חנונויורק יוצא לשטח - דיפנדר 130 Defender

הטלפון צלצל בשעה 22:03. מאחורי הקו נשמע קולו הצרוד של לישי – איש מערות מסוקס שיחליף את אשתי ביומיים הקרובים. בלי הרבה דיסקוסים הוא ניגש ישר לעניין: ''צח, זה לישי. אתה מוכן? יופי! אני מביא פוייקה, אתה מביא תפריט. ותביא גם בגדים חמים – יהיה קפוא בלילה''. רגע. מי זה ''פוייקה''? לבשל?! בפעם האחרונה שבישלתי למישהי, היא סבלה מאנורקסיה. ולמה דווקא מדבר?! הנסיון היחיד שיש לי בשטח מסתכם במפל מים במכונת השטיפה. וגם זה בתוך סוזוקי ג'ימני של בנות. ''ואל תפחד – הזאבים לא יעשו לך כלום'', הוא הוסיף. באמת בחור נחמד.
הטלפון צלצל למחרת בשעה 9:01 בדיוק: ''צח, אני למטה''. עוד לא התנתקה השיחה, ואני מתדרדר במדרגות באמוק, כמו דייל עם ''טרולי'' לפני טיסה להונולולו. מה בתיק? כל מה שחייבים לשטח: מגבונים לחים, בושם, דאודורנט, משקף, כפכף, וכמובן מינוקסי 5 למקרה שהבלורית תעוף לכל הרוחות. אה, ויש גם שק''ש. שיהיה לי איפה להתחבא, במידה ויופיע צבי.

אני מדדה מחוץ לחדר המדרגות, ולנגד עיני מתגלה יצור קולוסאלי עטוף במעיל פליז מאובק, מתהדר בכפות ידיים ששברו בולי עץ במו אצבעותיהם ומעל סנטרו המחודד חיוך מגלגל לגלגל. באמת בחור נחמד.
כל-כך נחמד, שאפילו לא טרח לספר לי שהוא מגיע עם טנק לבן – רק כדי לא להלחיץ אותי. ''נעים מאד, לישי. רוצה לנהוג?'' לנהוג?! אני? בזה? אתה בטוח? ''בטוח! יאללה, תן גז. רק תיזהר – השארתי את העורך עירבון''. נתתי גז – לישי ותומר הצלם ברחו מהרכב. ולא רק בגלל הנפיחה שנפלטה לי מהפחד.
10:44 אנחנו בדהירה דרומה, בעודי מנסה להבין מדוע על הצרכן להיפרד משלוש מאות ושישים אלף שקל חדש, בתמורה לאין תוספות כסטנדרט. לפניכם רשימה חלקית: אין חלונות חשמל כסטנדרט, אין מראות חשמל כסטנדרט – אין אפילו גורנישט כסטנדרט! מה יש? נשמה – והרבה! יש הטוענים כי גם הלקוחות, המשוגעים לדבר, לא יחליפו לנד-רובר בשום מותג אחר. לי הם מזכירים אישה מוכה: משכנעת את עצמה שטוב לה, למרות שהיא סובלת.
' 'אם היה לי כסף – כזה הייתי קונה'', הבציר לישי בלי להתבלבל. ''לנד רובר דיפנדר נאמנים לפס היצור מאז שנולד המותג: אפילו אם תיקח ג'אנט משנת 2009 ותחבר אותו לרכב מלפני 40 שנה – זה יתלבש פיקס!'' ואללה? אני מתפעל, ומנסה להבין לאן נכנס ההילוך השישי, מדוע הסוויץ' בצד שמאל ואיפה לעזאזל השפריצר. אני עושה אפצ'י ומפעיל וישרים. לישי צועק עלי: ''זהירות, זו עבודת יד!''. באמת בחור נחמד.

10 צומת מעון במועצה אזורית אשכול. התושבים נראו רגועים מתמיד, לנוכח הטנק הלבן שפקד אותם במפתיע. גם משגרי הקאסם פתחו בהפסקת אש, מחשש שנהג הטנק הלא מנוסה ידרוס להם את האימא של המשגר. ובצדק.
דהרנו דרומה. המזגן עושה רעש. הקור פחות. כביש 232 כמעט נגמר, כמו גם הידיים העדינות שלי שהתחילו להראות סימני מצוקה על ההגה האימתני. שמאלה לכיוון פתחת שלום ומושב דקל. לישי עולה לשוויץ: ''כאן גדלתי''. איזה כיף לו, חשבתי: כמו לגדול בארגז חול ענקי. רק בלי ילדים עם נזלת. עוד לא הספקתי ליהנות מהמקום – ואנחנו יוצאים מבעד לשער האחורי של המושב. סאונד של תופים... והדיפנדר מקבל את מה שהוא הכי אוהב בעולם: שטח. 12:43 הרגליים העקומות שלי במשחק כיסאות בין גז, ברקס, קלאץ' ושטיח גומי ספרטני. לישי צווח בקול שמעיר זיקית משנ''צ: ''ימינה! שמאלה! ישר! לאט! רוורס! תיזהר! כשאני אומר תעצור –
ת ע צ ו ר!'' באמת בחור נחמד.

עצירה לקפה. תומר הצלם קופץ כאיילה על ארגז רד-בול. מחליף עדשות כמו פרחה שמחליפה ''משקף מגף'' – לוחץ על ההדק כאילו אין מחרתיים. אני בולע רוק. קבלו תיקון: בוץ.
חזרה לדיפנדר. ''תן גז!''. אנחנו חוצים את המבוך של השדות החקלאים, נכנסים למדבר ושועטים לעבר הדיונה הגדולה. ''תיזהר לא לשקוע!'' תיזהר לא לפוצץ לי את עור התוף. מאוחר מדי... ''לא תומע''. תומר שולף עוגיות. ''אשתי הכינה, זה ממכר''. לישי טורף עוגייה, אני שבע עשרה. באמת ממכר החרא הזה! ''תעצור בצד!'' עצרתי. תומר עם מצלמה ב''שלוף'', לישי מורה לי להוציא אוויר מהצמיגים ובאותה העת, מחתים אותי על מד PSI: ''אם זה הולך לאיבוד – העורך מלביש אותך על סמוראי ארוך ומדרדר אותך בוואדי מילק, יש?'' שיהיה. אני מרוקן אוויר כמו נער רוסי שרוצה להתנקם במורה לפיזיקה. אנחנו מוכנים לדיונה. ''גז! גז! גז!'' עוד פעם. ''רוורס... ועכשיו: גז! גז! גז!'' נכשלתי. זה מזכיר לי את החברה מכיתה י''א: כמעט נגעתי לה בציצי. כמעט.
המשכנו על השביל המסומן באדום שחוצה את חולות חלוצה. לישי המשיך לצווח כמו דב גריזלי שנרדם על כוורת בשוגג: ''גז! לאט! תיקח את העלייה מהר. עכשיו תן גז! תן גז! שתי ידיים על ההגה!''. אבל האוזניים כבר מלאות חול: ''לא תומע''.

13:34 דילגנו מספר קילומטרים על הדיונות. כיף חיים! נשבע לכם: אם הדיפנדר יכול היה לדבר, הוא בטח היה אומר: ''מי זה ההומו שתופס לי בהגה''. ולמרות הכל, הוא לקח את הדיונות בנונשלנטיות. כאילו חשב לעצמו: ''נו מילא, אני כבר אוכל בולדרים בקבר''. דיפנדר פולני.
14:12 עוד שש ''עוגיות'', ובמקום חגורת בטיחות, אני שם את הערכה של הכננת. תה בנוסח לישי. תמונה בנוסח תומר. המדבר הזה מדהים – והוא רק שלנו. חלום! ''צח, קום ותניע, נוסעים''. באמת בחור נחמד.
15:34 אנחנו מפטרלים בלב שטחי האש של חולות חלוצה, מרחק יריקה מהגבול המצרי. אני שורק כמו כדור תועה. יש לי חול בכול מקום אפשרי – כולל במקומות שלא האמנתי שחול יכול להגיע אליהם. בואו נגיד שאם היו שמים אותי בניקוי יבש, רק המפשעה מאתיים שקל. לא כולל טיפ. ובינתיים: שני המטורפים מחפשים את ''האמבטיה'' המושלמת לשים בה את הראש.

16:02 בשעה טובה! ''סע! סע! סע! ע צ ו ר! דומם''. לישי ותומר סגורים על האמבטיה המושלמת. אני סגור על מגבונים. אפשר לצאת מהרכב, לעשות עמידת ראש – ולהחזיר למדבר ארבעה טון חול מהקרקפת. עוד לא הספקתי להוציא גרגר – ושני המטורפים כבר פורקים את הארגז: לישי חוטב עצים עם השיניים, בולע בקבוק טבסקו ומדליק לנו אש עם הלשון. תומר כבר מסמן טריטוריה עם עשרים פלאשים ושמונים עדשות. ''אני רעב!'', אומר לישי. תומר שולף את הפוייקה. עד עכשיו הייתי בטוח שפוייקה זה מישהו שצריך לאסוף בדרך. אני חותך ירקות כמו מטורף. אנחנו לא רוצים שאדון לישי יהיה רעב, חס ושלום. חבל. אולי עוד נזדקק לגלגל הרזרבי.

17:00 כולם כבר ישנים. חוץ משני השובבים שלנו: הצלם תומר, לישי איש המערות ו... שועל! תומר כבר לא איילה על רד-בול. הוא ארנבת על ספידים: ''יו, שועל! אני לא מאמין! שועל!
כל-כך קרוב! צח, זה בזכותך. עשית שם פיפי! היא דלוקה עליך! זה רגע נדיר. תהיו בשקט!'' פתח לעצמו מסיבת טבע פרטית והתחיל להקציף. לבריאות!
18:00 ה''פוייקה'' על האש. תבשיל הקדרה מבעבע. השמיכה פרוסה. צלם על ספידים, כתב שטח עם קילומטראז' של מונית שירות ופרסומאי עם עיגול פיפי מביטים בכוכבים. לישי אומר לי שיש סיכוי שיגיעו זאבים. אני נכנס לדיפנדר והולך לישון על זה. באמת בחור נחמד.
19:30 הפוייקה שתומר לא שטף 5 שנים (סיפור אמיתי) עדיין על המדורה. השמיכה שאדון לישי מצא לפני 15 שנה בסיני (סיפור אמיתי) עדיין פרוסה מדיונה לדיונה. קוביית הקרח שעומדת ליד הדיפנדר (סיפור אמיתי), אמורה לנהוג בו מחר. לישי ותומר אמרו לי: ''אל תישן ברכב – זה פריזר''. אבל היה לי חול באוזניים. אז לא שמעתי להם. 22:00 קוביית הקרח מפשירה באוהל. לישי ותומר עדיין שורפים חלומות במדורה ומפנטזים על אופנועים רצחניים ועל מפלצות שטח. הביצים שלי רועדות באוהל. אולי מהפחד שיבוא זאב, אולי מהפחד שיזרקו אותן לאש. עוד מעט חצות. לישי הבטיח לשמור עלי. הוא נכנס לאוהל. אני רוצה לישון איתו כפיות. הוא מעדיף ''לדרמן''. תומר עדיין מחכה לשועל. בוקר.

6:00 תומר מדבר מתוך שינה על תמונות מדהימות של שועל עם כלבת. הגחלים לוחשות. לישי מקשיב להן ושם על האש חמישה טוסטים עטופים בנייר כסף שהוא הכין לילה לפני.
10:00 אחרי שמונה טוסטים, שבעה קפה ''דו-לו-לו'' וסיפורי גבורה של לישי, שריתקו אותי לשטיח המאובק כמו ילדה מפגרת שראתה את טל מוסרי, חזרנו לשביל האדום ושעטנו דרומה לכיוון הר קרן. כשעלינו על הכביש המסומן בכחול, ביקשתי עוד עוגייה. לישי הבטיח לי עוגייה בחניון של באר מילכה. תומר הכין את הערכה של הכננת, למקרה שחגורת הבטיחות לא תעמוד בעומס.
הביצים שלי עדיין במקום. אמריקה!
11:04 חזרנו לדיפנדר אחרי הפסקת קפה אחרונה. לישי עוגייה וקפה. תומר עוגייה וקפה. אני עוגייה ועוגייה. ועוגייה. חגורת הבטיחות עדיין מקיפה אותי. אפשר להחזיר את ערכת הכננת לתא המטען – ולהמשיך הלאה.
11:55 ירדנו לשביל המסומן באדום בתוך ערוצו החולי של נחל לבן. הרגשתי כמו ברכבת הרים אינסופית של דיונות זהובות. רק בלי הערסים שדוחפים בתור. ''ימינה. שמאלה. למה אתה נצמד לימין? גז! גז! גז!'' אני מתחיל להרגיש גבר-גבר. אני בדעת מיעוט. הדיונות מתעצמות. הגרון והמפשעה שלי משחקים סטנגה עם הכבד. שקית הקאה. מישהו?! עוגייה-ה-ה-ה-ה...

12:34 המשכנו לכל אורכו של נחל לבן. הצלם לא שיחרר את היד מהעדשה. כנראה הוא שתה ארגז רד-בול נוסף ללא ידיעתנו. ''כבה את הרדיו!'' צווח לישי. כאילו שנשאר לי חוש שמיעה.
עוד לא הספקתי להיעלב מהצעקות – ופלא זהוב עמד לנגד עיני: דיונה! ''רוצה לקפוץ מדיונה'', התעניין הצלם, כמו בדואי מטאבה שהולך לדפוק עליך קופה משהו טוב. לישי הסיט את הראש הצידה, כאילו ניסה להגיד לי: ''יאללה, לך. אני כבר קפצתי מדיונה''. ומצוק. ומגשר. ומהליקופטר.
אבל הצלם היה כל-כך מבסוט מהתמונות, אז זרמתי.
13:18 כאילו שלא הספיק לי החול בפס של הטוסיק – עכשיו הוא גם נכנס לי לגוף.
13:45 אנחנו חוזרים לדיפנדר וממשיכים ללא מורא על סלעים ללא אלוהים. ''לאט! שלא תשבור לי פה משהו. ותיזהר מהענפים!'' אני לא יודע אם היו אלו מילותיו המדויקות של לישי, פשוט כבר נשארתי בלי חוש שמיעה, אז תומר תירגם לי במראה. המשכנו עד המפגש עם כביש 211 באזור צומת קציעות – והדיפנדר חוזר לאספלט. דמעות של שמן ברקס חנקו את גרוני המאובק.

האמת, התבאסתי בשבילו. גם נאלץ לסבול מטחנת עוגיות שכיבתה אותו בכל עלייה פשוטה. גם לא מיצה רבע מהפוטנציאל שלו בשטח וגם חוזרים לאספלט רק אחרי יום וחצי? ככה נאה? מה שהוא שכח, שגם תומר היה שם.
עוד לא הספקתי להגיע להילוך חמישי – ולישי בצווחת סיכום: ''ע צ ו ר!'' מעבר לכביש, ממש לצד הדרך, התגלה ''לימן''. תומר זינק מהדיפנדר כמו סרדין שהשתחרר מהשבי של השלטונות הקונסרבים – ודילג לעבר הפלא עם מצלמה בהצלב.

לישי שלף שקית עוגיות ''עבדי'' ושכנע אותי שזה לא משמין. האמנתי לו. וחבל. כי דווקא עכשיו, כשאנחנו בדרך לת''א, חגורת הבטיחות הרימה ידיים. לישי הכניס עוגייה נוספת ללוע, חייך והוציא את ערכת הכננת מתא המטען. באמת בחור נחמד.