יומן מסע חוצה ישראל לנשים - יולי 2020

השנה זאת הפעם השלישית שיוצא מסע חוצה ישראל ג'יפים לנשים ואיזו שנה זאת הייתה!
אם רוצים לאפיין את שנת 2020 דבר אחד בטוח אפשר להגיד - שגרתית היא לא הייתה.
תכננו יציאה למסע בחודש אפריל, אך כשהקורונה הרסה לנו את כל התוכניות, החלטתי לדחות את המסע ליולי, כאשר לקחתי בחשבון שמתוך עשרת הרכבים שנרשמו יגיעו אולי חצי ורוב הסיכויים שהמסע יתבטל ונצטרך לצאת אליו רק באפריל הבא כהרגלנו. אז התחלנו שוב להתניע את העניין. במהלך חודש יוני הבנתי שטעיתי... נרשמו 14 רכבים של נשים נחושות לצאת ולחצות את המדינה במסע הקשוח ביותר שקיים עם רכבי ה-4X4 שלהן. ייתרה מכך, הייתי צריך לסנן לא מעט בקשות נוספות להצטרף למסע.

את מפגש ההכנה הפעם, עקב הנחיות הקורונה, הזזנו מהמשרד הממוזג והחביב שלנו בדרום תל אביב אל המרחב הפתוח שביער בן שמן. כבר בערב זה הבנות התחילו להכיר האחת את השנייה וגם את בני פלדבאום - סוגר השיירה ואיש הצוות הקבוע שלי במסע זה, וכמובן גם אותי.

את המרקם החברתי הרחב יכולנו כבר לראות ולהרגיש והתחושה בסיום המפגש הייתה שיש לנו אחלה קבוצה, אולי קצת משוגעת אבל אחלה קבוצה.

בעצתי הבנות הכינו את הרכבים למסע לפחות יום לפני. במסע שכזה חשוב לתכנן היכן כל דבר יימצא ואיך ''יעוגן'' ברכב, בכל זאת זה לא טיול יומי וגם לא דו יומי, זה מסע שבו נצטרך באמת להתמודד עם לא מעט אתגרים וכדאי שהציוד שלנו יהיה זמין ולא נבזבז זמן בחיפושים תוך כדי איזה מעלה או במקרה שלנו גם בבוץ...

לווצאפ החלו לזרום תמונות של רכבים עמוסים, וההתרגשות הייתה כבר בשיא.

כהרגלי, יצאתי יום לפני לנקודת המפגש, כדי לצמצם טווחים ובני מצמצם טווחים יחד איתי.

יום שלישי הגיע ובשעה 07:30 אנחנו עומדים ומחכים לבנות שלאט לאט זורמות אל חורשת טל ועץ אלון התבור (שהחזיק מאות שנים אבל לא הצליח לשרוד את החורף האחרון ונפל).
ההתרגשות וההכנות הופכים למציאות. הבנות מקבלות חולצות וכובעים שחברתי, אורית גררו, לוקחת על עצמה להכין לנו לכל מסע שכזה ומגיעות עם מסכות לתדרוך הראשון שלהן.

היום הראשון של המסע יוצא לדרך!

התדריך מסתיים והמסע מתחיל, קובעים סדר שיירה ויוצאים לדרך. שיירה של לא פחות מ-16 רכבים (כולל מדריך וסוגר) יוצאים לאילת דרך הרבה מאוד שטח מהצפון הרחוק, כשהמשימה שלנו - לסיים כקבוצה אחת באילת בעוד חמישה ימים בשעות אחר הצהריים.

התחלנו לנוע על ציר הפטרולים. תוך כדי תנועה תרגלתי את הג'יפאיות (חלקן ביודעין וחלקן לא) בשמירה על סדר תנועה ונוהל שיירה. קצת צולע... אבל לא נורא, אנחנו נשתפר תוך כדי תנועה (לפחות ככה חשבתי:-)

ממשיכים לרדת דרומה לאורך הירדן ובעצירה קצרה מנסים לוודא שהרכב של ענבל תקין, יש קצת בעיות בשילוב ה-4X4 ובקרת היציבות עושה לנו קצת בעיות. לאחר התייעצות קלה עם תומר פלד (מכונאי הבית שלנו) הבנו שהתקלה נסבלת ולא תפריע לנו, אנחנו יכולים להמשיך. המשכנו לחניון הדרדרה שם גם הצטרפה אלינו מירב, שזה כבר החוצה השלישי שלה. לאחר ארוחה בקטנה, המשכנו בדרכינו דרומה, תוך מעבר בגשר כפר הנשיא וטבילה קצרה. חצינו את הגשר ויצאנו לכיוון הטבילה השנייה שלנו, כשאנחנו נכנסים למסלול של נחל אלעל וסמך. המשכנו והגענו חזרה לשיא הגובה, תוך כדי מעבר בשלוליות בוץ גדולות וזוויות גישה ונטישה לא פשוטות, וגם לא מעט חילוצים לאחור ולפנים.
המשכנו קדימה, אך ממש לפני העלייה לכביש נתקלנו בשטח ספוג בוץ (אמצע יולי, כן...). חלקנו עברנו, אבל לא מעט רכבים שקעו ויצא לנו לשחק קצת בבוץ וגם בהפתעות בתוכו שהשאירו לנו הפרות. היה כיף אדיר וכולן חולצו בשלום, ''הצלקות'' נשארו רק על הנעליים, החבלים והידיים, והמורל? בשמיים.

התחיל להיות כבר מאוחר, ומאחר והיינו עסוקים לא מעט בחילוצים נאלצנו לעבור קטע לא קטן על הכביש על מנת לצמצם טווח לחניון הלילה. דבר אחד היה ברור, עוד רחצה חייבת להיות כאן. המשכנו עד לעין סוכות ושם כבר כולן בתוך המים, מקום קסום ומבודד יחסית.

המשכנו לחניון הלילה שלנו, שהודות למח''ט הבקעה בצלאל שנייד ולהדס גוזלן קב"טית הבקעה האלופה שלנו אישרו לנו לשהות במוצב גבעונית הישן הצופה על הגבול עם ירדן.

הבנות הקימו אוהלים, הג'יפאיות התורניות התחילו בהכנות לארוחת הערב והן הכינו ארוחת מלכים שהציבה רף מאוד גבוה לתורניות שאחריהן.

לילה ירד על המחנה.

היום השני

בשעה 07:30 תדריך נהגות, אבל לא לפני ''שעת כושר'' בניצוחה של מדריכת האופניים המדליקה - גילי. נראה שהבנות בעניין וגילי גורמת להן להתחיל את היום במורל גבוה. אני יודע שנצטרך את זה. היום השני הוא יום לא פשוט במסע, הן מבחינת מרחק הנהיגה והן מהאתגרים הטכניים. התחלנו בעליה לכיוון הישוב חמדת בבקעת הירדן ומשם הישר אל שמורת חרובה עם שני אתגרים בצורת מעלות טכניים, אשר אותם כולן עברו בהצלחה. חצינו את הבקעה ממערב למזרח וסיימנו בצומת ''המחרוק'' שחוצה את הבקעה לצפון ולדרום, עם מבט מרשים על מטעי התמרים ''בביצת ארגמן''. המשכנו על הכביש אל מפגש הבקעה לתדלוק ומשם בנסיעה לנחל העוג'ה אשר לא מעט מהבנות עוד זוכרות אותו מימי הילדות ואת המגלשה האלמותית שקרעה לא מעט בגדי ים. הפעם בחרנו לא לשהות בבריכה, אלא לעצור לאורך אמת המים. לצערנו הגיעו חדשות לא טובות מרכבה של חגית ולאחר זמן מה הבנו שהרכב לא יוכל להמשיך איתנו. החלטתי להשאיר אותו במוסך בעוג'ה אצל חבר. תוך כדי הבנות כבר עם תוכנית בראש איך הן ממשיכות את המסע והוחלט שהילה תביא את הג'יפ שלה ואיתו הן יצטרפו למחרת. הקבוצה התפצלה, בני נשאר עם חגית, הילה, שרית וחמי בבקעה, כאשר משפחת גוזלן המדהימה בניצוחו של מישל שדאג לכל מהכל. הבנות ובני עברו את הלילה בגלריה אשר בבית משפחת גוזלן במושב תומר ואילו הראו לבנות אירוח ביקעתי מה הוא. כמובן שלפני ומנוחה והפינוקים בני והילה נוסעים להביא את הג'יפ, הבנות לא מאבדות עשתונות או זמן ודואגות לפרוק ג'יפ אחד ולהעמיס לחלופי ורק אז לקפוץ לבריכה המשפחתית של ''הגוזלנים''.

בנתיים, הקבוצה שהמשיכה איתי הגיעה למצוקי דרגות, נכנסנו דרך השטח, עברנו בראש חצצון לתצפית ואיך לא - שיעור קצר מגילי ובנסיעה שגלשה אל תוך החושך עד לחניון הלילה של הר חולד. הנסיעה לא הייתה פשוטה, אכן יש מי שמאוד אוהבים נסיעת לילה במדבר ויש כאילו שזה ''פחות עושה להן את זה'', במקרה הטוב. החדשות הטובות - כולן הגיעו בבטחה אל חניון הלילה, כאשר מעלינו קיבלנו מפגן זיקוקים קטן מטעם תרגיל בימוי אויב של הצבא. שוב נפרסה ארוחה המרשימה, אכלנו טוב וכמובן שתינו ורק קול נחירות דק (לא מדוייק) עלה מהמחנה...

היום השלישי

בשל היותנו באמצע המדבר, הקשר עם בני או חגית היה כמעט בלתי אפשרי. מדי פעם עבר ווצאפ מהאחד לשני והבנתי שהם יפגשו אותנו בערד. השיירה שלי יצאה, עברנו את הר הרדוף והר בדר לכיוון ברכת צפירה ועד ליציאה אל מול כפר הנוקדים. הגענו לערד והייתה לנו שעה להתארגן מחדש, לתדלק ולעשות קניות לערב. המשכנו הלאה ובתזמון מדויק ומפתיע נפגשנו עם בני והבנות, שלא ויתרו על המסע והגיעו על גבי הג'יפ של הילה ועם המון מצב רוח טוב.
יצאנו מזרחה, כאשר לפנינו שני מעלות לא פשוטים - מעלה הר קומות הצפוני ובהמשכו מעלה הר קומות הדרומי. חלקן של הג'יפאיות הלכו על המעקפים (כיום יש לכל אחד מהמעלות שם מעקף נוח) וחלקן החליטו לאתגר את עצמן. ביצענו תדריך קל על צורת הישיבה ודרך הנהיגה והבנות צלחו את המעלות בצורה מעוררת השתאות. מהצד השני נתבשרנו על פנצ'ר בדאסטר של אורית ושולה. כשבני הגיע אל הרכב עדי ויסמין כבר סיימו להחליף את הגלגל ולבני נשאר רק לוודא שהכול תקין ושאפשר להמשיך (הכל לבד כבר אמרנו?).

המשכנו מזרחה בשטח עד למיצד תמר וממנו גלשנו עם הכביש עד לעין תמר, אל הכניסה לחלקו האחרון של היום שלנו - נחל אמציה המדהים. סיימנו את היום בתדלוק בתחנת הדלק חצבה ומשם ישירות לחאן של איציק שנמצא בחצבה. והלילה הזה כולו מקלחות...

הפעם הגענו יחסית מוקדם, מה שנתן לנו להעביר את הזמן בלא מעט השתטויות וצחוקים, וכמובן ארוחת ערב מדוגמת. שיחות מעמיקות מאוד על עכברי שדה ונפלנו לתוך הלילה.

היום הרביעי

קמנו בבוקר. בסופו של היום הזה יגיע הלילה האחרון של המסע, ידענו שיש לנו מספר קילומטרים לא רב, אך לא פשוטים בכלל. נכנסנו לנחל נקרות ובדיוק כמו ההבדל בין נסיעה בחולות ים בחורף לקיץ כך גם בנחל. ההתקדמות הייתה קשה ולא מעט רכבים נזקקו לחילוץ ופעם אחת הבנות גם נעזרו בשני ג'יפאים אדיבים (והיחידים שהיו בתוואי שטח זה יחד איתנו).
הגענו לנקודת הצהריים ורשת הצל נפתחה. מכאן היה אמור להיות פיצול של הקבוצה, אך בגלל שהחלטתי להפסיק להיות טכנופוב והפעם לנווט עם הטאבלט, טעיתי במיקום העצירה ופיצול הקבוצה בכמה ק''מ. כן כן, חוזר למפות הישנות והטובות, נשאר האדם הלא מפותח שאני.

הקבוצה התפצלה לשתיים, כאשר לפי מצב הרכב והנהגת אני מחליט את מי אני לוקח איתי למדרגת נקרות ומעלה דקלים (כמובן שגם הצוות בג'יפ צריך לתת את הסכמתו), ומי למרות הרצון להתמודד עם האתגר יישאר בקבוצה שיוצאת דרך נחל מיישר. בני יצא עם מחצית הקבוצה בדיוק ואני מושך את שבעת הצוותים שהחליטו לאתגר את עצמן. אך האתגרים לא נפסקו והשקיעות חזרו על עצמן, יותר אוויר בצמיגים, פחות אוויר בצמיגים, הנחל בשלו. צריך גם לקחת בחשבון - הורדה חזקה מדי של אוויר ברכבים עם צמיגי חצי חצי עדינים יכולה לעלות לנו בצביטות ובצמיגים פסולים, ולאיים על המשך המסע, וכמובן מרווח הגחון שירד אל מול מעברי הסלעים שבדרך.
וכך לאט לאט, הגענו אל היעד - מדרגת נקרות. המדרגה לא נראתה כפי שהייתה לפני כמה חודשים בביקור האחרון שלי שם, נפתחו עוד שלוש דרכי גישה שונות ואנחנו ירדנו מהרכבים, ניתחנו את הקרקע והתחלנו בהכנות. יותר נכון הבנות התחילו בהכנות, כולן ביחד בעבודות המע''צ בשתי המדרגות ובהכוונות עד למדרגה הראשונה עצמה, שם אני לקחתי את המושכות.

ראשונה עלתה בקליליות - מירב עם הרוביקון שלה. מירב היא גם מדריכת נהיגת שטח בעצמה. הכנו את הרכב של מירב לחילוצים שיבואו או לרכבים שיזדקקו לעזרה.

הבנות ''תקתקו'' את המדרגה באמת בצורה מעוררת הערצה. הזויות בהן הרכב עומד וביצוע הרוורסים הקטנים להתיישרות, כאשר אתה כבר על המדרגה הן לא דבר פשוט גם לג'יפאים וותקים ומנוסים, ואסור לזלזל.

הבנות הכשירו את המעלה מחדש לאחר כל רכב שעלה מבלי שאצטרך לבקש או לעורר אותן, כולן הבינו את צו השעה. המשכנו הלאה למעלה דקלים, וגם כאן הבנות הצליחו להיות מדויקות ומרוכזות (כולן חוץ מהמדריך). עברנו את המעלה בשלום יחסי (יחסי למדריך ויחסי לצמיג של ענבל) והמשכנו בנסיעה עד לחניון הלילה בהר כיפה, שם כבר קיבלה אותנו החצי השני של הקבוצה לארוחת שישי לתפארת שמסתיימת בזלבייה וכמובן שתייה משמחת, תוך כדי זה שבני ומאיה (רודפת הציריות והגריז) עובדים על הרכב של בני להכשירו ליום המחרת בשל כשל ב-4X4.

היום החמישי והאחרון

ממשיכים בנסיעה דרומה, אך לפני זה מחזירים חוב לבנות שהגיעו מאוחר ולא היו בתצפית המרהיבה בהר כיפה. ירדנו מהר כיפה ונכנסנו לציר הפלמ''ח, לא לפני שעצרנו לקטע הליכה וטיפוס סולמות בקניון עדה. המשכנו אל מטוסי המטרה ושם התברר מאוחר יותר שהבנות הפגינו את קישורי הבימוי והמשחק שלהן כאשר ביצעו צ'ק אין בעליה לאחד המטוסים (הוידאו שמור במערכת)...

יוצאים הלאה, אך הסופה שלי מחליטה לאתגר אותי עם איזה בורג מהנדנדה של הקפיץ שברח ולכן מבצעים חילופי מקומות... בשל פציעה קלילה שלקחה לי את היכולת לעבוד לבד נאוה שנסעה באותו הזמן לצידי הוחלפה עם מאיה שנמשכת בצורה מוזרה מאוד לגריז, פטישים והיילפטים.

בני המשיך לכיוון גב צניפים עם הקבוצה לעצירת צהרים ומאיה ואני נשארנו לעבוד על הרכב או יותר נכון, אני על החלק של הלתת עצות ומאיה על הקטע המעשי, מה שהוכח כהצלחה גדולה כי עובדה שהיא התגברה על הכל לבד.

הדבקנו את הקבוצה, אך בשל המאמץ הרב בנחל שגזל הרבה יותר מדי דלק מכמה רכבים ביום של אתמול, החלטתי לשנות את הסיום שלנו ולחזור ולהיכנס למפרץ אילת בדרך האהובה עלי ביותר - דרך נחל שלמה.
וכך על אדי הדלק האחרונים, כולנו הגענו. קבוצה שלמה של בנות, שלפני כחמישה ימים היו זרות אחת לשניה, מהראשונה ועד האחרונה הגיעו לאילת.
מסע שהתחיל כצוותים בודדים בג'יפ - והסתיים כמשפחה אחת גדולה ומה זה מאושרת...

אני רוצה להודות לכל מי שלקחה חלק במסע הזה. מסע קשוח, מסע שבו אתן יודעות איך נראה היום בתחילתו, אך הסיום - לא ברור. מסע שבו אתן מתמודדות עם הפחדים שלכן, הביחד של 24/7 עם צוות הג'יפ שלנו, עם נשים וצוותים אחרים שמעולם לא היינו פוגשים כאשר גם עליהן עוברים משברים, נוסיף לזה את תלאות הדרך והבעיות הטכניות.
בקיצור, מסע שמתאים לנשים חזקות, נשים שיודעות להתגבר ולדחוף קדימה גם כשלא הכל פשוט וקל.
היתה לבני ולי הזכות להוביל אתכן ולהיות חלק מקבוצה כל כך מיוחדת ושמחה. תודה לכל אחת מכן.
כמובן תודה רבה לבני פלדבאום הגדול אשר זאת השנה השלישית בה הוא תורם לי מהידע הרחב שלו, אם בתכנון ואם בעזרה בכל תקלה. תודה לך בנון חבר יקר.

המון תודה גם לחברתי אורית גררו שדאגה לגיבוש הקבוצה הן באיחוד הארוחות וכמובן בכובעים וחולצות והצילומים המשגעים והכי חשוב שהכל בחיוך והמון שמחת חיים.

תודה מיוחדת לשרית, האחות הרחמנייה ולזאת שלא אוהבת שקוראים לה בתוארה (למרות שלא מעט שנים לקח לי להכשיר אותה) הילה, שטיפלה בפציעה שלי בחוצה וגם לאחר מכן - המון המון תודה.

ותודה אחרונה למשפחת גוזלן היקרה על האירוח המדהים שנתתן לבנות ובני שנשארו יום אחד מאחור, בזכותכם היום הפך לחוויה.

סך הכל לא יודע מה עם כולן אבל אני ז כ י ת י.

ניפגש בדרכים משובשות או הרבה לפני...

למי שרוצה לשריין מקום למסע הבא - זה הזמן להירשם לחוצה ישראל נשים 2021 - הקליקי כאן

מסעות נוספים:
מסע אתגרי לנשים בשמורת נחל צין ופרצים עליון - 13/11/2020 עד 14/11/2020 - לפרטים נוספים והרשמה הקליקי כאן

הירשמי למועדון "נשים נוהגות" וכך תקבלי את דיוור המועדון ישירות למייל ותישארי מעודכנת הכל הפעילויות: