לא ידעתי למה אני מכניס את עצמי. לבד ברכב בודד בהרי יוון, ללא כל אפשרות יצירת קשר עם העולם (אין קליטה), ואם כן אז אין סיכוי שאוכל להסביר איפה אני ואיך מגיעים. לא יודע אם זה טוב או רע, אבל חופשי זה לגמרי לבד, ולבד זה לא פיקניק... נהנתי מכל דקה, היה נפלא!!!
יצאתי משדה התעופה בשתיים וחצי לפנות בוקר, חשבתי לישון במלון שבשדה, אבל 225 יורו לחדר בודד לקצת לילה שנשאר שינו את דעתי, אז עליתי על האוטוסטראדה לכיוון טיבה לשם הגעתי בסביבות ארבע בבוקר (לפנות בוקר, לילה, איך שתקראו לשעה המוזרה הזו) וכל מה שרציתי זה מקלחת ומיטה. הפקיד ההזוי בקבלה של המלון כנראה רצה את אותו דבר לפי מצבו.
קיבלתי חדר מעופש במלון מעופש עם פקיד מעופש, אבל כל זה לא היה אכפת לי. בבוקר קמתי לתחילת המסלול שהכנתי מראש בתקווה למינימום שינויים. יצאתי אל הצומת הראשי של טיבה ואחרי מספר סיבובים סביב הכיכר הבנתי שאין לי מושג לאן אני צריך לפנות. אותם שלטים הראו לאותם כפרים אבל בכיוונים שונים. ברוך הבא ליוון!!!
לקחתי החלטה אמיצה והתחלתי בכביש לא משהו לכיוון אחד הכפרים. שם ירדתי לנסיעת שבילים מהירה צפונה. במפה היה משורטט כביש שהשביל שלי היה אמור לחצות, אבל הכביש לא חשב כמוני, ואז התחילו הספקות האם אני בכיוון הנכון או שהתחלתי ברגל שמאל.
המשכתי על השביל ונכנסתי לכפר, שם הסבירו לי שאני בכיוון הנכון והכביש מתוכנן כבר כמה שנים ועוד לא מימשו אותו, אבל על המפה הוא כבר מופיע. יוונים..... התחלתי לעלות בשביל שמרגע לרגע גרם לי להצטער על הרעיון של הטיול בדד. השביל טיפס על אבנים עד לגובה של 1700 מ' כאשר בשיא הרגשתי כמו עיסה אחת רוטטת, גם כשיצאתי מהגיפ לא הפסקתי לרטוט.
בדרך לא דרך ירדתי למנזר מקריוטיסאס לקבלת פנים חמה של הנזירים גורגיו ומייקל, קצת קפה ולחם עוני והחיים חוזרים למסלול. (גם קיבלתי במתנה דבש שהנזירים עושים בעצמם). בתמורה קניתי מהם שרשרת עם צלב... למזל, אתם יודעים. אחרי הביקור, שמח וטוב לב התחלתי לטפס לארכובה בשביל אתגרי שמחק כל זיכרון טוב מהמנזר. העליה הייתה קשה מאד לג'ימני הגיבור, אבל הוא עשה זאת ומיקם אותי על פסגת החלומות (הג'מני התחיל לפתח אישיות, ולא רעה בכלל). איזה נוף מרהיב של הים של ההרים ושל העננים שרגע אחד מעלי ובשני תחתי.
התחלתי לרדת לכיוון דלפי. העתיקות מקסימות והכפר התלוי על הצוק ציורי, אבל המשכתי (דבר שהתגלה כטעות) לאמפיסה ללינה. שוב מלון מג'וייף עם פקידה לא נעימה והחדר כמו לפני 60 שנה (לא הייתי אז אבל סיפרו לי).
בבוקר יצאתי מאמפיסה מלא מרץ לטיפוס על הפסגות הגבוהות של רכס גיונה. הדרך התחילה בכביש גרוע שהפך לשביל גרוע ואיתו טיפסתי למעבר ההרים בגובה 1850 מ'. לאחר התברברות ביער בפקעת של שבילים שהפכה אותי לפקעת של עצבים, מצאתי שביל אחד ויחיד שלא נסחף ואיתו התחלתי גלישה לכיוון אגם מורנוס, התמנון, המורכב ממספר נהרות המזינים אותו ונותנים לו את צורתו התמנונית.
הגעתי לכפר על שפת האגם לאסוף כוחות ומיד צפונה לרכס וורדוסיה. רכס אתגרי שבשביליו פגשתי את מועדון לנד רובר היווני עם רכבים מדוגמים שגורמים לרכבים המדוגמים שלנו בארץ להראות כמו צעצועים זולים, ולג'מני שלי להסתתר מבושה.
הדרך הפכה קשה יותר ויותר ככל שעליתי לגבהים אבל הנוף שווה כל מטר של טלטלות. השביל ירד לכפרים ציוריים אז זרמתי איתו ואחרי ירידה נוספת הגעתי לכביש אך מיד לשטח בחזרה ונסיעה עד לאנו חורה. אנו חורה כשמה כן היא חור רציני בשום מקום אך עם מלון גדול ויפה של 60 חדרים (לא הצלחתי להבין את ההברקה של בניית מלון כזה גדול במקום כזה נידח), הערב ירד והשתכנתי במלון, אורח יחיד בכל המלון, כנראה הקפצתי את המכירות שם בעשרות אחוזים באותו לילה.
לפני שהלכתי לישון, ביררתי איפה מתדלקים ואמרו לי שאין פה תחנת דלק אבל אולי במכולת נשאר קצת. חשבתי שעובדים עלי, אבל בלית בררה קפצתי לחנות ואכן יש שם דלק. קניתי 12 ליטר בג'ריקן. תדלקתי את הג'מני חברי , ואחר כך תדלקתי את עצמי בארוחת ערב של חטיפים וחזרתי למלון.
בבוקר הצפנתי לכיוון אגם אוונוס, חציתי מספר נחלים ופתאום ניגלה האגם מולי, והחזיר לי את הביטחון בניווט עם מפות יווניות. גלשתי אליו והחלטתי לנסות שביל חדש מעברו השני, שמהר מאד התגלה כטעות רצינית. עליה קשה בתוך סבך עם שלוליות ומדרגות בוץ שבסופו הגעתי לכפר קטן וחמוד ומיד מצידו השני חזרתי לשביל סביר שהמשיך לטפס מעלה.בלי סוף. עד שהגעתי איתו לכביש. משם נסעתי לכפר המרכזי באיזור, כפר יחסית גדול שבו הבטיחו לי שיש תחנת דלק. על האדים האחרונים של הדלק הגעתי לכפר ושאלתי איפה התחנה, אז הזקנה מהחנות המקומית אמרה לי להמתין הלכה מאחורי החנות וחזרה עם ג'ריקן 20 ליטר ושאלה איפה הרכב.בהלם טוטאלי הצבעתי לה על הג'ימני האומלל והיא נגשה והניפה את הג'ריקן בקלילות והחלה לתדלק. בסוף נשארו לה שני ליטרים והיא מלאה לי ג'ריקן קטן לדרך (take away). ירדתי לשטח לכיוון נהר קרירלופוטמוס לכיוון פנדוורכי, (נהר הגשם הנצחי) , שם מטפטפים המים מקירות הקניון כמו טיפות גשם. אחרי ירידה ארוכה, הגעתי לנהר החנתי את חברי הכחול לנוח, והתחלתי ללכת עד למפלים.
הקניון מדהים והמים צלולים והמפלים זורמים מעלי מתחתי טמכל צדדי- אחת שתיים שלוש. בדרך חזרה קצת לפני המפגש הנרגש עם הג'ימני (שמתם לב שהוא כבר פיתח אישיות והיה לחבר נאמן למסע) דריכה לא נכונה על סלע, החלקה, ואני מצאתי עצמי ישוב בתוך המים על אחורי ומקלל את רגע ההחלטה האומללה לעשות את המסלול בנעלים גבוהות ומכנסיים ארוכים. פרשתי את בגדי על הסלעים וחיכיתי לייבוש. לאחר שהתייבשו קצת התחלתי לטפס מעברו השני של הנהר, עליה לא הגיונית , סיבובים במקום ועליה מדהימה כמעט אנכית של 1500 מ'. לא חשבתי שיש כאלו שבילים, הג'מני בקושי עולה בהילוך ראשון, ולא מצליח לפתח תאוצה. אבל הנוף....אין מילים שיכולות לתאר אותו. בסופו של יום ירדתי למגאלו חוריו (שביוונית זה 'החור הגדול'- סתאאאם) ומשם לקרפניסי בירת אברטניה ללינת לילה.
היום זה היום אחרון למסע, התחלתי אותו עם משאלה אחת בלבד, לראות את הסוף ובלי תקלות, ולצבור כמה שיותר קילומטרים. קמתי מלא מרץ והסתערתי על ההרים... זה נשמע טוב אבל האמת שקמתי לכוס קפה יווני טוב על המרפסת. יצאתי מקרפניסי ועליתי דרך כפרים התלויים על הצוקים, ירדתי לנהר שהוא עצמו בגובה 600 מ' ועליתי לרכס אגרפא (הרכס הלא רשום), כל מי ששלט בתסאליה לא יכול היה לשלוח את גובי המיסים לאזור זה ולכן הוא נקרא 'הלא רשום'. הטיפוס קשה ובחלק מהמקומות גם לא ידידותי אבל אחרי כל פסגה מתגלה פסגה חדשה ויפה יותר מקודמתה ועם נוף מדהים יותר. הנוף פשוט לא מפסיק להדהים!
בשלב מסוים עקב חוסר בשפיות דיברתי אל הג'מני והתברר שהוא שותף שיחה נהדר, לא מתווכח ולא מביע דעה, רק מגרגר תוך כדי עליה, ומחליק תוך כדי ירידה. כן, אין לו שום אחיזה בעליה, ובירידות סכנת נפשות.
בסוף העליה אני בעננים, גם ההרגשה וגם וגם למעשה רוב הזמן אני מעל 1700 מ' בתוך ענן ומעליו. הנסיעה על רכס אנטוליקה הייתה רגועה מבחינת העבירות אבל לא רגועה מבחינת ניסיונות ההתנקשות בי. עצרתי על השביל כדי לצלם, הערפל נכנס בין העצים ושיווה ליער מראה קסום ומסתורי, נכנסתי בין העצים לצילום הערפל, ואז החלו הכדורים לשרוק סביבי. קראתי לידידי ג'מני שיבוא לקחת אותי אך הוא לא בא (לך תסמוך על חברים) אז זחלתי אליו וברחתי במורד השביל, שם פגשתי שלושה ציידים שראו את השיחים למעלה זזים וחשבו צייד ראוי לפיחלוץ. למזלי הם היו מתודלקים בראקי ולא פגעו. בעודי רועד צעקתי עליהם, וכפיצוי הם הזמינו אותי לארוחת צהריים של בשר צייד וראקי (קל לפצות אותי באוכל). המשכתי בדרכי לאגם פלסטריו דרך בקתות סקי וכפרי תיירות חורף שריקים בעונה הזו ויתמלאו עם בו השלגים. ירדתי אל האגם למנוחה על חופו.
אז הגיע הסיוט הגדול... נסיעה של 4.5 שעות רצופות על האוטוסטראדה עד אתונה. עם מנוחה קלה באתר תרמופולי במעיינות החמים ובפיסלו של לאונידאס מלך ספארטה. במקום גם רואים את המייצר עם הצוקים הגבוהים שבהם עצר לאונידאס ושלוש מאות מחייליו את הצבא הפרסי בדרכו דרומה. בידיעה שבמקום צר אין משמעות לגודל הצבא אלא רק למיומנות הלחימה של החיילים.
לאתונה הגעתי כארבע שעות לפני הטיסה אז קפצתי לשתות קפה ולהגיד שלום למשפחה היוונית שלי. אל המטוס כבר עליתי בשארית כוחותיי.
הטיול היה אדיר ומתיש לבד (אף אחד לא רצה לבוא איתי), טעים ומידי פעם הזוי, אבל גילה מקומות מופלאים, בי וביוון, לטייל ולתור אותם. חלקם מוכרים יותר וחלקם שבילים וכפרים נידחים שאני כבר משתוקק לצאת אליהם שוב עם הקבוצה הבאה. להתראות ביוון.
תגובות