מבחן דרכים - ג'יפ רוביקון - Jeep Rubicon

מג'יפ רנגלר לג'יפ רוביקון

אהבנו מאוד את הרנגלר החדש במבחן שעשינו לו לא מזמן (קישור למבחן דרכים). השילוב של נוחות נסיעה, ביצועים, שימושיות וכמובן,יכולת עבירות, מרכיבים תבשיל שקשה מאוד לסרב לו. אבל הרנגלר, טוב ככל שיהיה, הוא בסך הכל בסיס. בסיס לשינויים, שיפורים ופרסונליזציה ברמה שקשה לבעלי מכוניות מן השורה לתאר. עשו חיפוש ברשת, או שימו יד על מגזין שטח אמריקאי, ותדהמו משפע אפשרויות השיפור והשינוי. החל מאלמנטים קוסמטיים גרידא וכלה במנועים מפלצתיים, תיבות העברה עם יחס העברה נמוך יותר מים המלח ומתלים בעלי מהלך ארוך יותר מהקריירה של פרס. את הקומה הראשונה במגדל השיפורים שאפשר לבנות על הבסיס של הרנגלר בונה ג'יפ בעצמה – הרוביקון. אז לקחנו רוביקון אחד מקורי וחדש, אחד משופר בצורה הגיונית ואחד שצלל באמת לעומק הקטלוגים. לסיבוב של כוכבים ופסים במיטבם.

רוביקון סטנדרטי

יוגב הגיע אל הרוביקון אחרי שנים של טיולים בג'פס ישן, שקנה עם חבר. הוא תמיד חלם על רוביקון, ולפני שלושה חודשים עשה מעשה והחליף את הטנדר כפול ההנעה ששירת אותו בעבודה ברוביקון חדש. למרות שהרוביקון כיסה כבר לא מעט קילומטרים – הוא משמש ככלי התחבורה העיקרי של בעליו – הוא עדיין בתול שטח לחלוטין, בלי שמץ שיפורים. אפילו לא מיגון גחון בסיסי, ועם הצמיגים המקוריים. במבט ראשון הוא לא נראה שונה מג'יפ רנגלר רגיל – ובצדק. קשה לראות מבחוץ את הנעילה הקדמית והאחורית ואת יחס ה-LOW הנמוך יותר (4.1 לעומת 3.73) שמבדילים בין הרנגלר לרוביקון האירופאי (והישראלי). באמריקה ההבדלים כבר משמעותיים ובולטים יותר – הגבהה של ''2 וגלגלי ''32 בפרופיל שטח, במקום צמיגי ה-''31 בפרופיל כביש, מצטרפים לנעילות ול-LOW המקוצר.

אבל גם כך, הרוביקון הזה הוא כל מה שטוב ברנגלר – ועוד קצת...

אותה יחידת כח מלאת עזוז אך מעודנת וחרישית, אותם מתלים מעולים, שמשלבים כה טוב בין נוחות לריסון ואותה שימושיות יום יומית (לפחות ביחס לכלי עם יכולת שטח שכזו). התוספות באות לידי ביטוי כאשר העניינים נעשים קשוחים באמת – אין הרבה דברים שרנגלר רגיל לא יעבור, אבל יש ממש מעט מעלות שיעצרו את הרוביקון, לפחות אחרי שתנעלו לו נעלי שטח ראויות. עם שני דיפרנציאלים נעולים, LOW קצרצר, שפע כח זמין ומערכת גלישה במורד יעילה ביותר, נהג טוב יוכל להגיע לכל פינה בארץ. יודעים מה? גם נהג לא כל כך טוב – למרות הפגוש המגוחך הזה שמזדקר לו קדימה כמו לשון משורבבת. אין ספק – פגוש חדש, סט גלגלים קרבי יותר ואולי גם הגבהה צנועה יעשו פלאים לא רק ליכולת השטח של הרוביקון, אלא גם למראה. הם פשוט מתבקשים...

ג'יפ רוביקון משופר

כאילו שרוביקון בכתום זוהר הוא לא דבר בולט מספיק, עמית – המוכר לכולם כ''עמית רנגלר'' – דאג לאפר את הרוביקון מודל 2012 בצבעי מלחמה בולטים. זה מתחיל בהגבהה של ''4 (full traction), שיחד עם צמיגי ''35 מבית מיקי תומפסון (על חישוקי פרו-קום) מעניקה לרכב חזות קרבית ביותר. צמד פגושי מתכת אנורקסיים (hanson מלפנים, bestop מאחור) תורמים למראה, משפרים את זוויות המרכב ונותנים שקט נפשי במשחקי סלעים, וכך גם סט המיגונים המלא של PJ. סט בולמי fox עם מיכל גז נפרד דואגים לרסן את המאסה הגבוהה והגלגלים הכבדים יותר. גלי הינע מחוזקים דואגים להעברת הכח ומערכת CRC (גם היא של full traction) דואגת לחזק את הקשר בין הסרנים למרכב, ולהקטין את אפקט השיוט שאופייני לג'יפים מוגבהים.

עמית קנה את הרכב בארץ, אבל התעקש על מפרט בהזמנה מיוחדת שכוללת למשל שקע USB למערכת השמע ולוח מחוונים עשיר יותר. פדנט... הוא הוסיף גם ידיות אחיזה שנקשרות ל''כלוב ההתהפכות'' - חובה ברכב גבוה כזה כדי לאפשר כניסה נוחה – והוסיף לדלתות מנגנון פתיחה כמקובל במכוניות, במקום סתם רצועת בד. תוספות שתורמות מאוד לשימושיות היום יומית, וכך גם סט מגירות מתכת שמובנות בתא המטען. הוא גם הוסיף למוט המייצב הקדמי שיחרור ידני – לטענתו הניתוק החשמלי עדיין מגביל את מהלך המתלה אם מבצעים הגבהה.

הרכב נוקשה יותר על שיבושים קטנים מאשר הרוביקון המקורי, אבל עדיין נוח למדי אבסולוטית ומתמודד נהדר עם שקעים ושינויי גובה בשביל. למנוע הסטנדרטי אין שום בעיה להתמודד עם הגלגלים המגודלים, ובזכות הבולמים האיכותיים ומערכת ה-CRC תוספת הגובה כמעט ואינה מורגשת בנהיגת שבילים. אבל כשהקצב יורד לקמ''שים בודדים, תוספת הגובה מורגשת היטב – לטובה. גם שמץ החשש שעוד קיים ברוביקון הסטנדרטי נעלם לחלוטין. כלום לא יגע בסלעים – וגם אם יגע, הכל ממוגן. רק לכוון, ללטף את הגז ולהתפעל מהיכולת של הרוביקון הזה להמשיך ולהתקדם למרות הכל.

ג'יפ רוביקון משוגע

קובי בכלל היה בקטע של אופניים עד לפני כמה שנים, לפני שהחליט לשלב בין תחביב לעסקים (הוא אחד הבעלים של מוסך נ.ש.ר, מוסך מורשה של מכשירי תנועה). הרוביקון שלו הוא מודל 2010, מהדור הקודם, כך שאפשר להבין מדוע החליט לשפר את יחידת ההנעה. אבל נראה כאילו קובי פשוט החליט להפוך את הרוביקון שלו לבמת תצוגה ניידת לכל האביזרים שהוא מציע ללקוחותיו, ואין כמעט חלק מכאני אחד שנותר מהכלי המקורי. השינוי הבולט ביותר הוא כמובן המנוע – את מנוע ה-3.8 ליטר החלוש החליף מנוע המי 6.1 ליטר עם 425 כ''ס והרים של מומנט. תיבת ההילוכים כוללת ארבעה יחסי העברה (חמישה ברנגלר החדש), מגיעה מדודג' ראם ומזווגת לתיבת ההעברה המקורית. משם עובר הכח, דרך גלי העברה מחוזקים, לצמד סרני דנה 60 (44 מאחור ו-30 מלפנים במקור) של דיינטרק. גם כאן יש הגבהה של Full Traction, אבל של ''6, שמלווה בקיט Long Arm וסרן אחורי צף להגדלת מהלך הגלגל.

מפגשים מהסוג השלישי

יש קפיצים אחרים, בולמים עם מיכל גז נפרד מבית קינג וגלגלי ''35 עם בידלוק משלימים את שרשרת העברת הכח מהמנוע לקרקע. גם כאן מערכת CRC של Full Traction אמורה לעזור לייצב את מגדל הבבל הנייד. הפגוש הקדמי, של AEV, מסתיר באלגנטיות כננת מאחורי לוחית הרישוי ונושא עליו סט זרקורים מאיר עיניים ואופק. ובכלל, קובי אוהב אור – יש פנסים גם מאחור ומתחת לשלדה (להאיר את הקרקע בתמרוני סלעים ליליים), והאפקט הכללי בלילה לקוח הישר מסצינת הסיום של ''מפגשים מהסוג השלישי''.

רגע, יש עוד...

מיכל הדלק נדד אחורה, אל חלל ששחרר האגזוז (שעכשיו נגמר באמצע המרכב) כדי לשפר את מרווח הגחון. במקומו הותקן מיכל מים של 35 ליטר שמתחבר למקלחת שדה. נחמד... בתושבת הגלגל הרזרבי מסתתר מיכל דלק נוסף של כ-40 ליטר -  עם המנוע הזה צריך כמה שיותר דלק!  יש עוד הרבה, אבל המקום מצומצם.

הטיפוס אל מושב הנהג הוא אתגר אמיתי, בעיקר אם הרכב כבר נמצא בזווית. המתלים מתפקדים כמו ברנגלר הכתום, אבל התחושה מעט מסורבלת יותר – הגובה בכל זאת מדבר. המנוע מתעורר לחיים בבריטון בריא ומעורר, ותחושת הכח בסל''ד נמוך נעה על הגבול בין מלהיב למפחיד. אבל בהמשך הדרך הדברים קצת פחות זוהרים – התיבה איטית ובעלת יחסי העברה ארוכים, והשנורקל חונק את המנוע בסל''ד גבוה, משאיר באורווה לא מעט סוסים. אני עומד מול שלושת הכלים בלטרון ותוהה איפה בכלל בוחנים את היכולות של כלים כאלו. גחונו של הבכיר מתנוסס לגובה של 40 ס''מ ויותר, וזווית הגישה כמעט מאונכת! אולי כדאי לנסות לטפס את החרמון, או לפחות את המצדה, בדוך? אבל אילוצי זמן שולחים אותי למגרש המשחקים עתיר העליות המופרכות שמעל אזור התעשייה של בית שמש. בדרך לשם אני עוד מספיק להתרשם מהעובדה ששני הרוביקונים המוגבהים מציעים ניהוג סביר לחלוטין, רחוק מאוד מהחוויה המעורפלת והמתנדנדת לה ציפיתי לאור נסיון העבר. הם כמובן קצת פחות נוחים וקצת יותר מסורבלים מהרוביקון הסטנדרטי, אבל בהחלט לא מענישים או לא נוחים. אפשר אפילו לצלוח את השבילים בקצב נאה, אבל אני מרסן את עצמי – לא בא לי לתרגל תמרון התחמקות מרוכב אופניים כשאני יושב בגובה של מגדל פיקוח... ואגב גובה – עניין הכניסה והיציאה הוא משהו שצריך לקחת בחשבון לפני שניגשים להגביה רוביקון.

משוטטים בשבילי היער, עד שמגיעים לעליה ה''נכונה''

שילוב של דרדרת ומדרגות סלע שהיה שולח כל לנד-ג'רו סדרתי ביבבות הביתה, כשהוא מנחם פגושי פלסטיק מנותצים. אני עומד בתחתית העליה שמתפתלת לה בין העצים, מביט מעלה ותוהה האם זה מקרה שעליות תמיד נראות פחות מפחידות מלמטה מאשר מלמעלה, או שזה איזה קטע אבולציוני. העליה הזו תבתק את בתולי השטח של הרוביקון של יוגב, ואני רוצה להיות עדין, לא להכאיב לו יותר מדי בפעם הראשונה. כזה אני, בחור רגיש. אז אני עובר שוב בראשי על הנתיב המתוכנן, משלב ל-LOW, מנתק את מוט המייצב הקדמי ונועל את הדיפרנציאלים. מדרון האבן הראשון עובר תחתי בקלילות מפתיעה, ואני ממקם את גלגל ימין על תחילת המדרגה הראשונה ומטפס בלי דרמה. אני צובר קצת יותר מדי ביטחון, ובמדרגה השניה מקפיד קצת פחות על מיקום הגלגלים, והרוביקון מחליק קלות הצידה, הצמיגים המקוריים מפרפרים בחוסר אחיזה על גרגרי הדרדרת שמכסים את הסלע. כחחחכ ראשון של מתכת וסלע. אני מעיף מבט על יוגב, ולא נראה שהוא מתרגש מדי – איש שטח. מנסה שוב, והגלגלים מסרבים למצוא אחיזה. אולי בכל זאת הגיע הזמן להוריד קצת אוויר... שתי דקות של צלילי נשיפה, והגלגלים חוזרים להסתובב ומוצאים אחיזה. הוא ממשיך לטפס, גם את המדרגות שאמרנו שנעקוף עם הכלי הסטנדרטי כי ''אין סיכוי'' ו''חבל, הוא עוד חדש''. כן, הוא דרש קצת יותר תשומת לב מהכלים המשופרים, אבל בסופו של יום גם הוא הגיע למעלה בכוחות עצמו.

והכלים המשופרים?

המסקנה היחידה היא שהם דורשים נהג קצת מטומטם כדי לא להצליח לטפס מכשול. או שהוא לא יודע לנהוג, או שהוא לא יודע מה טוב בשבילו, והולך להתאבד על קירות שלא נועדו לכלים עם גלגלים. הרוביקון הכתום מטפס את אותם מכשולים בקלילות שנבעה כנראה בעיקר מתחושת הביטחון שמקנה מרווח הגחון הנוסף, והידיעה כי הגחון הזה ממוגן במיגון מאסיבי. המנוע לינארי מאוד וקל למנן את הכח בעדינות על המדרגות דלות האחיזה. מהלך המתלים הוא על גבול הבלתי יאמן (ובלתי נדלה), וכשנגמרת העליה אני מחליט לתקוף קיר אבן תמים בצד השני של השביל – שגם הוא נעלם מאחור בלי דרמה. וויתרתי – הכתום ניצח אותי. אני כנראה לא מספיק מטומטם, למרות טענות אנשי המערכת. ומה עם המפלצת הלבנה? נראה שהיא פשוט נעלבה מהעליה. המדרגות אפילו לא דגדגו את מהלך המתלה והתחושה היא שגם אם תנגח בסלע עם ביצת הדנה 60, הסלע יהיה זה שיפסיד. הביטחון פשוט מושלם. כוון וסע אולטימטיבי. ורק תגובת הדוושה המעט חדה מדי מפריעה מדי פעם. מה לעשות, היא בכל זאת שולטת באיזה שישים קג''מ...

כובשים עליה אחרי עליה...

המשכנו להסתובב עוד יום שלם אחרי העליה הזו, כובשים עליה אחרי עליה בקלות כמעט מביכה. הרוביקון תמיד היה ממוקם בפסגת יכולת העבירות של הכלים הסטנדרטיים, ובעולם שבו קשיחי הסרנים וגמישי השלדה נופלים חלל אחד אחרי השני, הוא ממשיך לשמור על המבצר. אבל אין ספק שהגרסה האירופאית חסרה קצת מהלוק והקשיחות המקוריים – הגרסה האמריקאית פשוט נכונה יותר. הן מבחינת היכולת והן מבחינת המראה. שקע ה-USB והמתח הביתי, שסטנדרטיים בגרסה האמריקאית ולא קיימים באירופאית, הם כבר סתם בונוס נחמד. תודות: תודה ליוגב על הנכונות לבטוח בנו עם רוביקון דנדש ועל הגבינות שעזרו להרגיע את קרקורי הבטן של שחר. תודה לקובי, ממוסך נ.ש.ר, על החוויה שבלנהוג במפלצת הלבנה ותודה כמובן לעמית, ממועדון הרנגלר הישראלי, שבלי עזרתו לא היה קם המבחן.