
עברו שבועיים מהמסע – השרירים כבר לא תפוסים, האבק ירד (בערך), אבל הלב? עדיין על הילוך גבוה.
לא האמנתי שאצא למסע הזה. הייתי עייפה, בלי אנרגיות, שולה הבריזה – וכל הסימנים אמרו “תישארי בבית”.
אבל עם דחיפה קטנה מהבית, עליתי על ההגה – ויצאתי.
ועכשיו, בדיעבד?
זו הייתה בדיוק ההרפתקה שהייתי צריכה.
הטבע, האתגרים, השיירה של נשים אלופות – עשו לי ריסטארט לנשמה.
מחכה כבר למסע הבא… רק הפעם עם שולה!
תודה רבה לנמרוד על הובלה מדהימה ❤️