כרתים שלא הכרתם

''אני זוכר אותך'' צהל מולי עובד חברת ההשכרה, כשהחזרתי את הטריוס לחניון הצמוד לשדה התעופה בהרקליון, עיר הבירה של כרתים. ''היית כאן לפני שנה, עם חבורה של גברים מישראל''. ''זה היה לפני שנתיים'' אני מתקן אותו, ''אנחנו הקבוצה שנתקעה עם רכב שהלך לו הקלץ' באחת הירידות לחוף הים, בחלק הדרומי של האי''. ''נכון'', הוא מחייך, ''זה היה האירוע הכי מרגש שהיה לנו באותה שנה, כל העובדים של החברה לא הפסיקו לדבר עליו''.

כרתים נתפסת בעיני מרבית הישראלים כיעד מבוקש לחופשת בטן-גב, רצוי בבית מלון ''הכל כלול''. אבל החבורה שיצאה איתי לטיול באי לפני כשנתיים, בשבוע האחרון של יוני 2012, לא חיפשה חופשה מהסוג הזה. רצינו לטייל בדרכים הצדדיות, להימנע ככל האפשר מנסיעה על כבישים, לחפש נקודות מעניינות שאינן בנתיב הרגיל של התיירים. בקיצור, טיול שטח.

לא עשינו תכנונים מיוחדים, מלבד קביעת כיוון תנועה כללי. הערכנו שבחמישה ימים לא נוכל לכסות את כל שטחו של האי (שטח כרתים כשליש משטח מדינת ישראל), והתמקדנו בחלק המרכזי שלו, כשאנחנו נעים בתנועת זיג-זג מהחלק הצפוני לדרומי וחוזר חלילה, עם העדפה ברורה של החלק הדרומי, הפחות מפותח ופחות מתוייר.

ההכנות כללו קניית כרטיסי טיסה ושכירה מראש של כלי רכב. מרבית החברות הציעו לנו סוזוקי ג'ימני או דייהטסו טריוס, אבל אנחנו התעקשנו שכלי רכב אחד לפחות מבין הארבעה ששכרנו יהיה בעל יכולות שטח גדולות יותר ובסופו של דבר שכרנו פג'רו אחד ושלושה טריוסים.

כשנחתנו, ציפתה לנו הפתעה: הפג'רו התגלה כדגם פינין (Pinin), סטיישן מגודל שיוצר לאורך תקופה קצרה יחסית, במספרים מועטים, עם הנעה בכל הגלגלים אבל חף מהילוך כוח. אחרי שגמרנו לצחוק, בעיקר על עצמנו, נכנסו לכלי הרכב והתחלנו להתגלגל. הצטיידנו בתוכנת ניווט עם מפה מפורטת של כרתים בקנה מידה 1:50000, וניסינו לדגום את כל דרכי העפר שהופיעו עליה, כשאנחנו מחפשים בעיקר את המפותלות שביניהן.

אז נכון שאין בכרתים אתגרי עבירות כמו שאנחנו מכירים בארץ. דרכי העפר, גם במקומות הנידחים ביותר, מתוחזקות בצורה מעוררת התפעלות. אבל המבנה של האי, שהוא צר וארוך ובמרכזו שלושה רכסי הרים גבוהים מאוד ששיאם מעל 2000 מטר, מכתיב דרכים הרריות פתלתלות, שלצידן פעורה בדרך כלל תהום שקשה לראות את עומקה...

חמישה ימים שוטטנו כך, מסיימים כל יום במלון על חוף הים, כשאנחנו מפתיעים את שוכני הכפרים כשהגענו אליהם מכיוונים שבדרך כלל מגיעות מהם רק העזים. עצרנו בבתי קפה מקומיים לשתות עם ''בעלי השפמים'' כפי שכינינו אותם, כשבכל מקום מכבדים אותנו גם בראקי, מעשה ידיו של בעל המקום.

הספקנו עוד להשתעשע קצת בשלג ששרד בראשי הפסגות הגבוהות, לעצור לפיקניקים בטבע המדהים, ובעיקר ליהנות מהשלווה השוררת בכרתים, מהנינוחות וממאור הפנים של תושביה.

לפני חודש חזרתי לשם, הפעם רק עם רעייתי. אותו רעיון, שוב עם טריוס, באזורים מעט שונים, עם קצת פחות שטח. אבל גם הפעם מצאנו דרכים הרריות מהממות, כאלה שניכר שלא נוסעים בהן כמעט, גילינו פה ושם פלגי מים זכים (מרבית המעיינות בכרתים נתפסים לטובת השקיה חקלאית), ירדנו לחופי ים פרטיים לחלוטין ונהנינו מכל רגע.

ואיך נגמר סיפור הרכב עם הקלץ'? זה קרה לנו דווקא בפג'רו, כשירדנו באחת הדרכים ההרריות לכיוון חוף הים, מערבית לספקיה. ניסינו תחילה למלא את המשאבה בשמן זיתים זך, אך כשזה לא עזר, המשכנו לרדת עד המלון ללא קלץ', כשבמקביל אנחנו מדווחים לחברת ההשכרה על התקלה. איפה אתם? נשאלנו. יורדים למקום שנקרא ליקוס, ענינו. איפה זה? היתה התשובה. לנציג החברה לא היה מושג להיכן הגענו... לאחר שבעל המלון סיפק לנציג הסבר על מיקומנו ביוונית שוטפת, נשלח אלינו רכב חלופי.

עשר בלילה, טלפון. הנהג עם הרכב החלופי. איפה אתם? אני לא מוצא את המקום. תביט שמאלה, אנחנו מדליקים את האורות הראשיים בכלי הרכב, תיסע לכיוונם. קלטתי, הוא אומר, תיכף אצלכם. אחרי כמה דקות, עוד טלפון. השתגעתם? לרדת בדרך הזאת בלילה? תעלו למעלה ותורידו את הרכב בעצמכם. עולים ופוגשים בחור צעיר ונחמד, שמורט את שערו ראשו: איך נוציא מכאן את הרכב התקול? אין אף גרר שיסכים להגיע הנה, ולהחזיר את הרכב עם מעבורת יעלה הון עתק.

מרגיעים אותו, והוא יורד איתנו למלון. שיעור קצר בנהיגה ברכב עם גיר ידני ללא קלץ' - תכניס להילוך ראשון ורק אז תניע ותן גז - ושילחנו אותו לדרכו. רק תתקשר כשתגיע לעיירה הסמוכה, שנדע שהכל בסדר. חצות וחצי, טלפון. הגעתי, הוא מבשר, כולו נרגש. למחרת, כשעשינו דרכנו חזרה, ראינו את הפג'רו חונה תחת עץ ליד מסעדה, מחכה לגרר שייקח אותו למוסך.