דף מתוך

לטעום על קצה המזלג מגג העולם - מרץ 2017

ד"ר דרורה בהרל ממשיכה לכבוש פסגות עולם.
והפעם - הקטע הדרום-מזרחי של רכס האנאפורנה, נפאל.
בא לי עוד טיול!

 

לפני מספר חודשים כששבתי עייפה ומותשת ממסעי השלישי בן 41 הימים להימלאיה ההודית, לאדאק, זאנסקאר וקשמיר, נשאלתי ע''י בני משפחתי וחבריי: ''נו, מה הטיול הבא שלך דרורה?'' עניתי, ''זהו, זה היה טיולי האחרון להימלאיה''. לא עבר זמן רב וכבר התחילו לדגדג לי ''הסיכות'' בתמיהה ''היית שלוש פעמים בהימלאיה ההודית ולא ראית את האוורסט???!!! לא ייתכן שאפרד מההימלאיה מבלי לראות את האוורסט. אבל לשם כך עלי להגיע לנפאל''.

התמונה לקראת הטיול הבא הלכה והתבהרה. בראש ובראשונה בדקתי לגבי המקומות שאני רוצה להיות ולחוות. אח''כ התחיל החיפוש אחר מדריך. מדריכי המסור והנאמן, וכפי שנוכחתי לדעת שאין שני לו ביחסו לזולת ובהתנהגותו המקצועית, טאשי משלושת הטיולים הקודמים, לא יכול היה להדריך אותי גם בנפאל כי כל מדינה דורשת מדריך מקומי משלה. פניתי ליועץ הטיולים שלי איתי שביט והוא אמר שאם אני מוכנה לצאת במרץ הוא ידבר עם המדריך הנפאלי שלו. אמרתי לו ''אין בעיה. מרץ ממש מצוין יהיה לי הרבה שלג וקרח''. וכך לאט לאט בסיועו של איתי שביט התגבש לו מסלול הטיול. שהרי איתי מכיר אותי מהטיול הראשון שלי להימלאיה ההודית והיה מודע היטב למגבלותיי לגבי טראקים והליכות. ההגעה לנפאל יחסית קלה יותר מאשר להימלאיה ההודית שהרי יש רק קונקשיין אחד בדרך. אני בחרתי לנסוע עם טורקיש איירליינס שכבר היה לי ניסיון טוב עם חברת תעופה זו מטיסותיי הקודמות.

בין פסגות העולם - לדאק בלי החבר'ה

בין פסגות העולם (חלק ב') - לדאק בלי החבר'ה חניית ביניים קצרה מדי באינסטנבול - הגענו לשדה התעופה באינסטבול כשעה (במקום שעתיים) לפני העלייה למטוס לקטמנדו כמעט פספסתי, אבל הדיילים בטרמינאל אחראים מאוד והופ אני על המטוס לקטמנדו. ''מתרגשת ? בוודאי, איך לא!!!!''. טיסה של כ-7 שעות ולקראת הצהריים של היום למחרת אני נוחתת בשדה התעופה הבינלאומי הקטן של קטמנדו. את פניי מקבלים בהתרגשות רבה המדריך שילווה אותי במשך 23 הימים הבאים בנפאל ובתו כשהם מניחים על צווארי את זר הפרחים הצהוב המסורתי המיועד לקבלת פנים, לברכה וגם  לתפילה ולמנחה במקדשים.

בדומה לקטה, הצעיף הלבן שכרך סביב צווארי טאשי TASHI ברדתי מן המטוס ב-לה LEH, בירת ההימלאיה הודית. אלה הם, ציפורני חתול מתורבתת, Marigold  בעלת תפרחת גדולה ומרשימה בגוונים עשירים וחזקים של כתום- צהוב. שם הצמח נגזר מלטינית calendaee קלנדולה ומשמעותו ''היום הראשון בחודש''. השם מרמז על נטייתו לפרוח באופן מתמשך. ''ציפורני החתול''- שמו העברי, ניתן לו בשל עלי הכותרת שלו הדומים לציפורניים שלופות של חתול. ייתכן שמשמעותן נעוץ בצבע הכתום או הצהוב. (פרחים כתומים מסמלים צמיחה, התרחבות וחום. הצבע הכתום מסמל ידידות, הנאה, התחדשות ואנרגיות טובות. הצבע הכתום מזוהה עם השמש ומסמל חום, אושר ושמחה. פרחים צהובים מקרינים אור וחום ויוצרים אסוציאציה של שמש. צהוב הוא צבע שמעורר אושר, אופטימיות ושמחה, ויוצר אפקט של חום ואנרגיה).

 

קטמנדו

 

רק יצאנו מהשער הגדול של שדה התעופה והתגלו פניה האמיתיות של קטמנדו: צפופה עד להחריד בלשון המעטה בכבישים וברחובות, כמובן שאין מדרכות, והמכוניות והאופנועים והולכי הרגל מתערבבים אלה באלה והתחבורה בעצם כמעט ולא זזה. כתוצאה מצפיפות זו, זיהום אוויר נוראי, זה ניכר בפניהם המכוסים של האנשים הולכי הרגל ופניהם של רוכבי האופנועים והקטנועים.  רעש והמולה מחרישת אוזניים וליכלוך, ערימות זבל הנערמות לגבהים שאין לתאר. פנינו מועדות אל המלון הנמצא ברובע התיירות, הנקרא תאמל (Thamel), הנמצא במרכז העיר, אזור צבעוני, רועש, עמוס וצפוף, הוא בנוי רחובות צרים מאוד, הזכיר לי מאוד את הסימטאות הצרות של ירושלים העתיקה אלא שכאן בסימטאות הצרות ללא מדרכות, נוסעות גם מכוניות, גם טנדרים וגם אופנועים וקטנועים וגם הולכים בה המוני אנשים. הרובע מאגד בצפיפות סוכניות נסיעות, מסעדות, בתי קפה, פאבים, מלונות, גסטהאוסים, חנויות ציוד לטיולים, חנויות מזכרות וספרים ומה לא.

 

זו הייתה נקודת הכניסה שלי לנפאל הרחוקה - לפי השיר ששרה גלי עטרי [מילים: רחל שפירא, לחן: אריאל זילבר], הציפור שהתרסקה בעת רעידת האדמה וכבר חזרה לביתה הטבעי. מדינה שאומרים עליה שהיא מיוחדת, הרושם הראשוני שלי הלא פשוט היה פשוט בלגאן, רעש וצפיפות נוראית עד כי קשה לנשום, קטמנדו, עיר המונה 10 מיליון תושבים. 

הישראלי הממוצע ממדינת תל-אביב אולי ירגיש כאן ממש בבית, ומהר מאוד את ימצא עצמו נכנס לקצב המקומי ונהנה מהמנעמים הרבים שיש לתמאל ולעיר כולה להציע.

אני קצת פחות.

אלא שלקטמנדו יש להציע הרבה מקדשים ואתרים קדושים שאין להחמיצם.

המקדש הראשון בו ביקרנו היה מה שמכונה בפי רבים מקדש ''הקופים''  - סוויאמבונאת' (Swayambhunath Temple). בעצם זוהי סטופה בת אלפיים השנה (מבנה בודהיסטי דתי בצורת כיפה)  הידועה בשם זה ''מקדש הקופים'' וזאת על שום מאות ואולי אלפי הקופים שהפכו אותה לביתם ומשוטטים באין מפריע בין המבקרים הרבים במקום. הגבעת עליה בנויה הסטופה מספקת תצפית מעולה (ביום בהיר) על עמק קטמנדו. בסוף גרם מדרגות ארוך נמצאת הסטופה ובראשה מבנה מוזהב ממנו משקיפות עיניו של בודהה. מסביב לסטופה גלגלי תפילה ומתפללים.

כמובן שהגענו במונית מהטאמל. בתחילה הגענו לתחתית הגבעה הגבוהה עליה בנויה הסטופה הענקית. (לא רואים אותה מלמטה). למעלה מ-300 מדרגות מובילות אל הסטופה למעלה כשבשני צידי המדרגות כמו שומרי ראש ניצבים פסלי בודהה וסטופות ועוד מבנים יפיפיים.

אין צורך בשלט המראה היכן נמצא המקדש. סימן ההיכר למקדשים הם פרחים. ערימות של זרי פרחים גודשים את  הדוכנים משני צידי הדרך, לא מותירים לך ברירה, אלא לעבור דרכם. הפרחים טריים. ברחבי המזרח הרחוק נהוג להגיש מנחה במקדש. פרחים הם סוג אחד של מנחה. לא יעלה על הדעת, שמישהו יביא מנחה שאיננה טרייה. מנחה לא טרייה, תבאיש את ריחך בעיני האלים, ולא תרצה אותם.  ואכן, שם למטה לרגלי המקדש ניצבים דוכני פרחי הברכה התפילה והמנחה כדוגמת הזר שאני קיבלתי בשדה התעופה, וגם דוכני ירקות על גלגלים (כנראה עד שמגרשים אותם מהמקום).

אנחנו כמובן המשכנו עם המונית עד הכניסה העליונה של מקדש הקופים, שמשם יש רק קצת יותר מ-100 מדרגות להמשיך ולטפס למקדש העצום בקצה הגבעה הגבוהה והתלולה. למעלה יש לא רק את הסטופה היפיפייה, (ואם אמרתי סטופה הכוונה היא למנזר בודיהיסטי) אלא עוד מבנים רבים הקשורים למתחם מקודש זה, חלקם קרסו לגמרי ברעידת האדמה האחרונה לפני שנתיים וממש צובט הלב לראותם וחלקם כבר נבנים מחדש. הסטופה הגדולה למרבה המזל כמעט ולא נפגעה. בדרך למעלה ואח''כ גם למטה יש נוף מקסים של קטמנדו והאזור, (כמובן אם יש ראות טובה), אנשים מתפללים ואנשים מוזרים, אנשים מנגנים וגם שרים, וכמובן איך לא? גם כל מיני דוכני מזכרות. את הקופים ראינו בכל מקום, הם שורצים שם ולמאות ואולי לאלפים, בדרך כלל נחמדים ולא מציקים אבל גם יכולים פתאום לחטוף מידך משהו שמצא חן בעיניהם, ממתק, מאכל, או כל דבר אחר. הם באים מהיער הצפוף המקיף את הגבעה היפיפייה הזו.

 

למזלי הטוב, מזג האוויר היה יפה ובהיר למעט מוקדם בבוקר כשיצאנו מהמלון שהיה מעורפל עם ראות גרועה. אני אומרת למזלי הטוב כי במשך רוב שהותי בנפאל הראות הייתה כל כך גרועה עד כי שאפה לאפס, למעט יום אחד בפוקרה - Pokhara ובשמונת הימים שביליתי בכיף ברכס הדרום-מזרחי של האנאפורנה - Annapurna. על כך בהמשך.

אחת האטרקציות המרכזיות בקטמנדו היא כיכר דורבאר -DURBAR SQUARE . ולשם היו פנינו מועדות לאחר הביקור במקדש הקופים. כיכרות דורבאר -  Durbar, פירושו ''ארמון'' בנפאלית, עומדות במרכזן של מספר ערים בעמק קטמנדו. כיכרות אלו, שימשו כרחבה שבקדמת את ארמון המלוכה. אומנם ארמון המלוכה שבקטמנדו עבר לפני יותר ממאה שנה צפון מזרחית למיקומו הישן, והכיכר הישנה אינה מצטיינת בשקט והשלווה שאופפים את אחותה בבאקטפור - BHAKTAPUR או ביופי והארכיטקטורה הנפלאה של הכיכר בעיר פאטאן המכונה ''עיר היופי'' - PATAN, (על כך בהמשך) אך הכיכר בקטמנדו מהווה מקור משיכה לתיירים רבים ומקום לשוטט שעות ארוכות בין המבנים המרשימים, הפסלים הקסומים והאנשים.

בכיכר דורבאר שבקטמנדו יש למעלה מחמישים מקדשים ומבני תפילה, כאשר העתיק ביניהם מתוארך למאה ה-12, תקופה בה האזור היה מרכז חשוב בצומת של שתי דרכי מסחר עיקריות, אך מרביתם הם בני שלוש מאות או ארבע מאות שנים.

בכיכר אפשר לבקר גם את ביתה של הקומארי - קומארי באהאל -Kumari Bahal. הקומארי היא האלה-הילדה, ילדה קטנה שנבחרה לתפקיד בו תישאר עד הגיעה לבגרות, אז תהפוך לאחד האדם ותוחלף בילדה אחרת. חל איסור מוחלט לצלם את הילדה אם היא מציצה מהחלון ומדריכת התיירות סיפרה לי בהתרגשות שבאחת הפעמים במסגרת הדרכה של קבוצת תיירים היא ראתה את הילדה מציצה מהחלון. המקדש כיום מלא פיגומים ותומכים שלא יקרוס כי האלה-הילדה חיה שם בבדידות מזהרת.

 

אפשר לשבת שעות על המדרגות של אחד המקדשים ולהביט בחיי העיר החולפים על פניכם: התיירים הממהרים החוצה ופנימה מהמקדשים, מקליקים במצלמותיהם לכל עבר, רוכלים המנהלים מסחר ער של ירקות, פירות, ומזכרות תיירים, מאמינים המדליקים נרות וקטורת, סאדואים (אנשים קדושים) צבעוניים, ותנועה בלתי פוסקת של נהגי ריקשה המצפצפים בפעמוניהם ללא הרף. גם כאן בדורפור סקוויר של קטמנדו, כמו בכל הכיכרות האחרות  שולט ההרס של המקדשים כתוצאה מרעידת האדמה לפני שנתיים. עבודות ההצלה נמשכות ללא הפסק בעזרתו של האו''ם ואונס''ו וכנראה של מדינות תורמות אחרות.

 

אכן מאוד צובט הלב למראה ההרס והחורבן שרעידת האדמה גרמה למקדשים המפוארים בני מאות בשנים.  אך אולי בניגוד לאנשים אחרים, אני שגדלתי על התרבות היוונית והרומית מורגלת להסתובב בין הריסת פסלים יפיפייה מהתרבות הקלאסית בני אלפי שנים ובין חורבות המקדשים שעמדו ביוון וברומא למעלה מ-2500 שנה, וההרס והחורבן לא נראה לי שונה מההרס והחורבן שמצאתי ביוון וברומא.

עצוב כן, תרבות שלמה כמעט נהרסה, אך זו לא התרבות הראשונה שקרה לה אסון שכזה. ההבדל אולי העיקרי שנפאל ארץ מאוד ענייה ומניין תבוא העזרה בשיקום המקדשים והפסלים הרבים שנהרסו. כאן בא אונסק''ו וקרוב לוודאי גם מדינות אחרות התורמות כספים רבים לשיקום המקדשים והפסלים וגם מספקת עבודה לשנים רבות להמוני הנפאלים.

בקטמנדו ביקרתי גם במקדשים נוספים כמו פאשופטינאת -    Pashupatinath    מקדש ההינדי הקדוש ביותר בנפאל שבו שורפים את גופות המתים ואת אפרם זורקים לנהר הקדוש שעל גדותיו עומד המקדש הענק על כל מבניו הרבים, וגם  ב-בודנאהאת - Bodhnath Stupa  שהיא סטופה בודיהיסטית הגדולה בנפאל ואחת מהגדולות בעולם ומאז כיבוש טיבט היא משמשת כמוקד המשיכה הגדול ביותר לטיבטים הגולים בנפאל.  

 

וגם  ב-בודנאהאת ( Bodhnath Stupa) שהיא סטופה בודיהיסטית הגדולה בנפאל ואחת מהגדולות בעולם ומאז כיבוש טיבט היא משמשת כמוקד המשיכה הגדול ביותר לטיבטים הגולים בנפאל.  

וכמובן גם בפאטאן המכונה ''עיר היופי''. ובמקום מלים פשוט אביא מספר צילומים שימחישו את המצב וההרס.

אבל אני רוצה לעבור ולספר לכם על הכיף והחוויה הבלתי רגילה ובלתי שיגרתית שהייתה ברכס האנאפורנה בקור של 15 מעלות מינוס ואולי אף יותר, כמובן בלי חימום, בלי מים בברזים כי המים פשוט קפאו ועם שלג שירד כל הלילה. 

כדי להתחיל את המסע לרכס הדרום-מזרחי של האנאפורנה יש להגיע לפוקרה המרוחקת כ-7 עד-8 שעות נסיעה מייגעת, תלוי בעומס התנועה בכביש, על אף שרוב הנסיעה היא על כביש אספלט. ובכל זאת העדפתי את הנסיעה ברכב ולו רק בשל הנוף שיחלוף על פניי, שכן אומרים שנפאל ארץ שטופת נופים מרהיבים, צבעונית ויפיפייה גם בתקופה היבשה, ועל זה לא רציתי לוותר.

לא עשינו את כל הדרך לפוקרה ביום אחד. בדרך עצרנו בבאנדיפור - Bandipur  להשכים עם זריחת השמש ולראותה מפציעה בינות לרכס האנאפורנה המשקיף על שדות הטלאים הצבעוניים למרגלותיו. וכל זאת מבלי הצורך לצאת מהחדר, אלא לחזות במחזה ממרפסת החדר שקיבלתי. בסיום ארוחת הבוקר המשכנו בדרכנו לעבר פוקרה.

פוקרה היא עיירה שלווה יחסית (כמובן לא בעונה) הבנויה על גדת אגם פאווה Phawa  על רקע תפאורה מדהימה של הרי ההימלאיה ומשמשת כנקודת יציאה לטרקים רבים בשמורת האנאפורנה.  התמקמנו במלון נוח ויפה שבו כל הנוחיות הנחוצה לתייר המערבי, בשם Butterfly Lodge ועוד באותו יום יצאנו לסייר קצת בעיר השלווה הזו, אלא שהצפיפות בתקופת העונה ורעש המכוניות קצת מפירים את השלווה עליה מספרים. ביקרנו במפלי דויד, נחמד. ביקרנו במקדש בראהי מקדש  הינדי המוקדש לאלה - Barahi Mandir. המקדש שוכן על אי קטן, קרוב למרכזו של אגם פֵאווה. המקדש ההינדי, בן המאה ה- 18, הוא בנוי בצורת פגודה ומוקדש לאלה בראהי/דורגה. אל המקדש ניתן להגיע רק באמצעות שייט קצר בסירה.

משפחות ויחידים מגיעים לכאן כדי לבצע את טקס הפוג`ה ולהקריב עזים או תרנגולות.  עשינו גם קניות SHOPING . איך לא? קניתי שק שינה המיועד עד 20 מינוס מעלות שבדיעבד אולי לא הייתי זקוקה לו ועם תום הטיול השארתי אותו מתנה למלווה שלי, ודובון יפיפה שבאמת היה מאוד מאוד נחוץ, אותו לקחתי הביתה בידיעה שאין לי מה לעשות בארץ עם כזה דובון. האטרקציה היחידה שהלהיבה אותי בסיור בעיר זו הייתה העלייה לעיירה סאראנגוט SARANGHOT בגובה 1200 מטר משם יש תצפית נהדרת לעבר רכס האנאפורנה שבקו אווירי רחוקה רק 10-7 ק''מ ועל האגם שאותו, שבגלל תנאי הראות בקושי אפשר היה לראות.

השכם בבוקר השני, בשעה 05.30 מיהרנו לשדה התעופה המקומי של פוקרה ויצאנו בטיסה קצרה של 25 דקות בשמי ההימלאיה לכיוון העיירה ההררית ג'ומסום(בערך 2700 מטר),  השוכנת לאורך נהר הקאלי גאנדאקי והנמצאת ממש לרגלי ה-Blue Mountain שהוא חלק מהרכס האנאפורה ANNAPURA הדרום -מזרחי העצום הזה. המטוס הקטן תימרן בין צלעות ההרים הגבוהים, מזג האוויר היה נאה ולא נשקפה סכנה של רוח שתתקע אותנו ואת המטוס בצלע ההר ונחתנו בשלום בעיירה ג'ומסום.

בשעה כזו בבוקר (08.30) עדיין הקור של הלילה שורר באוויר (בערך 9 -10 מעלות מינוס) וכבר חשים במה שהתרחש ויתרחש בלילה. התמקמנו במלון ויצאתי לטיול בעיירה השלווה והנחמדה הזו. הרוח הקרה מתחילה לנשוב כבר בשעות הבוקר המוקדמות והיא דוקרת את הפנים, אבל מי מרגיש כשסביבך נוף עוצר נשימה של ה-blue mountain (חלק מרכס  האנאפורנה), האצבע מתקתקת נון סטופ צילומים מכול עבר ומכל צד אפשרי ואני גם מנסה לחדור אל תוך תוככי ההר בעזרתה של עדשת ה-200 מ''מ שלי. על אף תלונותיו של המלווה שלי ש''נורא קר'', ו''הרוח חזקה'' ו''בואי נחזור למלון'', אני בשלי ממשיכה ללכת משתדלת להתעלם מהתלונות. הוא בתלונותיו ואני בשלי ממשיכה לטייל.

כאן בג'ומסום (בגובה של 2700 מטר), אזור השייך לנפאל אבל הוא חלק ממוסטנג התחתון (מוסטנג עליון היא ממלכה עצמאית בתוך נפאל),  אזור מדברי, ''מדבר בצל הגשם'' מדבר בצל ההרים, כלומר פסגות גבוהות ומושלגות, מתחת לקו השלג הצחיח והחשוף וקצת ירוק ליד הנחלים שעוד נותרו, הרי אנחנו בתקופה היבשה, וגם בעיקר אזור בודיהיסטי, אני מרגישה כמעט בבית, כלומר כאילו חזרתי ללאדאק או לזאנסקאר. כאן אני מרגישה במלוא העוצמה את געגועיי גם ללאדאק וגם לטאשי, המדריך שליווה אותי בשלושת מסעותיי בהימלאיה ההודית. רק דבר אחד חסר לי, המרחבים האינסופיים של לאדאק וזאנסקאר. כאן, הקירבה הכל כך צמודה להרים והרכסים הממשיכים בשרשרת בלתי נגמרת, לא מאפשרים את המרחב האינסופי של לאדאק היפיפייה. כאן אני מרגישה קצת לחוצה ונסגרת כשסביבי הרים כל כך גבוהים, מושלגים, והם כל כך יפים, כל כך גבוהים, כל כך מושלגים בכל הצורות שהטבע יכול להעניק לשלג ולקרח עד שהרגשת הסגירות חולפת. ה-BLUE MOUTAIN  שג'ומסום שוכנת למרגלותיו, מלווה אותי ומזמין אותי לצלם אותו עוד ועוד. אני מנסה לחדור עם מצלמתי אל תוככי ההר האדיר הזה,  המכוסה כולו קרחונים בפיסול ממגנט שרק הטבע יודע לפסל. ואני מהלכת כמו באגדה קסומה.

 

על אף הקור של 11 מעלות מינוס, בחדר ללא חימום, עם ברז אחד למים קרים, שלא היה לו שימוש כי גם שיניים לא רוחצים עם מים מהברז, ולמזלי אסלה מערבית, ישנתי היטב תחת מעטה של חמש שכבות בגדים לרבות בגדים תרמיים וארבע שכבות של שמיכות, לרבות שק השינה. מניסיון העבר ידעתי שהמצלמות צריכות להיות איתי תחת השמיכות שכן הן לא בנויות לתנאי קור קיצוני. אני מתכווצת מעט בתוך גליל ערימת השמיכות ושק השינה וגם תיק המצלמות נכנס מתחת לשמיכות. (שיהיה לו חם, שלא יתקרר לי פתאום !).

למחרת בבוקר באצ'ו, המלווה שלי, שכר ג'יפ 4X4 גבוה כל כך (רק אחד הסימנים לדרך שמיועדת) שהיה צריך לעזור לי לטפס עליו בשל המדרגה הכול כך גבוהה שלו והתחלנו לטפס אל עבר הכפר מוקטינאת MUKTINATH שנמצא בגובה 3,710 מ' מעל פני הים, על רכס האנאפורנה ההרים האדירים שמסביב והפסגות הגבוהות והמושלגות הם תפאורה מדהימה להצגת הטבע במיטבו. נסענו במעלה נהר הקאלי גאנדאקי KALI GANDKI שנחשב לערוץ העמוק ביותר בעולם

כשאנו חוצים כפרים קטנטנים וציוריים, חלקות שדה קטנות, ועדרי עיזים וכבשים כאשר מכל עבר נראה פסגות גבוהות ומושלגות. זהו אזור מדברי יפיפה. מדבר בצל הגשם או נכון יותר מדבר בצל ההרים. פסגות גבוהות ומושלגות מוסיפות המון לתמונת הנוף השונה והמיוחד של המקום. אבל יותר מכך הפסגות הגבוהות עוצרות את גשמי המונסון הכבדים ומותירות את האזור מדברי בדומה לרמת הטיבטית וכמובן ללאדאק ולזאנסקאר. כאן הרגשתי עד כמה אני מתגעגעת ללאדאק ולזאנסקאר על המרחבים האינסופיים המוקפים בצבעוניות ממגנטת של כחול שמיים טהור ונקי שלפעמים ''מתלכלך'' בעננים יפיפיים, הרים גבוהים שפסגותיהם לבנים, ובמקום שבו מפסיק הצבע הלבן לשלוט מתחילה צבעוניות מקסימה של, צחיחים חשופים בסגול, חום כהה וחום בהיר עד הפגישה עם החלקות החקלאיות הירוקות השוכנות בצידי הנהרות הזורמים, הקבועים והחדשים שנולדים מהפשרת השלגים. הדרך ברובה עוברת דרך ערוץ הנחל רחב הידיים כמעט עד אין-סוף, שבתקופת המונסון מתמלא מים (רק המחשבה שכל הערוץ הזה מתמלא מים ולפעמים עולה על גדותיו בתקופת המונסון, מעוררת חלחלה.

 

לא הייתי רוצה להיות כאן בקיץ בחודשים יוני, יולי, אוגוסט, שהיא תקופה המונסון העיקרית. זהו ערוץ ענק שלא תמיד רואים את סופו, מלא אבנים גדולות כקטנות, לרבות ירידות פתאומיות מאבן גדולה אל נמוכה יותר. אבל יש לנו נהג מקצועי שנוהג במהימנות ובביטחון. הנסיעה היא איטית מאוד ומדי פעם מאפשרת לי לצלם את נופי המדבר שבצל ההרים הכול כך מלאים הוד והדר, והכול כך בראשיתיים הנשקפים מבעד לחלון הרכב.

מפה לשם אנחנו עוברים בתוך הכפרים הקטנים המעטים הנמצאים לאורך הדרך על חלקותיהם החקלאות הבשלות בשלל צבעים. לצבעוניות זו מוסיפות הנשים היוצאות לכבס את כביסתן או לשטוף את הכלים בברזים שברחוב. אך הם נראים כמו נווה מדבר קטן בלב המדבר. וכל זה תחת התפאורה הנפלאה של הרכס הדרום-מזרחי של רכס האנאפורה. הכפר מוקטינאת הוא מרכז לעלייה לרגל הן לבודהיסטים והן להינדואים. המקדשים שפזורים בחורשה הקטנה כוללים גומפה (מנזר בודהיסטי ) ומקדש הינדואי המוקדש לאל ווישנו, האל המשמר. בסמוך להם,  ישנו מקדש שמגן על מעיין קטן ועל קילוחי גז טבעי, שהם בעצם ה''אש'' הנצחית המפורסמת של מוקטינאת. שילוב זה, של אדמה, מים ואש הקנו למוקטינאת את החשיבות הדתית הרבה לשתי הדתות, ההינדואיזם והבודהיזם.

לנו במוקטינאת. חדרי היה בקומה השלישית, על הגג, תצפית נהדרת על כל האזור המופלא הזה אבל קור אימים שרר כל הלילה המושלג ולמחרת בבוקר. 

 

למחרת בבוקר לאחר ארוחת הבוקר, אי אפשר שלא לעשות סיבוב במוקטינאת המושלגת. בלילה ירד שלג וכיסה את רובה של מוקטינאת. מראה מרהיב מעין כמוהו.

הטמפרטורה עדיין נמוכה אולי עלה ל-10 מעלות מינוס, אבל הקור לא מרתיע אותי לצאת עם שתי מצלמות ולהתחיל לדפוק טיקים עד אין-סוף. שהרי בכול חיי לא ראיתי מחזה כזה ומי יודע אם אזכה לראותו שוב. גם לא בדימיוני הפרוע לא חלמתי על עיר הקבורה כמעט בתוך שלג.

מראה רכסי האנאפורנה המכוסים שלג טרי, מלאים בצורות חדשות והמקבלות מדי פעם בגלל הרוח העזה הנושבת צורות של גלים כמו הדיונות שבסהרה.

מוקטינאת בלילה שלאחר השלג - השכבה הלבנה והגבוהה שכיסתה הכול בחוץ, במעטה חגיגי, מראה שמעולם לא ראיתי בחיי. כאילו מלאך צעיר ריחף לו מעל העננים, ופיזר פתיתים רכים של שלג על כפר קטן. שלג ושקט. נוף פסטורלי, שמימי, חסרים רק מלאכים עם כנפיים לבנות. השקט שממילא עוטף את הכול ביום הזה, היה מורגש עכשיו פי כמה.

כל כך אני אוהבת את השקט הזה, רוצה ליהנות מהמראה הלבן הזה, להבליט אותו.  עוד לפני שהספקתי לשבוע מהמראות הנהדרים הללו היה צורך לעלות שוב על הג'יפ שלנו ולהתחיל את דרכנו בנסיעה דרומה, לכיוון העיירה ג'ומסום ממנה יצאנו לראשונה עם הג'יפ.

שוב נסענו במורד נהר הקאלי גאנדקי. מדי פעם עצר הנהג במקומות יפים לתצפיות נוספות על אזור מוסטנג MUSTANG תחתון.

שוב עברנו בדרכנו כפרים קטנים, חלקות שדה קטנות ומעובדות, מפלי מים, מקדשים הינדואים וסטופות בודהיסטיות, אמנם רק אתמול עברתי באותה דרך אבל הכול נראה חדש ובהחלט נסיעה יפה.

הפעם לא נשארנו ללון בג'ומסום אלא המשכנו בנסיעה המדהימה הזו בתוך ערוצי נחל מוקפים הפסגות הגבוהות של רכס האנאפורנה, שבעונת המונסון הופכים לנהרות רחבים ועמוקים גודשים מים אינסופיים. בעונה היבשה משתמשים בנהרות לקיצור הדרך, בתפאורה הנפלאה של רכס האנאפורה שמלווה אותנו כמעט עד פוקרה, נסיעה לא הכי נעימה בלשון המעטה, אבל מי מרגיש את האבנים כשמסביב נוף עוצר נשימה כל הדרך עד טאטופאני TATOPANI. הגענו בשעות אחה''צ המוקדמות ועצרנו למנוחה בת 2 לילות.

 

חזרה ראשונה לפוקרה

 

 

עוד תקלה קטנה בדרך לפוקרה, שנמתח על פני יום שלם. היינו אמורים לעבור דרך כפר שבו באמצע הכפר כמקובל בכפרים כאן, נמתחת הדרך הראשית, בשל חג כלשהו החליטו התושבים לסגור את הדרך החל מהשעה 9 בבוקר ועד השעה 5 אחה''צ. בלית ברירה בילינו את היום בכפר השקט הזה בלי הרבה מה לעשות.

סוף סוף לקראת ערב הגענו לפוקרה. עם הגענו לפוקרה לאחר 6 ימי מסע לא קלים וקרים, ללא אפשרות להתקלח במשך 5 לילות, מייד התחלתי להפציר בבאצ'ו BACCU לחזור לשם, לג'ומסום ובעיקר למוקטינאת לפחות לעוד יומיים. הרגשתי שלא שבעתי, שלא מיציתי את המראות עוצרי הנשימה הללו. הייתי מוכנה לוותר על מקומות אחרים שהיו מתוכננים רק לחזור לשם, לנופים שרק הטבע יודע ליצור.  ויכוח סוער התחולל בינינו עד שלבסוף כתבתי לסבינה SABINA בתו העובדת בסוכנות הנסיעות והכול בא על מקומו. עוד יום בפוקרה עשינו טיול קצר לאגמים השכנים אגם בגנס (Begnas  Lake)  ושכנו הנחבא אגם  רופה  (Rupa Tal. בערב אורזים תרמיל ללילה אחד וחוזרים לג'ומסום ולמוקינאת.

ודווקא לשם, למקום הזה רציתי לחזור, לשקט, לשלווה, להתנתקות, בלי מחוייבויות אלא לעצמי. הקור לא הרתיע אותי. רציתי שוב לחוש את תחושת יופיה של היצירה האלוהית הזו אותה אפשר למצוא רק למעלה על גג העולם. זהו מאגר בלתי נדלה של יופי שאין שני לו - מאגר שנקרא אנאפורנה. יש באנאפורה איזה הוד שקשה לפרוט אותו למלים. יופי בראשיתי, גוונים נפלאים של נוף אלוהי. יש משהו בצלילות האוויר ובניקיון הנוף המרחיב את הדעת. 

 

חזרה לג'ומסום ולמוקטינאת

 

 

בג'ומסום - חלון חדרי היה ממש מולו של ה-BLUE MOUNTAIN היפיפה. רק לגשת לחלון, לפתוח את הוילון. לא הצטערתי. המראה היה מדהים. מולי נח לו  blue  Mountain צחור וטהור. החלפנו מבטים וצילומים כמובן עד שהעננים החליטו להפריד בנינו. 

רק כמה ימים לפני כן היינו באותו המקום ורעדנו מקור, והנה בפעם השנייה מזג האוויר השתנה לחלוטין - היה חם יחסית (לפחות מעל לאפס), והראות הייתה יותר מאשר טובה, שמיים כחולים כחולים עד שאפשר היה לחתוך ביד (בלי סכין) את הטוהר והניקיון של האוויר  וכך יכולתי לראות בבירור את הנוף המרהיב שעמד לנגד עיניי: ההרים הלבנים שממול, הקרחונים שבין ההרים המרוחקים יותר, והנוף הירוק הקרוב יותר אלינו שבאזור זה - שהוא מועט ביותר.

הנוף שנגלה לעיניי היה מרהיב ביופיו, והרגשתי כאילו אני יושבת בתוך תמונה. היה לי כל כך נעים לשתוק. לאט-לאט חשתי איך ראשי מתרוקן מהמחשבות שמתרוצצות בתוכו כל היום. ועל אף 5 שכבות בגדים דובון אחד כובע וצעיף, הרגשתי כל כך קלה, כאילו אני מרחפת. מכל עבר אני רואה הרים מושלגים ענקיים. והיה נראה לי שציפורים פורשות כנפיים לפסגות אולי היו אלה פתיתי שלג או עננים שהתפזרו. הגעתי לגן עדן בעודי בחיים.

 

זו אולי תהיה קלישאה, אבל באמת שום תמונה לא יכולה לתאר זאת.

למחרת, המטוס שהיה אמור לבוא לקחת אותנו חזרה לפוקרה לא הגיע בגלל תנאי מזג אוויר גרועים ורוחות צד שהיו בדרך בין מעברי ההרים הצרים שדרכם טס המטוס הזעיר.

הנסיעה השנייה מג'ומסום לפוקרה הייתה קשה ואיטית וגרועה יותר מקודמתה. מלאה בורות כמו פני ירח. הג`יפ לא הפסיק לרעוד על גבי האבנים, וחטפתי הרבה מאוד סימנים כחולים ברגלים ובישבן.

מן הסתם גם העייפות והתשישות נתנו בי את אותותיהם. לאחר 2 לילות כמעט לבנים, בלי ארוחת בוקר, בלי ארוחת צהריים, השעה כבר צהריים ונסיעה של 7-8 שעות חיכתה לנו על גבי דרך זרועה באבנים, כשהג`יפ לא הפסיק לקפץ עליהן, אבנים קטנות וגדולות כאחד, אך יחד עם זאת דרך מדהימה, כשמכל עבר מקיפים אותה קרחוני ענק (גליישרים) יפהפיים של רכס האנאפורנה.

כעבור 7 שעות ארוכות הגענו לפוקרה. למחרת לאחר ארוחת הבוקר כבר היינו על הטקסי שייקח אותנו לקטמנדו. בדרך עברנו על פני שדות האורז הענקיים. רוב החלקות כבר נקטפו ועתה מכינים את החלקות לשתילה נוספת.

ודווקא כאן בדרך אספלט נוחה יחסית, התקררתי ובדיעבד קשה. חטפתי וירוס שלא עזב אותי גם בימים האחרונים שלי בקטמנדו בדיעבד הסתבר כשעליתי למטוס שייקח אותי הביתה לשתי המראות ולשתי נחיתות כבר הייתי עם סינוסיטיס קשה. כבר בנחיתה באינסטנבול נסתמו שתי אוזניי כמעט לגמרי ובנחיתה בנתב''ג כבר לא שמעתי כלום. למחרת ביליתי את היום כולו ב-טרם ויצאתי משם עם אנטיביוטיקה כבדה שכנראה לא הספיקה כי לאחר 4 ימים רופאת המשפחה הוסיפה לי עוד סוג. לסיכום: את האוורסט ראיתי רק דרך חלון המטוס בהמראה הביתה מקטמנדו. 

אבל בקטע קטן מרכס האנאפורנה הייתי, חשתי במו ידיי ואפילו לעסתי בפי את השלג והקרח...

 

האוורסט מחלון המטוס

 

האוורסט מחלון המטוסהאוורסט מחלון המטוס

חוויתי שלג חדש יורד ואין-סוף הרים ופסגות מכוסים בלבן חדש וטהור בפיסול יפיפה כפי שרק הטבע יודע ליצור. אך הפעם חזרתי שרוטה ולא בגלל מחלת גבהים או תופעות לוואי של מחלת גבהים, דווקא מבחינה זו הרגשתי כאילו נולדתי שם בגבהים, כאילו מקומי שם, פשוט התקררות קשה ולא מוצלחת (אפשר לחשוב שיש התקררות מוצלחת?!). עד היום, כבר מספר שבועות לאחר שובי מהטיול עדיין לא נפתרה בעיית השמיעה באוזני שמאלית ואני על סטרואידים. אבל לא זו תהיה הסיבה להפסיק לטייל, לחקור ולכבוש מקומות חדשים.

אומרים שטיול מוצלח תלוי מאוד במדריך שלך. עד הטיול לנפאל לא חוויתי את זה, כלומר עד היום לא היו לי תלונות כלפי המדריכים שלי. הפעם לא שיחק לי כל כך מזלי עם מדריך או נכון יותר להגדירו מלווה בדומה לטאשי ולא אפרט כי אין טעם לבכות על חלב שנשפך.

בנוסף, מזג האוויר. למעט הימים שהיינו ברכס האנאפורנה, ועוד יומיים, אחד בקטמנדו והאחר בפוקרה, הראות הייתה כל כך גרועה עד כי שאפה לאפס. קראתי באינטרנט שבחודש מרץ לא מומלץ לטייל בנפאל בגלל שרוב הזמן מעורפל והראות גרועה. לא הפנמתי את ההמלצה ויצאתי נפסדת. המלצתי החמה לא לנסוע לנפאל בחודש מרץ.

באשר להתרשמותי מנפאל עצמה - נפאל מאוד צבעונית בכל דבר. וגם מאוד רעשנית ורועשת וגם מאוד ראוותנית ומאוד מאוד צפופה. בכול, בנופים, שלה, באנשים שלה, באדריכלות שלה ואפילו דתה ההינדואית שביטויה העיקרי עבור רוב המאמינים הוא האמונה באלים רבים שמסווגים לפי חשיבות והיררכיה, ומיוצגים על ידי פסלים רבים מספור, ומתבטאת בהרבה טקסים ברוב פאר, בהקדשת מנחות לאלים ולדמויות השונות, והמתרחשים במקומות הקדושים להם. מקדשיה מפוארים מאוד, ובנויים בארכיטקטורה מדהימה. פסלי האלים  צבועים בצבעים רועשים בעיקר בולט הצבע האדום הבוהק. אכן, אי אפשר שלא להתפעל מתפארת הבנייה הנפאלית העשויים ביד אומן למופת וגדושה ומלאה בפסלי האלים ובקישוטים שונים עד אין סוף בלי להשאיר חלל בין פריט לפריט, מה שמכונה באמנות ''אימת הריק'', עד שהעין כל כך שבעה, מקבלת סחרחורת וקשה להתמקד בפריט זה או אחר או למרכז את כל הפאר הזה והעיטורים הללו. רק לחשוב על כך שבמקום אחר בכיכר דורבאר בקטמנדו מרוכזים למעלה מחמישים מקדשים ומבני תפילה, ואפשר שעות לשוטט בין המבנים, הפסלים והאנשים.

ואולי בגלל זה, בגלל הסיחרור הזה, הצפוף הזה בכל מקום ומקום, אפילו הנוף צפוף, לא כל כך אהבתי את נפאל בייחוד אחרי השקט שספגתי במהלך שלושת מסעותיי הקודמים בהימלאיה ההודית, לאדאק וזאנסקאר, על הטוהר, הניקיון, ההוד וההדר של המדבר הקסום בצל ההרים של לאדאק וזאנסקאר ושל הבודיהיזם האצילי שאצילותו ניכרת גם במבנה מנזריו הצבועים בצבעים רגועים, לבן ובורדו. אכן גם בבודיהיזם הצבע האדום שולט אבל הוא לא זוהר, לא צועק אלא מרגיע. הבודהיזם שם את הדגש על דרכו האינדיווידואלית של האדם להגשמה. זהו אורח חיים המעניק שלווה, הנותן והמקבל ונותן כבוד איש לזולתו כאשר המטרה הסופית היא הפסקת הסבל האנושי.

אומנם הטוהר הלבן בשלג החדש שירד בלילה באנאפורנה חוזר בצילומים מהאנאפורנה, אבל בכל זאת התמונות מהאנאפורנה לדעתי ראוותניות יותר מלאדאק ומזאסזקאר (ואפשר לעשות השוואה בין התמונות כדי להמחיש את ההבדל). כאילו הן הפסגות של רכס האנאפורנה ומורדותיו משוויצים ''לנו יש יותר''.                       

את כל הדיסוננס הזה אני מקווה שהצלחתי לקלוט במצלמתי בצילומים הרבים של תמונות מדהימות של נופי בראשית, נופים אורבאניים וכפריים קדומים.                       

מלה אחרונה, מעבר לכך שראיתי נופים מדהימים, מגוונים ובראשיתיים, אני לא מצטערת שיצאתי למסע הזה, על אף התקלות, על אף הפאשלות שהיו בו, לרבות ''השריטה'', חוסר שמיעה באוזן שמאל שעדיין לא ברור אם היא בשלבי החלמה, או שנגרם נזק בלתי הפיך, ואם כן - אולי אהיה זקוקה למכשיר שמיעה באוזני השמאלית. לא רק שבהחלט היה זה מסע שלא במהרה אשכח, אלא שקשיים אלה רק מגבירים, לפחות אצלי, את המוטיבציה לעוד ועוד מסעות. וכבר אני יכולה לבשר לאוהדיי שבעוד פחות משלושה חודשים אני יוצאת עם נכדי הבכור לספארי בטנזניה, טיול, בשבילו, שלפני גיוס, ובשבילי זהו הספארי השלישי השלי בטנזניה.

הרי גם חוויה רעה היא סוג של חוויה ולמידה והחיים קצרים כל כך ואנחנו חיים רק פעם אחת.

לכל מקום יש הקצב שלו. בתל אביב למשל אני תמיד מרגישה שהקצב של העיר לא מתאים לקצב הפנימי שלי, אבל בזאנסקאר, ובכל מקום אחר בלאדאק, ועכשיו גם באנאפורנה, במקומות המנותקים, המבודדים הללו הרגשתי ממש מהרגע הראשון שאני משתלבת, שלא נדרש ממני מאמץ כדי להשתלב.

אולי פעם לפני שנולדתי הייתי כאן.

 

 

שדות האורז של נפאל בדרך לקטמנדו

 

שדות האורז של נפאל בדרך לקטמנדושדות האורז של נפאל בדרך לקטמנדושדות האורז של נפאל בדרך לקטמנדושדות האורז של נפאל בדרך לקטמנדו

 

Summary of the article

 

 March 2017. I fancy another trip, to relive that experience of being on top of the world, literally and figuratively––Dr Drora Baharal goes on scaling the world’s peaks. This time, the southeast of the Annapurna massif in Nepal.

 In July 2016 I got back exhausted from a forty-one-day trip to the Indian Himalayas, that included Ladakh, Zanskar and Kashmir, my third journey to that part of the world. My family’s and friends’ first reaction was, ''OK Drora, where are you going next?'' My answer was that the one I had just done was my last visit to the Himalayas. Once I had recovered, a nagging thought started bothering me: ''You’ve been to the Indian Himalayas three times, and you haven’t seen Everest???!!!  You can’t say goodbye to the Himalayas without seeing Everest. But for that you have to go to Nepal.'' The image of my next trip started shaping up in my head. I decided on March, because I thought, rightly, that then there would be lots of snow and ice. Based on my previous good experience with that airline, I chose to fly with Turkish Airlines. When I came out of the airport, I was greeted by congestion, noise, a cacophony of deafening sounds, dirt, piles of garbage and air pollution. I felt immediately that I did not like Kathmandu, the pace of this city doesn’t suit my inner rhythm. Nevertheless, it has many temples and holy sites that one shouldn’t miss. So, like any obedient tourist, I also visited them. I won’t elaborate here, as anyone interested can read about them on the internet. I would just mention the Swayambhunath Temple, also known as the Monkey Temple, a 2,000-year-old Buddhist stupa; the Kathmandu Durbar Square with its more than fifty temples, holy shrines and images; the Pashupatinath Hindu temple, the holiest Hindu temple in Nepal, where the dead are cremated and their ashes strewn into the holy river; and the Bodhnath Stupa, the largest stupa in Nepal and one of the largest in the world.

What I really want to tell you about, however, is my amazing and extraordinary experiences in the southeast of the Annapurna massif, in temperatures of -15oC or colder, without heating, with no water from the taps as it had frozen, and with snow that kept falling all night. To start the journey to that area, one has to get to Pokhara, an exhausting 7-8-hour journey. Pokhara is a tourist city located on the shore of Phewa Lake, with an overpowering view of the Himalayas as a background, and it serves as a starting point for many treks in the Annapurna Conservation Region. We had a one-day tour in Pokhara, and early the next morning we flew to the mountain town, Jomsom, which nestles at the foot of the  it calls Blue Mountain, (Perhaps because of its blue color .( When we landed at about 8:30 in the morning, the cold night air had not quite gone (it was still about minus 10oC), and one could imagine what the night was going to be like. After checking in at the hotel, I went for a stroll in this delightful town. The cold wind starts blowing early in the morning, pricking the skin on your face, but who cares when you are surrounded with such breath-taking scenery. My finger was working overtime on the camera, taking picture after picture, and I tried to get right into the mountain, using my 200m lens. That night, in an unheated room with the temperature at -11oC, I slept well, in five layers of clothing, including thermal items, in a sleeping bag, under four blankets. Luckily there was a western-style toilet, and one cold-water tap, which, following the guidelines, I did not use to brush my teeth. I knew from experience that my cameras had to be with me under the blankets, as they are not designed to withstand extreme temperatures.

The next morning, we started climbing towards Muktinath, a village at 3,710 meters above sea level. On the way we passed several small picturesque villages and fields, and flocks of sheep and goats, while all around us we could see snow-capped mountain peaks. This desert at the foot of the mountains shows nature at its awe-inspiring and beautiful best. That night we slept in the village Muktinath. My room was on the top floor, with a great view of this marvellous area, but it was freezing cold all night. The snow that fell during the night covered everything in the village, and in the morning the temperature was still about minus 10oC, but this did not deter me from going out to stroll around, and take picture after picture. Who knows if I’ll ever be lucky enough to see such views again. In my wildest imagination I could not have envisaged a village almost buried under the snow, and the ever-changing shapes in the fresh snow on the mountains resulting from the high winds, forming dunes like the sand in the Sahara.

My reverie was interrupted as we had to start our journey south in the jeep, back towards Jomsom. We continued beyond the town, driving along river beds in the Annapurna landscape that accompanied us almost as far as Pokhara. I felt somehow dissatisfied. I did not want to leave Annapurna, I had not had enough of its breath-taking divine beauty, with the clear air and views that expand your consciousness. I would have gladly missed out some of the other places we were scheduled to visit, just to remain there longer and immerse myself in that unbelievable experience. We did eventually return to Jonsom and Muktinath for another two days. This time the skies were pure blue, and the scene was different: the snow-topped mountains, with the more distant glaciers visible, and the small amount of green scenery closer to us. I felt as if I were part of a picture, and my head slowly cleared of all the thoughts that usually race around inside it. In spite of my five layers of clothing, plus an anorak, cap and scarf, I felt light, floating in the air. I know it’s a cliché, but I had reached paradise while still alive. I hope my photos have captured the incredible primordial landscapes, the fascinating urban views, the ordinary people in the streets, and in the quaint villages.

 

תודתי העמוקה לידידי היקר מר אלן הרצברג על תירגומו את תקציר הכתבה לאנגלית

 

 

My deepest gratitude to my dear friend Mr. Alan Hertzberg on translating the abstract of the article into English.

Drora

תגובות

14 תגובות

1

אורח/ת

29 במאי 2017 ב 11:27

על קצה המזלג מגג העולם

וואו דרורה איזה כתבה!!!
כל הכבוד לך על התעוזה , הרצון לראות את העולם ולא מעניין אותך הקור, הלכלוך, בלי מים וכו'.
את ממש מודל לחיקוי.
נהנתי לקרוא את הכתבה ולראות את התמונות.
מה שבטוח לא אגיע לשם בחודש מרץ
דקלה

2

אורח/ת

29 במאי 2017 ב 18:11

על קצה המזלג מגג העולם

כל הכבוד דרורה!
אני מתרשמת מאוד מאוד!
יהודית

3

אורח/ת

29 במאי 2017 ב 21:34

על קצה המזלג מגג העום

מדהים, מרתק ומעורר השראה.
אנחנו מקווים גם לטייל בפנסיה בעולם והמסעות שלך מעוררים בנו השראה.
התמונות מרהיבות, הנופים מדהימים, וכל הכבוד לך.

4

אורח/ת

30 במאי 2017 ב 07:24

אין כמו דרורה!!!!

דרורה היקרה, לשחות בסיפורייך ולהרגיש כאילו אני איתך ביחד במסע, ככה הרגשתי שקראתי את הכתבה ואת הספר שלך.
מאחלת לך את כל הטוב שיש והמון בריאות!!! תמשיכי לטייל בעולם ולהרגיש צעירה לנצח.

בהמון אהבה והערכה, אסתרי

5

אורח/ת

30 במאי 2017 ב 08:56

על קצה המזלג מגג העולם

שלום דרורה,
אין מה להגיד. כתבה מרתקת!
ממש ממש מעניין.
מחכה בקוצר רוח לקביעת הרצאות נוספות שלך אצלנו.
מיכל

6

אורח/ת

30 במאי 2017 ב 08:56

על קצה המזלג מגג העולם

שלום דרורה,
אין מה להגיד. כתבה מרתקת!
ממש ממש מעניין.
מחכה בקוצר רוח לקביעת הרצאות נוספות שלך אצלנו.
מיכל

7

אורח/ת

30 במאי 2017 ב 11:48

על קצה המזלג מגג העולם

חג שמח דרורה יקרה,
יישר כח, מאחל לך עוד הרבה הרפתקאות.
את דוגמא ומופת לכל אדם באשר הוא .
אביב

8

אורח/ת

30 במאי 2017 ב 13:39

לטעום על קצה המזלג מגג העולם

קראתי. כתוב מצוין! שוטף, מעניין, והבאת כל מיני מקורות, שירים ודברים שהרחיבו את הידע שהיה לי והיה מעניין מאוד.
החוויה שלך בכתבה מצטיירת בצורה מרתקת ועוצמתית, אהבתי!
והתמונות בכלל מוסיפות הרבה לעניין ולהמחשה. תמונות יפות מאוד!
תודה רבה סבתוש על השיתוף.

9

אורח/ת

31 במאי 2017 ב 10:22

מדהים

דרורה היקרה, המשיכי לכבוש פסגות חדשות במקומות חדשים, שאליהם רבים לא מעזים להגיע! והצילומים המרהיבים שלך פשוט גורמים לאנשים כמוני להתחיל לפנטז על הרגע שבו יראו מקרוב את נופי בראשית מפוארים אלו.

10

אורח/ת

02 ביוני 2017 ב 17:36

על גג העולם

דרורה היקרה
מהמם
זה לטעום ואז לעלות למעלה ולרחף מתענוג, אין כמוך לדעת להמחיש לנו כאילו אנחנו היינו שם. כמובן הקור והעייפות והאכזבות שעברת לא הגיע אלינו, אנחנו יותר מידיי חוינו את הכייף שלא היה רגש אחר פנוי.
כל הכבוד, אל תפסיקי לנסוע ולתאר, גם אנחנו זוכים מהנסיעות!!!!!
כל טוב, בריאות, ורק ימים טובים
בטי

11

אורח/ת

04 ביוני 2017 ב 07:57

היית השבת כוכבת אצלנו בבית

היית השבת כוכבת אצלנו בבית

12

אורח/ת

06 ביוני 2017 ב 17:19

לטעום קצת מגג העולם

שלום דרורה,
לאחר קריאת כתבתך המהנה ואף הפיוטית לעתים, החלטתי לקבל את המלצתך ולא לנסוע לנפאל בחודש מארס.
אני מקווה שהחלמת.
בברכה, יונה

13

אורח/ת - יניב / אורח

27 באוגוסט 2017 ב 15:14

היי דרורה. קראתי על המסע לנפאל. מאוד נהניתי. יש לך את ההגשה המפורטת שאכן גורמת לקורא / למאזין להרגיש שהוא ממש בטיול עצמו. אין בכלל מה להוסיף לגבי התמונות... עוצר נשימה. שאפו!!

14

אורח/ת - אתי א

06 באוקטובר ב 15:48

מעניין מאוד לקרוא. להודו מסיבות רבות לא אגיע.
תודה שהעברת חוויה מרשימה.
חתימה טובה

דף מתוך