יומן מסע חוצה ישראל נשים - אביב 2025

תדריך ראשוני לפני יציאה

היום הראשון - מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

היום הראשון למסע היה מלא בחוויות, נופים ואתגרים!

התחלנו את היום כשנפגשנו ללא איחורים בשעה 08:00, ממש בכניסה לישוב נמרוד, מוקפים במטעי הדובדבן היפהפיים. בדרך עברנו בברכת רם, ושם נחשפנו למראה העצוב של האגם שהתייבש עקב החורף השחון.

המשכנו אל הר אודם לתצפית עוצרת נשימה, אבל אז… קצת אקשן! נמרוד בוחר לרדת, איך לא, בירידה מאתגרת וחדה במיוחד. רוצה לתרגל אותנו כבר בהתחלה בשימוש בהילוך הכוח שלנו ושלא "נשב" על הברקסים...
תוך כדי נסיעה אחרי ענת, נכנסתי לחריץ בקרקע וגרמתי לנמרוד להתעמלות בוקר מאומצת – טיפוס על ההר כדי לכוון אותי. נמרוד כיוון אותי ישר בתוך החריץ ואיך שהייתה אפשרות הצלחתי להעלות את הרכב שוב "לדרך הישר" ולסיים את המורד ללא דרמות גדולות מדי.

משם המשכנו במסלול הטכני והמקפיץ של ציר המוסכים, שאותו צלחנו כמו גדולות. לשמחתנו גם מעבר "הדרדרה" היה מלא במים שתמיד מוסיפים כיף גדול לנהיגה.

בהפסקת הצהריים עצרנו בגשר כפר הנשיא, נהנינו מרגע של מנוחה לפני שהמשכנו להקיף את הכנרת.

כשהגענו לכיוון בית זרע נכנסנו מערבה ונסענו לאורך הירדן, כולל חצייה רטובה ויפה במיוחד. ממש מול מנחמיה עצרנו לרגע של נשימה ושלווה ליד הנחל.

תכננו ללון בגשר הקנטרה בבית שאן, אבל כשהגענו גילינו שהוא עמוס, מלא בזבל ולא נראה שיש פינה אחת שקטה.
לנמרוד יש תמיד פתרונות חלופיים קצת סודיים, אז מצאנו את עצמינו חוזרות למקום ששירת אותנו כמה פעמים כשהיינו באותו המצב.
החשיכה ירדה ועכשיו נאוה וסיל דואגות לנו לארוחת ערב מפנקת ואנחנו עסוקות בארגון המחנה ללילה.
סיל שזה קיצור של סילבינה (הד"ר הארגנטינאית שבחבורה) ונאוה שיחקו אותה בארוחה משגעת.
נכנסנו לאוהלים ואני רק יכולה לסכם ביום מושלם – אתגרים, טבע, חברות טובות, והרבה חוויות שניקח איתנו הלאה!

היום השני - מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

איזה יום! פתחנו את הבוקר עם חיזוק נשי – טניה הצטרפה אלינו והפתיעה בנוכחות מוקדמת, שאצלה אפילו נוגד את חוקי הטבע ואפילו הספקנו לפתוח את היום באימון קל. ואז מגיעות צוות "האנות" (אנה את אנה), שגם הן הצטרפו למסע – באיחור קל, אבל עם חיבוקים חמים ומלא שמחה.

לאחר תדרוך הבוקר יצאנו לדרך נכנסנו לבקעת הירדן - הבית של נמרוד. אנחנו נכנסים דרך שמורת "אום זוקא" החצי יבשה כבר, נמרוד מעלה אותנו במעלה רועי ומוריד אותנו דרך מורדות טכניים ללא רחם. הבקעה יפה ומדי פעם פוגשים עדרי צבאים ארץ ישראלים מרשימים. המשך הדרך משאירה את כולנו עם פה פעור כשאנחנו נכנסות לקטע המאתגר שבמעלה חרובה. מקטע של שני מעלות מבולדרים ואנחנו... נמרוד אומר "אשכרה כמו גדולות" עוברות הכל בקלילות.

ממשיכות לכיוון מערב לדרך "מכורה הישנה" ומשם עם הפנים לסרטבה. יורדות את מעלה גרינברג בהצלחה, אנחנו מסיימות את המסלול ממש למטה "באנדרטת הבקעה", קצת לפני קטע הכביש שצמוד למסלול המרוצים של הבקעה. כולנו עוברות מקטע כביש שנשבר כשנמרוד מקבל קריאה בקשר "בוא לכיוון, יש בעיה". דינה הגיעה קצת בזיוות, אך נמרוד מכווין אותה לאחור כשאודי מוצא מעקף הרבה יותר בטוח ומוביל את דינה ואת עצמו לחבור לשיירה.
לאחר תדלוק במפגש הבקעה ממשיכות לצפון מדבר יהודה, הדרך מלאה בעליות, ירידות, מעברים טכניים ואתגרים.

בצהריים הגענו לנבי מוסא. ארוחת הצהרים היתה מהשאריות הטעימות מאתמול (מעשה ידיהן של נאווה וסיל). הכי טוב!

המסלול ארוך ומלא אתגרים ואנחנו כבר רגילות שהיום השני הוא ארוך במיוחד. אז לסיום, חוויה מיוחדת ומאתגרת - נמרוד עוצר אותנו בתוך נחל תמרים ומתחיל תדרוך נהיגת לילה. נהיגה של שעה וחצי בחושך, דרך מצוק העתקים. מירב השותפה שלי למסע אומרת"שהדרך היתה מעניינת", לקראת סוף הדרך אמרתי לה שתחפש בדרך את האנטנות שמעידות על סיום הדרך, לא ידעתי אם נמצא אותן... אבל כשפתאום הן נצפו בחשכה המוחלטת ליווה אותי אושר גדול שמסמן את סוף המסלול והגעה לחניון הלילה שלנו, אי שם ליד מצוקי דרגות.

הפעם אנחנו סחוטות ומוותרות על ארוחת ערב (כאילו לא כרסמנו כל היום). עוד יום עוצמתי מאחורינו – מלא נשים חזקות, נופים מדהימים, ואתגרים שעברנו יחד.

ממשיכות מחר עם לב פתוח ויד על ההגה!

היום השלישי - מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

את הבוקר פתחנו ביציאה מאזור מצוקי דרגות לכיוון מעבר תקוע ולשמחתנו, המדרגה הושטחה ועברנו אותה בקלות.

נקודת העצירה הראשונה שלנו הייתה ראש חצצון. תצפית מרהיבה לים המלח, מעט אתגרית, אבל שווה כל רגע. אחרי טיפוס קצר, זכינו לארוחת בוקר מזינה במיוחד – מירב ואני הכנו מראש סלטים ופשטידות והיום רק פתחנו שולחן וישבנו לאכול כמו מלכות.

ג'ימני גיירלס

משם המשכנו לעלייה של ראס חממה - אתגר לא קטן. כשהייתי כמעט בקצה, נמרוד סימן לי להאט ואני בלמתי בטעות באמצע שיפוע רציני עם הצלבות... מצב מלחיץ!

אבל בזינוק מדויק, כמו שלמדתי מנמרוד כשנהגתי בדאסטר, אני עוברת לנהיגה בשתי רגליים, מעלה טורים ובו זמנית לוחצת על הברקס... הופס יצא מושלם (את זה אני יודעת מהחיוך של נמרוד) הצלחתי להמשיך ולטפס! איזה סיפוק.

ראס חממה מעלה קשוח בהחלט

בראס חממה עצרנו לתצפית יפהפייה על מדבר יהודה וים המלח. משם ירדנו את מעלה שושנה. קצת מפחיד, במיוחד כשראינו את אילנית בג’ימני מרימה גלגל אחורי באוויר, כזה שלא היה מבייש גם את נברטילובה מתעמלת הקרקע. שוב נמרוד צריך לטפס ברגל את העלייה (חשוב לשמור אותו בכושר) הוא מסמן שהוא לא מבין מה הבעיה. ההגה מופנה נכון לכיוון הירידה ואם מורידים את מפלס הלחץ ממשיכים בדיוק כפי שהיא ותראו איזה פלא? לא קרה כלום הכל המשיך כרגיל, רק עם הרבה זיעה של נמרוד... לאחר הירידה ממעלה שושנה המשכנו מעט ליובל של לנחל ערוגות, שם נמצאת אנדרטה לזכר שושנה הר ציון וחברה עודד ווגיימסטר אשר נרצחו ע"י הבדואים באזור, אודי גם סיפר את הסיפור על אחיה מאיר הר ציון – סיפור היסטורי עוצמתי של גבורה, כאב ונקמה.

עברנו דרך אום דארג, מצפה דרגות, כתף חצרון והר קנאים. חלפנו גם על פני מצודת רוג'ום א-נאקה (אודי הסביר לנו, רוג'ום = גל אבנים, של נאקה = נקבת הגמל).

משם המשכנו לנחל חבר, שקיבל את פנינו בפריחה מרהיבה – ירוק בשילוב צהוב שממלא את הלב. ואז, מעלה ארנב! כן, עלינו גם אותו בהצלחה מדהימה של כולן.

יצאנו מהשטח מול חאן הנוקדים ונסענו לערד לתדלוק ולנשנוש.

בערד חיכו לנו הפתעות מרגשות – פגשנו את ציפור ומירב, חברות ותיקות ממסעות קודמים, שמצטרפות אלינו מהיום בערב, או למעשה ממחר בבוקר!

בשעה 20:20 הגענו לחניון הלילה – עייפות, מרוצות, עם חיוך בלב ותחושת סיפוק על עוד יום עוצמתי במסע.

הולכת לישון? אז חשבנו... איך שנכנסנו לישון כאילו נתנה אות משמים לרוחות להתחיל. היה קרב קשה של כולן כל הלילה כשקמנו למור''קים של בוקר על אוהל שהתמוטט על סיל ונמרוד שהגיעה ב-01:30 בלילה לסדר ולקשור תוך כדי שהוא מחפש אותה ואת הפתח יציאה, מעיר גם את טניה כי התבלבל בין האוהלים... אחרי שמתגברים על האימה וחושבים על זה אפשר לצחוק מהכל, רק חשוב שיהיה קצת זמן להתאושש לפני...

זה מה שכתבתי בשעת לילה מאוחרת ישר לפייס שלי באותו הלילה:

הרוחות כאן מטורפות – ממש כאילו המדבר החליט לנער אותנו קצת תוך כדי השינה.

אני ישנה בחוץ, והרוח נכנסת לי מתחת לשק השינה... אז שלפתי עליונית ולבשתי אותה מעל השק"ש, ניסיתי לעצור את הרוח בכל דרך אפשרית.

אפילו את הכירבולית שמתי מעל הראש ותפסתי מתחת לכרית – כל טריק הולך כשזה מגיע לשינה בשטח!

לילה לא שקט, שוב לא ממש ישנה, אבל נהנית, החוויות האלו הן בדיוק מה שבאתי לאסוף במסע זה – צחוק, טבע, רוחות והרבה זיכרונות למסע אחד בלתי נשכח.

טוב כבר אמרנו תנו להתאושש...

היום הרביעי - מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

היום הרביעי למסע התחיל בנסיעה בנחל מורג לכיוון תצפית עין בוקק, שם עצרנו לארוחת בוקר מול נוף מהפנט של ים המלח.

נמרוד הודיע שפתחנו בתרגול נהיגה ב"דממת אלחוט" – בלי קישקושים בקשר, רק עיניים על השטח וידיים על ההגה (תנו לי לנחש? אנחנו במצוקת בטריות לקשר...)

משם המשכנו לציר רמבו (כן כן, מהסרט רמבו 3!), ואיך לא? פתאום מסוק צבאי חג מעלינו – לגמרי כמו מתוך סרט.

הגענו לצומת הערבה ונכנסנו לנחל פרצים עליון. ציפור סיפרה בתדרוך של הבוקר שזה החלום של מירב כבר שנה-שנתיים: לעשות את המסלול הזה עם קבוצה שלה, מה שלא יצא עד עכשיו, עוד מזמן הקורונה והמלחמה – והיום הוא התגשם! המסלול הוא מאתגר ויפהפה ומלא עוצמה.

סילבינה נהגה מאחורי בשיירה, מתוסכלת קצת שהיא לא מצליחה לצלם אותי בהצלבות... עד שסוף סוף הגיעה אליי עם חיוך ענק: "הצלחתי!" – ווידאו מושלם עם גלגל באוויר, תיעוד נדיר לרגעים הגדולים של השטח, איזה כיף שאני יכולה לפרסם תמונות שלי עם הפנתר הכחול.

אחר כך המשכנו גם לנחל פרצים תחתון – מהמם לא פחות, ומשם ישר לנחל סדום.

מירב ישבה לידי, פעורת פה, המומה מול הקירות – "זה נראה כמו תחרה!" – אבן מדברית בצורות שלא נמאס להסתכל עליהן.

באמצע היום, לפני ארוחת הצהרים, עשינו מקלחת שדה – חוויה בפני עצמה. מירב ציינה שראוי לציין בפרוטוקול: "זה ממש מוזר להתקלח ככה באמצע היום בשטח פתוח..." – אבל היי, הכל חלק מהמסע!

אחרי מנוחה קצרה, המשכנו בנסיעה מהירה בנחל אמציה, עד שהגענו לחצבה.

הלילה שוב מגיעות בחשכה... מתמקמות בחניון הלילה בשיזף, תחת שמיים זרועי כוכבים. עוד יום מלא נופים, חיוכים, אבק דרכים וחברות אמיצה.

המסע ממשיך...

תוספת המדריך: שוב, ביום הרביעי, כשנקלענו לבעיה שהצריכה מנוחה לשתי משתתפות, נחלץ לעזרתנו שוב האיש האגדי מהערבה, הלו הוא איציק מעוז מהחאן של איציק בשטח, שנתן לשתי נשים שלנו מקלחות וחדר ליום שלם להתאוששות והתעקש לא לקחת תשלום כי עזרה זאת עזרה. אז איציק המון המון תודה ומקווה שתמשיך לענות לטלפונים הבאים ממני...

היום החמישי - מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

נמרוד הבטיח בתדרוך הבוקר שהיום יהיה יום קצר יותר, בכל זאת ארוחת ערב אחרונה שלנו ביחד, והפעם באמת ניסינו להגיע מוקדם יותר לחניון הלילה. מטרה: 18:00.

התחלנו את היום בשמורת שיזף, המשכנו לעין יהב ויצאנו לנסיעה בנחל נקרות, כשכרגיל – שומרות על נוהל שיירה הדוק: תמיד מוודאות שמי שאחרינו רואה איפה לפנות.

ואז, קצת אחרי הכניסה לנחל נקרות – בגלל גל האבק שנוצר בנסיעה, קשה לראות אחת את השניה, נופר מדווחת שכבר חמש דקות היא לא רואה את אילנית מאחוריה. נמרוד מבקש ממנה להמשיך (או שחשב שאין סיכוי שהיא תפקשש את הסוגר שלנו אודי שמכיר את הדרך) ורק בפניה לקראת נחל מישר מתברר – אילנית באמת לא איתנו. נעלמה.

נמרוד ונאווה עם הסופה ואודי עם הגלדיאטור עושים סיבוב פרסה וחוזרים לנחל לחפש אותה, ואנחנו? "זכינו" להפסקה של שעה.

בטוחה שנמרוד החסיר פעימה, אפילו שבחיים לא יודה בזה... יחד עם זאת, זאת אילנית – שידעה בתושייה שלה ובהתמודדות הרגועה ברגעי לחץ.

לא טעינו – אילנית חזרה אחורה לנקודת העצירה הראשונה, ואז החליטה להמשיך עם הציר. תוך זמן קצר היא ואודי שמעו האחת את השני בקשר, כשנמרוד ונאוה בדקו אם במקרה אילנית לא לקחה פניה לכיוון נחל קצרה. כשהבינו שאין סיכוי שהיתה ממשיכה עד שם חזרו חזרה וכבר שמעו את אילנית ואודי בקשר. המתינו להם קצת וחזרו כולם ביחד מבסוטים כאילו הלב של נמרוד לא היה בתחתונים...

משם המשכנו כולנו יחד – נחל מישר, נחל גזם, נחל חדב.

תחת גשר כביש 40 – הסופה של נמרוד מתכננת לו הפתעה חדשה. נמרוד אומר שככה זה עם הסופה, היא יש לה רצונות משלה וכדאי שמי שנוהג בסופה ידע גם לתקן אותה כשהיא רוצה... נמרוד מעדכן ש"פולי סרק" נשבר וצריך לארגן או פולי או רצועה קצרה לעשות איזה מעקף. אנחנו כבר מכירות אותו מספיק כדי לדעת שלא חשוב איך הבעיה תיפתר והמסע ימשיך, אז בזמן שנמרוד ואודי מתפעלים את האירוע אנחנו כבר מתורגלות ומאורגנות כמו תמיד: שולחן ארוחת צהרים מושקע נפתח במקום – נקניקים, קבבים, סלטים, ערק וויסקי... כל מה שצריך כדי להפוך תקלה להזדמנות לנשנוש ולנשום כשטניה מנצחת על המחבתות.

נוסעות לכיוון חניון אשלים. נמרוד משאיר שם את הרכב בהשגחת אודי, הוא מצטרף לרכב של טניה להוביל אותנו ואנחנו ממשיכות במסלול. אודי נשאר עם הרכב כשהוא ממתין למונית שתביא את הרצועה הקצרה להתקנה לסופה בהמשך היום (על פי נמרוד).

אבל אז, בסיום התדלוק היומי, מולנו מתפרצת סופת חול עוצמתית, כמעט לא רואות כלום, נמרוד החליט - ממשיכים.

נכנסנו לכיוון תלם עשת, עוברות את המעבר עם קצת הכוונות ופונות מערבה, אך נמרוד עוצר – מתברר שלפנינו מתקיים תרגול ירי של הצבא ולמרות שיש לנו מעבר מתואם זה קצת מלחיץ את הקבוצה ואנחנו כאן בשביל לטייל ולהנות, אז ללא יותר מדי עיכובים מסתובבות בחזרה כדי לבדוק כניסה ממקום אחר – ושוב, עוד תרגול. הפעם של קורס צמ"פ שריון.

לאור היום וריבוי התקלות כאילו מישהו אומר לנו "יאללה כבר מאוחר סעו לחניון הלילה" אז הוחלט: לא נכנסות לשטח. חוזרות למחנה.

ובאמת – נמרוד עומד ביעד! 18:15 אנחנו כבר בחניון הלילה באשלים.

הערב – משמרת מטבח: אני, מירב ומאירה על הבישולים. כל הבנות מתגייסות לעזור, ואווירת מחנה אמיתית באוויר, כל אחת עוזרת, תורמת וצוחקת. מאירה דואגת לאווירת מוזיקה קצבית מרגיעה.

בינתיים נמרוד ואודי עובדים במרץ על הג'יפ ונראה שהם בשלבי סיום.

הכנו: עוף מוקפץ, ירקות ירוקים עם טופו, פתיתים, סלט טרי מחסה, גזר, עגבניות שרי...

יצא טעים, כולנו שבעות ומרוצות. יושבות יחד, מדברות, צוחקות, נפרדות מהלילה האחרון במסע.

נמרוד ואודי באים לאכול איתנו את ארוחת הערב ונראה שהכל הסתדר, הם רק צריכים לצאת לתדלוק שיהיה גם נסיעת המבחן של רצועת המנוע ולשמחתנו הכל עבר בשלום.

היום השישי - מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

המסע עוד רגע נגמר.

תחושות מעורבות עוטפות אותי – אושר עצום על הדרך שעשינו, שמחה על כל החוויות, הרגעים, השיחות והצחוקים...

געגועים הביתה כבר מתחילים לבצבץ, יחד עם עצב קל שזהו - אנחנו לקראת הסוף.

המחנה עדיין שקט, אבל עוד מעט הכל יתעורר לחיים – הבנות יתחילו לקום, נתארגן יחד לתדרוך האחרון של המסע. עוד יום אחד של דרך, ואז – קו הסיום באילת.

נמרוד מתחיל את הבוקר כאילו לא היה ספק בכלל שהג'יפ יחזור לכשירות... לא יודעת למה הוא נצמד לסופה הזאת ולא מוכן לשמוע על להרפות.

יצאנו לנסיעה לכיוון חולות כסוי, ארוחת בוקר של שאריות - כלומר, מוציאים את כל מה שנשאר מהרכבים ויוצרים את הארוחה האחרונה שלנו בשטח. הכל טעים, הכל מרגש.

משם המשכנו למקדש הנמרים – נקודת תצפית יפהפייה עם סיפור עוצמתי על משל הנמרות. איך אפשר שלא להזדהות?

ממשיכות לאורך בסיס עובדה – מבצע "במבי" יוצא לדרך: נופר מבחינה בעופר קטנטן (רק נולד לפני כמה שעות) שוכב מותש בצד הדרך. האמא לא נראית באופק.

היא עוצרת, קוראת לנמרוד – נמרוד אומר שלפי מה שהוא יודע לא כדאי לגעת בעופר הרך וצריך לתת לטבע לעשות את שלו גם אם זה לא נעים לנו, אבל אז הוא נתקל ברגש האמהי שיצא מאיתנו, חוזר לאחור ומתחיל לטפל כשתוך כדי אנחנו מזעיקות את הפקח של רט"ג.

העופר (שמו בישראל רחמים וידר) הועבר לטיפול של הפקח, שמצא את המיקום שנמרוד שלח לו והשגיח עליו מרחוק, כנראה שהעופר נאסף על ידי אמא שלו באישון לילה... הפקח אומר שלא היו סימני גרירה או דם באזור ולנו נשאר רק להתפלל לשלומו. מבצע הצלה קטן/גדול בלב המדבר.

קרווילה להשכרה בלב מדבר לפניות: עופר רחמים וידר

ממשיכים עוד קצת ונופר שוב עוצרת. עכשיו התגלתה בעיה בלחץ האוויר בגלגלים.

כל השיירה נעצרת, נמרוד שולף את מד הלחץ, מנפח צמיגים ומחזיר אותנו למסלול.

שדה בולבוסים – עצירה ללמידה: המקום המסתורי עם הסלעים העגולים שעדיין לא לגמרי ברור איך בדיוק נוצרו, קיבלנו הסברים וסיפורים מרתקים מהצוות.

נכנסנו לנחל מתק הצבעוני והיפהפה, עצרנו שם והעמקנו עוד קצת בגיאולוגיה: הקירות מורכבים מאבן גבס צבעונית, שנוצרה מהתגבשות סלעים בתנאים ייחודיים – תוצאה של מיליוני שנות סחיפה ולחץ.

בהמשך - תצפית עוצרת נשימה על בקעת תמנע מהר ברך. ומשם ירידה מהירה על ההדורים עד לדרך הפטרולים (שאגב, עושה מסאז' אוטומטי לקפיצים, לבולמים ולגב שלנו).

עברנו דרך מישר סעיפים – שלפי נמרוד בעבר נקראה בקעת האצבעות בגלל הדמיון לכף יד בעלת 5 אצבעות, כאן גם חנתה במבצע עובדה ב-1948 חטיבת הנגב בדרכה לאום רשרש (אילת של זמנינו).
נכנסנו לנחל שני, שקיבל את שמו מהצבע האדמדם שמזכיר את צבע ה"שני" מהמקרא.

על גבול מצרים נסענו בכביש 12 עד שנכנסנו למסלול האחרון... נחל שלמה.

רגע לפני שקו הסיום מולנו – מפרץ אילת מתגלה בצבעים כחולים-עמוקים. הלב מתמלא באושר וסיפוק.
סיימנו את המסע בשיחת סיכום מרגשת ותודות לכולם/ן. קיבלנו מדבקת "מסע חוצה ישראל נשים" שעיצבה ציפור בכישרון גדול – מזכרת מרגשת למסע בלתי נשכח.

תודה עצומה לנמרוד המדריך האלוף ולאודי – מלווה הדרך הכי רגוע, מקצועי ומקסים שיש.

ולכן – שותפות לדרך:

אילנית, נופר, רחלי, קרן, מיכל, יעל, מירב, ענת, מאירה, דסי, ציפור, מירב ג. אנה ואנה, טניה, נאווה, סילבינה ודינה - תודה על מסע של לב, אדמה, רגש והרפתקה.

ובכמה מילים של המדריך נמרוד: אני רוצה גם לסכם ולומר תודה לכל המשתתפות במסע, היה לי עונג להיות בחברתכן בטבע הכל כך יפה שיש לנו במדינה שלנו.

המון תודה לאורית שגם כתבה איתי את יומן המסע וגם תמיד דואגת לכל הבנות ולמנהלות ואחרון חביב שוב לחברי אודי טימר שמלווה אותי לפחות בשניים-שלושה חוצים בשנה ונקווה לעוד בהמשך.

אז עד כאן ושנתראה בדרכים משובשות...