טיול פסח 21-23/4/2019 בעקבות מבצע עובדה

"מבצע עובדה" – המסע לשחרור דרום הנגב ואום-רשרש (היא אילת) והפיכת חיבורם הרשמי למדינת ישראל הצעירה לעובדה מוגמרת לפני שייחתמו הסכמי הפסקת אש מחייבים, תמיד נחרט בזכרוני יותר מכל מבצעי מלחמת העצמאות גם יחד. המבצע שבו בקושי נורו כמה כדורים ולא היו בו נפגעים כלל, לפחות בצד הישראלי, (ככל הנראה גם בצד הלגיון הירדני) והקורבן היחידי בו היה כלי רכב צה"לי אומלל אחד (שננטש במדבר והפך לאנדרטה מפורסמת) ייזכר בדברי ימי הג'יפאות בישראל כ"טיול ג'יפים חוצה נגב" הראשון מכולם. זה היה מסע ארוך ומורכב בכל ההיבטים – לוגיסטיקה, ניווט, עבירות, לחץ זמן. מסע שנערך בתנאים בראשיתיים, בכלי רכב שהיו אז חדישים יחסית, אבל פרימיטיביים אבסולוטית. הוא חצה את המדבר נטול השבילים והצירים המסומנים שאנחנו מורגלים בהם, "בר בשטח" בארץ לא נודעת ולכאורה בלתי עבירה, ובשורה התחתונה גם הסתיים בהצלחה כבירה.

ואז הגיע סרטו הנפלא של אייל פלד משנת 2004 במסגרת הסדרה "מסע עולמי" הזכורה לטוב, על מסע שיחזור מבצע עובדה שנערך בחסות חברת UMI, יבואנית מותג איסוזו (שהיה אז הפופולרי ביותר בסצינת הכביש-שטח) בהשתתפות מפקדים ולוחמים ותיקי מבצע עובדה (שלצערנו רובם כבר לא איתנו כיום. יהי זכרם ברוך). הסרט צולם ונערך ביד אמן והצליח להכניס את הצופים לאווירת המבצע והמדבר ולהוויה הג'יפאית והצית את הדמיון ואת החשק לצאת למסע שחזור משלי.

בפסח 2011 היה לי העונג להצטרף למסע-שחזור מבצע עובדה ברכבי שטח-אספנות קשישים-קלאסיים, כולל כמה בני תקופתו של מבצע עובדה – קומנדקארים Power-wagon משוחזרים, ג'יפ ויליס MB שמי יודע, אולי אפילו השתתף במבצע המקורי... וגם לנדרובר 109, ג'יפ ואגוניר ופיאט קמפניולה "צעירים" מהסיקסטיז והסבנטיז... לידם, הסופה 95' שלי והפראדו 99' של פ. שהצטרפו על תקן רכבי סיוע, ליווי, גיבוי וחילוץ, נחשבו ל"חדשים"... במסע הזה השתתפו ג'יפאים ותיקים וקשוחים והופגנה בו משמעת עיקשת על הזמנים, על הציר המקורי ועל התנאים הבראשיתיים... אם כי יהיה הוגן להודות שממש לא סבלנו, כי ג'יפאים הם ג'יפאים הם ג'יפאים, בכל מקום, בכל גיל, בכל סיטואציה ולא משנה במה הם נוהגים ואיפה... תמיד יהיו הרבה אוכל, הרבה אלכוהול, הרבה פינוקים, הרבה צחוקים והרבה כיף. כל הקשישים אגב, האנשים והמכונות, הגיעו לאילת בלי להחסיר אף פעימה.

השנה, במלאת 70 שנה למבצע עובדה, זה היה רק טבעי להוציא מסע חוצה נגב בעקבות סיירי חטיבת הנגב בחופשת חול המועד פסח. גם התאריכים התאימו, פחות או יותר (המבצע המקורי נערך בסוף חודש מרץ 1949). כמובן שאין להשוות את התנאים ואת כלי הרכב המשוכללים של היום לתנאים ולציוד של 1949, אבל עדיין נדרש תכנון מדוקדק – אמנם בחלקים קטנים מהמסע ננוע על כביש סלול על מנת לקצר מרחקים וזמנים, אבל עדיין מדובר במסע לא פשוט, שאין לאורכו תחנות דלק או כל פסיליטיז אחרים של נוחות ופינוק, שכולל גם כמה וכמה קטעי עבירות קשה שגוזלים זמן ודורשים נהיגה זהירה ועירנית.

היום הראשון

בניגוד למנהגנו להתחיל טיולים בתחנת דלק, קבענו את נקודת המפגש בנקודה סמלית – אנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע. אתר ארכיטקטוני מרשים פרי יצירתו של האמן דני קרוון. במגרש החנייה נקבצו משתתפי המסע בשלושה לנדקרוזרים, ג'ימני משופר, גרנד ויטארה צנועה והסופה החבוטה שלי. לתגבור הגיעו גם צמד חברים טובים – שי בדיפנדר 110 המדוגם וגיתאי עם כל המשפחה ב"שושנה", הסופה האדומה הנצחית. גיתאי הוא מכונאי-שדה מוכשר ומצויד היטב שמעניק לנו גיבוי טכני שלא יסולא בפז, נוכחותו מעניקה הרבה בטחון ומקטינה את החשש מפני תקלות. רק גנרל חורף שמסרב לעזוב אותנו, עשה לנו שרירים ביום הראשון של הטיול, עם קור מקפיא עצמות, רוחות עזות וגשם שהוציאו את החשק לערוך סיור קצר באנדרטה. העדפנו לצאת מיד לדרך דרומה בתקווה לברוח מהקור והגשם.

המסע יצא לדרכו על נתיבה של חטיבת הנגב, שכיום הוא כביש 40, על תוואי הכביש הישן מבאר שבע לניצנה וביר-עסלוג'. בצומת טללים הכביש מחליף מספר ל-211, ואנחנו חולפים על פני תחנת הכוח הסולרית החדשה, עם המגדל שקולט השמש בקצהו בוהק למרחוק ומהווה נקודת ציון שנראית למרחקים אדירים מרוב חלקי הנגב, ונכנסים לשטח ב"דאייקת אל עמארין", הלוא הוא נחל הבשור העליון, עליו התגלגלנו עד לצומת ציפורים ו"בית השאנטי" שמדרום לשדה בוקר. עוד קטע קצר על כביש 40, עצירת תדלוק והצטיידות אחרונה בתחנת פז-עבדת ההומה מטיילים וג'יפים – זה המקום והזמן לרכבי הבנזין הצמאים למלא ג'ריקנים, שכן לא נפגוש עוד תחנת דלק נוספת עד סיום המסע.

הציר של חטיבת הנגב לוקח אותנו שוב לקטע שטח קצר מדרום לכלא נפחא דרך נחל צין העליון, נחל יתר ועד ליציאה בכביש 171, מערבית להר אריכא, בינות למטווחי בה"ד 1. כבר צהריים והאנשים רעבים, אין מנוס מעצירה להפסקת אוכל וקפה קצרה, אבל הגשם, הקור והרוח מבריחים אותנו אל מתחת לאחת מסככות המטווחים... הילדים בחבורה לא מוותרים על ההזדמנות למשחק בעשרות ג'יפי צעצוע קטנים שנשלפים ומסודרים בשיירות... שיירות ג'יפי הצעצוע הללו ילוו אותנו לאורך כל הטיול, בכל עצירה...

התכנון הוא להיכנס לנוהל חניון לילה בבארות עודד שעל תחילת מסלול נחל ערוד, אותו נעשה מחר. אבל אנחנו טובים בזמנים, ולכן מתבקש לתבל את הטיול בקצת אקשן, בצורת קטע עבירות שאמנם לא נכלל במסע המקורי, אבל כן נפרץ ונסעו בו במהלך סיורי ההכנה לקראת המבצע – ירידת מעלה רמון. אחד המעלות הלא-פשוטים בנגב, שלפני יותר מ-70 שנה היה נק'ב צר ומפותל ששימש שיירות גמלים והסיורים הרכובים הראשונים שיצאו למצוא צירי התקדמות אל המכתש ודרומה לו, ירדו בו בעמל רב. הקבוצה כבר חסרת סבלנות להתחיל באקשן, אבל אני מתעקש לכנס את כולם ברוח מקפיאת העצמות, על המדרגה של המכשול הראשון, כאשר נופו רב ההוד של מכתש רמון הכביר משתרע אל מול עינינו. מין המפורסמות שאיני ידוע כבעל נפש פיוטית במיוחד - אני איש של ג'יפים, של ברזלים, אבנים ותכל'ס – אבל הפעם היה לי ברור שאחרוג ממנהגי. לפני התדרוך בנוגע להתנהלות בירידה במעלה רמון, החלטתי להקריא להם שני קטעים שהופיעו לפני כמה שנים ב"ג'יפולוג" שלדעתי הם חובה לכל ג'יפאי שמגיע בפעם הראשונה למכתש רמון ולמעלה רמון:

"ושם למטה, התתארי לך, אביבה, מכאן, מתחתי, 300 מטר במעמקים מתחילים עולמות אחרים, עולמות אגדה איומים ונפלאים :גבעות, תלים, שחורים! ולידם מישורים לבנים ואדומים וסגולים... הנחלים המתפתלים חוצים בהרים ירוקים וחומים וצהובים. והכל הרים ,לא הרים רגילים , אלא הררי מרד איומים הנישאים כזעקה למרומים ,צוקים צוקים פרצים ומצדות ומצדות. ולכל מצד צבע משלו, זה אדום וזה שחור. ובינהם מתפתלים ערוצים החוצים בחולות הסגולים! אין משטר ואין סדר, לכל גבעה צבע משלה ולכל הר חידודים אחרים, לכל צוק זעקה משלו, עולמות משגעים. לא לעולם לא אוכל לזכור את המראה כה איום, כה עשיר, וכה רבגוני. בדרום, מתרוממים הצוקים הנגדיים והם מצטיירים כה ברורים. אך במזרח כה רחוקים הם הצוקים, ושם מתאחדות הגבעות ומתאדמים הצבעים לתמונה אינסופית אחת..."

זהו מכתב מ-1946, שכתב טוביה קושניר לחברתו אביבה, לימים אשתו, כשכול ונפעם ממראה מכתש רמון שנגלה לעיניו לראשונה. טוביה שהיה מדען, בוטנאי וחוקר טבע צעיר, שהשתתף ב"סיור הסטודנטים" המפורסם על מנת להתוודע אל המדבר שהיה אז ארץ הפקר לא נודעת, ומלבד לחקור את צפונותיו ואת החי והצומח בו, גם למצוא בו נתיבי תנועה. טוביה הצטרף בהמשך לפלמ"ח ובסיור מפורסם לאורכו של נחל ערוד, גילה חריטה של סמל חיל ההנדסה הבריטי על אחד הסלעים הגדולים במקטע הקניוני והצר של הערוד. הממצא העלה את חמתו כי היה משוכנע שזו הפעם הראשונה בה מישהו עובר בנחל והנה, גילה שהבריטים הקדימו אותו... הוא מחק את החריטה הבריטית וחרט על פניה את המילים "פלמ"ח" ו"טוביה", ששרדו עד היום ועל שמו נקרא אותו סלע – "סלע טוביה – פלמ"ח" ואנו נבקר בו מחר. בהמשך, עם פרוץ מלחמת העצמאות, היה טוביה אחד מלוחמי הכוח שיצא לתגבר את יישובי גוש עציון הנצורים ונהרג בקרב הל"ה המפורסם. יהי זכרו ברוך.

הקטע השני, נכתב ע"י אחד מגדולי המשוררים של התקופה ההיא ושל מדינת ישראל בכלל, שהצטרף לאחד הסיורים שפרצו, על גבי קומנדקארים, את הדרך במעלה רמון:

"אנו עומדים על שפתו של מכתש אדיר... הוא ואדי-רמן, הוא מכתש רמון... לרגלנו מורד תלול, מעוקל, מנופץ ומבותר...האנשים נפזרים לאורך המדרון לגלגל אבנים שאפשר להסיטן, ליישר הדורים במקום שהדבר ניתן להיעשות... המדרון חד ופרוע כשהיה, אך בין הכישרון להצלחה עומדת לפעמים רק אבן אחת בדרך. שני נהגים יושבים אל כל מכונית ... הן מתחילות לנוע במורד, בגישוש, ברתיעה, כמו תרות את פני הקרקע בטרם תצבנה גלגל... האחת זוחלת באלכסון וצרורות אבנים ניתזים מתחתיה, האחת קופאת על עמדה ורק נהמתה נמשכת, אחת גלגל מגלגליה סובב באוויר, עד שהנהג, בתנועה איטית לאין חקר, מוצא לו אחיזה... אחד הצועד אחורנית לפני המכוניות, מאותת בנפנוף זרועות. קריאות עידוד והתראה ורווחה לסירוגין מתערבות בריטון מאופק של נאמני-משק הגונחים על השחתה זו של מכונות יקרות, והקומנדקרים גולשים-גולשים. המדרון כבר רובו מאחור, שיפועיו שוב מתמזגים לאחד, והוא מזדקף שנית כחומה שננעלה, כאילו לא עבר בה איש. אנו בתוך המכתש."

הקטע הזה, בן יותר מ-70 שנה, הוא חלק מרשימה שנקראת "שלושה ימים דרומה", והכותב הוא לא אחר מאשר נתן אלתרמן. האם יש תיעוד מוקדם יותר, מדויק וחי יותר, של תמצית הג'יפאות - נהיגת שטח, זחילת סלעים, כיוון חיצוני, הדאגה לשלמות כלי הרכב, כל אותן פעולות שעוד כמה דקות ספורות נהיה עסוקים בהן ובתוכן בזמן גלישת המעלה?....

ובאמת, רק דקות ספורות אחר כך, לאחר שהועבר התדריך, מצאנו עצמנו בעיצומו של קרב ההבקעה, שבקלות יכול להפוך לבית-מטבחיים לברזלים ופלסטיקים... מעלה רמון אינו הקשה ביותר בנגב, ג'יפאים שחמושים במפלצות משופרות והאגו מוביל אותם, יסננו שאינו קשה בכלל... אבל הוא כולל חמישה אלמנטים בעייתיים למעבר וגם יודע להיות נבזי לעתים. מאחורי הגה הכלים המשופרים שבחבורה - צמד הסופות, הדיפנדר והג'ימני, שכולם כפולי-נעילות, מתליהם מוגבהים וארוכי מהלך ולובשים צמיגי-שטח קשוחים, מעלה רמון בהחלט לא כזה דרמטי. אבל כל היתר סטנדרטיים או כמעט סטנדרטיים, ואיברי הפלסטיק שלהם פריכים ומחשבים להיתלש ולהתנפץ בשניה של חוסר תשומת לב. המעלה הזה מצריך ויתור מוחלט על אגו, הרבה משמעת, עירנות ואמונה מלאה במכוון החיצוני שינחה את הנהגים והנהגות במדויק על מנת למנוע תקיעות ונזקים. וכבר קשה לי לספור את הפעמים בהם נהגים טובים ומנוסים בכלי רכב גיבורים ומרשימים, הפגינו זחיחות-דעת במעלה רמון ונפלו בפח - מצאו עצמם נזקקים לעזרה, החל ממשיכה קלה ברצועה ועד לחילוץ מורכב בשל שבירת מכלולים.

לנו יש כאן מכונאי-שדה חדור מוטיבציה, שש אלי תיקונים בשטח, אבל אני מתעקש לא לספק לו עבודה, זולת נהיגת הסופה האדומה שלו בנונשלנטיות בין הסלעים... ולמרות המכשולים והבולדרים המאיימים, נהגי ונהגות הקבוצה מפגינים נהיגה מדויקת וממושמעת, ולמעט מיגונים שהתגרדו פה ושם, מתוגמלים באפס נזקים ואפס תקיעות – כל זה לוקח את הזמן אבל בסופו של דבר כולם על השביל המסומן בשחור החוצה את המכתש לאורכו, שלמים ובריאים. כל הכבוד!

המשכנו על הציר השחור לאורך המכתש בכיוון דרום מערב, טיפסנו במעלה ערוד (השם נשמע מאיים, במציאות זה סתם שביל תמים שמתפתל בעליה) ופנינו אל מפער ערוד ונחל ערוד. עוד מעט קט, וגלגלינו עומדים בחניון הלילה בארות עודד שלא הופתענו לגלות אותו הומה מטיילים – קבוצות ג'יפאים וגם הרבה מאוד מטיילים רגליים. הקור והרוח לא מרפים, אבל מהר מאוד הג'יפים שלנו מסודרים בחצי גורן לחסימת הרוח, האוהלים מוקמים, כסאות נפתחים, צידניות נפרקות, המטבח של חגית נפרס, המדורה כבר מרצדת והפויקה מתחילה לבעבע...

פויקה סטנדרטית של דרור

מצרכים:

מדורה

סיר פויקה (אני משתמש במס' 2)

שמן זית

בקבוק יין אדום

שתי כפות רסק עגבניות

1-1.5 ק"ג בשר בקר (בקשו מהקצב נתח שמתאים לקדירה/בישול ארוך, אל תוותרו על מעט שומן, משדרג פלאות את הטעם), חתוך לקוביות, לא קטנות מדי (כ-3 ס"מ)

גזרים, קלופים וחתוכים לעיגולים עבים

תפוחי אדמה, קלופים וחתוכים לקוביות לא קטנות מדי (3-4 ס"מ)

בצלצלי שאלוט שלמים, קלופים

שני ראשי שום קלופים, לא מפורקים, חתוכים לחצי

חופן משמשים מיובשים

חופן שזיפים מיובשים

חופן נדיב של גריסים (טעימים, סופחים נוזלים ומעניקים נפח לתבשיל)

כמה פרוסות קטנות של פלפל חריף אדום או ירוק (לא להגזים עם החריפות, בטיולים שלנו משתתפים לא רק ג'יפאים מסוקסים ועזי-קיבה... גם נשים וילדים אמורים לאכול ולהינות)

תבלינים (מלח גס, פלפל שחור גרוס, פפריקה, קייג'ון, עלה דפנה)

אפשר כמובן לגוון/לשנות/להוסיף: בירה במקום יין, תוספת של נתחי חזה אווז, קבנוס, נקניקיות, עצם-בקר לשדרוג הטעם וכו'.

מומלץ לקלף ולחתוך את הירקות בבית ולארוז מראש בקופסאות לפני היציאה לטיול. יחסוך לכם זמנים בשטח.

הכנה:

מחממים את השמן בפויקה לרתיחה. סוגרים את הבשר בטיגון מכל הכיוונים ומוציאים מהסיר. מטגנים את בצלצלי השאלוט בשלמותם עד להזהבה ומוציאים מהסיר. מטגנים את תפוחי האדמה בשמן הרותח עד להזהבה ומוציאים מהסיר.

מסדרים את המרכיבים בסיר לפי סדר: הגזרים (ירק קשה שמתבשל ומתרכך לאט), בתחתית הסיר. לאחר מכן הבשר, לאחר מכן יתר המרכיבים (פירות יבשים, בצלים ושומים, גריסים) ואת קוביות תפוחי האדמה המטוגנות בסוף, בקצה העליון. שופכים בקבוק יין אדום שלם לסיר, שתי כפות גדושות רסק עגבניות ואת התבלינים וסוגרים את הסיר. מביאים את הנוזלים לרתיחה ואז מרחיקים את הסיר מהלהבות/מקטינים את האש/מניחים מעל לגחלים לוחשות.

כאשר צליל הבעבוע חלש אך יציב, זהו סימן מובהק שהסיר עובד בטמפטורה הנכונה. מכאן ואילך – רחש הבעבוע והניחוחות שעולים מהסיר ישגעו אתכם ואת סביבתכם, אבל אתם תפגינו גבורה, איפוק ועצבים חזקים ותתאזרו בסבלנות.

שימו לב היטב – לפני הרתיחה הנוזלים צריכים להגיע לכשני-שלישים מגובה הסיר ולא יותר. אל תתפתו לגדוש את הסיר בנוזלים כדי שלא ייצא לכם מרק!... לא לערבב כדי לא למעוך את הירקות. בודקים וטועמים מדי פעם – לצורך תיקון התיבול ובדיקת רכות המרכיבים. כל זה יכול לקחת שעה וחצי עד שעתיים – פויקה מוצלחת זה משחק של סבלנות. כאשר הגזרים רכים אך מוצקים/שלמים ולא מעוכים והבשר רך, התבשיל מוכן.

מורידים מהאש, מסירים את המכסה ונותנים לתבשיל לנוח כמה דקות.

הגשה:

לשים בצלחת אורז לבן (שהבאתם מוכן מהבית וחיממתם) ועליו לצקת בנדיבות מהתבשיל הלוהט. עם בקבוק בירה קרה ליד או כוס יין אדום, אין טוב, מנחם ומשביע מזה בלילה קר בנגב....

היום השני

לאחר ארוחת בוקר וקיפול הציוד, היום הוא היום הקשה והתובעני מכולם בכל הקשור לנהיגה – חוויית נחל ערוד. לערוד יצאו מוניטין קשוחים כציר טכני ואיטי, מאתגר ומעייף לנהיגה ושובר מכוניות, והוא עוד ידרוש מאיתנו זהירות מרובה, תמרונים וכיוונים רבים והרבה סבלנות. גם שטפונות החורף שמחקו את השבילים והצירים בנקודות רבות, עוד יתאגרו את יכולות הניווט וההתמצאות שלי ויצריכו כמה חזרות על העקבות.

לפתיחה - ירידת המדרגה המפורסמת ועצירת קפה ונישנושים ראשונה בצל המצוק. לאחר מכן עצרנו לביקור בסלע טוביה-פלמ"ח. למרבה הבושה, כתובות גרפיטי מכוערות רוססו על הסלע, ולהזדמנות הזו גיתאי חיכה. בסופה שלו מותקן ממיר מתח V220 והוא מצויד במבחר כלי עבודה חשמליים. חיש-קל נשלפה משחזת זוית (דיסק 4.5) והטינופת נמחקה מהסלע... אחר כך יקבל גיתאי מחמאות מפקחי רט"ג על היוזמה והביצוע...

תזכורת כואבת לעוצמת השטפונות בקטע הצר והקניוני של הערוד מספקים שרידי השברים המקומטים של הטויוטה פראדו שנסחפה כאן בתחילת החורף: דלת נהג, מכסה מנוע, כמו גם קרעי צמיג, שעדיין מוטלים בשטח... אנו ממשיכים בדרכנו ולפתע, רעש עצום מסביב, צמד מטוסי 16F חולפים מעלינו במהירות מטורפת בגובה שמגרד לנו את הגגונים... ואחריו עוד צמד ועוד אחד... אמנם בימי חול המועד כאשר אלפי מטיילים גודשים את שבילי המדבר, צה"ל מתאמן "על יבש" - לא יורה ולא מפציץ, אבל גם לא מפסיק את אימוני הטיסה הנמוכה... זהו מחזה מרהיב שבהחלט מחסיר כמה פעימות.

העצירה הבאה שלנו עושה פסק זמן לחוויית הג'יפאות ומחזירה אותנו למבצע עובדה ההיסטורי -
ה"האמבר" – רכב צבאי 4X4 מתוצרת בריטית מימי מלחמת העולם השנייה, ששימש את המשטרה הצבאית של צה"ל במבצע עובדה. לאחר ששבר ציריה אחורית ולא היו האפשרות והזמן לתקנו, הרכב ננטש בשטח ולאחר מכן נעלמו עקבותיו. מסתבר שנסחף בשטפונות והתגלה רק בשנת 1987 ע"י משפחת השמשוני במרחק רב מהמקום בו ננטש, כשהוא קבור בסחף. בסיוע סדנת החימוש של פיקוד הדרום שרידי הרכב (נותרו רק השילדה, המנוע והסרנים) חולצו מהסחף והוצבו כאנדרטה למבצע עובדה במקום בו נמצאו. זוהי אטרקציה במסלול, שריד אותנטי מהמבצע המקורי ונקודת לעצירת חובה.

שוועות הקבוצה המורעבת לעצירה לארוחת צהריים מצד אחד, ומבט מודאג בשעון מצד שני (השעה כבר 16:00), מביאים אותי לדילמה. התוכנית שלי היא להגיע לחניון הלילה שער צניפים. אמנם מכאן ואילך כבר מדובר בנהיגה זורמת ומהירה יותר אבל המרחק גדול למדי – עשרות קילומטרים במקרה הטוב וללא בלת"מים, יצריכו לפחות שעתיים של נהיגה רצופה ללא עצירות. עולה ההצעה להתארגן ללינת לילה בחניון קרוב יותר והבחירה נופלת על ה"כוך" בפארן, ליד כביש 40. זוהי פינת חמד הידועה רק לג'יפאים ותיקים, אלא שהסיכוי לתפוס אותה ריקה מאדם, במיוחד בימי חול המועד, הוא קלוש למדי. לכן אנו שולחים את שי בדיפנדר, שעד כה שימש כמאסף, שירוץ קדימה לפני הקבוצה המתנהלת באיטיות - ובמידה והכוך פנוי, ישתלט עליו. אם יהיה תפוס, נמצא פתרון בחניון אחר (בארות עדה או הפארן או הציחור). שי נעלם לפנינו בענן אבק ואנו ממשיכים בתנועה דרך מיצר ערוד המרהיב ומתקרבים לכביש ואז מגיעה הקריאה בקשר שציפיתי לה –הכוך פנוי וכולו שלנו! זה הזמן למהר לפני שתגיע קבוצה אחרת ותפקיע את האוצר מידיו של שי...

מי שמכיר את הכוך לא זקוק להסברים שלי. מי שלא מכיר (ולא נספק כאן נ.צ. מדויק מסיבות מובנות) – מדובר במצוקים גבוהים ויפהפיים שסוגרים משלושה כיוונים על משטח מפולס היטב, צר וארוך, שמספיק לקבוצה של 8-10 כלי רכב לכל היותר, מוגן היטב מרוחות ומרעש ובעיקר מהשמש הקופחת שאוהבת להעיר ג'יפאים עייפים ב-05:00-06:00 בבוקר... הכוך הוא מקום הלינה בשטח המושלם לטעמי ואם כל הטוב הזה לא מספיק, נגלה לכם שמי שמעוניין להתקלח, יכול לצאת לכביש, לנסוע דקה-שתיים למשאבות של "מקורות" בשפך הפארן ולהרביץ שם מקלחת מרעננת מצינור המים... יש טוב מזה?... לשמחתו של גיתאי, גם כאן התגלו כתובות גרפיטי ושוב הדיסק הנאמן נשלף ונתן עבודה... התמקמנו מוקדם סביב השעה 17:00, פרסנו אוהלים ומטבח ומכאן ועד שהאחרון עצם עיניים והחל לנחור סביב השעה 23:30 לא הפסקנו את הדיונים והקשקושים וכמובן את מלאכת הסביאה, הבליסה והלעיסה...

היום השלישי

היום הזה ארוך ולחוץ יותר, מין הסתם כי אתמול ויתרנו לעצמנו מוקדם מהמתוכנן... אבל אף אחד לא הצטער על הפרישה המוקדמת והלינה בכוך. יקיצה מוקדמת, קפה וקיפול מאהל זריז, השלכת שקי הזבל במכולת האשפה שליד המשאבות בפארן, וחיש קל אנו בנסיעה קצרה אך מהירה על כביש 40 לכיוון צומת ציחור. נכנסים ימינה לשביל האדום לאורך הציחור – ציר מהיר וזורם, לצידו עצי שיטה רבים מספור. מביניהם, רבים מאוד ראויים לתואר "השיטה המושלמת לעצירת קפה" ולא נותר אלא להצטער שאנחנו קצת לחוצים בזמן ולא יכולים להרשות לעצמנו את הפריבילגיה להתנחל מתחת לאחד העצים לשעה-שעתיים (או יום, או יומיים...). לאחר כשעה וחצי הגענו לחניון שער צניפים שכצפוי, הומה קבוצות ג'יפאים ויש כאן אפילו פקחים. הקבוצה מתאספת מתחת לעץ שיטה רחב-נוף לארוחת בוהוריים מושקעת בזמן שגיתאי ואני פורשים לשיחת ג'יפאים עם יובל הפקח הנחמד שבא לראות מה העניינים. מכאן, הדרך קצרה לגב צניפים שכמו כל גבי הנגב בשנה ברוכת המשקעים הזו, גם הוא מחזיק מים. לא כמו לאחר השטפונות העזים של לפני שנתיים, אבל מספיק למי שרוצה לטבול.

מכאן יצאנו לכיוון "שדה-אברהם" ההיסטורי – אותו משטח נחיתה מאולתר ששימש במבצע עובדה את מטוסי הפייפר, הדקוטה והרפיד של חיל האוויר לצורך הנחתת אספקה לכוחות המתקדמים. אל שדה אברהם לא מוביל שום שביל מסודר, זולת צירים צבאיים מחוקים למחצה שמאלצים פקיחת עיניים וניווט זהיר בינות לקרעי חוטי תיל שמתחילים להסתבך בסרן הקדמי שלי, מזל שעצרתי בזמן... כאתר היסטורי, צה"ל מקפיד לא להשחית את שדה אברהם עצמו, אבל כל מה שמסביבו הוא שטח אימונים צבאי פעיל עתיד בשלדיות מפויחות ומרוטשות ויש להקפיד לנסוע כאן בזהירות כדי לא לעלות על כל מיני גרוטאות מתכת חדות שפזורות בשטח. פנצ'רים לא חטפנו, אבל כן "עלינו" על פלוגת טנקי מרכבה 3 שזרוקה אי-שם, באמצע אימון צמ"פ (אימון הכשרת אנשי צוותי טנקים. ראשי תיבות של "צוות-מחלקה-פלוגה"). טירוני השריון עוברים את הכשרתם בבסיס שיזפון הסמוך ואימוניהם מתבצעים בשטחים הנרחבים שמסביב, כאן הפלוגה יצאה הביתה לחופשה ואנו נתקלנו בצוות השמירה שלא הבין מאיפה נופלת עליו חבורה של ג'יפים אזרחיים ואם זה לא מספיק, גם צמד טנקיסטים לשעבר בדמות גיתאי ואנוכי שלא מפספסים שום הזדמנות לטפס על טנק, לבצע "מתח-זחל" וסתם להעלות זכרונות בזמן ששאר הקבוצה מצ'פרת את החיילים בקפה וממתקים. קצת צבט לי לשמוע שטנקי המג"ח הישנים והאהובים מתקופתי בסדיר ובמילואים, משמשים היום כמטרות אימונים....

פרידה מהחיילים, ושוב תרגילי ניווט והתמצאות בסבך צירי הפודרה הטחונים בזחלי הטנקים (והלא-מסומנים במפה) שסביב בסיס שיזפון, מובילים אותנו לירידת "מעלה הצנחנים" (סתם שביל ישר בשיפוע לא תלול מדי) ועל מנת לחסוך ג'עג'ועים מיותרים לאורך צירים משובשים שאין להם שום משמעות (לא מהבחינה הנופית, לא ההסטורית וגם לא הג'יפאית), עלינו על כביש 12 בכיוון דרום, לנסיעה לאורך גדר הגבול עם מצרים. פה ושם נגלים בסיסי התצפית של משמר הגבול המצרי, שלאחר הפיגוע באוגוסט 2011 (בו נהרגו 6 אזרחים ישראלים, שני חיילי צה"ל, 5 חיילים מצרים ו-7 מחבלים) הפכו למבצרים ממוגנים, ואנו עוצרים בתצפית מראש הר-חזקיהו על קע'-אל-נקב ובקעת הירח. מכאן חדרו כוחות החלוץ של חטיבת הנגב לשטח סיני המצרית על מנת לבצע איגוף של השטח ההררי הבלתי עביר שמצפון-מערב לאום-רשרש. לאחר כיבוש סיני ע"י צה"ל ב-1967 הוקם כאן בסיס חיל האוויר הגדול "בקעת הירח", שכמובן ננטש ונהרס עם החזרת סיני למצרים במסגרת הסכם השלום, וכיום השריד היחיד לבסיס הוא פס בוהק באופק, שאריותיו של אחד ממסלולי הנחיתה. חשוב לציין ששער הכניסה לתצפית הר חזקיהו סגור לרכב - יש להעמיד את כלי הרכב בשולי הכביש באופן בטוח ומאובטח ולטפס לתצפית ברגל. הנוף שווה את המאמץ.

על מנת להיכנס לשביל היפהפה של "דרך יאיר" ע"ש מפקד סיירת הצנחנים יאיר פלד (כן כן, אותו יאיר פלד ז"ל שנרצח על ידי בדואים בהר הנגב המערבי ועל שמו גם "מעלה יאיר" בים המלח) צריך לנסוע עד הכניסה למעבר הגבול נטפים ושם לפרסס ולחזור קילומטר-שניים בעליה משום קו ההפרדה הרצוף שלא מאפשר פניה שמאלה. הדרך יפהפיה ממש, עליות וירידות, פיתולים ונופי בראשית מרהיבים, יורדת לחניון עין-נטפים שבהחלט שווה עצירה, כולל אפשרות לרדת ברגל (למיטיבי לכת) לעין נטפים ולנחל נטפים שמתחת למצוק האדיר (בזהירות!!!), אנו כבר בשוונג של סוף הטיול, ממשיכים הלאה ב"דרך יאיר" לכיוון דרום, חוצים את כביש 12 ונכנסים לשטח שוב לפינאלה – שבילי נחל שלמה ונחל יהושפט המתפתלים בין מצוקי גרניט כהים ועוצרי נשימה. קפה קטן אחרון לסיכום הטיול, ומכאן אנו על כביש 90 מטאבה לאילת בין המוני הפרייבטים של עמישראל הנופש. רק 3 ק"מ מכאן ועד לנקודת הסיום הרשמית של הטיול – אנדרטת דגל הדיו ואום רשרש הצמודה לקניון "מול הים", אבל שלושת הקילומטרים הללו הם הארוכים ביותר בטיול, איך לא, משום פקק התנועה העצום והמייאש שמשתרך כאן, בעטיו של מעבר חצייה אחד בלבד, בכיכר שמול הקניון. נחילי הולכי הרגל הנופשים חוצים את הכביש ללא התחלה או סוף נראים לעין, בזמן שמאות ואלפי מכוניות תקועות ולא יכולות לנוע...

שלושה ימים ומעל ל-300 ק"מ נהגנו בשטח וחצינו את המדבר מצפון לדרום עד כאן, לא זה מה שישבור אותנו. בסוף עומדים גלגלינו המאובקים מול אנדרטת דגל הדיו, עם בן דמותו המתכתי של "ברן" (האלוף אברהם אדן ז"ל) המטפס על התורן ותולה את הדגל. מכאן כבר נפרדים לשלום מתפזרים כל אחד לדרכו – מי צפונה, הביתה, כבר עכשיו. מי לחדר באילת שהזמין מראש ומי ללילה נוסף באוהל בשטח... מכיוון שנשאר כל כך הרבה אוכל בכלל ובשר ואלכוהול בפרט, לא החמצנו הזדמנות לערב שמח נוסף בנחל שלמה ביחד עם כמה ממשתתפי הקבוצה - רון ואיריס ומשפחת אסולין. למחרת, אחרי שינה ערבה במיטה נקיה ומקלחת מרעננת, חזרה הביתה למרכז בדרך הלא שגרתית – טיפסנו לכביש 10 (כביש הגבול עם מצרים) שפתוח רק בימי חול המועד, לנהיגה ארוכה וחווייתית מול נופי סיני והנגב המרהיבים. כביש 10 מאריך משמעותית את הדרך הביתה, אבל הנופים והחוויה שווים כל קילומטר וכל ליטר דלק.

תם ונשלם מסע חוצה נגב פסח 2019 בעקבות מבצע עובדה. טיול שנזכור עוד זמן רב משום שהכל בו היה כל כך טוב. הנופים המרהיבים, הנהיגה המאתגרת ללא תקלות, האוכל המצוין בשפע, הצחוקים, הפרטים הקטנים ובעיקר – האנשים. קבוצה איכותית שהפגינה גיבוש, אוירה טובה וחברית באורח יוצא דופן. בסופו של כל טיול אלה רק האנשים שקובעים את אופיו של הטיול וכאן אני יכול להצהיר שזכיתי לקבוצה מדהימה. תודה רבה לכולכם וניפגש שוב בטיולים הבאים!

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן