזור. 8. דומה שגם השופט הנכבד קמא היה מודע לדרישה, כי המערער יחצה את קו העצירה באור אדום, כדי שיורשע (אף אם לא ניסח זאת במפורש), משום שדחה את הסברו של המערער על הסיבה להמצאותו בצומת, כשאור אדום דולק ברמזור, בהסתמכו על ההסבר ששמע מן התובעת, על האופן והמועד שבהם נכנסת המצלמה לפעולה. השופט אף מצא לנכון להדגיש בקו את ההסבר הטכני הזה, כנימוק העיקרי (והבלעדי) להרשעה, כפי העולה מפיסקה 11 להכרעת הדין, שהבאתי לעיל. אולם מעת שעשה שימוש ב''מידע'' שלא באה עליו שום ראיה - טעה השופט הנכבד קמא (כפי שטעה כשדחה - ללא נימוק - את התנגדותה של הסניגורית לטיעוניה של התובעת, בענין זה, שלא היה להם כל בסיס בראיות שהביאה). 9. השופט הנכבד - וכך טוענת הסניגורית - לא ציין בהכרעת דינו שהוא מסתמך, בקביעותיו המפורטות בנושאים הטכניים, בדבר אופן הפעלת הרמזור - על ''ידיעה שיפוטית''. אך גם אילו עשה כן - לא היה בכך כדי להכשיר את הכרעת הדין. ההלכה בנוגע ל''ידיעה שיפוטית'' - ברורה וידועה. אך למען הסדר הטוב, אפנה למבוא בסוגיה זו, מתוך ספרו של כב' השופט קדמי, על הראיות, הוצאת דיונון, תשנ''ט - 1999, חלק שני עמ' 529: ''א. ההלכה הפסוקה טבעה בהקשר זה את הכלל הבא: המידע הבסיסי המצוי בתחום ידיעתו האישית של כל אדם משכיל ממוצע מהווה את תחום ''ידיעתו השיפוטית'' של השופט; והוא רשאי לעשות בו שימוש לצורך ההכרעה בשאלות השנויות במחלוקת. ''ידיעתו השיפוטית'' של השופט כוללת, איפוא, את סך כל המידע הבסיסי המצוי ברשותו של כל אדם ממוצע בר דעת; ורואים מידע זה, כמידע שהוא ''מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה''. לעומת זאת, כל מידע שמחוץ לתחום האמור, נחשב ל''מידע פרטי'' הטעון הוכחה. אשר על כן: היה מידע ידוע לשופט באורח אישי מכוח התמחות או ענין מיוחד, רואים אותו כ''ידיעה אישית'' להבדיל מ''ידיעה שיפוטית''; וכל עוד לא הוכח מידע כזה בראיות, אין השופט רשאי לעשות בו שימוש, על אף שהוא ''אישית'' מודע לו. וכך הוצגו הדברים כבר בע''א 91/50: ''הכל מסכימים כי רק במקרה אחד מותרת ידיעתו הפרטית של השופט להוכחת עובדה השנויה במחלוקת, היינו כשהעובדה היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, מפני שהיא גלויה וידועה לא רק לאותו שופט אלא לכל אדם בעל השכלה רגילה וניסיון רגיל בחיים. תחומי ''המפורסמות'' אינם מוגדרים הגדרה מדוייקת''. לכך ניתן להוסיף: כי התחומים משתנים וככל שרמת השכלתה של האוכלוסיה מתרחבת - כן מתרחבים תחומיה והיקפה של הידיעה השיפוטית. ב. יסוד ההבחנה בין ''ידיעה שיפוטית'' לבין ''ידיעה פרטית'' נעוץ בכך: ש''... כל עדות הבאה לשמש ראיה בדין, צריך שתהא גלויה וחשופה לעיני כל, נתונה לאפשרות של חקירה ודרישה סותרת... ותנאי זה, נראה בעליל, אינו מתקיים לגבי ידיעתו הפרטית של השופט...''; ואילו עובדה המצויה בתחום הידיעה השיפוטית מהווה ראיה ללא הוכחה ומשום שהיא גלויה וידועה לא רק לאותו שופט אלא לכל אדם בעל השכלה רגילה וניסיון רגיל בחיים''. 10. זאת וגם זאת: ''קודם שהשופט מחליט לסמוך על ידיעתו השיפוטית, מן הראוי שיודיע על כך לצדדים ויתן להם הזדמנות לטעון ולהציג מידע שעשוי להשפיע על השאלה של הפעלת העקרון במקרה הקונקרטי. הודעה כזאת חשובה במיוחד כאשר השופט נוטה להישען על ידיעתו השיפוטית, בלא שנתבקש לכך על-ידי איש מבעלי-הדין. החלטת בית המשפט להפעיל או שלא להפעיל את ידיעתו השיפוטית כפופה לביקורת ערעורית - כי זוהי שאלה של חוק ולא של עובדה. כן רשאי בית משפט לערעורים לסמוך מיזמתו על ידיעתו השיפוטית אף אם בית המשפט המקורי לא נהג כך''. (א. הרנון, דיני ראיות, הוצ' האוניברסיטה העברית, תשל''ז - 1977 חלק שני, עמ' 40, 41). בעניננו - לא הפסיק השופט הנכבד קמא, את טיעוני התובעת, שלא היה להם בסיס בחומר הראיות; לא הודיע מראש שהוא עומד לסמוך על ''ידיעתו השיפוטית''; לא ציין בהכרעת הדין שהוא סומך על ''ידיעתו השיפוטית'', ולא היתה יכולה להיות לו ''ידיעה שיפוטית'' בתחום טכני, ספציפי וייחודי כל כך, שאיננו בידיעת הכלל. לכאורה - הסתמך השופט הנכבד, בפיסקה 11 להכרעת דינו, על המידע שמסרה התובעת בסיכומיה, ובכך שגה, בכל הכבוד, והפתיע את ההגנה. 11. מסתבר - אגב כך - שההוראות המצויות בפקודה ובתקנות, בנוגע להגשת צילומים, אינן מספיקות, כשמדובר בחובת התביעה להוכיח (מעבר לכל ספק סביר, כנדרש במשפט פלילי), כי רכבו של נאשם חצה את קו העצירה או את מעבר החציה, כשהאור האדום דולק ברמזור. לשם כך מסתבר, יש להוכיח (מה שנטען, ללא בסיס בעובדות ע''י התובעת), לאמור: שהמצלמה נכנסת לפעולה רק כעבור שניה אחת מעת שחלף הרכב על פני קו העצירה, שאז מצויים גלאים על הכביש, בצורת לולאה (או אחרת), המפעילים את המצלמה, כשהנהג יורד מהלולאה. זהו פרט מהותי, חיוני ובלעדיו אין, לשם הרשעה, וקל להוכיחו, באמצעות חוות מומחה או תע''צ של מי שבקיא במכניזם המפעיל את המצלמה, שיעיד גם על תקינותו ליד הרמזור הספציפי. מסמך כזה חיוני להוכחת האשמה, ועורכו חייב להיות זמין לחקירה נגדית ולתגובה על ראיות שתוגשנה מטעם ההגנה לסתור קביעותיו, אם תהיה דרישה כזו. 12. במקרה שלפני - לא הובאו - מסמך כזה, או כל ראיה אחרת, על האופן והתיזמון שבהם מופעלת המצלמה. וכיוון שהמערער ידע לתת הסבר להמצאותו בצומת, כשהאור האדום דולק ברמזור, ולא באה ראיה לסתור טענתו (שאינני מביע דעה עליה, משום שהמערער לא הופיע בפני) - לא היתה בפני ביהמ''ש קמא אלא גירסתו של הנאשם, ועל פיה אין הוא אשם בהפרת ההוראה שנותן האור האדום ברמזור, משום שלא חצה את קו העצירה, בניגוד לאור האדום. 13. הערעור מתקבל, איפוא: המערער מזוכה מהאשמה שיוחסה לו, והמזכירות תשיב לו את סכום הקנס ששילם, על פי הקבוע בחוק. ניתן והודע בפומבי בנוכחות _________________________ היום 11.6.00. ________________ שלי טימן, , שופט ניתן היום ט''ז בסיון תש''ס, 19 ביוני 2000 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב''כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 19/06/2000 טימן שלי, שופט חנה יפה / h07124299k.1