יומן מסע סובארו - חוצה ישראל, אוגוסט 2020

חוצה ישראל זה ה-טיול בהא הידיעה. הדובדבן שעל הקצפת. בעצם, מה טיול?.... זה לא טיול, זה מסע! "טיול" זה משהו שמתחיל בתשע בבוקר ומסתיים לקראת 17:30 אחה"צ. קצב נינוח. גם גיחות של יומיים עם לינת שטח הן עדיין רק "טיול", ק"מ יומי דו-ספרתי סביר והרבה פחות דרמות. אבל חוצה ישראל זה סיפור שונה לחלוטין. חמישה ימים אינטנסיביים, ק"מ יומי תלת-ספרתי, קשיים טכניים, לחץ זמן והרבה בלת"מים. מסע שבו צריך לסיים את המנה היומית המתוכננת, אחרת יצטבר פיגור שיחייב נסיעה בחשיכה (לא מומלץ ואפילו מסוכן), לקצר מרחקים על כביש ו/או לוותר על אטרקציות. וזה חבל.

מסע של חמישה ימים מתאים לחופשות חול-מועד של סוכות ופסח, כאשר אפשר לקחת ילדים לטיולים ולחופשות ומזג האויר בסתיו ובאביב סלחני בד"כ. אבל השנה, הקורונה הפכה הכל – פסח עבר על כולנו בסגר. כולם היו ספונים בבית והשתגעו וגם אנחנו היינו מושבתים מפעילות. החזרה לשיגרה הביאה עימה סוג של פיצוי – אחרי חודשים בבית, חובבי השטח הישראלים מתחננים לצאת החוצה ולטייל. סגירת השמיים והגבולות וחוסר האפשרות לצאת לחו"ל הביאו לביקוש גדול לטיולים ארוכים כאן בארץ. כל מסעות ה"חוצה" למיניהם – חוצה ישראל וחוצה נגב, שהיו אמורים לצאת בפסח, נדחו קדימה והוחלט לערוך אותם באוגוסט.

אמנם אוגוסט בישראל הוא תקופה קשה של עומסי חום קיצוניים, אבל גם חופש גדול לילדים וחושך שיורד מאוחר יחסית ומאפשר לנו (בתיאוריה) להספיק את מנת הק"מ היומית המתוכננת. חם?..... למעט מזוכיסטים אולד-סקול כמוני שמעדיפים ג'יפ פתוח ורוח לוהטת בפרצוף (....) רוב המכוניות ממוזגות היטב ואנו משתדלים ככל האפשר לשבץ בכמעט כל מסלול יומי נקודת טבילה במים קרירים.

ההזמנה להירשם ל"חוצים" פורסמה זמן רב לפני המסע, וההיענות היתה מרשימה. מספרם הרב של בעלי סובארו שביקשו להירשם שכנעה לייחד את אחד ממסעות החוצה למכוניות סובארו 4X4 בלבד ואני שמחתי לקבל את ההובלה של המסע הזה. מנסיוני בהדרכות וטיולי מועדון סובארו-דרייב, מדובר בקבוצות סופר-איכותיות שתענוג להוביל ולטייל איתן.

תכננתי מסלול שיתאים ליכולות כלי הרכב, בלי להתעמת עם מעלות מיתולוגיים קשים שמחייבים הילוך כוח, צמיגי שטח-מלא מגודלים ונעילות למיניהן. מצד שני, הניסיון מלמד שלמרות שהסובארואים נחשבים לרכבי שטח "רכים", בפועל הם אינם פראיירים בכלל ובנהיגה נכונה (עם לא מעט אומץ ואמונה) שנעזרת בכיוון חיצוני סבלני ומדויק, הם יכולים להגיע רחוק מאוד – מה שאומר שנאתגר אותם לא מעט כדי להוסיף פלפל ואקשן למסע.

כחודש לפני המסע הקבוצה התמלאה לחלוטין. 16 כלי רכב! זה קרוב לגבול יכולת השליטה של מדריך יחיד. מצד שני, המסע לא אמור לכלול אתגרי עבירות קשים ורוב כלי הרכב בקבוצה חדשים לחלוטין או צעירים יחסית (הישן ביותר הוא משנת 2011) כך שהסבירות לתקלות משביתות (שאנחנו נתקלים בהן לא מעט בג'יפים ה"אמיתיים" ובוודאי במשופרים, שבדרך כלל ישנים יותר ועמוסים באילתורים. מי הרבה יותר ומי קצת פחות) נמוכה משמעותית. הדגש במסע שטח עם ג'יפונים כאלה הוא על שמירה ככל האפשר על שלמות צמיגי החתך הנמוך בהם מצוידים כלי הרכב המודרניים, שידועים כצרה צרורה בשטח - רגישים ביותר לפנצ'רים וקריעות דופן. במקרה של סובארו, גם הפגוש הקדמי הבולט מחייב התייחסות על מנת לצמצם ככל האפשר נזקים קוסמטיים שאמנם לא משביתים אבל כן יקרים לתיקון. כל אלה מחייבים כיוון חיצוני ממוקד וסבלני בכל מכשול, מה שלוקח את הזמן שלו במקרה של שיירה כל כך ארוכה.....

ברוח הקורונה, את מפגש ההכנה קיימנו הפעם בזום. קצת מוזר, קצת מרוחק וסטרילי, אבל זה מה יש. ערכנו היכרות ובמשך 3 שעות תמימות נשאתי לחבורה נאום מול הלפטופ, הסברתי על אופי המסע, על קשייו ועל החוויות והגיבוש החברתי שיחוו, על מזג האויר הצפוי (מתחיל חם מאוד ולאט לאט הולך ומתלהט עוד יותר....) מה להביא, כמה אוכל, הרבה מאוד מים, לא רק לשתייה אלא גם למקלחות, התמקדתי בנושא הצמיגים וממש התחננתי להתארגן על צמיג רזרבי נוסף, במידה מלאה, לכל רכב. גלגל קומפלט עם הג'אנט?... יחסוך לכולנו הרבה מאוד זמן וזיעה. צמיג נטו?... יש לי כלים ייעודיים להפרדת/הרכבת צמיג על ג'נט. המלצתי להכניס את המכוניות למוסך לבדיקה כללית מעמיקה ולתקן ללא דיחוי כל תקלה מכנית ו/או חשמלית שימצאו ולו הקטנה ביותר. המלצתי וייעצתי על אבזרים שיקלו וינעימו את המסע, החל מתיקי גג ומקלחות שדה ועד הגבהות ומיגונים למי שתכנן לעשות זאת וצמיגי שטח/חצי-חצי/AT למי שממילא עומד לפני החלפת צמיגים.

הסברתי שהחום הכבד לא יאפשר לשאת מזון לכל ימי המסע שכן גם הצידניות הטובות לא יצליחו לשמור על האוכל מלהתקלקל – ביקשתי שיצטיידו לשלושה ימים בלבד כאשר בערב היום השלישי נצטייד מחדש בסופרמרקט בערד. תדלוקים והצטיידות בשקיות קרח ושישיות מים לשתייה יתבצעו מדי יום בתחנות דלק, הסברתי שנקצר על כבישים כמה קטעי דרך ללא אטרקציות שטח שמצדיקות את העיכוב ואת הסיכון לתקרים ותקלות. למרות שנטעין את מכשירי הקשר מדי ערב באמצעות ממיר מתח, הסוללות יתקשו להחזיק מעמד במשך יום ארוך ורצוף ועל כן נצטרך לשמור על נוהל שיירה ועל קשר בין המכוניות דרך קבוצת ווטסאפ.

כמות העצות, האזהרות, המידע והדגשים למסע יכלו למלא כמה ימים של דיבור ללא הפסקה, השעון רץ וכבר מאוחר, לכן ביקשתי מכולם לבצע את כל שביקשתי, איחלתי לילה טוב ובשקט שהשתרר בחדר לפתע, התחלתי לחשוב איך להתחיל את הכנת הג'יפ למסע – ויש מה להכין. וכאן באה הפתעה. סמלת יבואני סובארו נרתמו לתת חסות לשני מסעות "חוצה ישראל" (ביום שסיימנו יצא מהצפון מסע נוסף, הפעם של Jeep) – הם יתרמו לנו פורסטר לצורך הובלת הטיול. הפורסטר, כבודו במקומו אבל אינו בריון מצויד היטב לשטח כמו הסופה שלי... אצטרך להשגיח היטב לבל יינזק וייתקע. ואם נזדקק לחילוצים ומשיכות, נצטרך להסתדר ללא הכננת החזקה של הסופה...

מצד שני, הג'יפ הגיבור שלי כבר זקנצ'יק בן 25 שצבר מעל 400,000 ק"מ.... מבחינת הסבירות לתקלות הוא יהיה "הילד הבעייתי" של הקבוצה. הוא גם פתוח ואינו ממוזג, יהיה לוהט.... במסע כזה באמצע אוגוסט, הפורסטר חדש ועל כן גם אמין, נוח וממוזג היטב, משייט בשקט במהירות גבוהה בקטעי הקישור על כביש, מצויד בפזומט... יאללה, שיהיה פורסטר!

קבענו להיפגש ב-07:30 במצפה דדו שבכניסה למטולה, כשכולם מתודלקים ומצוידים במצב רוח טוב. שעה מוקדמת שחייבה חלק מהאנשים שמתגוררים רחוק, לצאת לדרך יום קודם ולישון במטולה וסביבתה. עופר אוגש - המנהל של אתר השטח, קבע איתי שעת הגעה לחניון הלילה בערב היום השני כי מתוכננת לנו "הפתעה", וביום השלישי עוד הפתעה.

היום הראשון – אצבע הגליל, שיפולי רמת הגולן ועמק הירדן

הבכורה שלי, ליהי, השתחררה רק לפני ארבעה ימים מצה"ל ומצטרפת לשלושת הימים הראשונים של המסע. הפורסטר X הכחול "שלנו" עמוס עד התקרה, המתלים כמעט סגורים מהמשקל.... במצפה דדו במטולה, הקבוצה מתאספת לאט לאט. המוני סובארו 4X4 בשלל צבעים – XVיים ופורסטרים, כולם עמוסים, הרבה צ'ימיגגים תפוחים המאיימים להתפקע. חלק מהכלים על צמיגי שטח, רובם גם ממוגנים. הפורסטר של דוד, מוגבה, פגושים מנוסרים, צמיגי חצי-חצי, נראה קרבי ונכון. אני שמח לגלות פורסטר אחר, של אלדד, חמוש בכננת... תהיה לנו אפשרות לחילוץ מבוקר אם נזדקק.

15 כלים. כמעט 50 איש, ילדים, צעירים ומבוגרים, משפחות בהרכב מלא כמו גיגה וסווטה עם התאומות והבן הצעיר, מצטופפים עם כל הציוד ב-XV, או משפחת ואזנה ב-XV שחור חדש - מזל + בעלה רונן + האח + הבן ובעוד שלושה ימים + הבת. יש גם זוגות שהשאירו בבית את הילדים הגדולים, יש צמדי אבא+בן/בת, יש סבא ושני נכדים לפני הגיוס וגם סתם צמדי חברים. מחר יצטרף אלינו ותיק המשתתפים, תא"ל (מיל') אבי זוהר, רק בן 83 אבל נמרץ וחד ונהג מצוין, שינשנש בקלילות את כל המעברים המורכבים בסובארו אאוטבק שלכאורה, על הנייר, פחות עבירה מפורסטר ו-XV, אבל בפועל נותנת בראש. כבר עכשיו יש לנו כאן ילד קרוע ומגניב בן 81 - שמואל זסלבסקי, שהגיע עם הבן אייל והבת יעל, שלישיה שמחה ומצחיקה. מיכל עם הבת ליאור ופאני עם הבת דניאל, הן צוות הבנות ב-XV התכלכלה-אפרפרה שעוד מעט יפליאו בביצועים – מיכל על ההגה ופאני על המצלמה והעדכונים בפייסבוק.... ועוד ועוד. יש לי כאן מכל והכל, מכל קצוות ארץ, מבאר שבע בדרום ועד אדמית שעל גבול לבנון. שוב סבב היכרות. הרוב עדיין ביישנים, מרוחקים, אולי קצת חשדנים, לא יודעים איך יסתדרו ביחד. אני לא מודאג. חוצה ישראל הוא מסע מגבש שפותח לבבות ויוצר חברויות. תדריך ראשוני, לגבי המסע בכלל והיום הראשון בפרט. חלוקת מכשירי הקשר, סדר תנועה, ואנו יוצאים לדרכנו על השביל היורד דרומה ממטולה בין מטעי התפוחים, ממש על הגבול עם לבנון.

בתי הכפרים כילא ואל-עדיסה בטווח נגיעת יד. מתגלגלים על דרך נוף הרי נפתלי. שביל נוח, חלקו סלול באספלט. מראות הנוף על עמק החולה מרהיבים. חיש קל מסתיים השביל, יורדים על הכביש לכיוון כפר גלעדי ושוב לשבילי היער דרך הפארק הגיאולוגי, עד ליפתח וצומת ישע, ימינה לכביש 886 ונכנסים לדישון ליד עין אביב. הדישון יפה כמו תמיד, גם כשאינו זורם, ומכניס אותנו לראש של "שטח". חוצים מתחת לכביש 90 וממשיכים עם הדישון עד נהר הירדן. יורדים לאורכו עד גשר הפקק, ועל כביש 918 עד לגדות וגשר בנות יעקב ולחורשה שלצד ציר הירדן ההררי, לארוחת בוקר.

כאן מגלה מזל שמפתן הפלסטיק של ה-XV השחורה שלה נשר... בזמן שכולם אוכלים, אני קופץ לתעלת הירדן ומוצא את האבידה. החלק שלם אבל רוב הקליפסים נשברו ואי אפשר לחבר אותו כך והוא יישאר קשור באזיקון לגגון עד סוף המסע. רושם לעצמי להחזיק שקית עם חופן קליפסים פשוטים שניתן למצוא בכמה שקלים בודדים בכל חנות חלפים שכונתית, שיהיה בכל הדרכה או טיול של סובארו....

יורדים לגשר כפר הנשיא לטבילה ראשונה במי הירדן הקרירים. כאן אנחנו פוגשים את נמרוד בסופה הקרבית ביחד עם קבוצת החוצה-ישראל-אתגרי לג'יפים בעלי הילוך כוח. ובינתים החבר'ה שלי כבר במים המרעננים, חיוכים בכל פינה. קצת קשה להיפרד מהמים אבל הזמן דוחק – אז מתחילים לטפס לכיוון הגולן, ואז קריאה בקשר – מישהו נפל לתעלה. מה?... אני חוזר ומוצא את הפורסטר הכסוף של שמואל מהלה עם הגלגלים הימניים בתעלה. מסיבה כלשהי שמואל נסע אחורה ונשפך הצידה. אין כאן סיכון, וזו הזדמנות מצויינת ללמד את החבר'ה משהו בחילוץ אמיתי. הפורסטר השחור של אלדד עומד בפוזיציה המתאימה ומותח כננת לזה התקוע, ואנחנו מאבטחים מהצד עם רצועה. משיכה איטית ומתואמת מוציאה את הפורסטר מהתקיעה כשכולם מזיעים ומרוצים אחרי שהתוודעו לסיטואציה מלחיצה ואיך לצאת ממנה נכון.

מכאן יורדים לצומת בית ציידה, ימינה בצומת יהודיה לכביש 92 ומטפסים למצפה אופיר, לאכול צהריים מול נופה המרהיב של הכנרת. ירידה חווייתית דרך כביש 98 המפותל לחמת גדר. פקק בכיכר בצמח מבריח אותנו לשבילי החממות ואנו מטפסים בעליות המפותלות של מנחמיה למצפה נוח כנרתי, שומעים את הסקירה של שמואל זסלבסקי שהכיר היטב את האיש ופועלו, ומכיוון שכבר בין ערביים והשמש שוקעת, מסיימים את היום בחניון גשר הקנטרה הצמוד לבית שאן. עדיין חם אבל יש צל ושולחנות. הקמנו אוהלים, ארוחת ערב, מקלחת קרה ונעימה ולילה טוב. הלילה כאן חם ולח בטירוף, הזיעה ניגרת וקשה להירדם, אבל כולנו מספיק מותשים מהיום הגדוש ונרדמים לבסוף.

היום השני – בקעת הירדן וצפון מדבר יהודה – "תן גז!!! לא לעצור!!!"

בבוקר מצטרפים אלינו הצלמים רועי ועידו בפורסטר Z של היבואן בצבע ברונזה, ואבי זוהר באאוטבק, ואנו יוצאים מהחניון לכיוון בית שאן. תדלוק והצטיידות בקרח ומים לקראת היום הזה שיהיה לא פשוט בכלל, באיזור החם ביותר במדינת ישראל – בקעת הירדן, ביום החם ביותר בשבוע המסע. עוד לא 09:00 בבוקר כבר 40 מעלות בצל וזו רק ההתחלה. נחפזים על כביש 90 ואחרי מחסום הבקעה שמאלה לשבילי השדות בדרכנו לעין סוכות, לטבילה מרעננת.
עין סוכות אינו מטופח או מזמין למראה, אבל הבריכה גדולה, עמוקה, נקייה וכיפית. במיוחד כאשר כל הקבוצה מעולם לא שמעה על המקום הזה. כשמגיע הזמן להמשיך, שמעתי מישהו "ומה עם שטח"... ככה? תיכף תקבלו. ובגדול....

כמה דקות על כביש 90 לכיוון דרום, פונים ימינה ליד האקליפטוסים לכיוון מעלה אום-זוקא. עליה ארוכה, תלולה, דרדרתית, לא סלחנית לטעויות ובוודאי לא לרוורסים. מדרון תלול פעור מצד שמאל ומדרגת אבן + הצלבה בדיוק באמצע, מחייבים תנועה רצופה ונחישות. בג'יפים אין כאן שום בעיה – משלבים Low וזוחלים בנחת. אבל ב-SUV רכים עם גיר רציף וללא הילוך כוח צריך לנקוט בטקטיקה אחרת. מכבים ESP, מחזיקים את ההגה חזק, נותנים בגז ועולים ברבאק – אסור לעצור! צריך לחפש את הנקודות הגבוהות שלפני המדרגה וההצלבה על מנת להעלות עליהן גלגל קדמי שירים את כל חרטום הרכב ושוב – לא לעצור. מי שיעצור, יסתבך. אני עולה ראשון כדי לוודא שהכל בסדר. אם ארגיש שזה גדול על הקבוצה, נוותר וניסוג על הכביש צפונה כדי לטפס לשמורת אום-זוקא מ"מעלה שי", שהוא למעשה כביש צר, שבור, אבל לא יהווה בעיה. אני מכבה ESP, מפעיל X-MODE ומטפס. ההילוך הראשון מהיר מכדי לזחול כשהמנוע מסתובב בסל"ד יעיל, אבל הפורסטר מושך קדימה ואני לא מרפה. כל היסוס יגרום לו להיעצר וזינוק יהיה בעייתי, והנה מדרגת האבן וההצלבה. החרטום מצביע לשמיים, גלגל קדמי שמאלי מסתחרר באויר, ה-TC (בקרת משיכה) בולם אותו באיטיות מרגיזה אבל הפורסטר ממשיך קדימה בשארית התנופה שעוד נותרה. שבריר שניה לפני שנעצר במקומו, סוף סוף עובר מומנט לגלגל שאוחז היטב בסלעי השביל, והסובארו הכחולה נמשכת קדימה ועוברת את ההצלבה בהצלחה. ממשיכים לטפס עוד כמה מאות מטרים עד למיקום נוח בו השביל כבר מאוזן ואפשר לחנות בצד ולהשאיר את ליהי להמתין במזגן, בזמן שאני אצא לצעדה ארוכה במורד השביל, אל ההצלבה הבעייתית, שם אכוון את הקבוצה אחד-אחד. יציאה מהרכב הקריר לגהינום שבחוץ היא טראומה לוהטת.... מצויד בבקבוק מים 2 ליטר, כובע רחב שוליים ובמכשיר קשר, אני מתחיל לצעוד. השביל תלול ודרדרתי, קל למעוד ולהחליק, והירידה לא נגמרת... עכשיו אני מבחין עד כמה המכשול לא פשוט, ועוד אצטרך לטפס הכל ברגל אחר כך... אני מודה שאני חושש. אחד-אחד יוצאים החברים לטיפוס ואני זועק בקשר "לכבותESP ! לתת גז! לא לעצור!". פה ושם יש מי שחושש, עוזב גז, נעצר ומסתבך בהצלבה, אבל אני מתקן אותם לאחור וכולם מטפסים בהצלחה ומתחילים לקלוט שחוצה ישראל הוא מסע קשוח....

כבר צהריים ועומס החום פשוט הזוי. האויר מהביל ורותח, המזגנים בכל המכוניות מתחילים להיכנע ולנשוף רוח לוהטת– ככה זה כשכל כך חם וכלי הרכב המתאמצים, נעים לאט מכדי שהרוח תקרר את הרדיאטורים ביעילות. חום המנוע מתחיל לטפס וכדי לשמור על עצמו, הרכב מנתק את המזגן זמנית על מנת להקל על קירור המנוע. זה אינו באג אלא פיצ'ר שנמצא במכוניות רבות ומציל מנועים, אבל אין לאנשים להיכן להימלט מחום כזה. כל אלה שסיימו לטפס וממתינים, עומדים מחוץ למכוניות ומזיעים....

הטיפוס הרגלי בעלייה מתיש אותי. נשימתי כבדה, המים בבקבוק נגמרו מזמן, כולי רטוב מזיעה ופתאום סחרחורת. מתיישב לכמה דקות עד שההרגשה משתפרת וממשיך לצעוד. עוד מאתיים מטרים ושוב סחרחורת.... מה יהיה?... שוב התייבשתי?... הפעם התפנקתי קצת וביקשתי בקשר שיבואו לאסוף אותי... מיכל שטיפסה אחרונה, הסתובבה ובאה להציל אותי. נשמה טובה.

מכאן נעים דרך שמורת אום-זוקא ומעלה שי דרך מחנה פלס לכביש 578 ויורדים דרומה דרך מפח"ט "כפיר", רועי ובקעות. שמאלה בצומת בקעות לכביש 57 הצר שמתפתל בין מצוקים פראיים, מושב חמרה והכפרים הבדואיים קרוואת-אל-מסעודי ופרעה-אל-ג'יפתליכ אל צומת אדם וכביש הבקעה, בדרכנו דרומה. מעט מצפון ליריחו, פונים ימינה בכפר עוג'א א-תחתא לכיוון אנדרטת הנ"ד, שם נאכל ארוחת צהריים בצל סככה גדולה.

אנדרטת הנ"ד: ב-10 במאי 1977, במהלך תרגיל של חטיבת הצנחנים, התרסק כאן מסוק CH53 "יסעור" של חיל האוויר שנשא 54 חיילים וקצינים – לוחמי פלוגת מאי 76' של גדוד הצנחנים 890, אנשי צוות המסוק ואנשי צוות אויר נוספים שהצטרפו לטיסה כחלק מקורס מדריכי טיסה. כולם נהרגו בהתרסקות. מפקד חטיבת הצנחנים דאז אל"מ עמוס ירון, קבע כי התרגיל יימשך למרות ההתרסקות משום שאירועים מסוג זה עלולים להתרחש במלחמה ואינם מהווים סיבה לעצור את מהלכי הכוחות.

ועדת החקירה שהוקמה לאחר האסון קבעה כי המסוק המריא לאחר רצף ארוך וחמור של כשלים ותקלות טכניות, חריגות מפקודות של הצבא ונוהלי חיל האוויר וטעויות בניהול התרגיל. למרות זאת קבעה הוועדה, כי האסון נגרם עקב "טעות אנוש" של הטייס. ב-15 ביולי 1977 הוחלט להעמיד לדין את מפקד הטייסת. בית הדין הצבאי הרשיע אותו בעבירות של טיסה אסורה והתרשלות, אך הסתפק בעונש של נזיפה בלבד. דו"ח ועדת החקירה נמסר למשפחות רק לאחר 25 שנה ופורסם לציבור (בגרסה מצונזרת) בשנת 2014.

ועדת השמות הממשלתית החליטה לקרוא לגבעה, עליה התרחש האסון, בשם "גבעת הנ"ד". לזכרם של 54 הנופלים הוקמה אנדרטת הנ"ד בראש הגבעה. האנדרטה הוקמה ביוזמת המשפחות השכולות, ועוצבה בידי הצייר אריה מוסקוביץ'. בשנים האחרונות שוקם האתר ושופץ בסיוע משרד הבטחון, הקרן הקיימת לישראל והמועצה האיזורית בקעת הירדן. המקום יפה מאוד, נקי ומטופח ובהחלט שווה ביקור – אנא שימרו עליו.

לאחר שאכלנו, נחנו והשארנו נקי, ירדנו להתרענן באמת המים עם המגלשה המפורסמת. "המגלשה בעוג'א" היא מיתולוגיה של כל מי ששירת/התגורר/מתגורר כיום בבקעת הירדן. אמת המים מובילה את מי עין-עוג'א על מדרון גבעה, מערבית לקיבוץ ייט"ב, אל אמת המים הארוכה המשמשת להשקיית גידולים חקלאיים וממוקמת לצד הכביש מהכפר עוג'א א-תחתא המוביל לייט"ב ולמבואותיה הצפון-מערביים של העיר יריחו. החלק התלול של אמת המים משמש שנים רבות לשעשועי מים עבור תושבי עוג'א א-תחתא והיישובים הישראליים, כמו גם חיילים המשרתים במחנות צה"ל באיזור. תעלת הבטון הצרה בנויה בשיפוע תלול והמים זורמים בה בעוצמה ובמהירות רבה אל תוך בריכת בטון בתחתית ה"מגלשה" וממנה אל אמת המים. אי לכך הגלישה כאן מהירה ומהנה מאוד אך עלולה להיות מסוכנת.

בתקופה מסויימת נפוצה שמועה שהפלסטינים המקומיים טמנו לאורך המגלשה שברי זכוכיות ואף מוטות ברזל מחודדים, על מנת לפגוע בישראלים שמגיעים לכאן כדי לגלוש, מה שגרם לרבים להדיר רגליהם מהמקום. אלא שהשמועה מעולם לא אומתה וכיום חזרה המגלשה להיות פופולרית מאוד. המקום לא הכי נקי בעולם, אבל זהו עדיין כיף גדול בצהרי יום לוהט של אוגוסט בבקעה. בנוסף, קצב זרימת ותחלופת המים המהיר הופך את האמה והבריכות לנקיים בסה"כ. בקבוצה חששו מעט,אבל בחור פלסטיני מקומי חביב הדגים לנו אינספור גלישות במהירות מסחררת ללא שום פגע ששכנעו אותנו שאין סכנה. למרות זאת, למעט אמיץ אחד שטיפס וגלש, יתר הקבוצה הסתפקה בטבילה בבריכת המים הקרירה שבתחתית המגלשה, שגם זה כיף גדול ואף אחד לא רצה לעזוב....

היום שלנו עדיין ארוך. צריך עוד להגיע למרסבא ובשעה 20:00 להתייצב בחניון הלילה מצוקי דרגות ל"הפתעה" המובטחת... אנו יוצאים לכביש 90, עוקפים את יריחו ומטפסים מערבה בכביש 1, פונים שמאלה לנבי מוסא ואחרי הבסיס הצבאי, ימינה לשטח בשביל הכחול המוביל אותנו לתצפית המרהיבה בשעת בין הערביים על מנזר מרסבא, שתמיד אבל תמיד, מצליחה להיות אטרקציה עוצרת נשימה.

התוכנית המקורית היתה אמורה להוביל אותנו לאורך מצוק ההעתקים למצוקי דרגות. אבל השמש שוקעת במהירות ועל מנת לא להסתבך בחושך בציר המשובש והטרשי, אני מחליט לשנות כיוון ולטפס צפון-מערבה להר מונטר, הוא הר העזאזל, לתצפית והסבר קצר. משם מערבה על הציר האדום היישר ליישוב קידר, ממנו נצא על הכביש דרך מעלה אדומים לים המלח, נתדלק באלמוג או בצומת הלידו ונמשיך למצוקי דרגות. מרבית הקבוצה כבר כמעט הגיעה לכביש, ואז מיידעים אותי שמיכל תקועה בירידה הטרשית מהר מונטר עם צמיג קדמי שמאלי שנקרע. אני מורה לקבוצה לשים בוייז "מצוקי דרגות", שולח אותם בכביש עצמאית בהובלת אייל זסלבסקי וחוזר להר מונטר, שם אני מגלה שרועי הצלם כבר החליף למיכל גלגל ואנחנו יכולים לצאת מהשטח לכיוון קידר. כעת אנחנו קבוצה קטנה, זריזה וקלת תנועה ומצליחים להשיג את יתר הקבוצה ולהגיע לדרגות כמעט ביחד איתם, באיחור נכבד.

בכניסה לחניון הלילה תכונה רבה. מכוניות ומשאיות, צוות הפקה בטי-שירטים שחורים שמתרוצץ סביבנו בהמולה רבה. החניון מואר בזרקורים כחולים שמשווים למקום אווירה מכושפת, סקסופוניסט לבוש בלבן מנעים בנגינה, שולחנות ערוכים במפות לבנות, דגלי סובארו מתנופפים ברוח, דלפק ארוך עם מבחר בשרים משובחים על האש, סלטים, תוספות חמות ומשקאות צוננים.... מה זה?.... זו ה"הפתעה" המובטחת. חתיכת הפתעה! לא סתם מנגל מג'וייף, אלא ארוחת ערב מפוארת ומושקעת בחסות סמלת יבואני סובארו לישראל. על האירוע מופקד מיודענומפיק-העל עופר קליין מ"אידאה" ביחד עם חיה הנהדרת שלא יודעים מנוחה מהי, מה שאומר שהכל כאן הוא הדה-בסט של הדה-בסט.

חברי הקבוצה יוצאים מהמכוניות המאובקות המומים, כמעט צובטים את עצמם כדי להשתכנע שזה אמיתי.... סמלת שיחקו אותה בפינאלה מטורף ליום עמוס וגדוש. מדהים! האוכל מעולה ואחרי פינוק שכזה, מה עוד נותר חוץ מלהקים אוהלים, להתקלח ולפרוש לשנת לילה מתוקה?.... להבדיל מבית שאן הלוהטת, כאן הלילה קריר עם בריזה נעימה וכולם נרדמים מיד. לילה טוב!

היום השלישי – מדבר יהודה ודרום הר חברון

זהו יום שכמעט כולו בשטח. יותר קצר אבל יותר "עבה" מבחינת נהיגה. מתחילים בתצפית על נחל דרגה, תיקון זריז של פנצ'ר באמצעות "תולעת", מבורג ששמואל הביא איתו מהכביש כנראה עוד לפני תחילת המסע... תנועה איטית ומבוקרת לכיוון מערב בשביל שבור ומשובש, פה ושם הצלבה וכיוונים. "מעבר תקוע" המפורסם מחייב להזיז אבנים ולבנות רמפות ובעיקר לכוון בקפדנות כדי להוריד את הכלים אחד-אחד בזהירות. אין ספק שיכולות הנהיגה של כולם הולכות ומשתפרות, התנועה זורמת בקצב טוב וכולם יורדים וחוצים את נחל תקוע ללא בעיות וללא גירודים או נזקים. כבוד!

ממשיכים לאורך נחל חצצון, חולפים את שרידי מחנה חצצון, פה הצלבה ושם מדרגה אבל אף אחד לא מתרגש ולקראת הצהריים מטפסים למשטרת רוג'ום א-נאקה כדי לאכול צהריים. אלא שהמקום תפוס על ידי משפחה בדואית עם אינספור ילדים קטנים שתפסה את כל הצל... לכן אנחנו נפרדים מהם וממשיכים דרומה למשטרת אום דראג' (מצפה מדרג). כאן כבר פנוי, חורבות מבנה המשטרה מספקות צל, הנוף לא פחות יפה ואנו בולעים ארוחת צהריים חפוזה, כאשר יש מי שמשתעשע עם הילדים הבדואים המקומיים שלא מחמיצים הזדמנות לעלות על אופניים לגבעה ולנסות לשנורר מאיתנו אוכל ואם לא נשגיח היטב על הציוד, אולי גם לסחוב משהו... וכל זה כאשר ברקע לוחמי חיל ההנדסה מתאמנים בעמק שממזרח לנו, מפוצצים להנאתם מטעני חבלה למיניהם... המקום, הסיטואציה, המראה והאוירה סוריאליסטיים-משהו....

מכיוון שגם היום ממתינה "הפתעה" והפעם התחייבתי לא לאחר, אנו יוצאים בחופזה ונעים על הכביש הצר והמפותל דרך הכפר הבדואי ח'שם-אל-כרם שלחלוטין נראה כאילו הוצנח לכאן ממדינה ערבית כלשהי, אל כביש 317 דרך היישובים כרמל, מעון, סוסיא ובית יתיר (מצדות יהודה) אל מחסום מצדות-יהודה הסמוך. יורדים דרך כביש 80 המפותל והיפה שמזכיר קצת את כבישי ההרים באירופה, דרך הר עמשא, לכיוון תל ערד, ועל כביש 31 לכיוון "חורשת רן", בפארק ערד שממערב לעיר. כאן ממתינה לנו חיה עם שולחן ענקי עמוס בפירות צוננים וממתקים, תוספת מתוקה ומרעננת ליום שטח חם ומאובק. כאן נפרדים בצער מצמד הצלמים ומליהי שצריכה לחזור הביתה, וגם מהפורסטר X הכחול "שלי" שהתחיל להשמיע רעש חשוד ויחזור עם הצלמים לת"א. במקומו אני מאמץ את הפורסטר Zהחום-ברונזה "שלהם", איתו אשלים את המסע ללא תקלות כלשהן. הקבוצה יוצאת לתדלוק והצטיידות בסופרמרקט, לאחר מכן מפגש בשעה שנקבעה בתחנת "פז", ויורדים בכביש ערד-סדום המפותל לכיוון צוק-תמרור וחניון הלילה נחל יזרח הממוקם ממש על שפת מצוק ההעתקים.

חניון יזרח גבוה, שטוח ורוח צפון-מערבית עזה נושבת כעת ומקשה על הקמת האוהלים. מנסיוני הצנוע בשטח אני יודע שרוח מדברית, מטבעה "עושה הרבה רוח" אבל תיחלש בהדרגה בהמשך ולכן לא מוטרד - את האוהלים נקים אחר כך. בינתים אפשר לבדוק מה מרעיש במערכת המתלים בפורסטר של מיקי ואיציק, לאכול משהו (כמה מהחבר'ה הצעירים מביאים לנו שיפודי פרגיות טעימים. יאמי), וגם לשתות משהו שמח... זה מתחיל בבירות, ממשיך בבקבוק אוזו יווני משובח שאיציק ומיקי שולפים מהבגאז' של הפורסטר-ספורט הכסוף ואני תורם לשמחה בקבוק ויסקי סקוטי סינגל-מאלט איכותי שמחליק בנועם במורד הגרון ומטפס בנחישות במעלה המוח... מפה לשם הבקבוקים מתרוקנים, אנחנו עוד לא שיכורים, אבל כבר כן עמוק ב"ראש טוב", מוסיקה שמחה מתנגנת ברקע, הגוף מתנועע מעצמו, הצחוקים מתגלגלים ולא שמים לב שכבר מאוחר.... עדיין צריך להטעין את מכשירי הקשר, להתקלח, להקים את האוהל וגם ללכת לישון, כי מחר היום הרביעי של המסע, שיהיה יום ארוך וקשה יותר.... אז לילה טוב!

היום הרביעי – דרום ים המלח ונחל עשוש - "בא הלילה, בא ההלם"

בוקר עולה על חניון נחל יזרח. לא לחינם נקרא כך - הזריחה כאן היא מחזה מרהיב ששווה להתעורר עבורו מוקדם, להכין כוס תה חם, להתעטף בשמיכה ופשוט לבהות בגלגל השמש הלוהט העולה מעבר להרים, אי שם בממלכת ירדן שמצידו השני של ים המלח הנוצץ כמראה מלוטשת.... זה יהיה היום המכונן של המסע שלנו, זה שיגבש סופית את הקבוצה הטובה והחזקה ביותר שהובלתי בכל שש-וחצי שנות עבודתי באתר השטח.... אבל אנחנו עוד לא יודעים את כל זה. אילו ידענו מה מצפה לנו בהמשך, היינו עושים כמה דברים אחרת, ביתר זריזות... אבל למה להקדים את המאוחר?...

נחל סדום מתפתל בפראות ומתחתר למרגלות הר סדום בין מצוקי חוואר חדים ופראיים שמשווים לו מראה אקזוטי פרוע של כוכב אחר. השביל המתפתל באדמת החוואר הפריכה בוהק בלובנו המסנוור, המבטים של כולם מרותקים והתנועה כאן זהירה, מצריכה עבודת הגה מרובה ועירנות-שיא. ואם זה לא מספיק, אנחנו נעים דרומה, במגמת עליה, הכיוון הקשה והמאתגר יותר.

בהתחלה הכל בסדר, אבל חיש קל מגיעים המכשולים – הצלבות עמוקות בתוך פיתולים חדים שמאתגרים את מערכות בקרת המשיכה ואת שלמות הפגושים הקדמיים הבולטים של הסובארואים. קשה לעבור כאן ללא כיוון קפדני וזהיר מבחוץ. אבל כמי שפורץ את הדרך, אני נאלץ לעבור ללא הכוונה ועל כן לעצור שוב ושוב, לבדוק כל אבן וכל בור בעיניים וברגליים, להזיז גושי חוואר גדולים וכבדים שנראים כמו סלעים מוצקים אבל מתפוררים לי בידיים שהלבינו מאבק, לחשב זויות ולהשתמש בכל הטריקים הישנים דוגמת תפעול מדוד של דוושות המצערת uהבלמים בו זמנית בשתי הרגליים, השענת הפורסטר המסכן על גחונו (מצע החוואר רך ופריך ושום נזק לא נגרם) בשיפועי צד חדים עם גלגלים מתנופפים באויר ו"הפלה" מבוקרת שלו שמאלה אל תוך בורות עמוקים משולבים בפניות ברדיוסים בלתי אפשריים, רק כדי לצמצם את רדיוס הפניה ולטפס החוצה כדי לפנות מקום לרכב הבא בתור... וכל זאת תוך זהירות מרובה לא לתלוש/למחוץ פגוש, או את משטחי החיכוך הפלסטיים מהדלתות....

מצוקיו המשוננים של הר סדום כולאים כאן את האויר הלוהט והלח ללא תזוזה וכבר חם לי מאוד, רותח ממש. אני חש כמתבשל בתוך סיר-לחץ מהביל, תוך כדי ההכוונות מגישים לי בקבוק מים צוננים ואני שותה ללא הרף, אבל המים מתנדפים מגופי בליטרים של זיעה הרבה לפני שהספיקו להרוות אותי... החולצה חמוצה מזיעה ודבוקה לגופי, הכובע והשיער רטובים ומטפטפים, פלגי זיעה מלוחים זולגים במורד המצח לתוך העיניים. אפילו הגרביים רטובות מזיעה בתוך הנעליים... הזוי! לוגם עוד ועוד מבקבוק המים השני שהולך ומתרוקן. התנועה כאן מדודה והכיוונים סבלניים, אבל הקבוצה מסבה לי נחת מרובה וצולחת את מכשולי נחל סדום תוך הפגנת משמעת, קור רוח וביצועי נהיגה ראויים לציון. אני חש גאווה כאותו מורה שתלמידיו מוציאים כולם ציון 100 עגול בבחינות הבגרות. כנראה עשיתי משהו נכון איתם. מבט בשעון מראה שהזמנים מצויינים, הזחיחות משתלטת...

יצאנו מנחל סדום, חלפנו ביעף את מישור עמיעז ויצאנו מול מפעלי ים המלח, בדרכנו אל נחל אמציהו. השבילים נוחים ומהירים, אבל אנחנו משייטים לאיטנו, נהנים ממראות הנוף של מצוקי החוואר הכבירים. נחל אביה כבר פחות פתוח ויותר צפוף, מגיש את פיתוליו בהכנעה והנה אנחנו על כביש הערבה, לקטע קישור ארוך אך מהיר אל תחנת הדלק ביישוב צוקים, לתדלוק אחרון והצטיידות בקרח וגלידה קרה להשיב את נפשנו. כאן מצטרפת עומר, בתם החיילת של מזל ורונן ואזנה שהגיעה היישר מהצבא לסופ"ש ארוך בשטח, ואנו פונים כברת כביש קצרצרה אל נחל עשוש לארוחת צהריים בצל עצי השיטה על מפגש השבילים עם ציר המעיינות.

רוב הג'יפאים מגיעים לכאן כדי לטפס במעלה עשוש המפורסם ומפספסים את חווית נחל עשוש עצמו, שלעניות דעתי יפה ושווה פי כמה מהמעלה בעל אותו שם, שאמנם כבר נכבש על ידי פורסטרים בעבר, בטקטיקת "עובר או שובר" סדיסטית שלחלוטין לא מקובלת עלי, בוודאי לא כאשר לפנינו עוד מאות קילומטרים שאולי לא יהיו קלים. העצירה הבאה היא ב"קיר הצעקות" ("האמפיתיאטרון"), מצוק סלע אדיר בצורת חצי עיגול, שמחזיר הד חזק. יש כאן צל ובהחלט יותר קריר. זמן טוב לקפה של אחה"צ, ומיד יש מוסיקה והחבר'ה פוצחים בריקודים. הזוי?... מה פתאום. שפוי! כיף! האופוריה המסוכנת עכשיו בעיצומה.

לפנינו עוד כ-25 קילומטרים עד כביש 40, אבל עד כה התנועה היתה מהירה ללא אתגרים ועיכובים מיוחדים. אני זחוח ואופטימי. לפי החישובים נגיע לחניון הלילה באר אשלים הסמוך למשאבות של מקורות ממש על גבול שעות האור... האמנם?....

על האופוריה וזחיחות הדעת הזו נשלם, ובגדול. קצת אחרי קיר הצעקות, משנה נחל עשוש את פרצופו. אני זוכר אותו קל יחסית לתנועה, בסופה המשופרת שלא מתרגשת מקצת בולדרים. אבל מסתבר שבחורף האחרון זרם כאן שיטפון עוצמתי, שסחף וחירב את התוואי, ותוך דקות אנו נתקלים במכשולי סלעים שמחייבים הכוונה זהירה ומאטים אותנו. אבל אני נחוש להמשיך לרדוף אחרי השמש ולא לוותר - ואנחנו עוברים וממשיכים. נוסעים לא יותר ממאות מטרים ספורים ושוב מכשול של סלעים ובולדרים, הפעם ארוך ומסובך מקודמו. שוב הכוונה זהירה ותנועה איטית ושוב אנו בתנועה, וחוזר חלילה. רק השמש טסה מערבה ומתפוגגת במהירות מתריסה. האור נמוג, הצללים מתארכים, סוללות מכשירי הקשר התרוקנו מזמן, קליטה סלולרית אין מין הסתם ואין לי תקשורת עם הקבוצה. קשה לראות היכן להניח גלגלים ואני מתחיל לחשוש. עמוק בתוך המעבר הטכני המי יודע כמה, אכזרי, איטי ומורכב עוד יותר, כזה שכבר מחייב תמרונים הדוקים, טיפוס בדילוגים קצרים וכמה רוורסים, כזה שגם ג'יפים רציניים יזחלו בו בזהירות בהילוך ראשון LOW, והעברת שיירת הסובארואים בו ללא פגע נמשכת נצח, כבר חושך מוחלט בחוץ.

להערכתי הגסה נותרו עוד 17 ק"מ ארוכים עד לכביש. זמן לעצור ולחשוב מה הלאה. האם להמשיך להתעקש כמו חמור-גרם?... או להיכנע לפני שיתחילו הבלת"מים של נהיגת שטח לילית כפויה – הנהגים/ות כבר עייפים ולא מרוכזים ולא רואים לאן לנסוע, הם יפספסו איזו אבן חדה נסתרת, צמיגים ייקרעו וגחונות יתרטשו על הסלעים. אבל החמור העקשן לא מוותר. השביל לפניי נדמה לרגע כנוח ומהודק ואני מגביר קצב במעט לכמה שניות ומיד נפתח פער בשיירה ומלבד ה-XV הלבנה של פרד ואתי שנצמדים אלי בעקשנות, אין זכר לשאר השיירה, בקושי רואה קדימה את השביל שלפניי. היכן שהיה אמור להיות עיקול שמאלה, אין שום סימון. רק מקבצי בולדרים גדולים, בלתי עבירים בעליל. בניגוד לדעתה המלומדת של תוכנת הניווט, השביל מושך דווקא ימינה ומתחיל להרגיש מוזר. מעברים צפופים בין שיחים שמציירים פסים דקיקים על שכבת האבק המכסה את הפורסטר. משהו לא בסדר כאן. מבט חטוף נוסף בעמוד-ענן מלמד שהוא לא טועה ושתחושתי הלא נוחה מוצדקת לחלוטין - פאק! איזו פדיחה... אני כבר לא נע על השביל, אלא כ-300 מטרים צפונית מערבית ממנו, מתקדם בר-בשטח בתוואי בתולי משובש זרוע חריצים עמוקים וטרשים חדים, על קוליסים וירטואליים לחלוטין שכנראה רק מוחי המותש דמיין את קיומם. היום נבצר מבינתי כיצד הפורסטר הגיבור צלח אותם כלאחר יד בלי להתגרד ולהיתקע.

היי טמבל, עצור! עצור כאן עכשיו, תתאפס על עצמך ותחשוב בבהירות!... טעית, פספסת. בגחמה של ייאוש שברתי חזק שמאלה כדי לחפש אחר השביל שברח ממני, ג'עג'עתי כעיוור כמה עשרות מטרים אבל לאסוני נוכחתי שאין שם שום שביל אלא מצוק סלע כביר שמזדקר מולי בהתרסה... זהו. עד כאן. אני מודה בתבוסתי ואנו חוזרים על עקבותינו אל הקבוצה שבינתים עצרה במקומה על השביל המסומן.

ההחלטה נפלה. מסיבות של בטיחות נטו ורצון להימנע ממאבק סיזיפי אל תוך הלילה שיעלה לנו בצמיגים קרועים לרוב ואולי גם בנזקים מכניים משביתים שיהרסו לכולם את המסע, אני מחליט שנעשה כאן את הלילה. סידרנו את כלי הרכב בשורה, אוהלים מוקמים חיש קל, האנשים מתארגנים לארוחת ערב מאוחרת ולינה. אייל, שאין לי מושג מאיפה נותרה לו אנרגיה והוא עירני ונמרץ, מתכוון לטפס על אחד הפיסטינים שמסביב כדי לחפש קליטה - אני נותן לו את מספר הטלפון של עופר כדי שיבקש ממנו ליצור קשר עם הפקח הרלוונטי ויעדכן אותו שאיבדנו את השביל, אנחנו תקועים אי שם בנחל ללא קליטה ויכולת להמשיך לכן נישאר עד לאור ראשון, אז נראה לאן אנחנו נוסעים ונצא החוצה לכביש 40. וכמובן שגם יבטיח לפקח שנשאיר את המקום נקי כפי שהיה....

להפתעתי הקבוצה לא רק שמקבלת את הבשורה בהבנה אלא גם בהקלה ואפילו בחיוכים. מחמיאים לי על שיקול הדעת, האחריות והדאגה לשלומם ולשלמות כלי רכבם. אני משוכנע שהם יודעים שפישלתי ורק מעוניינים להקל עלי את המועקה.... אבל אין מה להתייסר. אני שלם עם ההחלטה וזהו. פורס את המחצלת, מניח מזרון ומבטיח שאני נח רק קצת, רק כמה דקות, ותיכף אצטרף לכולם ונפצח בעוד ערב שמח של שתייה וצחוקים שיפיג את הבאסה הלא מתוכננת. אפילו בקבוק בירה אני פותח, כדי לשכנע את עצמי ואותם שעוד מעט קט אני קם... הספקתי לסחוב ממנו לגימה אחת וזה פחות או יותר הזיכרון האחרון שלי מהלילה המוטרף הזה, כי צנחתי מותש, מרוקן מכל בדל אנרגיה, ונרדמתי מיד....

היום החמישי – היי דרומה לאילת

אפס-שש-אפס-אפס. בוקר טוב נחל עשוש! האויר צונן, אני מכורבל בשמיכה שיד נעלמה פרשה מעלי. אור השמש הרך העולה ממזרח שוטף את הנחל הקשוח באלף גווני חום וצהוב. השמיים עוד תכולים-עמוקים, עוד לא חם. מסביבי כבר מקפלים ציוד, על הגזיות רותח קפה שחור ראשון של בוקר, שהוא תמיד הכי ריחני והכי טעים מכל כוסות הקפה שעוד נלגום במשך היום. שנת הלילה מילאה את המצברים והעלתה מחדש את מפלס המוטיבציה. מתחילים להתגלגל ומיד אני מזהה היכן טעיתי אתמול בלילה. הפנייה שמאלה חסומה בבולדרים מפוזרים שנסחפו בשיטפון, אבל באפילת הלילה לא זיהיתי את המרווח ביניהם שמאפשר לכולנו להידחק ולעבור. עמוד ענן מסכים שאנחנו על השביל הנכון, והנה אחרי מאתיים מטרים, סופסוף הסימון השחור המיוחל. ושוב מעברי הבולדרים הטכניים הצפופים, אלא שהאנשים מגובשים ופועלים כמכונה משומנת, בטוחים בעצמם, משוחררים מדאגה, מתמרנים בדייקנות מיומנת שנצברה בארבעה ימים אינטנסיביים של נהיגת שטח תובענית, מזיזים אבנים, מכוונים זה את זה ומתקדמים לבטח. צמיג מתפנצ'ר באאוטבק הגיבורה, אבל החלפת הגלגל נמשכת לא יותר מכמה דקות קצרצרות והשיירה ממשיכה לחתור קדימה. שלוש שעות אחר כך, עומדים צמיגינו המעונים על אספלט מבטחים חלק ומפולס. קל לדמיין את אנחת הרווחה שנשמעת מקרביהן המכניים של שש-עשרה סובארו גיבורות שלא נכנעו ויכלו לאתגר.

הסתיימו 17 הקילומטרים של מאבק בנחל עשוש ואנו על כביש 40, בואכה המשאבות בפארן, ממתינים לעדי אלפסי מסמלת שחוברת אלינו ביחד עם חי, מאור ורלי, בגרנד צ'רוקי שחור ומצוחצח, ניגוד סוריאליסטי משווע לחבורת הסובארואים המכוסה בצהוב-מדברי מאובק, כדי לעשות איתנו "קצת שטח" בדרכם לחופשת סופ"ש מפנקת באילת. גם הקליטה חזרה ועופר מעדכן שנשכח מהמסלול המתוכנן להיום – חיל האוויר החליט שזה בדיוק הזמן לפזר את ביצי המצררים הקטלניות ברחבי הנחלים הגדולים, בליווי תזמורת טנקים משיזפון שיורקת פגזים לכל עבר. גם את שיירת חוצה-ישראל השנייה של נמרוד הוא חדל וגירש החוצה מהשטח... נמשיך מכאן לחילוץ העצמות במסלול רגלי אתגרי בקניון עדה, ובינתים אאלתר לנו במהירות מסלול חלופי. כזה שיתחשב בזמן הרב שירד לטמיון, וידלג על כביש 40 וכביש 12 בין אטרקציות שטח נבחרות שיימלאו בתוכן את היום האחרון למסע, עד אילת.

המסלול הרגלי בקניון עדה מרהיב עין ומותח שרירים כמו תמיד. השתחלות בחריצים צרים בין מצוקי סלע כבירים, טיפוס בסולמות אנכיים, עקב בצד אגודל בעליה תלולה ודרדרתית עד לפסגת קו הרכס ותצפית עוצרת נשימה על נחל פארן. החום ממש נורא, אבל זה שווה את המאמץ! עד שכולם יורדים, כבר צהריים. נאכל משהו חפוז ונצא לדרך. עצירה קצרה לגלידה בנאות סמדר והתחנה הבאה היא חולות כסוי – דיונות חול גירני נישאות, צהובות ורכות-חמוקיים, פלא טבע ייחודי ומרהיב בלב הנוף הטרשי הקשוח, שם כולם יטפסו בצהלות עד לפסגת הדיונה הבוהקת ויתגלגלו להנאתם במדרון. משם, על כביש 12 למרפסת הצמודה לגדר הגבול, תצפית על בקעת הירח ועל שרידי בסיס חיל האויר עציון הפרוש מתחתינו, להזכיר את מבצע עובדה של סוף מלחמת העצמאות שנכנס כאן לשטח מצרים ולשמוע על הפיגוע הרצחני בכביש 12 שאירע ממש כאן לפני תשע שנים בדיוק, ב-18 לאוגוסט 2011 ועל השלכותיו משני צידי הגבול.

כמעט סיימנו, אבל מנת השטח מרהיבת העין עוד לא הסתיימה – "דרך יאיר" המתפתלת בעליות ומורדות כרכבת הרים מדברית הגולשת בינות למצוקי הגרניט של הרי אילת בואכה רחבת התצפית אל הקניון העמוק והדרמטי של נחל נטפים, היא אחד מקטעי השביל המהנים והיפים שיש לקצה השפיץ הדרומי של מדינת ישראל להציע. לפתע אבי זוהר ניגש אלי, כולו נרגש, דמעות בעיניו. ואז אנו זוכים לשמוע מפיו למה בדיוק הוא מתרגש – לפני כמעט 60 שנה, אי שם ב-1961, כסמ"פ צעיר בחיל ההנדסה, הוא וחייליו פרצו וסללו את הדרך הזו ממש במו ידיהם, במכושים ובמטעני דינמיט, במשך חמישה חודשים מייגעים... מאז לא הזדמן לו לבקר כאן ואני חושב לעצמי שהתגלגלה לידי זכות גדולה להביא אותו לכאן, לסגירת מעגל מרגשת שכזו. מכאן עוד כברת דרך קצרה – קטע השטח האחרון וסיום המסע – שיירת הסובארו מתגלגלת בנחת בנחל שלמה שבינות להרי הגרניט הכהים והאדירים, המוביל אותנו לחוף ים-סוף הכחול-עמוק, מדרום לנמל אילת, לתמונה משותפת אחרונה. תם ונשלם מסע סובארו חוצה ישראל אוגוסט 2020!

סוף דבר

ישראל ארץ קטנה עם שפם, חצי סיכה על מפת העולם. אבל מסע השטח החוצה אותה לאורכה הוא אתגר אכזרי שמצד אחד ששתי אליו, אבל מצד שני העביר בי חששות והטיל עלי מורא. בוודאי בעונת השנה הקשוחה והתובענית ביותר – שיא הקיץ. עומסי החום המטורללים של אוגוסט באיזורים הלוהטים ביותר בישראל הציבו מבחן של ממש לאנשים ולכלי הרכב, על אחת כמה וכמה למכוניות שבהגדרתן אינן רכבי שטח גיבורים, קשוחים ומסוקסים.

אבל ה-XV/פורסטר/אאוטבק עמדו בזה בכבוד גדול. תזכורת – לא כל המכוניות בקבוצה הן חדשות מהניילון. חלקן כבר בנות מספר שנים וגמעו אי אילו קילומטראז'ים משני צידי גבול שש הספרות... והן לא נכנעו. סוג של פלא הנדסי/מכני. "רשימת האבדות" הכוללת שלנו מפתיעה בדלילותה וכוללת כמה שריטות מענפי שיחים, כמה קליפסים שבורים מפלסטיק שעלותם שקלים אחדים ולא יותר. בניגוד לתחזיותיי הפסימיות, שני צמיגים בלבד נקרעו! (ועוד שני פנצ'רים פשוטים, משהו שהגיע בכלל מהכביש עוד לפני המסע...), שני מוטות מייצבים אחוריים שתושבותיהם התרופפו ודרשו לאחר מכן חיזוק והידוק בלבד, מדחס מזגן ישן אחד שנכנע ומצבר אחד בן יותר משלוש שנים (!!!) שלקראת סוף היום הרביעי החל להזיע אבל המשיך לתפקד כמו גדול והמתין בסבלנות להחלפה באילת לאחר תום המסע. זה הכל!... שום שבר/כשל מכני. שום התחממות. כשאני משווה לרשימת התקלות, התקיעות, המכלולים השבורים, ההתחממויות, המנועים השפוכים, הגירים והטרנספרים המנופצים, המתלים התלושים ושאר אירועים "סטנדרטיים" שלא מפתיעים אף אחד במסעות ארוכים במזג אויר כזה, חבורת הסובארו סיימה את המסע הזה בהצלחה יוצאת דופן ובמינימום נזקים. מינורי עד זניח ממש.

אבל היי, אלה רק מכונות. פח ופלסטיק. כמו שאומרים בשריון – "האדם הוא הפלדה" - מאחורי כל זה יש אנשים. כבר בשיחת הזום הראשונה אמרתי שמסע חוצה ישראל הוא מסע קשה. פיזית ומנטלית, אבל הוא מגבש ומחבר אנשים זה לזה. זה מסע שמגיעים אליו זרים גמורים, ויוצאים ממנו עם חברים חדשים. זה למה המסעות הללו הם להיט ומתמלאים עד אפס מקום שבועות לפני היציאה לדרך.

האתגרים שמסע כזה מציב, מוציאים מהאנשים את מיטבם – עזרה הדדית, הומור, סבלנות, אורך רוח, כוח רצון. את כל אלה, בנוסף לנהיגה מצויינת ואחראית ומיעוט התקלות, הקבוצה המצויינת הזו הקרינה לכל עבר. הקלה עלי והפכה עבורי את משימת ההובלה לכיפית וחופשיה מדאגות (עד כמה שאפשר). כמו שכתבתי קודם – הייתם הכי טובים, הכי חזקים. קבוצה של אלופות ואלופים. על כך תודה ענקית לכולכם - ואין לי ספק שהקבוצה הזו תמשיך קדימה כבר בקרוב, בטיולים נוספים.

תמונות של רועי שלטי

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן