הגי'פ כלול - חוויות ממסע ג'יפים בטורקיה

במסגרת ''צלם כפי יכולתך'' של אתר השטח הישראלי הצטרפתי לעופר אוגש למסע ג'יפ (היינו ג'יפ לבד) בהרי הטארוס שבתורכיה .

המטרה של עופר הייתה לכתוב מבחן דרכים לסוזוקי סמוראי הישן (על מנת להשלים את סבב המבחנים לסוזוקים החדשים). וחוץ מזה נראה לי שהוא פשוט רצה למצוא קצת שבילים חדשים ולנהוג ימים שלמים לתוך הלילה בלי לרדת מההגה...

המטרה שלי היתה לספוג את תחושת העוצמה שבהרי הטארוס וכמובן לצלם כמה שיותר.
ממש במרחק נגיעה  העובדה שאנטליה קרובה אלינו מאוד ולשונאי טיסות שכמוני - 65 דקות טיסה  בלבד! זה בונוס ענק. (במידה ולא סופרים את העיכובים המיותרים של רוב טיסות הצ'ארטר לתורכיה).

להשכיר ג'יפים באנטליה בעלי עבירות טובה, שלא לומר גבוהה ,לא משאירה לך הרבה אפשריות ובמקרה הטוב מסתכמת בסוזוקי סמוראי 96 שמור, מטופל ופתוח כפי שאנחנו קיבלנו.

ההיצע באנטליה כולל גם סוזוקי ויטארה, דור קודם  ממוזגים, שלא מתאימים לאופי המסעות של אתר השטח הישראלי ובמיוחד שאנו יודעים היטב שכל נזק שיגרום לג'יפ, נאלץ לשלם בדולרים והרבה (חוץ מזה שעופר התעקש על הסמוראי!)

כבר על ההתחלה ובנהיגה לאורך קו החוף לכיוון קמר אתה מתחיל לקלוט לאן הגעת – מצד אחד הים התיכון, מצד השני הרי הטאורס הגבוהים ובתוספת הג'יפ הפתוח, תחושת החופש והחול מבהירה לך היטב: שכח מהעבודה אתה ב-ח-ו-פ-ש-ה !!!  אז זהו שלא, באנו לעבוד עלאק... בקמר ביקרנו די מעט ולמזלנו נפלנו על פסטיבל מקומי שכלל עיר בחגיגה אמיתית. משאיות עמוסות בחתיכות מענטזות לכל עבר, שגרמו לאוגש להפציע בתנועות אגן שהיו גורמות לאנה אהרונוב ולאורן סמדג'ה להסמיק. הביקור בקמר כלל גם  את בדיקת האופנועים השכורים לקראת  מסע האופנועים (של אתר השטח כמובן) להרי הטאורס שיוצא בקרוב על גבי SUZUKI DR400Z/SM מקומיים.

נפרדים מקמר ומכאן מתחילים את המסע האמיתי, הטיפוס אל הטאורס.

כבר על ההתחלה קיבלנו תזכורת שתורכיה היא למעשה ארץ המים. בתחילת הטיפוס (על הכביש עדיין) אנו רואים מן מאגר קטן (הלוואי עלינו) של מים בצבע ירוק מדהים המתנקזים לבריכה ענקית ואתה מבין שנהרות, אגמים ונחלים. אתה תראה והרבה. אי אפשר שלא לקנא ובמיוחד במצב העגום שאנו נמצאים בו עם המים בישראל.

ממשיכים לטפס עד שאוגש מחליט שכאן יורדים מהכביש ומתחיל לטפס על השביל.

מצוידים בGPS אקספלורר ומפה תורכית התחלנו לחפש את השבילים המעניינים של ההר.

ה GPS אפשר לנו לדעת בכל זמן נתון את הגובה שאנו נמצאים בו, נתון מעניין שמעצים את תחושת הגובה שהגענו אליו 2400/2600 מטר מעל פני הים.

הנהיגה על השבילים הצרים של ההר ובתוספת הנוף הנגלה היא חוויה עוצרת נשימה. עוצמת הטבע, הגודל, הגבוה והמים, גורמת לבלוטת הJOY  לעבוד שעות נוספות .

''תעצור אני רוצה לצלם'', נדנדתי לאוגש כל רגע, ''שם לא צילמנו'', תציב את הרכב ככה, לא ככה, ולא אל תיסע לשם, אין שם שביל...

המקומות היחידים שהוא לא שמע ממני קול, היו מקומות עם  תנאי עבירות קשים ובגובה של 2,400 מטר על שפת התהום. פשוט כל כך פחדתי, שלא הוצאתי הגה.

אחת החוויות הבולטות שלא נחשפות לנופשים של ''הכל כלול'' היא החוויה במגע עם הכפריים התורכיים.

למקומות האלה לא מגיעים ישראלים רבים, הן בגלל הדרך (אין דרך) ובהעדר רכב מתאים. במגע עם הכפריים אתה מגלה את תורכיה הלא מודרנית – תורכיה האמיתית והמוסלמית.

נשים עטופות גלביות והינומות עובדות במרץ בחקלאות. גברים שנראים כמו בסרט ישן וללא סמני מודרניות כלל. מיד קולטים שאנחנו לא שייכים לנוף ובכל מקום מקבלים אותנו בליטוף חם ובקבלת פנים חמה.

הנקודה הישראלית מיד מעלה מחשבות על היותם מוסלמים תורכיים במדינה סופר מוסלמית. בתור אחד שחשב על כך רבות בטרם המסע, המפגש עם החמימות הזו גורמת לכל המחשבות להתבלבל.

באחד המפגשים הגענו לצלע הר מדהים שבו מתאכסנת משפחה כפרית שעוסקת בחקלאות. מיד שראו אותנו הופתעו איך בכלל הגענו למקום הזה? ובשפת הפנטומימה הבהירו לנו שמכאן, אין יותר לאן להמשיך.

אוגש, שלא מקבל החלטות כאלה כל כך מהר, ירד לבחון את השטח וחזר עם אבחנה החלטית: ממשיכים מכאן ללא שום בעיה!

 שיט, אבל אומרים לך שהשביל מסתיים, תראה את התורכי מסמן לנו תנועות של התהפכות,  בוא, בוא ניסע מסביב.

לא עזר כלום, המשכנו למה שהתגלה לנו כחוויה מלאת אדרנלין, ירידה מגובה של 2,600 מטרים בדרך ללא דרך ובתוך יער סבוך הדומה לנסיעה ברכבת הרים ללא מעצורים הדוהרת מטה ובמהירות.

פשוט מדהים! למעט העובדה הקטנה שאנחנו לבד, במקום נידח ובמקרה הגרוע רק עמוס (הלוויין) ישמע אותנו דרך הטלפון הלוויני של אוגש.

שראיתי באופק הרחוק את הכביש, משהו בתוכי נרגע.

לאחר נסיעת כביש קלה הגענו לעיירה מקסימה בשם שוצ'ולאר – עיירה עם מסלולי טיול רגליים לעתיקות ולנחלים של העיירה שבקלות ניתן להעביר שם יום שלם.

מהעיירה התחלנו לטפס על ההרים ולרדת לכיוון אנטליה דרך השטח,  בעודנו מטפסים על ההר קיבלנו תפאורה נוספת בצורת גשם זלעפות (להזכירכם אנחנו עם ג'יפ פתוח) שהחשש העיקרי שלי הוא מצלמת הוידיאו היקרה של אתר השטח הישראלי.

הטיפוס אל ההר בתוספת הגשם הזכיר לנו במהרה כמה מהר התנאים משתנים. מנסיעה בשביל מוצק ובטוח, התחלנו לנסוע במעלה ההר בשביל רטוב ובוצי ששביל מים החל להיווצר בו ומהר. למזלנו הגשם הפסיק שהיינו בשיא הגובה של ההר.

כאן הנוף היה קצת שונה, יותר צמחיה ועצים מדהימים שגרמו לעצירות רבות לצרכי צילום. המשכנו לרדת בשבילי ההר הצרים כמעט כמו ברוחב הג'יפ שבכלל לא ברור לאן הם יגיעו  שהכיוון הכללי הוא אנטליה.

רוב השבילים שנסענו עליהם, או ניסינו לנסוע עליהם, היו חסומים בסלעים או עצים שנפלו וחסמו את השביל. אבל לאחר כשעתיים של חיפושים אנו מצליחים למצוא את השביל (אילן הפסימי כבר רצה לחזור לאחור - ע.א.).

אנו יורדים לכיוון אנטליה ובדרך עוצרים במפלי דודן המפורסמים - אתר תיירות מסודר שבמרכזו מפל מרשים.

מקום תיירותי שאסור להחמיץ הנמצא בדרך (לא בדיוק) לאנטליה.

מפלים בגבהים של עשרות מטרים מתנפצים לנהר קסום.

במקום שבילים ומנהרות המובילים ללב המפל.

ניתן לרכוש מזכרות ואוכל בדוכנים הפרוסים בכניסה לאתר ובתוכו. 

מהמפלים המשכנו לאנטליה העתיקה והקסומה המזכירה במקצת את יפו העתיקה עם הרחובות הקטנים העמוסים במסעדות ובתי מלון ברמה גבוהה.

את הלילה לנו במלון בוטיק מקסים הכולל חדרים ממוזגים עם כל הפינוקים וארוחות גורמה.

במרחק הליכה מהמלון מגיעים למרינה המקסימה של אנטליה ולעמדת תצפית קסומה על הים התיכון ואנטליה.
אנטליה עם הריחות והצבעים הרב גוניים שלה בישרה, לצערי,  את סופו של מסע הג'יפים הקסום לתורכיה.