קפיצה קטנה לסיני

הגענו למעבר הגבול בטאבה מוקדם בבוקר

את המעבר הישראלי חצינו מהר מאוד ואז הגענו לשולחן הקבלה של המצרים - שני קצינים במדים ובניהם איש מודיעין על אזרחי. שאלנו באנגלית מה הפרוצדורה להעביר אופנוע ונענינו במבול של צעקות בערבית. עמדנו מופתעים ואז נאמר לנו בעברית להיכנס לבית הנתיבות ולהחתים דרכונים.

חזרנו לשולחן לקחת את האופנוע

ואז איש המודיעין ביקש שניפרוק את כל הציוד לשיקוף. הסברתי לו שזה קצת מסובך וייקח הרבה זמן. לבסוף הגענו להסכמה: נתחרה בהורדת ידיים. זה לא היה קל אבל המחשבה שצריך לפרוק את הציוד מאוד עזרה, ושלוש פעמים ניצחתי אותו בהורדות, כשהקצינים מסביב די מופתעים. בתמורה קיבלתי פתק קטן להמשך הדרך. המשכנו למכס, שם עזר לנו הפתק הקטן. הערנו את הפקיד שנותן את מספרי הרישוי המצריים לאופנוע ויצאנו לדרך.

המשכנו בתנועה מערבה לקבר של שייח עטיה, שם נסענו קצת בחולות ועברנו את באר המים ביר גדיח. חזרנו לכביש בחשכה וירדנו חזרה ללינה בנואייבה. במאפיית הפיתות המקומית, נורית הלכה לקנות, כי התור של הגברים היה ארוך מאוד ואילו לנשים יש תור נפרד וקצר.

כביש החוף חדש ברובו ומזג האוויר חם מאוד

החלטנו להיכנס מערבה בכביש העולה לתוך ההרים מנואייבה. עצרנו להכין אוכל בעין אל-פרטגה. זהו נווה מדבר עם דקלים ומים זורמים באמצע השממה. בנקודה זו חוצה ואדי עזלה את הכביש ואפשר לרכב בתוכו צפונה או דרומה. אנחנו רכבנו בשני הכיוונים ובחושך חזרנו לכביש.

התעוררנו מוקדם כדי לרכב דרומה לשארם לפני שיעלה החום

במחסומי הדרכונים שבדרך, נחסך לנו זמן להוציא דרכונים לביקורת בזכות הפתק הקטן, אבל תמיד נמצא הקצין שמתעניין באופנועים, כך שבמקום להמשיך לנסוע העברנו כחצי שעה בשרטוטים על החול ובהסברים על כל חלק ב-TT.

הכי קשה היה להסביר למצרים למה אנחנו רוכבים עם אורות גם ביום (בטיחות) ושזה לא מבזבז כלום, אפילו שלאופנוע אין בכלל מצבר. כך, לאחר המחסום הראשון כבר הבנו מדוע הנהגים שחולפים מולנו מהבהבים לנו באורות ומה לא בסדר איתנו.

בלילה, טיילנו בשארם, וגילינו שבכבישים המוארים, המצרים נוסעים ללא אורות ואפילו בקטעי קישור חשוכים, אין טעם להדליק אורות כי עוד מעט מגיעים לקטע מואר.

לראשונה ראיתי אופנועים מדוגמים להשכרה, כל אופנוע היה משופר בצורה אחרת: כיסוי מושב CEET, אגזוזים SUPER TRAPP, כידוני אלומיניום ועוד תוספות פלסטיק רבות. ניסיתי לברר האם המשכיר יסכים למכור לי את ה-ICO שעל אחד הכלים, אבל אחרי שהבחור הבין את כוונתי, הוא שכח את כל האנגלית שהייתה בפיו. אם עדיין לא הבנתם, חפשו את ה-XR הגנוב שלכם אצלו.

בטיילת של שארם, נורית קנתה שני פפירוסים ואני תהיתי מה מקורם של ההונדה XR650L שמשכירים לתיירים.

חזרנו צפונה דרך השטח שאנו נוסעים בפארק ''נאבק''

המקום שומם ומקסים, ומלבד מחסום צבאי, אין שם אף יישוב. אם רוכבים לאורך החוף, פוגשים באונייה טרופה שעלתה על הריף ובניין נטוש של מנהלת הפארק.

לא פגשנו אף אדם, למעט משאית של חיילי קומנדו מצריים, הנראים חסונים ומצויידים היטב (כמו בשיעורי תוד''א בצבא). לפניהם נסעה מכונית מסחרית ובתוכה קצינים. כשהקצינים ראו אותנו, הם עצרו והזמינו לשתות איתם קפה, בזמן שהחיילים שלהם נשארו לשבת במשאית, אז נפרדנו לשלום והמשכנו מבלי שנצלם אותם (למרות שניסינו).

ביציאה לכביש, גילינו שלט No trespassing אנו הגענו מצדו השני. עלינו על הכביש ומהר נתנו גז צפונה בדרך להר הגבוה.

הדרך לסנטה קתרינה סלולה באספלט אדום, כמו ההרים שמסביב

לצידה מספר בארות מים שבהם ניתן לעצור ולנוח בצל הדקלים שסביבן (המים טובים לשתייה רק לאחר הכלרה). עין חודרה הוא נווה מדבר קטן אך ההגעה אליו דורשת חנייה והליכה ברגל. אפשר גם לקצר חלק מהדרך בעזרת גמל מושכר.

כחמישה קילומטרים צפונית לנחל קבילה,

הדרך הופכת לחולית ולכן הסתובבנו חזרה לאחור ופנינו מערבה לנחל קבילה. הנחל רחב ובתוכו מספר עצי שיטה המחזקים את התחושה של נסיעה בערבה שלנו. קיים מעבר קשה כ-3 קילומטרים לפני הכביש אך המקום עביר.

הכביש מסתיים בכפר הממוסחר אל-מלגה שמתקיים היטב מהתיירים שבאים לטייל בהר הגבוה ובסנטה קתרינה. השארנו את האופנוע למשמרת בכפר תמורת 5 לירות מצריות ליום. אחרת, כמו שהסבירו לנו המקומיים, לא נמצא אותו כשנחזור והאמנו להם. יצאנו לדרך בליווי מקומי, דובר עברית ואף הצלחנו ''לשפוך'' אותו בקצב ההליכה שלנו, אבל זה כבר סיפור נפרד.

חזרנו ומצאנו את האופנוע שלם ובמקומו

העמסנו את הציוד וחזרנו לאילת ברכיבה רצופה.