סיכום הדרכת מעלות בכפר אוריה, 25/2/2021

לפני 32 שנה, כאשר רכשתי לראשונה ג'יפ, התוודעתי לראשונה גם ל"רשימה". הימים, ימי טרום האינטרנט וגם שגעון הג'יפים טרם פרץ בישראל, טרם. 4X4 וג'יפים בכלל היה עניין לצבא, לחקלאים/מושבניקים/קיבוצניקים, לקבלני בניין ותשתיות - או לחילופין, לקומץ מביני עניין פרועי בלורית, רובם יוצאי פלס"רים ושאר יחידות מובחרות למיניהן, שהתנהלו בינם לבין עצמם בראשי תיבות, בקודים ובמונחים מוזרים ומקוצרים מתוך רשימת מילים/שמות של מקומות שלא שמעתי עליהם מעולם.
שמות הקוד כללו מונחים כמו "זיק", "מחמל", "עשוש", "ורדית", "רמון", "ערוגות", "דריישאפט", "הבקתה", "גרופית", "הצינור", "יבניאל", "המשלט" ועוד לא מעט שמות סתומים שמלבד העובדה שהזכירו שמות של פיתות-סוריות ויעדים מתרגילי הטנקים, לא אמרו לי דבר, מלבד רמז אחד – המילה "מעלה" שהיתה אמורה להתווסף לפניהם אבל בדרך כלל לא השתמשו בה. לעתים, כשהיה מדובר בלוקיישן מיתולוגי ממש, התווסף לשם הרשמי עוד שם תואר שבא לרמוז על מהותו המדויקת של המקום, רמז עבה למה שעלול לקרות לכם אם תגיעו לשם ותרהיבו עוז. למשל "זיק המזיק" – אתה הבנת את זה?....

מהר מאוד הבנתי למה הם מתכוונים, כשהרשו לי להצטרף למפגשי הגיבורים המאובקים שלהם סביב מדורות ופינג'ני קפה מפויחים אי שם בקצה דיונה נידחת. הסתבר שה"רשימה" היא של מעלות תלולים, מלאי דרדרות, הצלבות, מדרגות ושאר מרעין בישין, אתגרים אותם מוכרח הג'יפאי האמיתי לנצח ולכבוש, משל היו באמת "פיתה סורית"... אבל לכבוש במו גלגליו, ללא עזרה חיצונית מכננת או משיכות ברצועה מרכב חזק וגיבור ממנו. לנצח בכוחות עצמו – ולתקוע עליהם דגל, לסמן עליהם את ה-V המקודש, ורצוי שיהיו עדים למעשה הגבורה - כדי שיוכל לקבל את ההכרה והכבוד מג'יפאים אחרים, אותם כבוד והערכה השמורים אך ורק לאותו גבר-גבר מסוקס שקרא תיגר על המעלות וניצח אותם.

"כבר עלית את חבשוש?... מה? לא?... מה זאת אומרת "מה זה"?....איפה זה?... אתה לא יודע איפה זה?... בשביל מה קנית ג'יפ-סיקס, יא חתיכת ילדה-עם-קוקיות, בשביל לטפס על מדרכה של בית קפה בדיזנגוף?... מה אתם אומרים? הוא אפילו לא יודע איפה זה חבשוש. נו שויין, אתה עוד צעיר עם חלב על השפתיים. טוב, תשים מים לקפה ובינתים אנחנו נעשה לך רשימה".

מישהו מהם שלף פינקס ועט, שירבט רשימה ארוכה של מילים, תלש את הדף, קיפל אותו ונתן לי. "עכשיו עוף הביתה ילד, תשנן את השמות ותתחיל לעשות משהו בקשר לזה. אחרי שיהיו לך "V" מסומנים לפחות על עשוש, פשוש וחבשוש, אז נדבר" - הפטירו אבירי הציריות והבקאקס בזלזול, משכו עוד שלוק מהקפה השחור הלוהט והמשיכו בדיוניהם נוטפי שמן הגיר, על נעילות, כננות ושיפוץ טרנספר של סיקס באמצעות ג'פקה וחוט-ברזל חלוד.

מפה לשם, העובדה שבקרב הגיבורים הללו, כל/רוב הרשימה כבר חתומה ב-V מכל הכיוונים כמה וכמה פעמים, לא פטרה אותם מביקורים חוזרים ונשנים באותם אתרי עלייה לרגל ממש. הם יצאו לשטח בכל סופ"ש, השקיעו את החסכונות-לאוניברסיטה של ילדיהם בבנזין לרוב ובשיפורים בג'יפים שלהם, כדי שייטיבו להתמודד מול עשוש, רמון, זיק ומחמל. כיבוש המעלות הפך למרכז חייהם.
עם לא מעט חוצפה, הזדנבתי והצטרפתי אליהם פה ושם. חמוש במפה ובמרקר צהוב, מסמן לי ברשימה פרטית משלי מה, איפה, איך מגיעים ואת הדגשים לטיפוס ועלייה מוצלחים.

הפעמים הראשונות היו מפחידות. פיק ברכיים אמיתי. מחלקן נחלצתי רק בעור שיני, לעתים עם נזקים מכניים, למזלי אף פעם לא משהו גרוע שמעבר לזה. למדתי אז שאם יש אתגר גדול מטיפוס וכיבוש מעלה, הרי שהוא היחלצות לאחור מטיפוס שנכשל. למדתי אז שאין דין ג'יפ סטנדרטי כדינו של ג'יפ משופר. למדתי שהנסיון ורמת הנהיגה קובעים הרבה מאוד, כמעט כמו השיפורים ולעתים יותר מהם. למדתי שלפעמים זה מאוד בריא וגם מאוד חכם – לפחד. פשוט לפחד. ולפעמים, כשיש ספק, אז אין ספק – ואז, בלי בושה בכלל - לוותר. מול המדרון האכזרי, ראיתי את גיבוריי ומושאי הערצתי המסוקסים קצת פחות זחוחים ועם פחות בטחון. יכולתי לזהות את הפחד, את הלחץ וגם את הטעויות שהם עושים.

למדתי, הפנמתי, סימנתי V אחד ועוד אחד, צברתי (ביוקר רב) נסיון ותובנות. הם, מצידם, עמדו בדיבורם וקיבלו אותי כשווה בין שווים, אבל כמו שאמר גראוצ'ו מארקס - "אין לי עניין להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי", כך אז חברתם של אבירי הבקאקס כבר לא עניינה אותי יותר ומצאתי לי חבורות חדשות לצאת עימן אל המעלות.... בינתים פרץ האינטרנט אל חיינו, הפורומים הגיעו, התחביב האיזוטרי למביני-דבר הפך לנחלת הכלל וה"רשימה" רק גדלה, כאשר כל עלייה אלמונית שמישהו פתח לראשונה (לדעתו), הוא קרא לה מיד על שמו והיא מצידה, מיד משכה אליה כמו דבורים רעבות אל הצוף, המוני ג'יפאים שבאו לנסות את כוחם ולהוכיח שגם הם יכולים. פעמים רבות זה נגמר בגילגולים, לעתים גם בנפגעים.

נודה ולא נבוש – חלק לא קטן מהתחביב שלנו הוא ההתמודדות מול אתגרי עבירות. "לסמן V", לבחון את יכולתנו כנהגים/ות ואת יכולות המכונה. ולא ניכנס לניתוחים פסיכולוגיים סביב השאלה "למה" ולא ננסה למצוא לשאלה הזו הסברים מלומדים וארוכים. התשובה הקצרה והנכונה תמיד, היא בפשטות: "ככה". אנחנו מטפסים במעלה כי הוא נמצא שם. כי אנחנו מוכרחים להתחרות ולהתמודד כל הזמן זה מול זה ומול אתגרי הדרך וכי אנחנו נהנים מזה!!! פעמים רבות נצא לטיול תמים שבתכנון המקורי שלו לא נכלל שום מעלה כזה או אחר, אבל לפתע יצוד את עינינו שביל שמטפס לראש גבעה, וזה יתחיל לגרד ולעקצץ לנו – מוכרחים לנסות לכבוש גם אותו.

לא פחות מהטיפוס במעלות עצמם, אנחנו נהנים לשפר ולשדרג את יכולות הרכב כדי להכין אותו למשימה החשובה הזו, גם אם בתכל'ס נשתעשע במעלות רק פעם בכמה חודשים. צמיגי שטח אגרסיביים על חישוקים מסוגננים, הגבהות ושיפורים במתלים, נעילות דיפרנציאל אחוריות וקדמיות, פגושי ברזל עם זויות גישה ונטישה משופרות ואזני גרירה/ריתום מסיביות, מיגוני גחון משוריינים, כננות משוכללות ויקרות, הכל לטובת שיפור יכולות העבירות (וגם קצת לטובת הויזואליה הקשוחה והמאיימת של רכב השטח שלנו, באמת שאין צורך להתבייש בזה, זה חלק מהעניין...)

אבל הטיפוס במעלות יכול להיות גם מאתגר ואפילו מסוכן. כל ניסיון לטפס ביום גשום, או ברכב לא מתאים, תקלה מכנית, טעות נהיגה, לחץ אוויר לא מתאים, אבדן אחיזה לחצי שניה ו/או בחירת קו מוטעית, עלולים להסתיים באסון.

עליות קשות ותלולות מציבות אתגר של ממש לרכב, לאחיזה בקרקע שצמיגיו מספקים, לחוזק מכלוליו וליכולות הנהיגה - ומחייבים את הנהג להכיר היטב את מאפייניו המכניים וההנדסיים של האוטו שלו, לדעת לנצל עד תום את היתרונות ולמזער למינימום את השפעת החסרונות - כי המעלות אינם סלחניים וחלקם כבר גבו מחירים כבדים ברכוש ובנפש מאלה שהגיעו לא מוכנים היטב או להבדיל – עם עודף בטחון עצמי ואגו מנופח ללא כיסוי.

נהיגת השטח בכללותה היא מיומנות נרכשת/נלמדת, ממנה נגזרות התמחויות ספציפיות כמו נהיגת חולות וזחילה על סלעים, וגם טיפוס במעלות. חשוב להכיר את הרכב, יתרונותיו ומגבלותיו, את העקרונות שנכונים לטיפוס בכל מעלה שהוא אבל גם את המעלה הספציפי שבאנו לטפס ולבדוק מה מצבו ברגע הנתון בו אנו מטפסים בו.

עד היום, עסקנו במעלות במסגרת קורס נהיגת השטח המתקדם אבל לאחרונה התחלנו להוציא הדרכות ספציפיות לטיפוס מעלות ו"מגרש האימונים" הטבעי והמתבקש שלנו היה מעלה משלט 21 המטפס מ"דרך בורמה" לשלוחת השיירות הצופה אל שער הגיא וכביש 1. "המשלט" סיפק את כל המכשולים שצריך לפגוש ולתרגל בהדרכת טיפוס מעלות קשים – פיתולים, מדפי סלע, בולדרים, מדרגות, הצלבות, חריצים, בורות, דרדרות, שיפועי צד, אדמה תחוחה, וכל הטוב הזה בציר באורך כולל של פחות מקילומטר!... אבל זה היה קילומטר מהסרטים, שיכל להחזיק קבוצת ג'יפאים שבאה ללמוד ולתרגל במשך 5 שעות בלי להרגיש, לוקיישן מושלם עם פינאלה ראויה בדמות מנוחה וקפה אחרון ב"מרפסת" הצופה על כביש 1. אבל כדרכם של דברים טובים – גם לחגיגת המשלט הגיע הסוף כאשר המעלה נסגר על ידי רט"ג באמתלת פייק-כלשהו, וזהו – הסיפור נגמר עד להודעה חדשה. אין יותר הדרכות במשלט המיתולוגי וחבל. כל כך חבל.

אז מצאנו לנו תחליף במעלות שמדרום לכפר-אוריה (בין טל-שחר למנזר דיר-רפאת). בינות לכרמים ולשדות מוריקים, מתנוססות כמה גבעות שאל ראשן מטפסים מעלות ארוכים ותלולים עם הרבה דרדרת. אלה לא הסלעים המפחידים של המשלט, אבל בהחלט משהו שאינו סלחן במקרה של כשלון בטיפוס.

וכך הגעתי מוקדם לתחנת הדלק בטל שחר והכנתי את הסופה הקשישה לעוד יום של הדגמות טיפוס – הפחתתי לחץ אוויר בצמיגים, פתחתי מוט מייצב, וידאתי שהנעילה הקדמית פועלת כתקנה (האחורית היא דטרויט-לוקר אוטומטית, תמיד נעולה, תמיד עובדת, אין מה לבדוק) והנה מגיעה החבורה של היום: איציק בג'ימני, נתי בלנדקרוזר קצר וטל בדיסקברי 3. הג'ימני מוגבה אבל על צמיגי הכביש המקוריים. הדיסקו 3 על צמיגי שטח מלא מגודלים ו-X ליפטר (תוספת של מערכת מתוחכמת שמאפשרת הגבהת המרכב מעבר לטווח מערכת מתלי האוויר המקורית) והלנדקרוזר סטנדרטי למדי למעט צמיגי AT והגבהה חוקית – אבל היום שמשי ויפה והעליות לא רטובות, מה שיש, יספיק לנו היום מעל ומעבר.

אנחנו מוצאים לנו חלקת יער מוצלת לקפה ולפרק התיאורטי בדגש על טיפוס מעלות. ניצול נכון של כוח המנוע, גיר, הילוך כוח, מתלים, לחץ אוויר בצמיגים, נעילות ובקרות משיכה, חשיבות רצף התנועה ובחירת קו נכון שישמור את הגלגלים במגע רצוף ככל האפשר עם הקרקע, ומה עושים אם הטיפוס נכשל וצריך לסגת אחורה. וגם איך לרדת נכון אחרי שטיפסנו.

העליה הראשונה ממתינה לנו – ארוכה, תלולה, עם מדרגה והצלבות לקראת סופה. כולם משלבים Low ומטפסים בהצלחה. לנתי בקרוזר אין במה לשחק – רק לשלב LOW, לשמור על הכללים ולאפשר למערכת בקרת המשיכה היעילה שלו לעשות את העבודה למופת. הדיסקו 3 יותר משוכלל – יש לו כל מיני מצבי נהיגה במערכת ה"טריין-ריספונס" שלו, וגם נעילת דיפרנציאל אחורית שהמחשב מחליט מתי הוא נועל ומשחרר. צמיגי MTR גדולים וגיבורים נועצים ציפורני גומי בקרקע ולטל נשאר פחות או יותר רק ללטף את הגז, להסתכל קדימה ולהחזיק בהגה... הג'ימני לעומתם הוא בית ספר לנהיגת שטח – רכב צר, קצרצר וקליל, עם מנוע בנזין צמוק מומנט בסל"ד נמוך שלא עושה כלום בעצמו ובעיקר לא סלחן לטעויות. מצד שני המשקל הקל, גמישות המתלים, זויות המרכב המעולות והמימדים הזעירים מקלים על החיים – ג'ימני משתחל ועובר בקלילות במעברים טכניים צרים בהם הדיסקו והלנדקרוזר הגדולים צריכים להתמודד ראש בראש מול בולדרים בולטים או להפיל גלגלים להצלבות. כדי שהג'ימני ייתן ביצועים, הוא דורש שינהגו בו בנחישות ובבטחון, אבל רק תנו לו את זה, והוא ישתף פעולה וימרח לכם חיוכים.

עולים ויורדים כמה פעמים. מרגישים את האוטו. חשים את העליה, שבאמת נדמה שלא כל כך מאתגרת היום, אבל אוי למי שיתבלבל בה ויעשה טעות... מרגישים גם איך זה לרדת במתלול ארוך – לעתים הירידה מפחידה יותר מהעליה!... העליה הבאה כבר יותר ממזרית – קצרה אבל תחוחה, עם מדרגת סלע אחת ובולדרים בולטים בצדדים + מרחב צר יותר לתמרון. אבל שלושת המוסקטרים שלי כבר התחממו והם לא מתקשים.

וכך, עוד עליה, עוד בולדר ועוד מדרגה, כולם עוברים, הבטחון עולה והביצוע משתפר והולך. אי לכך, אני מחליט לצ'פר אותם ולגוון את ההדרכה במסלול אמיתי, כזה שיעבור בכמה וכמה מכשולים שכוללים גם טיפוס וירידת מעלות מבולדרים ו/או דרדרתיים, גינות סלעים ושלוליות עמוקות שירטיבו את הצמיגים ויקשו על האחיזה. ציר לא קצר אבל כן יפה, וגם לא פשוט בכמה וכמה נקודות, שמתחיל ממנזר דיר-רפאת, נושק למנזר השתקנים, עוקף את "יד לשריון" וממשיך לאורך שביל ישראל מתחת למחלפי כביש 1 וכביש 431 אל חרבת רגב ומגיע אל סיומו בתל גמזו ויער בן שמן.

אין ספק שזו רק נגיעה, טעימה קצרה. מכאן ואילך צריך לצבור נסיון – להירשם לטיולים, להגיע למעלות המיתולוגיים, לבדוק ברגליים ותחת הכוונה לטפס אותם ולהתחיל לסמן V אחרי V ברשימה המיתולוגית.... ברוכים הבאים לעולם מטפסי המעלות, כך מתחילים כולם.

היה מצוין וכיף, אנחנו עוד ניפגש, בטיולים!

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן