יומן מסע חוצה ישראל לרכבי הילוך כוח - חנוכה 2020

עולם ה-4X4 מתחלק לכל מיני קטגוריות. יש כאלה שמתמקדים בשעשועי עבירות ובכלי רכב ייעודיים שיודעים רק לטפס על סלעים' או רק לטוס בדיונות' או רק לחצות ביצות. יש חובבי פיקניקים שמסתפקים בקרוסאובר מפונפן כדי לנוע על שבילים ולעשות מנגל בטבע - ויש את אוהבי המסעות הארוכים, Overlanding/Expedition בלעז, אלה שבונים ומכינים את הרכב לשהייה ארוכה בשטח. יש כמה כאלה בישראל וזה קצת מפתיע, כי כמה ארוך יכול להיות מסע שטח בישראל?... המדינה הזו, כולה "חצי סיכה על מפת העולם" (קרדיט לקורין אלאל), וזה גורם לנו להיות זחוחים. חוצה ישראל? נו שויין. כולה חמישה ימים. ניקח שק"ש אוהל וצידנית. קטן עלינו.

אז מסתבר שלא. רכבי ה-4X4 של רובנו כאן בישראל, לא בנויים ל-Expedition אמיתי. אלה מכוניות דו-שימושיות. כאלה שנוסעות לעבודה באמצ"ש, ומטיילות בסופ"ש כמה עשרות ק"מ אחת לחודש בערך. המרחקים בישראל קטנים יחסית, ורובנו, גם טיילים מוטוריים מושבעים, לא ערוכים לשהיה ארוכה בשטח. אבל חוצה ישראל הוא חתיכת מסע. "רק" חמישה ימים אינטנסיביים, ק"מ יומי תלת-ספרתי, קשיי עבירות, מכשולים ואתגרים טכניים ומנטליים, מכלולים שמתעייפים ונכנעים, לחץ זמן והרבה בלת"מים. מסע שבו צריך לכסות את המנה היומית המתוכננת, אחרת יצטבר פיגור שיחייב נסיעה בחשיכה (לא מומלץ ואפילו מסוכן) לקצר מרחקים על כביש ו/או לוותר על אטרקציות וזה חבל.

מסע של חמישה ימים רצופים מחייב לערוך אותו בחופשות חול-המועד של סוכות ופסח, כאשר אפשר לקחת ילדים לטיולים ולחופשות. סוכות ופסח נהנים גם ממזג אויר סלחני יחסית של עונות-המעבר – הסתיו והאביב, אבל השנה, הקורונה הפכה הכל על פיו. אחרי חודשים בבית, חובבי השטח הישראלים היו מוכרחים לצאת החוצה ולטייל, על כן כל מסעות ה"חוצה" למיניהם – חוצה ישראל וחוצה נגב, שהיו אמורים לצאת בפסח, נדחו ועברו קדימה לאוגוסט. היה חם באוגוסט. חם מאוד, אבל המשתתפים האמיצים והמכוניות הגיבורות עמדו בזה בגבורה. עברו חודשיים, החוצים של סוכות כבר פורסמו והתמלאו, אבל לקורונה ולממשלת ישראל היו תוכניות אחרות ושוב סגר שביטל את טיולי החגים ודחה את ה"חוצים" קדימה לסוף לוח השנה – תאריך היעד היה הפעם חופשת חנוכה. אמצע דצמבר, מסע חוצה ישראל חורפי.

לחורף ישראלי יש יתרונות וחסרונות. אם נתחיל במה שטוב – וזה לא מעט – החורף הוא העונה היפה ביותר: הצפון רטוב ושופע מים. נופים שמזכירים את אירופה. בדרום הקרוב, אסם התבואה של ישראל מתכסה מעטה ירוק רענן ומרהיב. בדרום הרחוק, המדבר לובש חג – ניגודי צבעים עוצרי נשימה בין האפור של השמיים המעוננים בכבדות לבין צהוב וחום של ההרים והמצוקים. ואם ירד גשם – קילומטרים של שלוליות באמצע המדבר, זה משהו שהעין לא שבעה ממנו.

אבל לחורף יש גם צדדים פחות נחמדים:

1. שעות אור מועטות. בחמש כבר לילה, משהו שמלחיץ להשכים קום כשבחוץ עדיין חשוך וקר ולסיים את מנת הקילומטרים המתוכננת מוקדם יחסית כדי לא להיקלע לנהיגת שטח בחשיכה, עניין שמזמין צרות צרורות.

2. קור. זה לא סיביר, אבל חניוני לילה בצפון הארץ ובמדבר עשויים להיות קרים מאוד, בעיקר בשעות שלפנות בוקר. כשקר אמנם לא מזיעים, אבל לאחר יומיים-שלושה רוצים להתקלח.... מצד שני מאוד לא נעים להתקלח בחוץ במים קרים, מה שמביא את רוב המשתתפים לוותר על מקלחת למשך כל הטיול... אאוץ'.

3. גשמים. אני שונא גשם. נהיגת שטח בגשם אינה תענוג גדול, הדרכים הופכות חלקלקות והגשם מביא עימו את האויב האכזרי מכולם – בוץ. איזורים שידועים כמלכודות בוץ נוראות כמו עמק בית נטופה ועמק יזרעאל או סתם שבילי שדות באיזורי לכיש והנגב הצפוני, עלולים לתקוע את השיירה למשך שעות, לדרוש מבצעי חילוץ מתישים ולשבש את הטיול כולו.

4. שטפונות והצפות. גשמי זעף באיזורי מדבר יהודה והנגב, מביאים עימם שטפונות. כאן מדובר כבר בסכנת נפשות של ממש שאסור לזלזל בה ומוטב לא לקרוא עליה תיגר.

5. אחרונה-ולא-חביבה – הקורונה אינעל-אחותה, ימח שמה וזכרה, שמביאה עלינו הנפצות מוזרות חדשות לבקרים מצד הממשלה המטורללת שלנו. עד לרגע האחרון ממש, אימת הסגר השלישי ריחפה מעל לראשנו, לא היינו בטוחים שהמסע בכלל ייצא לדרכו. כמה מהנרשמים אפילו קיבלו רגליים קרות וביטלו. בנוסף – הכרזת העיר אילת כ"אי ירוק" שהכניסה אליה מותנה בביצוע בדיקת קורונה עד 72 שעות לפני ההגעה לעיר, מונעת בעצם את כניסתנו לאילת, הן לצורך סיום הטיול והן על מנת להירגע ולנוח למשך לילה בחדר נקי עם מקלחת חמה לפני הנהיגה הארוכה בחזרה צפונה, הביתה....

בקיצור, כאב ראש גדול ולא פשוט. אבל החוויה היא אדירה ורבים מוכנים להתפשר על קטנות כגון אלה על מנת לצאת להרפתקאה. בניגוד לחוצה הקודם אותו הובלתי שהיה על טהרת רכבי סובארו (לסיכום מסע חוצה ישראל לרכבי סובארו - הקליקו כאן), החוצה הפעם פתוח לכל רכב בתנאי שיש לו הילוך כוח. הפעם המסלול כולל יותר אתגרי עבירות, שמחייבים הילוך כוח LOW, מרווח גחון וביצועי שטח שמעבר ליכולתם של ג'יפונים. בנוסף, לא כל הכלים המשתתפים הם חדשים ו/או חדישים, מה שמגדיל את הסבירות לתקלות או שבירות שיחייבו אותנו להיערך בהתאם.

ברוח הקורונה, מפגש ההכנה התקיים בזום. כבר שנה שאנחנו חיים ככה, הילדים "לומדים" ככה (אוי ללימוד הזה), זה כבר לא מוזר. ערכנו היכרות ובמשך שעתיים נאמתי לחבורה הוירטואלית מול הלפטופ, הסברתי על אופי המסע, על קשייו ועל החוויות והגיבוש החברתי שיחוו, על מזג האויר הצפוי, מה להביא, אוכל, מים, המלצתי להכניס את המכוניות למוסך לבדיקה כללית מעמיקה ולתקן ללא דיחוי כל תקלה מכנית ו/או חשמלית שימצאו ולו הקטנה ביותר. המלצתי וייעצתי על אבזרים שיקלו וינעימו את המסע, החל מתיקי גג ומקלחות שדה ועד התקנת הגבהות ומיגונים למי שתכנן לעשות זאת וצמיגי שטח/חצי-חצי/AT למי שממילא עומד לפני החלפת צמיגים.

כמות העצות, האזהרות, המידע והדגשים למסע יכלו למלא כמה ימים של נאומים ללא הפסקה, הגרון כבר כאב מרוב דיבור וחפירה, השעון רץ והיה מאוחר, לכן ביקשתי מכולם לבצע את כל שביקשתי, איחלתי לילה טוב ובשקט שהשתרר בחדר לפתע, התחלתי לחשוב איך להתחיל את ההכנות ואת הג'יפ למסע – ויש מה להכין. הג'יפ שלי ישן ושבע מעללים - מבחינת הסבירות לתקלות הוא המועמד הראשון להתגלות כ"הילד הבעייתי" של הקבוצה. אחרי שעברתי עליו בורג-בורג, רשמתי לי שהצמיגים כבר לקראת סוף דרכם אבל ישרדו טיול נוסף, החלפתי שני בולמי זעזועים, קפצתי למוסך של מוחמד ביפו, שייתן עליו מבט נוסף. והוא מצא צלב ישן בציריה שמאלית קדמית שהסיכות שלו חלודות – אין ויכוח, להחליף מיד. אחר כך קפצתי לבדוק כמה לוקיישנים שבהם ניתן להקים מאהל מתחת לקורת גג כלשהי למקרה של אירוע גשם שוטף לקראת חניון הלילה – מצאתי נקודה מצויינת מתחת לכביש 6 ליד רגבים, עבור הלילה הראשון. מה יהיה בלילות הבאים? אלוהים גדול. נסתדר.

קבענו להיפגש ב-07:00 בתחנת הדלק של "גן הצפון" שעל כביש 99 הסמוך לקרית שמונה, כשכולם מתודלקים ומצוידים במצב רוח טוב. שעה מוקדמת שחייבה חלק מהאנשים שמתגוררים רחוק בדרום, לצאת לדרך יום קודם ולישון בסביבה.

היום הראשון: שיפולי רמת הגולן, הירדן ההררי, רמת סירין, עמק יזרעאל, יער השופט

אני לא אוהב לנסוע לבד. תמיד צריך מישהו שייתן יד לעזרה ואוזן קשבת לחפירות שלי, אולי גם לנהוג אם אתעייף, לצלם, לבשל קפה וסתם שיהיה עם מי לדבר ולחלוק איתו חוויות וחששות ולשמוע עצה במהלך המסע. בת-הזוג, חבר, מישהו מהילדים הגדולים, אולי אבא שלי (אלוף-שטח מיתולוגי שמה שהוא שכח מזמן, אני כבר לעולם לא אלמד). אבל לכולם לא התאפשר מסיבות שונות. את המצב הציל דודו ירדני, ג'יפאי ותיק, בוגר מסעות גרוטראלי, איש שטח שלא נבהל מקור, בוץ, תקיעות או סתם היעדר מקלחת... הוא יהיה לי פרטנר טוב בטיול הזה.

הסופה החבוטה הנאמנה עמוסה עד התקרה בציוד – ארגז חילוצים, ארגז כלים, מוט גרירה, חלפים קריטיים, ג'ריקנים למים ולדלק, מזרנים, אוהל, שישיות מים, צידניות מלאות כל טוב, המתלים כמעט סגורים מהמשקל.... אבל זה לא מפריע לה לדהור צפונה בזעם-פיסטונים בשעת לפנות בוקר קפואה ופרועה לחלוטין. ג'יפ הסופה הישן הזה, בן 26 עם מעל 400 אלפי ק"מ קשים במותניו, כל-כולו נשמה מוטורית ואופי ברזלי מסוקס ומחוספס מהסוג שאפשר למצוא רק בג'יפים ישנים כמותו, הוא פשוט אוהב לטייל - ולתחושתי הוא מתרגש כמו ילד מכל מסע ארוך כמעט כמוני.... ולכן, למרות המשקל העצום שהעמסתי עליו, לשנייה נדמה לי שהוא נוסע יותר טוב מבדרך כלל.

הקבוצה מתאספת לאט לאט. חלק מהמשתתפים מוכרים לי מהדרכות הנהיגה שעברו אצלי. יש לנו כאן את רוזט ואהרון בג'ימני הלבן, את ויוי ודורון בג'ימני האפור, את החבורה השמחה מעכו בלנדקרוזר הלבן, את "צוות הטנקיסטים" הנמרץ בג'ימני הישן, את מוריס ודקלה ברקסטון לבן עמוס בילדים עם "מגדל בבל" של ציוד על הגג, איריס ודוד והבת ירדן בלנדקרוזר כסוף, יובל ואשתו גילי בצ'רוקי טריילהוק, דורון ושרה ברקסטון חדש ועלוש ואשתו בגרנד צ'רוקי, עם בנו והמשפחה ברנגלר מפלצתי. חבורה גדולה, צבעונית ושמחה.

הקבוצה הזו מצויינת. ללא ספק. עוד לא התחלנו והם כבר עורכים את ההיכרות ביניהם, מריצים דאחקות, שוברים קרח. מעכשיו הם יבלו ביחד חמישה ימים אינטנסיביים - חוצה ישראל הוא מסע מגבש שפותח לבבות ויוצר חברויות. תדריך ראשוני, לגבי המסע בכלל והיום הראשון בפרט. דגל אתר השטח נכנס למיתקון החדש שלו בזנב הסופה, חלוקת מכשירי הקשר, קביעת סדר תנועה, ואנו יוצאים לדרכנו על כביש 99 מזרחה, לכיוון הבניאס, שם יורדים לציר כבוש ומתחילים לרדת דרומה לאורך שיפולי רמת הגולן. משמאלנו – תל פאח'ר, מוצב סורי ישן, שעליו ומסביבו התקיים הקרב הקשה של גדוד 12 מחטיבת גולני במלחמת ששת הימים ומימין – מוצב תל עזזיאת. ממשיכים דרומה ומערבה בפיתולים אל עבר גבעת האם, ושוב שמאלה ודרומה לכיוון כפר סאלד. רמת הגולן מרהיבת עין עכשיו – רובנו מטיילים כאן בקיץ הלוהט, המיוזע, הקוצני והמאובק, מחפשים רק טבילות במים קרירים ומדלגים ממעיין לבריכה, אבל היופי האמיתי של הגולן הוא בחורף – ירוק רענן ומסנוור, מים ובוץ בכל פינה... חוץ לארץ זה כאן! חולפים על פני קיבוץ שמיר, גבעת ירדינון וקיבוץ להבות הבשן, חוצים את כביש 959 לעבר עין מימון – פינת חמד שנכבשה תחת כמויות בלתי נתפסות של גללי בקר... חוצים את נחל פרש ונחל חמדל ויורדים בציר משובש לעבר עין-נוטרה (עין א-תינה) לארוחת בוקר מאוחרת ופינג'ן קפה... גלונים של קפה שחור מבושל, לנצח יהיו בראש רשימת אבות המזון שלי במסעות כאלה.

תקלה ראשונה בטיול: הגגון העמוס שעל גג הלנדקרוזר הלבן של דוד מתנתק מתושבותיו. החבר'ה פוצחים באילתור תיקון מהיר עם רצועת ראצ'ט ויפגשו אותנו בהמשך. אחרי קטע כביש קצר דרך גשר ש"ן (גשר הפקק), אנו פונים שמאלה בצומת גדות ויורדים לגשר בנות יעקב, שם נכנסים לציר הירדן ההררי ויורדים בפיתולים לחציית גשר כפר הנשיא שעל הירדן הגועש, ומטפסים ממנו שוב לשיפולי הרמה, בואכה כביש 888, שם חובר אלינו דוד עם הגגון המשופצר מחדש.

מכאן קטע כביש - יורדים לצומת בית ציידה, ימינה בצומת יהודיה לכביש 92 דרומה לאורך הכינרת, בצמח שמאלה לכביש 90 וליד מנחמיה נכנסים שוב לשטח. טיפוס לרמות סירין, לתצפית על בקעת יבנאל והפסקת קפה ליד "החללית" במצפה אלות. הזמן דוחק, ועל כן אנו יוצאים מהשטח ליד שרונה, עוברים את כפר-כמא וכפר תבור, ונכנסים בצומת תבור, למרגלות הר-תבור ואום אל-גאנם, שוב לשבילי השדות - הפעם לחציית בקעת כסולות ועמק יזרעאל. צירי השדות הללו ידועים כמלכודת בוץ מרושעת במיוחד לאחר כמה ימי גשם, אבל מזלנו משחק לנו והם יבשים ומאפשרים תנועה מהירה. חלפנו על פני דברת, אחוזת ברק, תל-עדשים וכפר-גדעון, חצינו את כביש 60 מול מזרע ונכנסנו לשטח שוב ליד תל יפאר (גבעת הג'מוסים) לאורך מסילת רכבת העמק, נחל מזרע ונחל קישון. כשהגענו לכביש 66, כבר שקעה השמש ואת הקילומטרים האחרונים של היום כבר עשינו בחשיכה מוחלטת. היישר לחניון נחל גחר ביער השופט, שם נבלה את הלילה ונתנחם שלפחות לא צפוי גשם...

חניון נחל גחר חבוי בלב היער, עם שפע חיות בר שמייללות מסביב... זה לא מפריע לנו להתמקם בנוחות, להקים אוהלים, להדליק נר רביעי של חנוכה ולזלול סופגניות... עד שכל מכשירי הקשר סיימו להיטען, נותרתי האחרון שעדיין ער, כאשר מסביבי כולם נוחרים במרץ.... לילה טוב!

היום השני: רמות מנשה, הר חורשן, כביש 6, יער בן שמן, נחל ענבה, לטרון, יער אשתאול, יער המלאכים

בוקר היום השני מפגיש את הקבוצה עם שגרה קשוחה שתישמר לאורך כל הטיול: השכמה ב-06:00 בבוקר... לא נורא לכשעצמו, אלא שחורף עכשיו, ובשש בבוקר עדיין חשוך בחוץ והגוף ממאן להתעורר ולצאת מהאוהל החמים לאויר הקפוא שבחוץ.... אבל אני לא מוותר להם. השכמה בשש, תחילת תנועה בשבע, אחרי קפה וארוחת בוקר קלה... תנועה זריזה במעלה כביש עין השופט המפותל ואנו נכנסים לשטח ליד עין דמומית ונעים בציר המשובש והטרשי לאורך נחל שלף, פה ושם צולחים מעברי בוץ דביקים, עוברים בעין מחוללים וחוצים מתחת לכביש 6 לכיוון שמורת הר חורשן. שם מטפסים לנ.ג. 186 לתצפית מראש הנ.ג. הידוע גם בשם "גבעת הבקתה" (ע"ש בקתת קורות העץ שהוקמה על ידי צעירי קיבוץ רמות מנשה על פסגתו לפני שנים רבות. הבקתה נשרפה מזמן, אבל השם נשאר).

לאחר התצפית, יורדים בציר סלעי משובש לא פחות לעבר נחל דליה, ויוצאים בבת שלמה לקטע קישור על כביש 6 שיוביל אותנו עד למחלף בן שמן.

חציית יער בן שמן ותנועה בצירים היותר יפים והפחות מטוילים של האיזור הפופולרי הזה במרכז הארץ, לכיוון חרבת גמזו ונחל ענבה.

ליד חרבת רגב, קטע עבירות קצר – מעלה טרשי רצוף בולדרים והצלבות, ותקלה מכנית ראשונה לטיול שלנו – מוריס ברקסטון העמוס לעייפה, לא מצליח לטפס. הגלגלים הקדמיים לא מקבלים כוח, מה שמוביל אותי לחשוד מיד בציר היציאה הקדמי בתיבת ההעברה (טרנספר) שנגזר – תקלה כרונית נפוצה ברקסטונים מדגמי 2016-2017. מוריס ודקלה שמתגוררים במודיעין הסמוכה, מקבלים החלטה – הרכב יכול להיחלץ בכוחות עצמו, נוסע כרגיל בהנעה אחורית, והם פורשים מהטיול היישר הביתה ומשם למוסך, שם הדיאגנוזה שלי תתברר כמדוייקת – הציר נגזר. תיבת ההעברה תשופץ והם יחזרו אלינו מחר.

את ארוחת הצהריים ערכנו בצל עצי זית יפים בנחל ענבה, שם עלוש ואשתו החלו לשוטט בין שיחי הצבר ולקטוף צרורות של אספרגוס-בר - כחובב אספרגוס ידוע, לא יכולתי שלא לטעום ולהתפעל מטעמו הטוב של ירק הבר, ששונה במקצת מהזן המתורבת החביב כל כך על אניני הטעם.... חצינו מתחת לכביש 1 לכיוון לטרון, ומשם, דרך מנזר השתקנים ונוה-שלום, אל יער אשתאול, ירידה ב"סרפנטינות" של "דרך בורמה" ממלחמת העצמאות, ויציאה מאחורי מושב אשתאול אל כביש 44.
השמש השוקעת מוקדם לא הותירה לנו ברירה, אלא לצאת לכיוון חניון הלילה שלנו ביער המלאכים. את פקקי התנועה שמסביב לבית שמש עקפנו, בחושך, ב"דרך הפסלים" ושבילי יער צרעה, ולאחר מכן חזרנו לכביש 38 וממנו דרך בית גוברין וכביש 35, היישר ליער המלאכים, חניון נוח ומסודר – עצי אורן גבוהים ומתחתם רחבה שטוחה עם שולחנות פיקניק וברזיות. הקמנו את האוהלים חיש-קל, רוזט ואהרון (איך הם מצליחים לדחוס כל כך הרבה ציוד לתוך ג'ימני?...) פינקו אותי ואת דודו בפסטה וסלט טריים, אבל לריבונו של עולם היו תכניות אחרות וגשם שוטף החל לרדת, מתחזק מרגע לרגע, מבריח את כולם לתוך האוהלים וכלי הרכב. הגשם ניתך בעוז כחצי שעה, והפסיק כלעומת שבא, מותיר לנו רחבה בוצית וחלקלקה. חנוכיה? סופגניות?.... נדחו למחר. כולם עייפים ומותשים מהיום הארוך וממהרים להירדם.

היום השלישי: לכיש, גבעת גד, נחל אדוריים, יער יתיר, תל ערד, , ציר הגז, נחל חימר, מרפסת עידן

השכמה בשש בבוקר – החבר'ה כבר מתורגלים. תדריך ואנו יוצאים לדרכנו כמעט בזמן שנקבע. צירי חבל לכיש, בינות לגבעות המכוסות כרמים, מזכירים קצת את טוסקנה שבאיטליה. שבילי שדות ישרים וארוכים מאפשרים לנו קצב טוב, אנו עוברים את גבעת גד ואת הסכר על נחל אדוריים, חולפים בפאתי שטחי האימונים של בט"ר חטיבת הצנחנים וחיש מהר על הכביש שלאורך גדר ההפרדה, ממנו דרך סנסנה למיתר, לתדלוק. מכאן, צירי יער מיתר ויער יתיר כבושים היטב ומאפשרים לנו קצב נאה, עם נופי דרום הר-חברון המהממים הנשקפים מעבר לגדר. רעשי חריקה/צפצוף נוראים מכיוון הסרן הקדמי שלי גורמים לי לעצור... התסריט האפוקליפטי של הסרן השבור ממסע חוצה נגב 2017 מבזיק במוחי.... תחושת ההקלה הגיעה מיד - רק אבן חצץ קטנה וסוררת שנתקעה בין הדיסק הימני למגן האבק. חיש-קל אנו בצומת תל-ערד. כמה דקות אחר כך, כל החבורה בתחנת פז ערד – אנחנו טובים בזמנים ולכן אני מרשה לעצמי לשחרר להם שעה וחצי נדיבות מעל ומעבר, להצטיידות בסופר.

כולם שבים בזמן, ואנו יורדים דרומה לכיוון מנחת ערד ונכנסים שוב לשטח. את הירוק הרענן של יומיים וחצי עד כה, מחליפים נופי המדבר הצהבהבים, למרות האובך, הם לא פחות יפים ואולי אפילו יותר – ציר הגז, הר יהל והר כיפון. ומשם לציר שמעל לנחל חימר, עם התצפיות המרהיבות ושני קטעים מעט יותר מאתגרים שלא מספקים את דוד בלנדקרוזר הלבן – הוא רוצה אקשן!!! הוא דורש עבירות!!!... אל דאגה, הוא יקבל מזה מחר.

גלגלינו עומדים על כביש 31 כאשר עדיין אור בחוץ. אפשרויות חניון הלילה המתוכננות נמצאות במרחק דקות ספורות – חניוני צוק תמרור/נחל מורג/נחל יזרח, או חניון לוט בשפך זוהר. אלא שתחזית מזג האויר מנבאת טמפרטורה חד-ספרתית בלילה. רעיון חצוף עולה במוחי – אם "נשקיע קצת" בעוד ארבעים דקות של נהיגה ובכניסה לחניון הלילה בחושך, נמשוך קצת קדימה לאחד החניונים החביבים עלי – מרפסת עידן שבצפון הערבה, לא רחוק מחצבה. שם צפויות 16 מעלות נוחות לחלוטין! הבדל משמעותי באיכות השינה + חסכון של קילומטרים רבים על כביש מחר. כל הקבוצה לחלוטין בעד, ואנו יוצאים לדרכנו הארוכה.

חניון ה"מרפסת" בעידן פופולרי מאוד ולא בכדי, אחד היפים בערבה ובכלל ולכן אנחנו לא לבד כאן. כבר ממוקמות קבוצות נוספות, כולל בפרייבטים. אבל החניון נרחב דיו על מנת שנמצא את הפינה שלנו. אוהלים מוקמים, ארוחות ערב מתחילות להתבשל, והנה מופיעים מוריס ודקלה שחזרו אלינו אחרי יממה של הפסקה! הפעם ללא הילדים – כל הכבוד על הנחישות! מצטרף אלינו גם גיתאי מ"סוויץ' בראש", חבר קרוב ומכונאי-שדה מוכשר, שמלמד מכונאות-רכב לחובבים. גיתאי שוטט להנאתו במדבר במשך שלושה ימים וכעת הגיע להמשיך איתנו עד סוף הטיול (מחר מוקדם בבוקר, תגיע גם אשתו חגית עם הילדים). גיתאי מתנייד בסופה אדומה מפלצתית ומשופרת, עמוסה בכל חלק או כלי עבודה שיעלה על הדעת, והוא בעל ידע טכני ומכני ויכולות תיקון ואילתור מוכחות שמעניקים הרבה בטחון ושקט נפשי לכל מוביל טיול שהוא מצטרף אליו.

הערב לא פוסחים על החנוכיה. גם לא על משהו מתוק וטוב – הסופגניות שנותרו מלפני יומיים כבר קשות לא ראויות למאכל, אבל ריחות מטריפים עולים מכיוון האוהל ושולחן העבודה של רוזט ואהרון – הרבה סופגניות ושאר מטוגנים-מתוקים-משמינים אכלתי בחיי – אף אחד מהם לא יכול להשתוות לספינג' העילאי שרוזט הינדסה לנו כאן, בתנאי שטח... ממתק מרוקאי עדין ומטריף, מדהים ושוב מדהים!!!....

היום הרביעי: מואה, מעלה עשוש, נחל ברק, תלם עשת, באר אשלים

בוקר עולה על חניון עידן. התארגנות זריזה, תדלוק מהיר בחצבה ואנו יוצאים לכביש הערבה, לדילוג זריז אל עבר הכניסה לשטח ל"דרך הבשמים" ליד צופר. במואה, חאן-דרכים מרכזי מימי הנבטים, פונים דרומה ל"ציר המעיינות" – דרך ארוכה שנמתחת מצפון הערבה לדרומה, מקבילה פחות או יותר לכביש 90 ולאורכה כמה מעיינות שרובם חרבים כבר שנים ארוכות, אבל השם נשאר. עוברים את הצומת של נחל עשוש, אבל להבדיל מהחוצה הקודם, בו שיירת הסובארואים פנתה לנחל עשוש (היפה בזכות עצמו), הפעם זה טיול לכלים קצת יותר גיבורים, והיום נתעמת עם אתגר עבירות –מעלה עשוש המפורסם.

לכאורה, כבר אין מה להתרגש ממעלה עשוש. כמו כל מעלה, יש לו תקופות קשות יותר או פחות. למראית עין, הוא מפחיד – תלול למדי, מדרגות הסלע לא גבוהות מדי, אבל הן נוצצות בשמש מרוב שהן חלקלקות. מצד שני – כלים עם הילוך כוח ובקרת משיכה אלקטרונית, שלא לדבר על נעילת דיפרנציאל, אמורים בתיאוריה לא להתקשות יותר מדי. בכל מקרה, עצירה, תדריך בטיחות פרטני והסברים על אופן הטיפול במעלה. נהגים אלי! אנו יוצאים לסקירה רגלית של המעלה עם דגשים על אופן הטיפוס, אזהרות וטיפים. כל הנוסעים יירדו מכלי הרכב ויעלו ברגל – הן לטובת בטיחות והן לצורך תיעוד מצולם של הטיפוס ההירואי... ריקון עוד אוויר מהצמיגים לטובת שיפור האחיזה. אני כמובן אעלה ראשון ואחרי יעלה גיתאי – עבור הסופות הנעולות מעלה עשוש "לא נחשב" לאתגר ובקצה העליון של המעלה אנחנו נסתובב כדי שנוכל להושיט כבל-כננת למתקשים, אם יהיו כאלה.

חגורת בטיחות, הילוך ראשון LOW, נעילה קדמית, צריך?... לא נראה לי, אבל אם יש, אז למה לא?... אני מתחיל לזחול. ששת הפיסטונים מגרגרים בנחת על סל"ד סרק+, משהו כמו 1,000 סל"ד. הג'יפ זוחל על המדרגות עקב בצד אגודל, קוביה-קוביה. מטפס עוד מדרגה ועוד אחת. הצמיגים העתיקים והיבשים כבר לא באמת אוחזים, מחליקים מעט, אבל העשוש באמת לא מאתגר את הג'יפ הזה, שכבר טיפס כאן עשרות אם לא מאות פעמים ואת מה שהוא נסע ברוורס, כל הכלים החדשים יותר בקבוצה הזו גם יחד עוד לא נסעו קדימה.... גם עבור הסופה האדומה של גיתאי, אמנם כבדה ועמוסה יותר משלי, אבל על צמיגים חדשים וגדולים יותר, העשוש לא מהווה יותר מאשר עליה זחוחה על מדרכה. אחרי דקה-שתיים שתי הסופות כבר למעלה, עומדות כשפניהן אל המדרון, שלטי הכננות כבר בשקעים, כבלי כננת בהיכון.

הבא בתור – דורון ברקסטון החדש. למרות צמיגי AT , הגבהה ובקרת משיכה אחרי עדכון-התוכנה המתבקש, הוא מתקשה. הבעיה כאן – זוויות מרכב ומרווח גחון מוגבלים. מדרגות הצד שמתיישבות שוב ושוב על הסלעים ועוצרות אותו. עוד נסיון ועוד אחד, רעשי החבטות של ברזל באבן מצמררים ואני חודל את ההירואיות חסרת התוחלת – חוץ מנזקים לרכב החדש והיקר לא ייצא מזה כלום – גיתאי ואני יורדים ברגל עם כבל הכננת, שייתן את המשיכה הדרושה במטר-וקצת הקריטיים של המדרגה הסוררת. לאחר מכן דורון והרקסטון כבר מתגברים בעצמם על שארית העלייה ומתייצבים למעלה לקול תשואות הצופים.

הגיע תורם של הג'ימנים. גור-הג'יפים היפני הוא עז-סלעים רצינית ביותר. הגלגלים שלו קטנים, גם מרווח הגחון על הנייר אינו מרשים, אבל הפרופורציות ביחס למרכב כולו מחפות על הנתונים היבשים. זויות מרכב ללא תחרות ובעיקר – משקל קליל. צמד הג'ימנים החדשים של אהרון ודורון לא מצויידים בנעילות, מסתמכים על בקרת המשיכה בלבד, הם נדרשים לתת בגז בלי בושה ולהפגין נחישות, על גבול ה"רבאק", הסל"ד עולה, ניתורים וסחרורי גלגל כמעט אלימים, אבל הם מתגברים על העשוש ומתייצבים למעלה עם חיוך גדול! הג'ימני הישן של מלאכי נטול בקרת משיכה, אבל מצויד בנעילה אחורית אמיתית ומתחיל לטפס, די בקלילות, למראית עין. אלא שעם גיר ידני ומנוע קטן וחלש צריך לשמור על סל"ד יעיל ומעט מהירות – זה לא מנוע 4 ליטר של סופה שמושך בקלות גם בסל"ד תלת-ספרתי! המנוע הצנום איבד את שאריות המומנט ופשוט כבה באמצע הטיפוס. אופס... אין למלאכי ברירה אלא להתעלל קצת בקלאץ' ולא להתבייש לתת בגז – עכשיו זה עובד כמו גדול, עוד כמה שניות וגם הוא למעלה.

עכשיו תורו של יובל בצ'רוקי טריילהוק. האוטו נראה קצת כמו קרוסאובר מפונפן, אבל מתחת למראה העירוני המלוקק שלו מתחבא מפרט שטח מכובד – גיר 9 מהירויות עם ראשון קצר, הילוך כוח LOW ביחס 3:1 (קצר וחזק אפילו משל הסופות), מערכת בקרת מצבי שטח עם מצב "סלעים" ייעודי לסיטואציות כאלה, בקרת משיכה יעילה + נעילה אחורית אמיתית, הכל מקורי מהיצרן וביחד עם 271 סוסים בריאים של מנוע V6, מסובב צמיגי AT בקוטר 30 אינץ'. יובל קצת בלחץ תחת רושם השיפוע, מדרגות האבן, הקפיצות וכבלי הכננות הפרוסים ושואל אותי אם יש מעקף. כן, יש מעקף, מעקף יפה דרך נחל עשוש שהוא גם ארוך מאוד.... נצטרך להמתין הרבה זמן עד לחבירה.... ואז דוד מתנדב להעלות את הצ'רוקי השחור עבור יובל. וידוא מהיר שכל מה שצריך לשלב אכן משולב ודוד נותן בגז. זה לא קל, אבל הצ'רוקי מתקדם בנחישות ס"מ אחר ס"מ, מנצח את המדרגות ומתייצב למעלה. נהיגה נחושה ואוטו גיבור!

לשני הדוידים בצמד הלנדקרוזרים הכסוף והלבן אין נעילות, אבל יש בקרת משיכה יעילה, צמיגים ומרווח גחון במידות ראויות ומספיק מומנט בריא של טורבו-דיזל גדול. אבל הלנדקרוזר הכסוף מתקשה משום מה. מחליק על המדרגות. מה נהיה?... בימים כתיקונם, קרוזרים מדלגים מעל מעלה עשוש בלי דרמות מיותרות - אולי אלה צמיגי הכביש? ואולי דוד לא רוקן מהם מספיק אויר?... ואולי הוא קצת מהסס לא נותן מספיק גז ולא שומר על תנופה מספקת?... אולי ואולי, אין לנו זמן לתהיות. הזזנו קצת אבנים, שיפרנו את זוית הגישה למדרגות, והג'אמוס היפני התגבר והתייצב למעלה. דוד השני בלנדקרוזר הלבן, אחרי שכבר טיפס לפני כמה דקות עם הצ'רוקי של יובל וגם למד והפנים את הנקודות הבעייתיות, כבר מבין את הפרינציפ. הקרוזר הלבן עם צמיגי AT, לחץ אויר נמוך יותר, הוא גם מוגבה והנהג יותר נחוש – קצת אסרטיביות (כי אנחנו לא דוגלים ב"אלימות"...), קצת דילוגים, הוא למעלה בלי דרמות אבל הדודא שלו ל"עבירות קשה" באה על סיפוקה, לפחות נכון לרגע זה.

עלוש בגרנד צ'רוקי על צמיגי '32 – הרכב נמוך, אבל הגלגלים גדולים. צמיגי שטח מלא שמתאימים לאתגרים כאלה ובעיקר נהג מצויין... עלוש שותה את העשוש בלגימה אחת כמו רוח סערה – עם כל הנחישות והגז הגדול, עלוש גם רגיש עם הדוושה, יודע לנגן עליה ולהרפות היכן שצריך - אף חלק בגחון לא ניגף בסלעים. ביצוע מרשים ביותר!

נשאר לנו מוריס ברקסטון. מוריס עד כה פיקד על הזזות אבנים וסלילת נתיבים עבור המתקשים. עכשיו הוא יצטרך לתמרן ברווח הצר מאוד שבין רגישות לנחישות – הרכב נמוך ועודף אגרסיביות עלול לגזור שוב את ציר היציאה הקדמי העדין בתיבת ההעברה, שרק אתמול תוקן... אנחנו לא לוקחים סיכונים. בונים לו מע"צ כהלכתו והכבל הסינטטי כבר מוכן - אבל מוריס לא מתבייש לתת בגז. כמה שניות של אלימות וחרדה, והוא מתגבר ומצליח לעלות ללא נזקים! יפה מאוד!

התעכבנו מספיק במעלה עשוש, ודרך לא קצרה עוד לפנינו, לכיוון נחל ברק, מושב פארן וחניון תלם-עשת בו עצרנו לארוחת צהרים קלה. מכאן מטפס ציר הררי תלול וצר דרך תלם-עשת להרפקתאת נהיגת שטח באחד המסלולים היותר יפים ולא מטויילים, אבל עוד לא התחלנו בטיפוס ויובל קורא לי בקשר "שמעתי רעש של משהו נשבר". הצ'רוקי השחור עומד ישר והכל נראה בסדר – אבל אנחנו מתכופפים כדי לבדוק – והופה – הנה זה בא. כמו בבדיחה העתיקה "אשר יגורנו בא" (מצויין! תגיד לו שייכנס!...) חיבור תחתון של מתלה אחורי שמאלי נתלש מהתושבת שלו בשילדה. למרבה המזל התושבת לא ניזקה אמנם, אבל אוזן החיבור של המשולש התחתון קרועה לחלוטין.

סיעור מוחות מהיר שלי עם האנשים הטכניים – גיתאי ומוריס (שהוא קצין חימוש) וחגית של גיתאי שהשנים שלה עם הג'יפאי המשוגע הקנו לה ידע מצטבר רב מאוד ואורח חשיבה ג'יפאי טכני למהדרין – מדובר במתלה אחורי רב-חיבורי (מולטי-לינק) וגרירת הצ'רוקי הנכה לכביש תגרום נזקים כבדים נוספים ויקרים לרכב. אנחנו נפרק את החלק השבור מהרכב וננסה לתקן אותו "על השולחן" בריתוך/חיבור חוליות שרשרת, או פלאחים מפלדה.

כלי עבודה למכביר יש אצל גיתאי ואצלי, גם צוות טנקיסטים צעיר ונמרץ עם הרבה נסיון מטנקי מרכבה - מלאכי וליאל, שלא מהססים להשתחל מתחת לרכב, לפתוח ולסגור ברגים במהירות. גיתאי פורס את עמדת המסגרות שלו – שולחן ברזל מתקפל שמתחבר לפגוש האחורי של הסופה עם מלחציים שמתחברים אליו, ממיר המתח מוכן לפעולה, מקדחה, דיסק ואלקטרודה לריתוך – ממש מוסך/מסגריה מצויידים היטב! אני מביא את ארגזי הפעולה 0.5 הכבדים – צמד הברגיות המיתולוגיות שלי שכבר הצילו את המצב לא פעם ולא פעמיים ממצבים קשים באמצע שום-מקום, ומתחילים בעבודה. מרימים את הצ'רוקי על ג'ק, מורידים גלגל. מלאכי ואני מתפרקדים על הקרקע בתוך בית הגלגל ומתחילים לפתוח את ברגי חיבורי המתלה, אני מציין למישהו כבדרך אגב להניח את הגלגל מתחת למרכב, למקרה שהרכב ייפול מהג'ק ישר עלינו – מעשה שטן, אחרי שתיים-שלוש שניות זה קורה! הג'ק אכן כורע תחת משקל הרכב, שנופל על רגל שמאל שלי!... רק הגלגל שהונח שם מונע ממנו למחוץ/לכרות לי את הרגל... הרגל לכודה תחת משקל הרכב ורק החבורה הנמרצת שמרימה את הצ'רוקי בידיים, מאפשרת לי להיחלץ. למזלי שום עצם לא נשברה.... קצת כאבים, קצת קרח, גם זה יעבור.

החלק השבור בחוץ, אבל משקלו הקליל מעמיד בפנינו אתגר חדש – הוא עשוי אלומיניום ולא נוכל לרתך אותו... תוכנית ב' נכנסת לפעולה – קידוח חורים ו"הטלאת" האוזן השבורה באמצעות ברגים חזקים ושתי נדנדות-קפיץ של סופה שאני מחזיק בדיוק לצורך מצבי אלתור שכאלה. אלה פלאחים עבים עשויים פלדה, חזקים משמעותית מהאלומיניום השבור. נותר רק לקדוח חורים כדי להתאים אותם. גיתאי ומוריס נחושים עם המקדחה האימתנית, לפי התסריט שנכתב מראש ע"י מרפי, ברור שהמקדח יישבר, אבל מרפי לא לקח בחשבון שגיתאי הוא טיפוס עקשן מהסוג שלעולם לא מוותר וקודח עם הגדם... מהמור"קים של גיתאי אולי יוסר הסיווג ביום מן הימים - הם יכולים למלא אנציקלופדיה עבת כרס למכונאות שדה, עבירות, חילוצים והיחלצויות ממצבים אבודים מראש בלוקיישנים שגם יחידות מובחרות ואלוהים בכבודו ובעצמו מוותרים ועוקפים.

מי שיכול לעזור פיזית, עוזר. מי שלא, מארגן עבורנו מיני מטעמים, קפה ומתוקים. הזמן טס, גשם מטפטף, אבל מצב הרוח מרומם – הנחישות מנצחת, התיקון מתקדם ולבסוף מלאכי, ליאל ואנוכי מרכיבים את המתלה והגלגל למקום והצ'רוקי נוסע! האם התיקון יחזיק מעמד עד הכביש הקרוב?... גיתאי טוען שהתיקון חזק יותר מהחלק המקורי ושהצ'רוקי יכול להמשיך בטיול עד סופו - יובל וגילי צריכים להחליט. בכל מקרה, כבר מאוחר, החשיכה תיכף תרד. תלם עשת, עמק דממה, ציר חמדה והארמון של הציחור ימתינו לטיול הבא – לחניון הלילה בבאר-אשלים שבפתחו של נחל פארן נצטרך לצאת מהשטח דרך מושב פארן ולהגיע דרך הכביש, ויובל ידווח לנו איך הצ'רוקי נוסע ובהתאם לזה יקבל החלטה.

רצים על כביש הערבה, פונים לכביש 13. מגבירים קצב ויובל אומר שהאוטו נוסע סבבה לגמרי. יציב, מדוייק, לא משייט, לא מרעיש. כמו חדש. בחניון באר-אשלים כבר פרוסה קבוצת ה"חוצה" השני של אתר השטח, זו של קובי, ואנחנו מחליפים חוויות בזמן שהחבר'ה מתארגנים ללילה. אוהלים, אוכל חם – כי להבדיל ממרפסת עידן, כאן כבר קר בלילה. קר מאוד... הצ'רוקי נסע עד כאן באופן מושלם, אבל בכל מקרה יובל וגילי עייפים מכדי לנסוע הביתה ויישארו איתנו הלילה, את התשובה לגבי המשך הטיול יתנו בבוקר.

מין הסתם, גם הערב דואגים לנו לפינוקים גסטרונומיים – מרק הירקות העשיר של איריס מול ה"קיצ'רי" העירקי (אורז עם עדשים כתומות) של רוזט, השיפודים של עלוש וההמבורגרים הטריים של חגית – אני ודודו התענגנו בלי בושה על זה וגם על זה וגם על זה וגם על זה.... ושטפנו הכל בבירה קרה. האמת היא שהתחלתי להתרגל לחיים הטובים האלה בשטח, מצידי אפשר להמשיך ככה עוד שבוע.... הבטן כבדה מרוב אוכל וקשה לי להתרומם מהכסא, אבל עדיין צריך להטעין מכשירי קשר ובסופו של דבר הקור מבריח אותי לאוהל ואני מתמוטט לתוך שמיכת הפוך לשינה ערבה.

היום החמישי: נחל ציחור, נחל צניפים, גב צניפים, מעלה שחרות, נחל עתק, אילת

אפס-שש-אפס-אפס. בוקר טוב באר-אשלים! האויר קפוא. אור השמש הרך העולה ממזרח שוטף את החניון באלף גווני חום וצהוב. השמיים עוד תכולים-עמוקים, מסביבי כבר מקפלים ציוד, על הגזיות רותח קפה שחור ראשון של בוקר, שהוא תמיד הכי ריחני והכי טעים מכל כוסות הקפה שעוד נלגום במשך היום. שנת הלילה מילאה את המצברים והעלתה מחדש את מפלס המוטיבציה, גם אצל יובל וגילי שהחליטו שממשיכים! אם התיקון ייכנע, יש לנו עוד מספיק פלאחים כדי לחדש אותו. מתחילים להתגלגל בנחל ציחור המרהיב. פה ושם שלוליות מגשמי השבוע שפסחו עלינו, עדרי צבאים חוצים את השביל בדילוגים קלילים ומהירים – עשרות רבות של צבאים! ארוחת בוהריים בצל השיטים של שער צניפים, והעצירה הבאה שלנו היא בגב צניפים – לכאן הגשם לא הגיע והגב יבש, אבל עדיין יפה. איך הצ'רוקי נוסע? כמו חדש.

ירדנו חיש קל במעלה עקוף, עלינו על הכביש לשחרות, עצירה לתצפית מראש מעלה שחרות והתחלת ירידה זהירה בו. מעלה שחרות מעולם לא היה מהאתגריים, אבל שנים ארוכות בהן לא תוחזק, בצירוף עונות גשומות שנתנו את אותותיהן, והיום הוא שבור, מלא בחריצים, דרדרות והצלבות, לא פשוט. גם בירידה. שניה של חוסר עירנות יכולה להסתיים כאן במצבי סיכון מצמררים והירידה בפיתולים דורשת עצבים חזקים וסבלנות. כולם סיימו לרדת בבטחה?... כן. מה מצב הצ'רוקי? מצויין, תודה.

קטע קישור קצר על כביש הערבה, ואנו נכנסים לבאר אורה ולציר נחל עתק עם "אצבע אלוהים" במרכזו, המוביל למעלה סיירים, נחל בטמים וכביש 12. כבר מאוחר ואנחנו במירוץ נגד השמש. הטיפוס איטי, ועד שמגיעים לכביש 12 כבר כמעט חושך. מכאן לנחל שלמה ולאילת, לסיום המסע, זה דילוג קצר ומהיר – אבל כבר חושך. חלק מהקבוצה הזמין חדרים ביישובי הסביבה ואין טעם לטלטל אותם לאילת שכל הצירים אליה חסומים – את טקס סיום המסע, חיבוקים וצילומים, אנחנו עורכים כאן.

את הקבוצה המצומצמת שנותרה שצריכה למצוא מקום להעביר לילה נוסף באוהל, אוביל במסע-התגנבות-חשאי לאילת דרך השטח, נוסח דרך בורמה... מבלי לעצור בעיר עצמה (שמצד אחד לא היה ניתן למצוא בה חדר פנוי, ומצד שני רחובותיה שוממים וריקים ומזיכירים עיירת-רפאים מסרטי אפוקליפסה) אלא לתדלוק. אנחנו נבלה את הלילה בחניון נחל מנגן שבעמק ססגון, הסמוך לפארק תמנע, עם הרבה בשר ואלכוהול, עם טלפון משמח מיובל וגילי שהגיעו הביתה בשלום (בצ'רוקי שהרגיש פשוט נפלא כל הדרך הארוכה צפונה כאילו כלום לא קרה לו - ויומיים אח"כ ייכנס למוסך להחלפת זרוע מתלה, שם יביעו התפעלות מהתיקון המוצק והחזק שבוצע בו) וכבונוס, גם הרבה נוף עוצר נשימה בבוקר. עכשיו באמת תם ונשלם מסע חוצה ישראל חנוכה 2020!

סוף דבר

ישראל ארץ קטנה עם שפם, חצי סיכה על מפת העולם. אבל מסע השטח החוצה אותה לאורכה הוא אתגר אכזרי שאני תמיד שש אליו, אבל מצד שני תמיד מעביר חששות ומטיל מורא. זהו תמיד מבחן לאנשים ולכלי הרכב, אבל היתה לי זכות להוביל קבוצה מצויינת שעמדה בזה בכבוד גדול. היו קשיים, היו תקלות, אבל הן טופלו בנחישות מעוררת הערצה - במיוחד כשגיתאי בסביבה, אני לא מהסס לצאת לקצה העולם ובחזרה.

האתגרים שמסע כזה מציב, מוציאים מהאנשים את מיטבם – עזרה הדדית, נדיבות, הומור, סבלנות, אורך רוח, כוח רצון, חיוכים בלי סוף. את כל אלה, בנוסף לנהיגה מיומנת ואחראית, הקבוצה הנפלאה הזו הקרינה לכל עבר, הקלה עלי והפכה עבורי את משימת ההובלה לכיפית וחופשיה מדאגות (עד כמה שאפשר). על כך תודות גדולות לכולם. הייתם טובים וחזקים. קבוצה של אלופות ואלופים. על כך תודה ענקית לכולכם - ואין לי ספק שניפגש שוב בקרוב, בטיולים נוספים.

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן