מנהרת הירמוך - ביקור היסטורי באתר שננטש ונשכח לפני עשרות שנים

הביקור הזה, לוקח אותנו 100 שנים ויותר אחורה. אל הימים של טרום מלחמת העולם הראשונה

העות'מנים שולטים בארץ ובמרחב האיזורי ומחליטים מסיבות שונות, להקים מסילת ברזל שתוביל עולי רגל מוסלמים מדמשק אל ערי האיסלאם הקדושות מכה ומדינה, שבארץ חיגאז' (סעודיה של ימינו). הרכבת שנעה על התוואי הזה, נקראה הרכבת החיג'אזית. לרכבת החיג'זית היה מסעף מקומי,חיפה – דרעא. המסילה התחילה בחיפה, בתחנה הקיימת עד היום (דרך חטיבת גולני 1 ) ונחנכה בשנת 1905. מסילת הרכבת חצתה את עמק יזרעאל, עברה לאורך עמק בית שאן עד צמח. לסעיף הזה של הרכבת, קראו תושבי הארץ ''רכבת העמק'', כיוון שהיא נעה בעמקים - עמק זבולון, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ועמק הירדן. מצמח, נמשכה המסילה מזרחה, ונכנסה לביתרון עמוק, בו זורם הירמוך. המסילה עברה על גשרים ובמנהרות חצובות בהר והגיעה אל העיירה הערבית דרעא – אדרעי הקדומה, בארץ הבשן. באדרעי התחברה המסילה מחיפה אל המסילה מדמשק ונמשכה דרומה, לאורך כל עבר הירדן לארץ חיגאז'. קישור לכתבה: רכבת האמונה - 100 שנה לרכבת החיג'זית

הרכבת החיג'זית

הרכבת החיג'זית יצאה משטח ארץ ישראל ליד משולש הגבולות, סמוך למפגש הנחלים הרוקד והירמוך. כאמור, תוואי השטח חייב פיתרונות יצירתיים, חציבת מנהרות ובניית גשרים לאורכו.
מנהרת הירמוך, הייתה המנהרה האחרונה בשטח ארץ ישראל שנחצבה לצורך זה. המנהרה (מעל 250 מ' אורכה) נחצבה בסלע רך ואיפשרה את תנועת הרכבת, בכיוון הרצוי. המנהרה, כשאר מפעלי הרכבת, נבנתה במקצועיות ובדייקנות, כפי שרק המהנדס גרמני היינריך אוגוסט מייסנר, שהיה אחראי על הקמת המסילה, יכול היה לבצע. מנהרת הירמוך, נמצאת מעבר לגבול הביטחוני של מדינת ישראל. האפשרות לבקר בה, כמעט אינה קיימת. בגלל המבנה והמיקום שלה, גם לא ניתן לראות אותה, משטח ישראל. בשל מצב ייחודי זה, נעלמה המנהרה ונשתכחה עם השנים.
התמדה, צירוף מקרים והרבה מזל, איפשרו קבלת כל האישורים הצבאיים הנדרשים, לביקור חד פעמי במנהרה.
קישור לכתבה: הרכבת החיג'אזית - סיפורה של הרכבת בדרך למצוות החאג' במכה

הביקור:

פגשנו את כח הליווי הצבאי, קיבלנו תדריך מהמפקד, הבנו מה עלינו לעשות במקרה היתקלות (לברוח בהיסטריה), נאמר לנו לציית להוראות החיילים (אין סיכוי) ושיבצו אותנו בתוך הכח (אבל אין סיכוי שנעמוד בקצב).

ביקשתי לקבל רובה, אך אמרו לי, שיש סיכוי טוב שאחד החיילים יחשוב שאני מחבל ירדני מיואש, אז לא כדאי...

יצאנו שישה ברי מזל (ישראל נחמני, אהרל'ה ברינדט, אבי ברילנט, עופר לוין, יובל רז ואנוכי),

למסע רגלי מלווה בכח צבאי מובחר המוביל, מאגף ומאסף, בדרך, שאף אחד מאיתנו (גם לא החיילים) לא הלך בה מעודו וספק אם ילך בה שוב.

הדרך בה ירדנו אל הירמוך, נחצת ע''י מסילת הרכבת

כבר מרחוק, הפסים נראים שלמים, כאילו מחכים לרכבת הבאה. אנו מחנים את הג'יפים ומתחילים ללכת ברגל לאורך הפסים. על הפסים מופיעים תבליטים משנת 1903 ואנו מתחילים להתרגש. המסילה מתעקלת ופתח המנהרה נראה מרחוק. קצב ההליכה מתגבר. פתאום כולם טירונים בצנחנים, אני עם קרע בשריר,לא שומר על קצב (רק שלא יפקירו אותי מאחור) אנו חולפים על פני עמוד טלגרף ושרידי עמוד נוסף ועוד אחד וקרבים למנהרה.

מאות מטרים של שרידי מסילת רכבת בני מאה שנה ויותר, במצב חדש. אפשר לדמיין בקלות את הרכבת נוסעת על הפסים. אנו מתקרבים למנהרה, לא לפני שאנו עוברים על קטע בו עוברת המסילה, ממש על פי תהום.

המנהרה ארוכה...

בדופן המנהרה, ממש בכניסה, נותרו שלמים אפילו מבודדי חוטי הטלגרף עם חוטים מלופפים, בני מאה שנה.

המנהרה א-ר-ו-כ-ה. בנויה יפה ושמורה מאוד. כך גם הפסים שבתוכה. אנו נכנסים פנימה, מתרגשים, מצלמים ונתקלים בלהקה ענקית של עטלפים, שמתרגשת מביקורנו.

למרות שאני מסביר לחבר'ה שאני מבין משהו בעטלפים, אנחנו מחליטים לא להפריע את מנוחתם יתר על המידה ושבים על עקבותינו.

עושים היסטוריה

בדרך חזרה, כבר אפשר להסתכל על הנוף. הירמוך שוצף מתחתינו, ונרגע בבריכות מדהימות. צמחיית הנחלים עניפה בשתי הגדות ותחושת הטבע האמיתי, הלא מופרע, משתלטת על כולנו.

אנו עוברים את הגדר מערבה ומרגישים שעשינו היסטוריה. גאלנו מהשיכחה את המנהרה המרשימה הזאת וחזרנו חיים לספר על כך.

אני מקווה שהביקור הזה לא יהיה חד פעמי ואולי תהייה אפשרות להביא לשם קבוצות. (לא נראה לי, אך תמיד אפשר לחלום). אם כן, מובטחת למבקרים תחושה אמיתית של חזרה בזמן.

על טיול כזה, לא בטוח שנוכל לפרסם זמן רב מראש. אז תהיו עירניים!

בינתיים תהנו מהתמונות.

תודה מיוחדת לישראל נחמני, שבלעדיו לא היה הביקור יוצא אל הפועל.