דיל הכל תלול

תחנת דלק ליד העיירה קמר, דרום טורקיה. השעה שלוש וחצי אחר הצהריים בואכה ארבע. השמש נמוכה, ועננים כבדים מסתירים אותה רוב הזמן. תחושה של סוף יום. 11 רוכבים ניגשים אל האופנועים שמחכים להם. אני בודק את גובה הכידון, גובה המנופים, מה עובד ומה לא, כמה קרועה המכונה, מה מצב הצמיגים וכל שאר ההתעסקויות שאתה מייצר לעצמך רגע לפני שאתה עולה על אופנוע בפעם הראשונה, בעיקר כשהוא שכור.

לא כל האנשים מכירים זה את זה, ומוביל הקבוצה לא יודע איך כל אחד מהם רוכב בשטח. יש בינינו כאלה שמעולם לא יצאו לרכיבה כזאת. מפה לשם מתחיל להיות קר, ואחרי שכולם מתדלקים מגיעה כבר שעת הדמדומים. אני מביט על החבורה והמוביל שלה, מסתכל על השמיים ההולכים ומשחירים, עושה כמה חישובים של קומון סנס, ומגיע למסקנה שאין מצב שהוא נכנס עכשיו עם כולנו לשטח. אבל זה הקטע, שדווקא יש מצב. המוביל הוא עופר אוגש, האיש והמשפט האלמותי ''זה לא טיול, זה מסע''.

לא יותר מחצי שעה אחר כך אנחנו מוצאים את עצמנו מתרסקים על סלעים בתוך יער מחטים בחושך מוחלט. מג'עג'עים על סינגל, או שביל עיזים שאפילו עיזים מובחרות מהסיירת של העיזות חושבות פעמיים לפני שהן הולכות עליו בחושך. המלווה הטורקי מסתכל עלינו ברחמים ואומר בחצי חיוך ''בוא'נה, מה קורה איתכם, אנחנו רוכבים באזור הזה על הגז''. אני מסתכל עליו בחזרה דרך הלילה וחושב לעצמי, נו מה, יא ממזר חסר שיניים, אתם עושים את זה ביום. בשעות שאתה רואה איפה מסתיים הגז שאתה נותן כדי לטפס את המדרגות האלה.

בשעת הלילה הזאת אנחנו לא רואים כלום

רק מצע אבנים מתחת לגלגלים, שבמרכזו פס צר וכהה של בוץ. זה הסינגל, או שבעצם לא בטוח. מה שבטוח זה שהמטורלל שהוביל אותנו עבר שם ממש לא מזמן. איפה הוא? לא יודע. אחרי שכבה לי האופנוע יכולתי לשמוע את הפמפום של הכלי שלו במעלה הגבעה. לפי איך שזה נשמע, גם הוא לא מתקדם לשום מקום. מלפני יש רק אפלה שחורה, מאחורי חושך אטום שבתוכו נמתח טור של עשרה פנסים עלובים: אופנועים בזוויות משונות, חלקם שוכבים, חלקם מצווחים בפרפורים. אחד אפילו שפך שם את נשמת הרדיאטור שלו.

כן, רבותי. זה הולך להיות אחלה מסע.

הולידיי אינדורו

כשאתה מבין את הפואנטה הזאת אתה נרגע, מתחבר לחוויה וסופג אותה עד הסוף. אתה יודע שמכל המסע הזה, אלה יהיו הרגעים שתזכור ותספר עליהם. גם אם זה אומר שבדרך לשם צריך למשוך פגר של אופנוע עם רצועה במעלה מדרון חלקלק ומסולע, ואז לרכב עוד שעתיים בלילה בהיר של ירח מלא כשהביצים שלך נסדקות מרוב קור.

הנסיעה החשוכה ההיא, גם אם יצרה רושם ארוך מאוד, הסתכמה בלא יותר מ-־80 קילומטר.

80 קילומטר תוך שש שעות — תחשבו לבד את המהירות הממוצעת — שבמהלכן טיפסנו מגובה פני הים אל מלון הרים מעץ, שיושב על פסגה קפואה בגובה 1,230 מטר.

זה מה שאוגש מכנה ''קצר אבל עבה''.

רק בבוקר למחרת, כשמאורעות האתמול התחילו לתפוס את מקומם במגירות המוח ההלום, הבנתי פתאום שהמניאק דפק לנו גיבוש. שזאת דרכו לומר ברוכים הבאים לטורקיה. כי כשדוחפים לך קצר ועבה מיד על ההתחלה, אז את הארוך והדק שאתה מקבל בהמשך אתה אוכל בלי בעיה.

והארוך של יום המחרת היה בהחלט ארוך

הוא התחיל בבוקר בהיר וקפוא על כבישים כפריים שבורים, בין בתים רעועים שעומדים על העוקם מאחורי גדרות עשויות מענפים שנמצאו בסביבה. טורקיה ההררית. אחרי מספר לא ברור ולא ממש עקרוני של קילומטרים, נכנסנו שוב אל השטח. בתפריט ליום ההוא היה אפשר למצוא כל תוואי אפשרי: שבילים לבנים וארוכים, שבילים שחורים שמתפתלים לאורך נהר והם ספק-כביש ספק־-גרגרי אספלט מפורר שמפוזר ככה סתם, וגם שבילים חומים שמתפתלים בין שלוחות ויערות, נוטים אל תוך הפניות בשיפוע חיובי שעוזר לך לטוס דרכם בניסור של גז.

האופנוע שרכבתי עליו היה סוזוקי DRZ400 מדגם E

כשאתה מטייל בשטח בארץ זרה, מה שקובע לך מתי אתה נח על האופנוע ומתי אתה נותן עבודה ברכיבה זה התוואי. בהרי הטאורוס הוא משתנה תדיר, ומהר מאוד אתה מתחיל לקלוט את הקטע. להבין שיש מקומות מגניבים שלא תגיע אליהם יותר אף פעם, וזה הזמן להוציא את המיץ מעצמך, מהאופנוע ומהדרך. כמו הטיפוס לרכבל העליון של אתר הסקי סקליקנט: שפיץ בגובה 2,500 מטר מעל פני הים שהגישה אליו היא דרך שביל כורכר לבן, כאילו מדובר בפאס באלפים. זה מקום שאתה מטפס אליו בפול גז בהילוך חמישי, ואז דופק את ההילוכים למטה, פונה את הסרפנטינה בהילוך שני ושוב מאיץ בחזרה בפרפור שלא נגמר. לפחות לא עד שאתה מבין איך לייצר מהירות: להתיישב על הכנף האחורית ולהפוך את מזרקת החצץ שאתה רוכב עליה למשהו שאשכרה נוסע קדימה ולא רק הצידה.

ככה זה נמשך על פני עשרות סרפנטינות.

החלקות של בלימת מנוע בכניסות לפנייה, פרפורים שהופכים לווילי ביציאות, צבירה של אלפי מטרים לגובה בזמן שהשמיים הופכים לכחול כהה יותר ויותר.

ככה מקבלים את הצבע הזה, שרואים רק מחלון של מטוס נוסעים בגובה השיוט.

ציפורי לילה מפרפרות

היום הארוך ההוא — יום שעוד לא הגענו לשליש שלו — המשיך בירידה מאתר הסקי הנטוש אל רכיבה שאין לי את היכולת ומספר המילים לפרט.

קחו את זה ככה: למעט חול עמוק רכבנו על כל סוג קרקע אפשרי, כולל חיתוכים על תוואי טבעי באזימוט כללי ללא הכוונה של שביל. פשוט טריפ שטח אדיר.

לקראת ערב התחילו להיתקע אופנועים בלי דלק, ואלה מאיתנו עם המכלים הגדולים יותר תרמו קצת נוזלים לבעלי המכלים הקטנים. המסקנה היתה שכנראה כבר עברו יותר מ-200קילומטר מתחת לגלגלים שלנו עד אותו רגע.

אתם מנחשים נכון: זה לא מנע מעופר לעצור אותנו לתדלוק ואז לגרור אותנו אל המשך רכיבה הזויה באפלה.

הנסיעה הסהרורית בחושך נקטעה באיזשהו שלב, עם כניסה לכפר שאין לי מושג איפה על הפלנטה הוא נמצא. הגעתי אליו בעלטה, וככה גם יצאתי ממנו. אבל במהלך הביקור בו נפלנו על בית הקפה שבו ישבו כל הגברים של הכפר, שיחקו שש-בש ושתו תה. החנינו שם את האופנועים הרועמים מול הוויטרינה הארוכה, כולם מאובקים, עטופים בערמות של ציוד רכיבה. את הערב הזה, שבו נחתו עליהם האנשים הצהובים, הכפריים לא ישכחו עוד הרבה זמן. בטח לא אחרי שאחד החברים בקבוצה שיכנע אותי (די בקלות, יש להודות) שהילדים בחוץ רוצים לראות מופע רכיבה. נתתי שם כמה ווילי וסטופי ופרפורים וחראקות על הרחוב הראשי, ואז הזמינו לי משטרה. ברגע הזה ארזנו את הפקלאות ועפנו משם להמשך רכיבה בחושך הקפוא.

נסענו צמודים, חולקים חום מנועים ואלומות אור מול ירח מלא שהתחיל לטפס בשמיים.

הנסיעה לא נגמרה עד שהגענו למלון בסוצ'ולר, לקראת 11 בלילה, אחרי 340 קילומטרים שרובם בשטח. תן לו בסיירת מטכ''ל: יש סטייג'ים בראלי הפרעונים שהם קצרים יותר.

הבוקר האחרון של המסע התחיל מול חלון ענק שצופה על עמק ופסגות, שכעבור שעתיים נשטוף אותם ברכיבה.

מין פרומו מהפנט מעל הקפה של הבוקר, לצלילי ניל יאנג שפרט אחד הרוכבים על גיטרה מקומית ישנה. סצנה רגועה ותלושה לחלוטין ממה שעתיד להתרחש בהמשך היום — שזה, אם עוד לא קלטתם, עוד גז והרבה ממנו.

גם ביום הזה מצאנו את עצמנו צוברים ומאבדים אלפי מטרים של גובה, משחקים עם האופנועים בשטחי בר, מצטלמים למזכרת וממשיכים הלאה על שבילים אינסופיים שמגלים לך עולם ומלואו מאחורי כל עיקול.

בזמן הזה, הודות לקצרים והעבים ולארוכים והדקים, כבר היינו חבורה מגובשת שרודפת אחרי אוגש באשר יפנה. ידענו שלא משנה לאן נגיע וכמה זמן זה ייקח — גם אם זה אומר להניף מדי פעם אופנוע על הידיים או לקפוא קצת בחושך — מחכה לנו שם חוויה שלא נוכל לספק לעצמנו בשום דרך אחרת.

הוא קנה אותנו. אנחנו העדר שלו, ונרכב אחריו באש ובמים.

צ'רטר וחצי

כשאנטליה עלתה מהאופק הדרומי כבר עלה ריחו של הסוף

עוד כמה שעות, וכל הרוכבים שחלקו את המסע המוטרף הזה יחלקו את טיסת הצ'רטר עם כל אלה שהגיעו לטורקיה בדיל הרגיל, וייבלעו בתוכם כאילו כלום. כאילו לא היינו איפה שהיינו.

והידיעה הזאת גורמת לך לחשוב קצת: עד כמה באמת הכל כלול בהכל כלול הזה שלהם? מה נכלל שם בסך הכל? קורת גג, מיטה נוחה, אוכל בכמויות שיכולות להרוג אותך וילדים בכמויות שבא לך להרוג אותם.

וזה, אם אתם שואלים אותי, לא הכל. זה אפילו יותר קרוב לכלום. כי רק אחרי 600 קילומטר ב-48 שעות, דרך ההרים והעמקים והבוץ והאבנים והפרות והתה והזקנים והיערות והאגמים והרוח והקור והשמש המבורכת, והאופנוע שחותך דרך כל אלה באופן שלא יכול להשאיר אותך אדיש — רק אז אתה מבין באמת מה זה הכל כלול.

אלי פנגס

מדריך רכיבה לעילא ולעילא, נותן בגז, ''דן חסכן'' בשחיקת הצמיג הקדמי והכותב הכי מגניב בתחום המוטורי שאנו מכירים - כותב קבוע במגזין בלייזר