18 רוכבים ובראשם עופר אוגש, חזרו שיכורי דיונות ממסע אופנועים אשר חצה את ים החולות הגדול של מדבר הסהרה והמשיך לתוך המדבר המערבי של מצרים. למרות היכרותו הטובה את המדבר (רק העונה הדריך שם 5 מסעות ג'יפים) מספר עופר על חוויה אחרת לגמרי עם האופנוע.
נותנים בגז
ישבן לאחור על האופנוע, גז פתוח לרווחה ומכשיר GPS שמראה 130 קמ''ש – מה שאומר שהרוכבים רואים על הספידומטר 140 קמ''ש.
אני משתדל להסתכל על השעון ולמדוד כל פעם עשר דקות של נסיעה רצופה ולעצור לאחריהן על מנת לחכות לטרקטורונים ולמכוניות, שנוסעים במהירות של רק 110 קמ''ש, אבל אז אני מגלה שכבר עברו 20 דקות ואת הטרקטורונים והמכוניות בכלל לא רואים.
הדרך להגשמת הפנטזיה הייתה ארוכה ודרשה עבודה קשה. שנה של דיבורים בעניין, עוד חצי שנה של ניסיון לגבש קבוצה מתאימה ובתחילת פברואר 2008 אני פוגש חבורה של רוכבים, שרובם מוכרים לי ממסעות בארץ ובירדן, לשיחת הכנה לקראת המסע באפריל.
אנו מסמנים את התאריך (שזז קצת קדימה ואחורה בגלל אילוצים ובקשות שונות) ושולחים למצרים את רשימת הנוסעים כדי שיתחילו בתיאום הביטחוני. במקביל, מתחילים בהכנות בארץ - ויזות לדרכונים, טריפטיק (אישור מעבר) לאופנועים, הכנת הכלים, ציוד, וחימום מנועים (על העגלה).
מצטרפים אלינו חמישה ג'יפאים שרוצים לחוות מסע שונה במדבר המערבי וליאור, שישמש כרופא של המסע.
מסע של 4,000 ק"מ מחכה לנו
יצאנו מת''א, על נגרר, עברנו דרך מסוף הגבול בטאבה, עלינו על משאית ואוטובוס שחצו את סיני, מתחת לתעלת סואץ, קהיר ועד לנאת המדבר המבודדת סיווה.
שם, הכי קרוב ללוב, עלינו על תחפושת בגדי הרכיבה הצבעונית ויצאנו ל 1,030 ק''מ של חציית ים החולות הגדול של מדבר הסהרה עד לנאת המדבר פארפרה.
המשכנו דרך המדבר הלבן, טיפסנו לרמת המדבר עד למערת גרא, נתנו גז לאורכה של רצועת הדיונות הארוכה בעולם - אבו מוחרק, עד לכביש נאות המדבר (קהיר – באחרייה – פארפרה – דאחלה) ואז - שוב אוטובוס ומשאית: קהיר, תעלת סואץ, טאבה ועל הנגרר חזרה לבית בתל אביב.
תשעה ימים של שכרון חושים במסע מורכב ומעייף מאין כמוהו שבצידו סיפוק שלא מהעולם הזה.
נפגשנו בגבול בטאבה עם כל האופנועים והפקלאות הנלוות והתחלנו בתהליך בירוקראטי (שם קוד מצרי לתשלום בקשיש לכל מי שנמצא במסוף) של רישוי האופנועים במצרים.
לאן אתם נוסעים? היכן אישור המעבר הצבאי? למה מספר השלדה באופנוע של שלמה אינו נכון? (טעות במשרד הרישוי) למה רשום בטרקטורונים שהם 4X4? (שוב משרד הרישוי אבל הפעם זו לא טעות) איפה כל צילומי הרישיונות? ולמה הרופא סוחב איתו ספרות מקצועית?(מזל ששלושה תיקים של ציוד רפואי ומכשירים שונים לא מושכים תשומת לב).
סוף סוף יצאנו מהמסוף, פגשנו את הצוות המצרי עם אוטובוס ושתי משאית, העמסנו, קשרנו, ויצאנו לחצות את סיני בליווי ניידות משטרה מצריות.
סיבוב פירמידות, מוזיאון ושוק בקהיר, חבירה לג'יפאים שהגיעו בטיסה והמשך נסיעה מערבה דרך המוזיאון של אל עלמיין (החבר'ה היו חמים על הגז ואילו אני ניסיתי להרביץ בהם קצת היסטוריה מימי מלחמת העולם השנייה – נו שוין), חוף הים של מרסה מטרוח ונאת המדבר סיווה.
מי שלא היה, לא יכול להבין מהו קסם במדבר. בלב השממה, לאחר מאות קילומטרים של כלום פגשנו נאת מדבר פורחת ושוקקת חיים. מקום כזה שאפילו הציניקנים הגדולים ביותר בקרב הנותנים בגז מתעלים על עצמם (אפילו שוקלים לצאת לפנסיה).
שעה ארוכה חולפת בטרם התקבל האישור, אבל אז צצו בעיות נוספות - צילום הדרכון של עדי, אחד הרוכבים, לא כלל איזו חותמת חשובה והקצין, שהתעצבן מעניין הלינה בשטח החליט לדקדק איתנו על קוצו של יוד ולא רצה לאשר לעדי להיכנס למדבר. שוב טלפון בהול לקהיר, שוב ניסיונות שכנוע, והפעם נזקקנו למכשיר פקס כדי לפתור את העניין. פשוט? לא כל כך..מכשיר הפקס במשרדי ה''מוחאבארת'' המקומי (המודיעין הצבאי) מקולקל. שמנו פעמינו למרכז סיווה שם, כך סיפרו לנו, יש שירות טלפונים ואפשר לחבר פקס לקו הטלפון.
הגענו למקום ומצאנו אותו עמוס חיילים שמתקשרים הביתה ולא מאפשרים לחבר את הפקס. קצר בסבלנות, שילמתי לחיילים כסף רק שיעזבו את המקום וישובו מחר. חיברנו את הפקס לקו, התקשרנו לקהיר, אבל יוק - או שתפוס או שאין קליטה. לאחר דקות ארוכות של בהייה במכשיר, פלט הלה נייר ועליו החותמת המיוחלת.
חזרנו ל''מוחאבארת''.
מה עכשיו? ''למה גידי רשום עם דרכון ישראלי אבל נוסע עם אמריקאי ואיפה הדרכון הישראלי''? לך תסביר לו כי לא קיבל ויזה בשגרירות בישראל.
ומה פתאום דניאל עם דרכון ישראלי אבל נולד בארגנטינה''? בחייאת אימא ש'ך, ככה אנחנו הישראלים..קיבוץ גלויות אחד גדול.. כל אחד מגיע ממקום אחר אבל כולנו עם רצון משותף לתת בגז דווקא במצרים, אז יאללה!
לא תאמינו, אבל בסוף יצאנו לדרך
סיווה
התכנית הייתה לישון במלון האקולוגי בסיווה ולצאת למחרת על הבוקר משם לשטח, מצוידים בכל האישורים המיוחדים שעבדנו קשה כדי להשיגם מראש. לקצין המודיעין הבכיר המוצב שם, היו השגות על התכנית שלנו והוא הודיע לנו כי אינו מאשר לישון בשטח (אז איך ''בחייאת רבאק'' נחצה את ים החולות?). החלטנו להתרענן במימי המעיין של קליאופטרה ולתת לקצין הזדמנות שנייה לשנות את דעתו, או בקיצור – להתקשר בבהילות למשרדי המודיעין הצבאי בקהיר ולבקש מהם שיסבירו לקצין כי האישור שקיבלנו כולל לינה בשטח.
דיונות ענקיות אין סופיות, מבט ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה ורק חול – ים בחול ואין שום דבר מסביב
דיונות ענקיות אין סופיות, מבט ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה ורק חול – ים בחול ואין שום דבר מסביב
לפני כל קפל קרקע נעמדתי לצפות קדימה ולחפש את ההפתעה, לבחור נתיב שיאפשר גם לשיירת הג'יפים שנתנו בגז ורדפו אחרינו לעבור בביטחון.
והגז פתוח לרווחה, האופנוע חרץ לו קוליס בתולי בדיונה (אל דאגה, עד העונה הבאה ייעלם הקוליס בחול כלא היה) והמראה לאחור מרנין!
על פני מספר קילומטרים לא מבוטל נסעה לה שיירה של אופנועים, מאחוריהם טרקטורונים ובסוף 4 ג'יפים בין הגלים של הדיונות.
הקפיצה של שלמה
בעוד אנו חיכינו לג'יפים, שלמה שהיה חם על הגז, יצא להקפה.
שמענו את הגז, ראינו חרגול כחול גבוה, בגובה של כ- 10 מטרים באוויר ואז הוא נעלם וחזר השקט.
לא הספקנו לצלם. שלמה על הגלגלים, ישב המום על האופנוע, מעברה השני של הדיונה אחרי שקפץ את קפיצת חייו.
היד על הגז באופנוע והראש בג'יפים
היכן יעברו, האם הם יצלחו את החול הרך, האם הם יעברו את הסכין שחלפת על פניה? הופה! – יש כאן עמק שכולו מלכודת דבש לרכב עמוס השוקל 3 טון ועוד מכשולם ובעיות ג'יפאיות אופייניות למדבר.
שקעת? לא נורא! כל האופנועים הגיחו כמו חרגולים, תקעו את הצמיג האחורי בחול ודחפו את הג'יפ (אחלה שירות – אפשר לעשות מנוי?).
זה סיפור אהבה-שנאה בין הג'יפים לאופנועים
סיפור של לא רוצים להיות יחד אבל חייבים אחד את השני.
כל 80 ק''מ דממו האופנועים ודרשו תדלוק, והדלק הועמס על הג'יפים. הג'יפים רוצים לנסוע מהר אחרי האופנועים אבל לא יכולים להם – לא במהירות ולא בעבירות, וכשג'יפ שוקע רק מספר רב של אופנוענים ידחוף אותו החוצה מהחול העמוק.
ספרתי את החרגולים וחסר לי אחד
אולי זו השמש, אני סופר ושוב חסר אחד. אני סופר בלעדיי (אולי יקרה נס) ובכל זאת חסר אחד, ואז החלטתי לבדוק מה קורה מאחור.
חזרתי כ-5 ק''מ ומצאתי את עובד, עומד על האופנוע ומשפריץ מים מהאגזוז.
ווילי הגיע והוציא כרטיס אדום. קשה להאמין, אבל המציאות חזקה מאיתנו - אטם ראש מנוע או משהו בסביבתו הלך והאופנוע סיים בזאת את מסעו.
האופנוע הועמס אחר כבוד על גג רכב המנהלה ועובד עבר למושב האחורי של אחת הטויוטות.
אם אתם דואגים לעובד אז אין סיבה! הוא רכב הכי הרבה ועל כל הכלים. כל רוכב בתורו ניסה את המושב האחורי ברכב ונתן לעובד לתת בגז בכלי שלו.
ים החולות
עברנו מאות של קילומטרים בתרגולת קבועה. כל 80 ק''מ עצרנו לתדלק, לאכול משהו והמשכנו. הצבנו לעצמנו מטרה – חציית ים החולות, והדרך עוד ארוכה...
את השממה השולטת, מפריחים כמה מאובני עצים מלפני 10,000 שנה; זרזיף של מים בבאר נפט רוסית נטושה; שרידים של מטוס איטלקי שסיים את חייו בחולות; עמוד של סלע קשוח בין מאות קילומטרים של חול ומשאית 4X4 תוצרת פורד מימי מלחמת העולם השנייה ששימשה את הנועזים האולטימטיביים של לוחמי יחידת העילית הבריטית ה- SAS.
פארפארה
אחרי שלושה ימים של רכיבה ורק חול וחול, הגענו לנאת המדבר פארפארה. כמויות אדירות ואין סופיות של מים, יוצאים בלחץ מבטן האדמה ונשפכים חזרה למדבר.
באקט של מתן דוגמה לאחרים, כיאה למוביל המסע, קפצתי למים. אחר כך קפצו כולם.
שעה ארוכה של השתכשכות במים הזורמים עברה עלינו בנעימים, אבל היינו צריכים לתדלק, לתקן פנצ'רים, לקבל את האישורים למחר, להזדכות על קצין המודיעין, לאכול ארוחת ערב כי מחר מחכה לנו יום ארוך.
את היום התחלנו ברכיבה במדבר הלבן, אטרקציה תיירותית בלב עמק נאות המדבר של מצרים.
לפתע, דניאל עצר לידי ועדכן כי המתלה הקדמי שלו תקוע! מה? זה אחד באפריל היום? מה זה השטויות האלו? ועוד ביום הארוך הזה? אבל בשביל זה ווילי פרץ כאן! לא רק בשביל לרכב לידי בווילי לאורך כל הדרך! הפסיקה פשוטה – מיסבי החלקה בבולמים סיימו את חייהם (דווקא היום) – מה עושים? ממשיכים ובלילה מתקנים. אין ברירה, גם כך זה יום ארוך של 250 ק''מ שרובם בשטח טרשי המאט מאוד את שיירת הרכבים.
לשנה הבאה במצרים ...
אתם בטח שואלים ''ומה יקרה בשנה הבאה''?
אז ''אללה הוא אכבר'' – אלוהים גדול! מי יודע? מה יהיה המצב הפוליטי הפנימי במצרים? ומה יהיה בין ישראל למצרים? האם אפשר יהיה לעבור בטאבה? האם יתנו לנו אישור מעבר בסיווה? והאם בכלל אצליח לגבש קבוצה של אנשים שיסכימו לצאת למסע של 4,000 ק''מ בשביל לתת בגז בחולות?
מערת גרא
בשעות החשיכה, הגענו למערת גרא לאחר תרגול כייפי של רכיבה בלילה.
עצרנו באמצע שומקום, אספתי את הרוכבים והובלתי אותם לעבר חור באדמה. החור הוא בעצם מערת גרא – מערת נטיפים יפיפייה שנוצרה בתקופה שהאזור היה גשום ואילו כיום שהוא יבש לגמרי נעצרה התהליך הקרסטי כאילו קפאה המערה.
ממערת גרא יצאנו בבוקר מזרחה לדיונות של אבו- מוחרק.
בחירת נתיב מעבר נכון לג'יפים אפשר לחצות את הרכסים של הדיונות, אשר נחשבים במצרים לבלתי עבירים לרכב, בקלות יחסית ולאחר כ-רבע שעה הגענו לצד המזרחי של הדיונות. גם אני מופתע.
חזרתי פנימה לתוך שלוחות החול של אבו מוחרק כדי למצוא אתגר חצייה ראוי, כזה שיתקע אותנו בראש הסכין. נעצרתי בראש סכין חד כשמתחתיי ירידה חדה. האופנועים חצו את הסכין בקלות יחסית, למרות שהיו כאלו שקצת נאבקו בחול הרך.
אצל הג'יפים הסיפור היה שונה כמובן. הג'יפ הראשון שהגיע אלי נתקע בראש הסכין. כל האופנוענים התגייסו לדחוף ביד את הרכב אבל זה לא עזר והיינו זקוקים לכננת מאחד הרכבים שכבר חצה את הדיונה. מנם, המכונאי המצרי, הגיע עם הכננת, משך והרכב חצה את הסכין יחד עם ערימת חול שתספיק לכמה משאיות מחצבה גדולות. האחרים, למדו תוך כדי תנועה ולאחר מספר ניסיונות של קדימה ואחורה הצליחו לעבור את הסכין.
הדיונה האחרונה
רכיבה רצופה של 150 ק''מ בחולות מאפשרת להרהר על ממדי המדבר, על עוצמתו, על ההפתעות שטמונות בחובו, גם לבעל ניסיון וכך אנו מוביל לדיונה האחרונה במסע שלנו. המשמעת התרופפה כבר מזמן אצל קבוצת הרוכבים שמריחים את הכביש וכולם צמודים אלי.
בחרתי בקו המטפס אל ראש הדיונה ואופס – תקלה! לא הצלחתי לראות כי הסכין היה קרוב אלי ולא הצלחתי לבלום על הסכין.
שחררתי את האופנוע שבטבעיות המשיך אל מעבר לסכין וראיתי את עדי על קאן-אם 800 חוצה אותי משמאל בדרך לקפיצה של חייו ואת יריב בטויטה לנד-קרוזר מימין בדרך לסוף הדיונה.
עדי התעופף, אני רצתי ליריב בטויוטה וסימנתי לו לעצור
ואז התמונה נעצרה :
האופנוע שלי שכב על החול, הטויוטה נעצרה כשגלגלה הקדמי באוויר חצה את הסכין ואילו עדי, אשר התגלגל עם הטרקטורון שני גלגולים בירידה, נשאר שוכב על החול כשהטרקטורון ממשיך להתגלגל בירידה ועוצר בתחתית הדיונה.
סוף טוב הכול טוב. ליאור, הרופא שלנו, נשאר בכל זאת ללא עבודה.
הטויוטה חולצה לאחור, איתן הוריד את האופנוע שלי למטה ואת הטרקטורון של עדי הפכנו, יישרנו קצת שלדת הזנב והקשת של הטרקטורון ושלחנו את עדי ההמום לסיבוב בדיקה.
זהו, סיימנו את הדיונות של אבו-מוחרק ועשינו דרכנו לקהיר ומשם הביתה.
אחרית דבר
עברו כשבועיים ימים מאז חזרתי לארץ לאחר המסע ואני עדיין מעכל את כל החוויות. הציוד עבר כביסה, האופנוע עבר לידיו המפנקות והמקצועיות של ווילי שהחזיר אותו לכשירות והוציא ממנו חול מכל מיסב ואטם ואפילו מתוך חיבורי החשמל. בשיחות יום יומיות עם המשתתפים אנחנו משחזרים את רגעי האושר שלנו בהתלהבות. לשאלות החברים שנשארו בארץ אני עונה בחיוך רחב שאומר הכול.
תודה ענקית לכל המשתתפים, לליאור הרופא ולחברים במצרים שעזרו, טרחו, דחפו, סחבו והביאו לכך שנעמוד במשימה שהצבנו לעצמנו – להתחיל ולסיים בשלום.
צילמו: יעקב בלום, יריב תלם, יוגב דבורי, עובד בכר ועופר אוגש
קישור לתמונות נוספות מהמסע ובעמוד מספר 2 מפה של המסלול ועוד תמונות...
מפת מצרים עם סימון המסלול
מפת מצרים עם סימון המסלול
תגובות