נחל כמריר - מסלול הרוביקון הישראלי

יוצאים לדרך

יצאנו שישה מבוגרים, חמישה ילדים וארבע רכבים, לקחנו חלקי חילוף רבים, (דרייבשפט, תיבת הגה, ציריות, מוטות הגה, תפוחים), גנרטור לחשמל, רתכת לתיקונים ועוד מיני כלים טובים. הצטיידנו בציוד מחנאות לשהייה ארוכה, הודענו למשפחות, לחברים ולעובדים שלנו שיש מצב שנתעכב ולא נחזור למשך מספר ימים טובים...

יצאנו בחמישי בלילה חדורי מוטיבציה למסע אל הלא נודע (לא ידוע על משהו שטיפס בערוץ הנחל לפניינו), אבל המטרה ברורה: לסיים את המסלול ויהיה מה!

הגעה אל הציר

לאחר דחיות מרובות נפגשנו בערד לאחר יום שלם של הכנות ועבודה על הג'יפים - מתרגשים כמו ילדים קטנים לקראת המשימה הקשה.

בדיקה אחרונה לרשימת הציוד, מוודאים שדבר לא נשכח ושכול הציוד וכלי הרכב תקינים ויוצאים לעבר הציר.

יצאנו לדרך בכביש 31 מערד לכיוון ים המלח. ימינה בצומת חתרתורים לכביש 258. בירידות, על הכביש, חשבתי לעצמי: האם נסיים את המסלול? ואם כן מתי? ומה יקרה לנו בדרך? מה בכלל יש בעומק הנחל? והאם נחל כמריר עביר לכלי רכב?

בפעם האחרונה שהייתי שם שברתי ציריה כרומולית, תיבת הגה ובולם ויצאנו מהשטח רק ביום שלמחרת. וגם זאת רק לאחר שאחי נסע לתל אביב והביא לנו לעומק השטח את החלקים הדרושים מקובי ניסים המדהים. הקבוצה של אמנון כריספי ואופיר אדרי, שהייתה אמורה להצטרף אלינו הפעם ולא הספיקה להגיע בזמן, חזרה גם שבורה ומפורקת מהניסיון הראשון שלהם לכבוש את נחל כמריר. כך שהמחשבות והחששות כולם מתוך הניסיון!

כמי שמורגלים לצאת לטיולי לילה אתגריים בימי חמישי, היה בנו את הרצון להיכנס לציר הטיפוס מה שיותר מהר. הפעם, לא התפתינו! והשתדלנו להתאפק ולנהוג ללא טעויות! בשעת לילה מאוחרת הגענו לכניסה לציר של נחל כמריר, נחמני דאג להאכיל את הילדים, ואנחנו דאגנו להקים את המאהל ולהתכונן לשהיית לילה לקראת היום הקשה והמרגש של מחר.

המכשול הראשון

קמנו עם עלות השחר, נראה שההתרגשות לא אפשרה לנו לישון הרבה. מיד עם הכניסה לציר מגיע המכשול הראשון - מפל שמידי פעם מתמלא בחול מהזרימה של הנחל ואז קל לעבור אותו, אך לפעמים כשזרימת השיטפונות חזקה, המים חופרים בגב, סוחפים את החוף החוצה אז הבור והמפל כמעט בלתי עבירים.

השיטפון שהיה לפני כחודש חפר את המפל והפך אותו לבעייתי. לא התמהמהנו הרבה, ארגנו משחק כדור רגל לילדים, באסל מיד שלף רצועה שהייתה כלי עבודה חשוב ביותר לאורך כל המסלול, שלפתי כננת, ופשוט התחלנו לעבוד. משכנו סלעים שהיו מפוזרים לאורך הנחל, מלאנו את הבור שנוצר באבנים גדולות, צלחנו את הבור וטפסנו את המפל.

כשלושים מטרים לאחר המפל, הגעתי אל כתם השמן שלי, מהפעם שעברה בה הייתי בנחל... הכתם היה תזכורת טובה להמשך הדרך ולמשימה לאורך הדרך. הפעם: לא עושים טעויות, לא מתחכמים, כי המטרה היא לסיים את המסלול ויהיה מה!

דרוש רכב שטח קשוח

מהרגע שבוא עוברים את המפל הראשון, תוואי הדרך משתנה מהקצה אל הקצה. עד למפל הזה כל רכב שטח מוגבה עם נעילה אחת יכול להגיע. מכאן ואילך, חייבים להיות ''נעולים'' כפול, מחוזקים ומשופרים מהקצה לקצה. אחרת, לך תדע מתי תצא...

נרגשים ממסלול ומקטעי העבירות שלפנינו משכנו עד לשעה אחת עשרה ללא ארוחת בוקר. נראה היה כי ללא הדאגה לילדים לא היינו עוצרים כלל. יכולנו להמשיך ולנסוע רק על מים ואדרנלין. כשסיימנו את ארוחת הבוקר הגיעה אלינו ''חבורת הזבל'' שגם ניסתה ביום הזה לכבוש את המסלול. ישבנו איתם כעשר דקות נוספות ויצאנו להמשך הדרך במהרה. התחרות הספורטיבית שהייתה בין שתי הקבוצות, ללא ספק הוסיפה לתחושת המתח וההתרגשות.

המשכנו בטיפוס בערוץ, נהנים ממזג האוויר המדהים שהיה, והגענו אל המכשול השני שהצריך עבודות בניה - היה זה מעבר צר שמצד אחד יש קיר ומהצד השני מדרגה, ובאמצע בור בעומק מטר מלא במים.

מיד שלפתי כננת, באסל הוציא את הרצועה, והחברה נרתמו למשימה. משכנו סלעים מאוד מאוד גדולים מהנחל ולאחר שעה של עבודה מלאנו את הבור וצלחנו אותו הלאה.

כמו רוביקון רק בישראל

המשכנו במסלול, עברנו מעברים מדהימים כמו שרואים במואב או במסלול הרוביקון האגדי והגענו אל המכשול השלישי הרציני - מדובר בעליה בגובה שני מטרים לערך, שלאחריה יש שיפוע צד שמוביל לבור שלא נעים להתהפך לתוכו. אט אט - אחד אחד חצינו את המכשול, כשחשוב לציין כי מהמכשול הזה כבר אין דרך חזרה!

אפשר לטפס אותו, אבל לפנות אחורה פשוט מסוכן וכמעט בלתי אפשרי - שכן בירידה מחליקים על הסלע, לנהג אין שליטה מלאה על הרכב והדרך היחידה לרדת למטה היא באמצעות עיגון של כננת מאחור. וגם אם נניח שכלי הרכב הראשונים מצליחים לרדת בסיוע של הרכב שאחריהם, איך לעזאזל ירד הרכב האחרון?

בזמן שעלינו את המדרגה, ''חבורת הזבל'' שלחה ארבעה נציגים (כמו המרגלים בסיפור כיבוש הארץ - ע.א.) לבדוק את המשך המסלול. לאחר כשעה שני הנציגים הראשונים חזרו ואמרו שהמסלול בלתי עביר (הוציאו דיבת הנחל - ע.א.). גם שני הסיירים האחרים, חזרו ובפיהם הבשורה הרעה כי המסלול בלתי עביר! הסיירים של ''חבורת הזבל'' פנו לחפש מסלול יציאה חלופי ואנו איחלו להם (ולנו) בהצלחה...

סיור רגלי בערוץ

מיד לאחר שעברנו את המדרגה הזו ''עשינו חושבים''. בדיעבד, היינו צריכים לעשות את החושבים הזה רגע לפני שטיפסנו את המדרגה. אבל, היינו כל כך נחושים שלא עצרנו לחשוב לרגע - פשוט התקדמנו מכוח ההתלהבות (כמו זרעון שמחפש את הביצית - נראה שהכוח הזה הוא המניע את המין האנושי).

התכנסנו בנקודה מוצלת, השעה הייתה שלוש אחר הצהריים. החלטנו שצח ונחמני ימשיכו רגלית לבדוק בעצמם את המשך המסלול, זידן ואיתמר ישמרו על הילדים ובאסל ואני נסרוק את ערוץ הנחל הסמוך, זה שמוביל אל ''אמבטיית כמריר''.

לקחנו מפה, ויצאנו לסיור רגלי. ניווטנו בצורה מסודרת מהערוץ המערבי ביותר אל המזרחי. עברנו שלשה ערוצים ושלושתם היו בלתי עבירים. הגענו אל הערוץ הרביעי, היה נדמה שראינו עקבות של רכבים על הסלעים, והייתה לי התחושה שחברי טומי היה כבר בערוץ - שכן הוא מרבה לטייל באזור, מכאן הייתי אופטימי. הגענו כשבעים מטרים מרחק אווירי מסימון שבילים אדום של סכיני דימונה והאופטימיות הלכה והתגברה כשלפתע נגלה לעיני מפל בגובה של כעשרים מטרים! באותו הרגע הבנתי שאנחנו בבעיה!!.

קשה בערוץ!

חזרנו כלעומת שבאנו - לאחר כשעה וחצי של הליכה וסיור, עייפים ומאוכזבים. בכל זאת קיוינו שצח ונחמני יחזרו עם בשורות טובות יותר מהערוץ המרכזי, זה שהוגדר כלא עביר בעליל.

השעה כבר הייתה רבע לחמש ובאסל כבר החל לתכנן את הירידה חזרה. אני המלצתי שנמתין לצח ונחמני ושנקים את המאהל ושנצא לדרך חזרה על עקבותינו רק בבוקר, ברוגע ולאחר מנוחת לילה. נשכבתי על הסלעים מותש מהמאמץ ומהמתח הנפשי ותוך שניה נרדמתי לחצי שעה.

בחמש ועשרים צח ונחמני חזרו. כשראיתי אותם, קיוויתי שיהיו בפיהם חדשות טובות, אבל אני חייב להודות שכבר לא הייתי אופטימי. יתרה מזאת, אני חייב להודות שלא סמכתי על שיקול הדעת של ''צמד הרעים'' - שלא לחינם זכו בכינוי: ''שמשון ויובב''. לאחר שהם ספרו לנו על המשך המסלול כפי שראו,  ביצעתי תחקיר מעמיק לגבי כל מכשול ומכשול לאורך הדרך המתוכננת.

''שמשון ויובב'' הודיעו שנשארו ארבעה מכשולים משמעותיים - כולם קשים יותר מאלו שעברנו עד כה. אותי עניינה בעיקר רמת הסיכון של המכשולים, ולא רמת הקושי, כי בכל זאת - אנחנו כאן עם הילדים. למרות שהילדים נמצאים מחוץ לרכבים בזמן שאנחנו מטפסים את המכשולים, עדיין זה לא רעיון חכם במיוחד להיתקע בלב השטח השומם עם הילדים. 

המכשול האמיתי

המכשול הראשון היה מדרגה כפולה בגובה של כשני מטרים וחצי. כשלאחר הקיר הראשון ישנו בור בעומק של שני מטר ומיד לאחריו סלע בגובה של כשלושה מטרים. החברה אמרו שבעבודה קשה נמלא את הבור ונצלח את המדרגה. 

כששאלתי איפה הבעיה? החברה אמרו שיש שני מכשולים בעייתיים. הראשון הוא המפל, והשני הוא שיפוע צד רציני ביותר. הם הסבירו לנו כי בכדי לכבוש את המפל יש לאגף את המפל משמאל ובעצם לעלות את צלע ההר, ושזה החלק הטוב כי מיד עם סיום העלייה, יש לבצע פניה של תשעים מעלות ימינה במעבר שמספיק בדיוק לרכב אחד, תוך כדי קבלת שיפוע צד... ושמיד לאחר ההתיישרות ישנו מעבר צר מאוד עם שיפוע צד חזק ביותר - כשמצד ימין נמצא המפל. ואם לא די כי אז באמצע ''הדרך'' יש בור של כמטר שצריך למלא אותו באבנים בכדי שיהיה אפשר לעבור הלאה...

יש לקבל החלטה!

שני המכשולים הללו הטרידו אותי מאוד. שכן, גלומה בהם סכנה ברורה ומוחשית. שאלתי את צח ואת נחמני האם הם חושבים שאנחנו מסוגלים לסיים את המסלול? ללא קשר לזמן שייקח לנו להכשיר אותו למעבר? שניהם ענו ביחד כן! ושאם אנחנו רוצים לסיים עלינו להמשיך מיד במסלול על מנת שנוכל להתמקם מתחת למדרגה הכפולה כדי לעבוד ולהכשיר אותה למעבר.

ברגע הזה שררה דממה! אלו מסוג הרגעים שאזכור לכל החיים. האם אנחנו עושים ''אחורה פנה'' וחוזרים למטה? או האם אנחנו ממשיכים ומנסים לטפס מעלה?

הסתכלתי על צח ונחמני בעיניים ושאלתי שוב, ''מה אתם אומרים? ממשיכים או חוזרים? וקחו בחשבון שאנחנו עם ילדים...'' הם ענו ממשיכים! אני לא יודע מה זה היה, אבל משהו בעיניים שלהם שידר ביטחון והם נתנו את התחושה - אנחנו אכן מסוגלים!!!

החלטנו להמשיך במסלול, נכנסנו לג'יפים והמשכנו בנסיעה עוד כשעה לעבר המדרגה הכפולה.

כשהגענו אליה חשבתי לעצמי, אם זה המכשול הקל מבין הארבעה שמצפים לנו - אני לא רוצה לחשוב מה יש בהמשך...

מתכוננים לעוד לילה בשטח

השעה הייתה כבר שש וחצי בערב, צח הדליק את המנגל והכין נקניקיות לילדים ואני ונחמני עמדנו צמוד אחד לשני עם שני הרכבים, באסל הוציא את הרצועה וזידן ואיתמר החלו לקשור את הסלעים. נאלצנו להשתמש בשתי כננות כיוון שהסלעים היו ממש גדולים והשטח היה חולי וכלי הרכב החליקו קדימה.

החברה עבדו ללא הפסקה, בנמרצות מדהימה שקשה לתאר, לאחר כשעה עם רדת החשכה ביקשתי מהחברה לעצור את העבודות מטעמי בטיחות ושנמשיך בבוקר. עצרנו הכול והקמנו את המאהל ללילה.

עברו שעתיים, ולפתע שמענו קולות הליכה, שפשפתי את עיני היטב כי מולנו עמד אופיר אדרי שהיה אמור לצאת אתנו אבל לא הספיק להצטרף בלילה שלפני.

אופיר היה בצוות השני שניסה בפעם הקודמת לכבוש את המסלול גם הם סיימו אז ללא הצלחה. אופיר סיפר שהם נמצאים כשעה וחצי הליכה מאתנו, וכי פגש את ''חבורת הזבל'' בדרכם חזרה למטה כשהם מדווחים שאנחנו המשכנו במסלול מעלה.

מעולם לא ראיתי את אופיר כל כך שמח ונלהב, הוא לא חדל מלשבח את העבודות שעשינו לאורך הדרך ואת המסלול האתגרי. הוא שאל האם אנחנו יודעים מה מחכה לנו בהמשך? ואני לקחתי אותו למדרגה הכפולה. פניו הלבינו ומיד הוא אמר: ''זה לא עביר'' ואני עניתי: ''עד שתגיעו בבוקר המדרגה תהיה עבירה.....''. לבינתיים הצטרף אלינו גם אמנון כריספי מהצוות של אופיר שהיה מודאג מהיעלמותו של אופיר ויצא לחפשו.

היו אלה רגעים קסומים, כאלו שלא ניתן לשחזר - אלא במשימה מיוחדת כזו של כיבוש הלא נודע. פטפטנו כחצי שעה והם חזרו בחזרה, להקים את המחנה שלהם ואנחנו עלינו לישון ולאגור כוחות ליום הקשה שצפוי לנו מחר.

שבת בבוקר... בעבודת צוות

קמנו עם עלות השחר, זידן הכין קפה משובח, קיפלנו את המאהל ומיד התחלנו בעבודות הבנייה של המדרגה. לקח לנו בערך שלוש שעות של משיכת סלעים מהנחל אל הבור עד שהגענו למצב בו היה ניתן לצלוח את המדרגה. אחד אחד בזהירות עברנו את המדרגה, והמשכנו הלאה אל שני המכשולים המסוכנים שבהמשך.

לאחר כשעה של זחילת סלעים נגלה לעינינו המפל. מיד הבנתי היכן צח ונחמני רוצים שנעבור. שאלתי את צח, ''האם זה המכשול הבעייתי?'' והוא ענה שכן, תוך כדי שהוא מחייך את החיוך האופייני לו. שוב התחלקנו לשתי קבוצות, נחמני ואני הכנו ארוחת בוקר מאוחרת, האכלנו את הילדים שהיו כבר רעבים ודאגנו לשאר החברים שדאגו להכשיר את העלייה. 

צליחת המפל והשיפוע צד המסוכן

בזמן שפרקתי את הציוד מהרכב הבטתי אל המפל - באותו הרגע הבנתי שאנחנו נצליח לסיים את המסלול! כול שעלנו לעשות - הוא לשמור על אותו הקו שהנחה אותנו לאורך כל המסלול - לנהוג במתינות ולא לעשות שטויות!

בדמיון שלי תכננתי היכן אני שם כל גלגל. ההתרגשות הייתה בשיאה - כמו לפני הסתערות במארב. סיימנו את ארוחת הבוקר, קיפלנו את הציוד, העברנו את הילדים אל מקום מוצל מעבר למפל, ונכנסתי לג'יפ.

החברה התעקשו שאחבר כננת על מנת שלא תהיינה טעויות לאורך הטיפוס ולמורת רוחי שלפתי את הכבל... התיישרתי מול העלייה שמתחילה עם מדרגה בגובה של כמטר וחצי, הג'יפ כבר כמעט ועלה, משכתי משיכה קטנה בכננת ועליתי את העלייה.

באותו הרגע ביקשתי מבאסל שישחרר לי את הכננת, הוא ניסה לשכנע אותי לוותר אבל הייתי נחוש בדעתי. הכננת שוחררה והמתח היה בשיאו,

ה''אטלס'' היה משולב על LOW LOW LOW  עם ייחס העברה של 1:11.7. התחלתי ''לזחול'' אט אט, והג'יפ החל לעלות ס''מ אחר ס''מ. דממה שררה ופרט לרעש שעשו הצמיגים על הסלעים קול לא נשמע! הג'יפ המשיך לטפס וסיימתי את העלייה!!

עכשיו, כל שנותר הוא לסובב את הרכב תשעים מעלות ימינה ולהתמקם כך שהחברה יוכלו להיקשר אלי ולעלות. העליתי את הגלגל הקדמי שמאלי על הקיר תוך סיבוב מלא של הרכב ימינה והמשכתי לטפס. באסל החל לצעוק משמחה כשהבין שסיימתי את הסיבוב, ויכולתי לנשום לרווחה.

צח החל לעלות אחריי, טיפס את המדרגה הגבוהה בלי כננת ועצר, באסל הורה לו לפתוח כננת וחיבר אותה אלי. צח המשיך לטפס, הוא עלה עוד שני מטרים ולרגע החליק לאחור, הרגשתי משיכה עזה של הרכב וברגע הזה הייתי בטוח שאני מתהפך, היה זה הרגע המפחיד ביותר במהלך המסלול, ואחד המפחידים שחוויתי מימיי. צח סיים את העלייה וגם את הסיבוב, התקדמתי קדימה ארבעה מטרים כשהוא נשאר מחובר אלי.

נחמני דילג את המדרגה הגבוהה והתחבר אל צח. נחמני עלה במהרה, התקדמתי עוד ארבעה מטרים בדיוק לפני השיפוע צד במפל, ירדתי מהג'יפ וצח עלה עם הג'יפ של באסל שהיה תשוש מידי מהמאמץ הפיזי ומהמתח שליווה את המטפסים. 

המכשול האחרון - הוא גם הקשה והמסוכן ביותר

הבטתי במעבר הצר עם השיפוע צד - כשאני יודע שזהו המכשול המסוכן האחרון, עברנו אותו ובעצם סיימנו את המסלול.

תכננתי לעלות עם הגלגלים השמאליים על צלע ההר ולקבל שיפוע עוד יותר חזק, אבל העיקר שלא לעלות על האבנים שהחברה בנו בתוך הבור. ביקשתי מצח שייצמד להר ויעגן אותי עם הכננת בצד השמאלי של הג'יפ, שילבתי ב''אטלס'' שוב למצב זחילה, ביקשתי מהחברה שיבואו לעמוד לי על המדרגה השמאלית, והתחלתי לזחול את המכשול האחרון.

איתמר רצה לבוא לעזור, אבל ביקשתי ממנו שיישאר לצלם. התקדמתי אט אט. מידי חצי מטר, באסל ירד מהגי'פ לבדוק מה מצבי, תוך כדי שהוא חושב מה עושים, אני שומע אותו מתפלל בערבית...

באסל חזר למדרגה השמאלית והמשכתי להתקדם אט אט תוך שאיתמר מדווח לנו מה מצבינו בייחס לבור: ''עברת את הבור עם הגלגל הקדמי ימני, אתה מתקרב עם האחורי''. באסל צעק ''שחרר נעילה קדמית ותתחיל לשבור ימינה בחוזקה''. איתמר צעק ''אתה מעל האבנים'' ואני המשכתי להתקדם, ''עברת את הבור הוא צעק'' ואני התחלתי לצעוק משמחה תוך כדי שאני צופר בחוזקה עם הכריזה.

צמרמורות השלטתו על גופי והרגשתי תחושת סיפוק אדירה. בזמן שהסתובבתי לעבר השיפוע על מנת לעגון את צח מלפנים, המשוגע הזה עם החיוך הערמומי על הפנים פשוט החל לנסוע לעבר המכשול. באסל שראה שצח כבר מעל לבור ברח מהפחד והחל לצעוק לו ''סע סע כוס עמאקקקקקקק''... אני ברחתי מהר לאחור כיוון שהבנתי שאם הוא מרגיש שהוא מחליק הוא פשוט מדביק את הדוושה, ותוך שלוש שניות צח עבר את הבור, ונחמני צעק לו ''אתה חולה נפש, אתה משוגעעעעעעעע!!!!!!''.

אחרי התקף הלב שבאסל ונחמני קיבלו בגלל צח, הם פשוט לא היו מסוגלים לעלות לג'יפים ולעבור את השיפוע צד, אז לצח לא נותרה ברירה והוא העביר גם להם את הג'יפים אחד - אחד. 

הראשונים שמצליחים לכבוש את הכמריר

לאחר שארבעת הרכבים עברו את השיפוע צד, יצאנו לעבר המכשול האחרון. הכשרנו אותו למעבר בקלילות ועלינו אותו עם אבטחה של כננת בכדי שלא סיכונים מיותרים במכשול האחרון.

באסל עלה על צלע הר שממול למכשול ותלה את הרצועה למזכרת. תחושת האופוריה השתלטה על כולנו, היינו שיכורים ולא מאלכוהול אל משמחה טהורה.

תחושת המתח שליוותה אותנו בשבוע שלפני היציאה ובפרט ביומיים האחרונים, פשוט התמוגגה והפכה לאושר טהור. אין ספק כי העובדה ש''חבורת הזבל'' ישבה לנו על הזנב ועשתה אחורה פנה גם תרמה את חלקה לתחושה המדהימה שחשנו כולנו עם צליחת המסלול ועצם העובדה שאנו הראשונים שמצליחים לכבוש את הכמריר.
 

המעז מנצח!

היום, שבועיים אחרי, אני יכול לומר כי מה שאפשר לנו לעשות את הבלתי אפשרי הייתה הרוח של הקבוצה. אני חייב להודות שלולא, ההקרבה של איתמר וזידן, העבודה הקשה של באסל שפשוט הוציא את הנשמה, והנחישות של צח ואייל לא היינו מסיימים את המסלול, ולכן הקרדיט כולו להם.

ג'יפאי אחר שעבר את המסלול בשבת האחרונה אמר שפתחנו ציר מדהים, בעזרת תעוזה ויצירתיות נדירים, ואני מוסיף גם בעזרת עבודת צוות מדהימה, ועל זה נאמר: המעז מנצח!!!

עשיתי הרבה דברים מטורפים בחיים, אבל אף אחד מהם לא גרם לי לתחושת סיפוק כזו מדהימה כמו כיבוש המסלול הזה. וכמי שהיה בחבורה הראשונה שכבשה אותו, הרשינו לעצמנו לקרוא לו: נתיב הרוביקון הישראלי!!!

תמונת הניצחון!

תמונת הניצחון!