שטח 4X4

דודג' דוראנגו Dodge Durango

בחזרה לעבר(2) - המשבר הכלכלי בארה’‘ב, שאיים למחוק כליל את קטגורית רכבי הפנאי, כבר נראה כסיוט חולף. האם חברת דודג' בכל זאת למדה ממנו משהו? הדוראנגו כמשל

מאת: דני פרומצ'נקו - מגזין אוטו

08/03/11

לפני פחות משלוש שנים, הזדעזע העולם. משבר כלכלי בארה’‘ב הצית שריפה שכילתה יותר עצים ובני אדם מהדליקה שבערה בכרמל. ענף הרכב היה מהענפים שנפגעו קשה במשבר. חברות שכבר היו בקשיים משל עצמן, כג'נרל מוטורס, הגיעו עד לפשיטת רגל, אך גם חברות חסונות ועשירות כפורשה, שהייתה באמצע תהליך של השתלטות על פולקסוואגן הענקית, מצאה את עצמה נבלעת ולא בולעת. אחת הסיבות לבעיות של שתי החברות הנ’‘ל, הייתה הירידה הדראסטית ברכישת רכבי הפנאי בארה’‘ב בפרט ובעולם בכלל, ירידה שפגעה בדגמים הרווחיים ביותר של החברות. סיבה נוספת לפגיעה דווקא בענקיות האמריקאיות הייתה ההתרכזות בשוק המקומי תוך התעלמות מהשינויים החלים בשאר העולם. ההתפתחות המתמדת במכוניות האירופאיות והיפניות, הקפיצה הנחשונית של הקוריאנים, ההתעוררות של הענק הסיני – כל אלו לא ממש שינו את תפישת הייצור של היצרניות הגדולות מארה’‘ב, שהמשיכו לייצר אדרות חדשות לגברות ישנות. מכוניות גדולות, עם מנועים לא ממש חדישים וצריכת דלק גבוהה מהמקובל בשאר העולם. רק פורד הקדישה תשומת לב ראויה לנושא דרך החטיבה הארופאית והשותפות עם מאזדה, וצלחה את המשבר בהצלחה יחסית.

קרייזלר ושלושת מותגיה (קרייזלר, דודג' וג'יפ), הייתה במשבר משלה עוד לפני זה העולמי. המיזוג עם דיימלר בנץ, שהפך להשתלטות בזק גרמנית, לא רק שלא ממש סייע לה אלא אף הכניס את החברה הגרמנית המצליחה לסיכון, והיא מיהרה למכור את קרייזלר למשקיעים אמריקאים, שלא הצליחו במלאכת ההבראה – ובסופו של דבר עברו המניות לפיאט האיטלקית. ולחשוב שרק כמה שנים קודם עמדה פיאט על סף רכישה – על ידי GM...
למרבה המזל, המשבר חלף מהר מהמצופה, והחברות חזרו להפעיל את פסי הייצור, או לפחות את אלו ששרדו. ולנו נשאר לראות אם הן גם חזרו להרגליהן הישנים, או כמה הן למדו מהמשבר.

מה שהיה הוא שיהיה (?)

בקרייזלר הבטיחו מתקפת דגמים חדשים במספרים דו-ספרתיים, קצת הרבה עבור חברה שחסרים לה דגמים ברוב הקטגוריות. המעניין הוא שהם גם מקיימים – ואנחנו נסענו עד לסאן דייגו שבחופה המערבי של ארה’‘ב כדי להציץ בחלק מדגמים חדשים ומחודשים אלו. הנחיתה בסאן דייגו בישרה טובות. אחרי סופת השלגים הנוראה במזרח, שסגרה לכמה שעות את שדות התעופה של ניו יורק, היה נעים לנחות בשמש הבהירה ומזג האוויר החמים בעיר הדרומית של קליפורניה. אבל אנחנו באנו לראות מכוניות ואת זה בדיוק עשינו. היום הראשון של ההשקה הוקדש לנהיגה בקרייזלר 300 (הכתבה בגליון זה) בעוד היום השני הוקדש ללא פחות מארבעה דגמים חדשים או מחודשים של דודג': הצ'רג'ר, הצ'אלנג'ר, הג'רני והדוראנגו – מה שאיפשר רק התרשמות בסיסית מהכלים, ולא מבחן השקה מפורט כרגיל. ומבחינתי, המטרה העיקרית היא לנסות ולענות על השאלה האם תעשיית הרכב של ארה’‘ב למדה מהמשבר או פוסעת במהירות לזה שבא אחריו – או במילים אחרות: חוזרת לסורה או שבה לאיתנה?

דוראנגו

הדוראנגו, שעד היום הדיר צמיגיו מישראל, הוא רכב פנאי גדול עם שבעה מקומות ישיבה. המכונית מוצעת, כמקובל בארה’‘ב, בהנעה כפולה אך גם בהנעה אחורית בלבד. מבחינה עיצובית, הדוראנגו בהחלט מספק את הסחורה: מסיבי, עם גריל מאיים שצלב גדול, המאפיין לאחרונה את דודג', במרכזו. גם הפרופיל משכנע, עם פס במרכז הדלתות המייצר צללים מעניינים. האחוריים פחות כוחניים מהחרטום או הפרופיל, אבל די בהם (בעיקר בגרסת האגזוזים הכפולים) להשלים מראה מרשים של אגרסיביות, השייכת לשושלת האמריקאית של עולם הרכב. כניסה לתוך הרכב מראה שבקרייזלר התחילו להפנים שלא די ברושם חיצוני שרכב יוצר. זה נחמד שמסתכלים עלייך מבחוץ עם מבטי הערכה, אך אתה, בעל הרכב, יושב רוב הזמן בתוכו ומן הסתם רוצה לחיות בסביבת ‘‘עבודה’‘ נעימה ואיכותית. מסתבר שהחברה ערכה סקר לקוחות בין רוכשי מותגיה וגילתה שאיכות הפנים ברכביה הם מושא טרונייתם העיקרי. לכן עשו מעשה ועתה תא הנוסעים מעוצב היטב, ממש לטעמי. החומרים בטווח היד רכים ונעימים, בשני גוונים נאים. האבזור בהחלט מרשים, אם כי קיימות רמות גימור שונות וזו בה נהגתי כמובן אינה רמת הגימור הישראלית ולכן לא אפרט.

מנועים ונסיעה

לעומת הפנים שעבר מהפך, בתחום המנועים עדיין ברור ה-DNA האמריקאי של היצרן, ממנו קשה לו להשתחרר. המנוע ה’‘קטן’‘, החדש בחברה, (וזה שיגיע לישראל) הוא בנפח 3.6 ל' בתצורת V6 המספק 092 כ’‘ס, אותו פגשתי גם ב-300C. אבל בדוראנגו המגודל קיבלתי את המנוע ‘‘האמיתי’‘ – V8, 5.7 ל' מסדרת ה’‘המי’‘ של היצרן - שם אגדי השייך למיתולוגיה של קרייזלר – המספק לא פחות מ-063 סוסים ומומנט בריא מתחתית הסל’‘ד האופייני למנועי V8. שני המנועים משודכים לתיבה אוטומטית בת חמישה הילוכים. למנועים כיוון שסתומים משתנה ולמרות שאינם שיא המודרניות, הם כוחניים ונעימים לנהיגה. לפני שאמשיך לתאר את הניהוג, אני חייב בגילוי נאות: בנעורי, כסטודנט בצפון אמריקה, הייתה ברשותי מכונית שרירים אמריקאית עם הרבה כוח מתפרץ ומעט אחיזה. אני מת על מכוניות עם מנועים גדולים וחזקים. יש משהו ממכר בתחושת הכוח המבעבע כבר מסל’‘ד נמוך, בעיקר אם מזריקים את זה לדם בגיל צעיר. לאחר ההקדמה הזאת, אני מניח שאתם מצפים להרבה אנרגיות וצוויחת צמיגים, אבל זה לא ממש המקרה. מערכות של בקרת משיכה ובקרת יציבות, שפע של אחיזה ומומנט שלא דומה ל’‘מה שהיה אז’‘, מביא את המכונית לזינוק נאה, יפה מאוד אפילו.

הגרגור של המנוע הגדול לא ממש נוכח בסל’‘ד הנמוך-בינוני, והמכונית פשוט מזנקת קדימה מהמקום בקצב טוב. בכבישים המהירים היא חשה כמכונית נוסעים לכל דבר – נוחה, לא קופצנית, הגה במשקל ודיוק סבירים. לא נסעתי בכבישים אלו במהירות אירופאית, משום שפע השוטרים שנראו בכל מקום (ולך תבדיל בין שוטרי גבול המנסים למנוע הברחות סמים ממקסיקו, לשוטרי תנועה או לשריף אזורי שמחפש פרנסה), אך במהירויות שוללות רישיון אצלנו, המכונית מרגישה ממש טוב.

יצאתי גם לכביש מפותל - והופתעתי בהחלט לטובה. המכונית ‘‘תפרה’‘ פיתולים במהירות רבה ללא דרמות וללא התערבות של מערכות הבקרה, אות ועדות ליכולת השלדה. גם הבלמים, למרות שהתעללתי בהם לא מעט, הביעו את מחאתם באמצעות ריח – אך המשיכו לעשות את מלאכתם נאמנה.

סיכום קצר

עקב הזמן הקצר, לא ניתקתי את מערכת הבקרה ולא אדווח דבר על נהיגה מחוץ לכביש. מלבד זאת, הכביש בו נהגנו נושק לגבול עם מקסיקו, השורץ מבריחי אדם וסמים – ושוטרים הצדים אותם. לא בדיוק מקום לנהיגות שטח הרפתקניות...

אך גם הניסיון המוגבל הזה עם הרכב הבהיר כי הדוראנגו, שיגיע לארץ עם מנוע ה-3.6 ל' ובמחיר של החל מ-250,000 ש’‘ח, הוא מתמודד ראוי ומעניין בסגמנט ההולך ומתכווץ הזה.