מחפשים את ה''אפיקומן''

החזאים הבטיחו לנו שרב. המידבר קיבל את פנינו ברוחות נעימות, עננות קלה וטפטופים. מצפה רמון 10 בבוקר, יום חמישי, שמונה ג'יפים אמורים להגיע לתדרוך. סידרנו שולחן, כמובן, הפעם הכנתי במיוחד, בראוניז כשרים לפסח. שני גמלים שעמדו בחנייה, צחקו עלינו בליבם, והלהיבו את הילדים. ו... ג'יפ אחד עדיין לא הגיע... חוסר הבנה קל, הפנה את הג'יפ למקום מפגש מרוחק כשעה וחצי. החלטנו להמשיך בנסיעה, קבענו איתם בשטח, אחרי שוידאנו כי הג'יפ הנוסף מכיר ויודע את האזור.

נכנסנו לשטח דרך חניון בארות, שהיה עמוס ברכבי שטח מסוג ''חברה'', ופנינו ימינה לעין סהרונים. מתחת לעץ השיטה הגדול, בתוך ים החולות האדומים עצרנו לבראנץ', מקווים שהג'יפ הנוסף יגיע במהרה. המדבר הוא ללא ספק המקום הכי טבעי לילדים. המרחבים בהם אפשר לרוץ, הגבעות, השיחים. הכול מעורר את המשחקים: כדורגל, פריסבי ותופסת.... העיקר שיניחו לנו לדבר בשקט. כעבור זמן מה, שוב חוסר הבנה, התברר כי הג'יפ הנוסף התקדם. התקפלנו והמשכנו.

ממשיכים לנחל נקרות, ודרך הבשמים, במסלול העוקף את מעלה דקלים, פנינו שמאלה, שם חיכתה לנו מדרגה נחמדה, וכיוון שאף אחד לא מעוניין לשבור את הרכבים התחלנו בעבודות מע''צ, בנינו מחדש את המדרגה ולאט לאט התגלגלו הרכבים על האבנים ויצאו ממנה בלי אף שריטה. איזו הקלה! מתחת לנקיק שחפרה הרוח, חיכה לנו הג'יפ האובד. כשהתברר לנו שהג'יפ הוא יונדאי טוסון, עשינו ''שאפו'' לנהג שהעביר את הג'יפ ללא פגע.

אחת הדרכים הרומנטיות במדבר היא ללא ספק דרך הבשמים. כשהרוחות מלטפות את הפנים מחזיר הדמיון את שיירות הגמלים הנושאים על דבשתם את המור והלבונה. הנבטים מהלכים בשבילים ובכל החאנים מתעוררים לחיים המרחצאות וקולות הגברים נושקים כוסות אלכוהול ונחירות של מסעות ארוכים. כך על פסגת ההר לפני חרבת קצרה עמדה טלי וסיפרה לילדים את ההיסטוריה על דרך הבשמים.

הירידה מחרבת קצרה אל נחל קצרה, קלילה ונחמדה כשעוברים אותה עם ג'יפ גבוה. עם יונדאי טוסון הסיפור כבר הופך למעט אתגרי. במדרגה הראשונה הג'יפ נכנס להצלבה, אם הדרך לא הייתה תלולה וצרה זאת הייתה חוויה פחות מפחידה. בהמשך חיכתה לנו ירידה צרה עם דרדרת כשבצדה האחד קיר ובשני מדרון. כל הנחה של גלגל צריכה להיות איטית ומדויקת. כמו לרקום שמיכת טלאים. כאן זה זמן להודות לכול הנהגים על הסבלנות והאמון. מי אמר שלא כדאי להקשיב לנשים ?!

בסוף הירידה עצרנו לאכול לפני ארוחת הערב, שתינו קפה, ואת הילדים העסקנו באיסוף קרשים למדורה. המשכנו עד מואה, שם לפני שקיעה, הצצנו לראות איפה הנבטים היו מחדשים כוחם ליום המחרת, ומשם נסענו אנחנו לחניון הלילה לחדש את כוחנו. בעודנו טורחים על הקמת האוהלים, עצרה אותי טל, ואמרה: ''תסתכלי על השמיים, תראי איך השמש צובעת את העננים בגוונים וורודים''. אז חשבתי לעצמי, איך גם בחיים עם כל הבלגן, אנחנו שוכחים ליהנות מהדברים הקטנים. עצרתי רגע יחד איתה, מתענגות על עוד יום שעבר.

המאהל התמלא בריחות בישולים, בקבוקי יין נמזגו, הדלקנו מדורה, וישבנו סביב השולחן חולקים חוויות וסיפורים. קיווינו לראות את הירח זורח, אך העייפות שקעה אל תוך עינינו ולאט נעלמנו אל תוך האוהלים. במדבר לא צריך שעונים, השעון הביולוגי מתכוונן אל השמש ובאור ראשון כבר יכולת לשמוע רשרושים של ערים. תה צמחים של טלי חימם את הבוקר הצונן, והבראוניז שנישאר הבטיח עוד יום מתוק.

נסענו לתחנת הדלק הקרובה למלא מצבורים לרכבים ולילדים. נכנסנו לשטח בנחל ברק, לכיוון הסולמות והחבלים. הילדים הם תירוץ טוב להרפתקאות טיפוס, ''זה לא בשבילנו, זה בשביל הילדים''... אבל האמת שבכול אחד מאיתנו יכולת לראות את הילד כשהוא מטפס. מסלול הליכה מעגלי שהוא חוויה לכל המשפחה.

אחרי המסע הרגלי, העייפות והרעב השפיעה על כולם. בנחל פארן מצאנו עץ שיטה גדול, ופתחנו שולחן. מסתבר שהשטח לא מגביל את המבחר, היו שם קציצות בקר, סלט ירקות, סלט יווני, שווארמה, ונקניקיות עם קטשופ לילדים. עם התפריט העשיר והשמש הקופחת היה קשה להמשיך לעוד מסע סולמות בוורדית, אז נאלצנו להיפרד משני ג'יפים. והמשכנו לטיפוסים.

אומרים ש''אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה''. טיפסנו בסולמות של נחל ורדית עם הילדים. כל ההורים דואגים כי הילדים עולים שלב אחר שלב, תוך עידוד, שלא ישברו מהפחד. טיפסנו עד לפסגת ההר וירדנו, רק שנעלמה מעיננו העובדה כי בעל היונדאי נעלם בפסגה. חזרנו אל הרכבים. שם חיכתה לנו הבשורה כי אין לנו ברירה אלא לעלות אל הדרך האדומה ולאסוף אותם משם, כי הילדים פוחדים לרדת. אספנו את כולם במהרה, הגענו להצטלבות ואני טלי וורד, עלינו אל הדרך האדומה.

כשהגענו אל המקום בו הם היו אמורים להיות, לא מצאנו אותם. חשבנו כי אולי הם הלכו לכיוון השני, אך בדרך זו נאלץ לעלות את מעלה ורדית. אמרנו, נחפש ברגל לפני שנחליט להילחם בעלייה. טלי וורד עלו את המסלול הכחול ושאלו ג'יפים שעברו, אם הם נתקלו באב ושני ילדים. כשכולם ענו בשלילה, והשמש החלה שוקעת, כבר ראיתי בעיניי רוחי את כל צה''ל עומד על רגליו. ברגע האחרון קיבלנו טלפון כי האב והילדים בריאים ושלמים מחכים לנו בקצה המסלול בוורדית. האב הצליח לעודד את הילדים לרדת חזרה. כשירדנו חזרה את הדרך האדומה כבר מצאנו את כולם מחכים לנו מחייכים.

אחרי יומיים ללא מקלחת הגענו ליעדנו הסופי, מקורות הפארן. על הצינורות קפצו הילדים, ואדיר האדיר עם מקלחת. נפרדנו מהמשפחות המקסימות שהעבירו איתנו יומיים עשירים בחוויות, לאורי ואילנה על החברמניות, לדניאל וורד על הספונטניות, ליואב וטל על הסבלנות, לאווה ועדן, אין עוד נשים כמוך!, לרונן וורד על התבשילים הנהדרים, ותודה מיוחדת למשפחת לנדאו עם היונדאי, שהוסיפו תיבול לטיול.

ועד לפעם הבאה שניפגש בשבילים, הייתם פשוט נהדרים!!!