טיול ירדן של מועדון סילברדו 2021

לטיולים בירדן תמיד היה אופי ומעמד מיוחד באתר השטח (קישור למאות יומני מסעות מירדן) כי טיול ג'יפים בירדן בשטחי המדבר הפראיים של שכנתנו ממזרח, הם למעשה הטיולים היחידים בחו"ל שאפשר לבצע בכלי הרכב הפרטיים שלנו ביציאה ממעבר גבול קרקעי. כידוע, ג'יפאי אמיתי, וגם איש מועדון סילברדו, מעדיף להגיע לכל מקום בג'יפ שלו, אותו בנה ושיפר באהבה ובהשקעה לא קטנה.



הנסיון מלמד שאם יש אפשרות לטייל בממלכה השכנה עם רכב השטח הפרטי שלנו בעלויות לא גבוהות מדי, זו האופציה שהרוב המוחלט יעדיף, למרות הבירוקרטיה וכאב הראש הקל הכרוכים בחציית הגבול ברכב, שמתגמדים ונשכחים כשאתם דוהרים בדיונות של מרחבי ואדי רם ברכב השטח שלכם, עם חיוך מטופש מרוח בין האזניים. שלא לדבר על התמונות המרהיבות שתראו אחר כך לחברים, בגאווה לא מוסתרת.....

"כאב ראש קל"?.... האמנם?

עד לפני כשנתיים-שלוש, התהליך אכן היה קל למדי. נהלי היציאה עם הרכב מישראל דרך מעברי הגבול עם ירדן פשוטים והגיוניים ומתבצעים במהירות וביעילות. בצד הירדני לעומת זאת, נדרשת סבלנות מרובה והזמן גמיש עד מאוד. יותר טפסים למלא, יותר אגרות לשלם, יותר חותמות לקבל בדלפקים שונים שמפוזרים ללא סדר הגיוני, התורים יותר ארוכים ויותר איטיים, צריך להתקין לוחיות רישוי ירדניות, לקלף מהרכב סטיקרים בעברית, לעשות ביטוח... השוטרים הירדנים לא תמיד עובדים ביעילות – ובכל זאת, גם ביום עמוס במיוחד במעבר הגבול, קבוצה ממוצעת תסיים את המעבר כולו תוך שעתיים-שלוש לכל היותר ותוכל להתחיל בטיול.

אבל אז ניחתה הגזירה - ממלכת ירדן לא מאפשרת עוד כניסת רכבי שטח משופרים, טרקטורונים, רכבי שטח קלים (SBS) ואופנועים. מה נהיה?... הסיבה בנאלית ומעצבנת - קבוצות מישראל שנכנסו לירדן, עשו שם בלגן: השתוללות ופריצת דרכים חדשות באיזורי שמורות אסורים בנהיגה, "התפלחות" לשמורת ואדי רם ללא תשלום דמי כניסה, סצנות של דריפטים מעלי ענני אבק סביב חאנים שקטים, מוסיקה רועשת, שתיית אלכוהול לשוכרה והתנהגות כללית שלוחת רסן ופרועה. אצל הירדנים אין חוכמות - אחרי מספר רב של תלונות, הם החליטו לשים סוף לתופעת הישראלי פורע החוק שמתעלם מכללים ומחוקים. מעכשיו, כל רכב משופר חשוד כמי שנהגו מתכוון להשתולל - ועל כן לא ייכנס לירדן. נקודה. סוף.

אז כשעשו לנו קצת בעיות (2019), בדרך כלל העניינים נפתרו בדיבורים ושכנועים – אבל אז הגיעה הקורונה וטיולי ירדן עצרו לגמרי עד להודעה חדשה. מעברי הגבול נסגרו ללא תאריך יעד לפתיחה ואנחנו התבשלנו בגעגועים למרחבי ואדי רם..... בהתחלה, ממלכת ירדן נראתה כמי ששולטת בעניינים ביעילות מרשימה - הטילה עוצר מלא והשוויצה במספרי נדבקים ונפטרים רשמיים מגוחכים בהשוואה לכאוס שהתחולל אצלנו. אבל מהר מאוד התבררה האמת – הנגיף לא מבדיל בין ישראלים לירדנים ואינו מתרשם מגבולות, גדרות ומחסומים סגורים, ולמרבה הצער והכאב היכה קשות גם בשכנינו ממזרח. תאריך היעד המוצהר לפתיחת מעברי הגבול עבר-חלף לו, ואחריו עוד אחד, עד שהתקבל אישור רשמי – יידרשו בדיקות קורונה ביציאה מישראל, בכניסה וביציאה מירדן ושוב בכניסה לישראל, זה ניג'וס וזה עולה כסף, אבל אפשר לנסוע לירדן!

מועדון סילברדו ישראל

חיש-קל התארגנה קבוצה גדולה של מועדון סילברדו ישראל שמעוניינת לצאת לממלכה ההאשמית. למי שלא מכיר – מועדון בעלי שברולט סילברדו הישראלי הוא אחד הפעילים, הצבעוניים והשמחים שאנחנו מכירים – בראש המועדון עומד זוהר אביגד, איש עם נשמה גדולה ולכל טיול מתייצבים עשרות כלים גדולים ומרשימים, למרות גודל הקבוצה והמגבלות המובנות של הרכב הענקי והכבד, הם הצליחו "לסמן V" ללא תקלות בכמה ממסלולי השטח הלא-פשוטים בישראל והנסיון שלנו איתם מלמד שגם בירדן לא יהיו להם בעיות עבירות (קישור לסיכומים של טיולי מועדון סילברדו).

נשארה רק "בעיה קלה" – שוטרי מעבר הגבול בעקבה לא מתלהבים, בלשון המעטה, מכלי רכב גדולים/משופרים/קרביים.... והפעם הבעיה אינה רק ברכבי המדריכים (הלנדקרוזר השחור המרשים של עדי וייזל והסופה של הח"מ - דרור ברלי, בעלת החזות הסמי-צבאית) אלא גם ובעיקר – בכלי הרכב הגדולים והמשופרים של הקבוצה. הפתרון – כניסה לירדן ממעבר הגבול הצפוני ע"ש המלך חוסיין, הסמוך לבית שאן. שם היחס לכלי הרכב יותר ענייני. החבורה הענקית חולקה לשתי קבוצות של 12 כלים, ערכנו מפגש הכנה בערב לשתי הקבוצות בו דיברנו קצת על הטיול וכיצד יתנהל, ובעיקר עדכנו את המשתתפים על נהלים וכללים בכניסה לירדן ואחר כך במהלך הטיול. לירדנים יש כל מיני כללים וחוקים שלא תמיד מתקבלים על ההגיון הישראלי (אסור להכניס מכשירי קשר, תשמישי קדושה/תפילה, מותר כך ואסור אחרת וכו' וכו'), אבל היי, את ההגיון הישראלי צריך להשאיר בבית, או לכל היותר במעבר הגבול ביציאה מישראל, כי אלה החוקים שלהם – ויש לכבד אותם! חזרנו והזכרנו שבירדן – מי שנותן למקומיים ולחוקים את הכבוד הראוי, מקבל מהם בחזרה כבוד כפול ומכופל.

היום הראשון לטיול מועדון סילברדו בירדן

שתי הקבוצות התאספו במעבר הגבול הישראלי בבוקרו של יום ראשון. המעבר ריק ושקט, יש מספיק מקומות חנייה לכל המפלצות שלנו וענייני הבירוקרטיה – תרגום רשיון רכב, החלפת שקלים לדינרים, ביקורת דרכונים - עוברים מהר וביעילות והכל בסדר. אחרי שכולם סיימו, אנחנו מתגלגלים לכיוון השטח המפורז על הגשר שמעל נהר הירדן, נכנסים למסוף הגבול הירדני - וכאן כבר צריך לגייס את כל רזרבות הסבלנות.

מילת המפתח במעבר לירדן היא סבלנות, והרבה ממנה. בכל זאת אנחנו בשתי קבוצות גדולות, השוטרים הירדנים עובדים לאט.... מחפשים במכוניות אחרי דברים שאסור להכניס, פה ושם מוצאים משהו ומתחיל דין ודברים עקשני וכמה דקות של לחץ, שבסיומן הכל מסתדר פחות או יותר, הרבה מאוד הודות למפקד המשמרת הירדני - קצין נחמד ואינטילגנטי שדובר עברית צחה וקל להתנהל איתו ולהסביר לו דברים (ומצד שני מקפיד מאוד על ההוראות והנהלים), אבל גם עם הרבה עזרה ברקע מאתר השטח בארץ, עופר אוגש ומהמדריכים הירדנים שלנו - עארף ועבל-אל-האדי, שממתינים לנו מחוץ למסוף ומבצעים עשרות אם לא מאות שיחות טלפון בענייננו.... אבל זה לוקח זמן.
הרבה מאוד זמן. השעות נוקפות, כבר צהרים והאנשים רעבים, ואנחנו עדיין תקועים במסוף, מבריגים לוחיות רישוי ירדניות לבנות למכוניות, שיקוף לציוד האישי, תור איטי במשרד הביטוח, בדלפקי האגרות למיניהן... הכל לאט ואף אחד לא ממהר... ואז מודיעים לנו ששני כלי רכב מהקבוצה נבחרו לעבור שיקוף.... אבל מעשה שטן, אחד מהם ננעל עם המפתחות בפנים.... לוקח שעה לפתוח את הדלת מבלי לגרום נזק, בכל זאת רכב חדש ויקר. וכך, מבלי להרגיש, בילינו במסוף הגבול עד השעה ארבע וחצי אחר הצהרים עד שכל הקצוות הפרומים נסגרו ואפשר להתחיל בנסיעה - סוף סוף אנחנו בירדן, חופשיים.

ביציאה מהמסוף פוגשים גם את המדריכים הירדניים שלנו – האחים חסאנאת - עארף ועבד-אל-האדי. עארף ואני חברים טובים וקרובים עוד מהטיולים הקודמים שמלפני הקורונה, והוא כמובן ייסע איתי, איזה כיף!
משום מה, לאחר כל התלאות במעבר הגבול, החליטו הקצינים הירדנים שננוע בקבוצה אחת ומקצים לנו שוטר אחד בלבד שילווה אותנו (בירדן כל קבוצה נדרשת למדריך מקומי ושוטר ממשטרת התיירות). עבד אל-האדי מוביל את השיירה בטויוטה היילקס שלו, אחריו עדי בלנדקרוזר השחור, שיירה ארוכה של סילברדואים צבעוניים עם דגלי המועדון, והסופה שלי במאסף, לשמור שאף אחד לא יילך לאיבוד.

אנו נעים דרומה על כביש 65, כביש הבקעה הירדני, שאחרי ים המלח יהפוך לכביש הערבה. גם אצלנו כביש 90 המקביל בבקעה ובערבה אינם מופת לבטיחות או תנועה מהירה, אבל הוא משול לאוטובאן גרמני לעומת הכביש הירדני שלא עבר תחזוקה מינימלית כנראה עוד מימי השלטון הבריטי... כולו מלא בבורות, חריצים, שברים ובעיקר – באמפרים (פסי האטה). אינספור באמפרים גסים ומטלטלים בכל שניים-שלושה קילומטרים, מבטיחים שמי שהכביש השבור והמשובש לא שכנע אותו לנסוע לאט, הם יצליחו לעשות זאת... בנוסף יש כאן גם הגבלות מהירות שנאכפות ביד רמה באמצעות מצלמות מהירות לרוב שלהבדיל מאצלנו, מרביצות פלאשים כבר בחריגות קלות של קמ"ש אחד או שניים... ואם זה לא מספיק, הכביש עמוס במשאיות ובמכוניות נושנות ומקרטעות נהוגות על ידי מקומיים שלקרוא להם "מתאבדים" יהיה סוג של מחמאה - ומכיוון שהתחלנו בתנועה בואכה השעה 17:00 אחר הצהרים, הכביש גם חשוך.... אז נוסעים לאט ובסבלנות ונושמים עמוק – כי לפנינו חמש וחצי שעות נהיגה עד לפטרה.....

כביש 65 חוצה את העיירות פלה וקוריימה, השיירה הצבעונית של כלי רכב ענקיים ומרשימים המעוטרים בדגלי המועדון מושכת תשומת לב רבה ומעוררת התרגשות גדולה בכל יישוב שאנחנו חוצים - עשרות ילדים נלהבים רצים אחרינו ברחוב הראשי עמוס התנועה שאנחנו מזדחלים לאורכו וחלקם אף קופצים ונתלים על כמה מכלי הרכב. האנשים כבר רעבים, הבטן נדבקת לגב וממילא נחמיץ את ארוחת הערב במלון בפטרה, כי נגיע מאוחר והמטבח כבר יהיה סגור - נדרשת הפסקה בהקדם כדי לאכול משהו, ואנו עוצרים בעיירה מעאדי כדי להרגיע את הרעב בפלאפל ושווארמה מקומיים (טעימים מאוד, אגב).

המשך תנועה דרומה. עוברים בעיר כראמה, (שבסביבתה נערך "מבצע כראמה" ב-1968 - מבצע צבאי גדול בו נכנס צה"ל לירדן על מנת להכות בארגוני המחבלים) ויוצאים מבקעת הירדן לתנועה לאורך ים המלח. קטע הכביש לאורך ים המלח גם סלול היטב והפיתולים שלו בהחלט מענגים לנהיגה. איזור המלונות והנופש בצד הירדני ממוקם בצד הצפוני של ים המלח ואנו חולפים על פני מלונות הפאר המפונפנים ועוצרים למנוחה קלה מול נציב המלח של אשת לוט – להבדיל מ"אשת לוט" שלנו, זה שבצד הירדני משכנע יותר והוא גדול ומרשים בהרבה ובהחלט מצדיק עצירה.

אחרי שהתפעלנו מגברת לוט, ממשיכים בנסיעה דרומה. עוברים את מפעלי הברום ("מפעלי ים המלח" הירדניים) ואת העיירה א-סאפי ונכנסים לערבה הירדנית. אם עד כה היתה תנועה נוכחת על הכביש, כעת אנחנו לבד. חושך-מצרים מסביב ואנו פונים שמאלה לכביש 35 לכיוון ואדי נמלה – הכביש המפותל המטפס מהערבה הירדנית לכיוון פטרה. "מפותל" הוא תיאור עדין ודיפלומטי לשיפועים הדרמטיים, לסיבובים החדים ולהפרשי הגובה המסחררים, כביש עוצר נשימה ומרהיב עין (באור יום) שבצירוף החשיכה המוחלטת שמסביב דורש ריכוז ועירנות-שיא. אחרי שאחד מכלי הרכב בשיירה סוטה מהכביש וכמעט נופל לתהום, אנחנו מורידים קצב ואת שארית הדרך עד פטרה כבר עושים באיטיות וזהירות מופגנות – השעה ממילא מאוחרת וחבל להיות מעורבים בתאונה שטותית בגלל עייפות. נכנסים לעיר ואדי-מוסא שמעל לאתר פטרה, מגיעים למלון, מוצאים חנייה, התארגנות על חדרים וכולם פורשים לשינה עמוקה אחרי היום המטורף שעברנו.

היום השני לטיול מועדון סילברדו בירדן

אחרי ארוחת בוקר, הקבוצה יוצאת לכיוון אתר פטרה, לביקור שנמשך כשלוש וחצי שעות. פטרה המרהיבה, המכונה "הסלע האדום" (זוכרים את השיר בביצוע אריק לביא ז"ל?...), בירתה הקדומה של ממלכת הנבטים החצובה במצוקי אבן החול הנובית, נסתרת מעין כל, היא אתר התיירות המפורסם ביותר בירדן. ב-2007 נבחרה לאחד משבעת פלאי העולם המודרני ומושכת מיליוני מבקרים. עבור ירדן הענייה שהכנסתה העיקרית היא מתיירות, זוהי תרנגולת המטילה ביצי זהב. מאז הסכם השלום עם ישראל ב-1994, זינק מספר המבקרים בפטרה (מכל מדינות העולם) במאות אחוזים והעיר ואדי מוסא נהנית מפריחה כלכלית ומספר בתי המלון בה עלה פי עשרה (!)

על פי החוק הירדני, הדרכת המבקרים בפטרה נעשית על ידי מדריכים מקומיים מורשים בלבד. המדריך הישראלי והמלווה הירדני לא מורשים להדריך את הקבוצה בתחומי האתר ועל כן אני ועארף נפרדים מהקבוצה בכניסה לאתר ומוסרים אותה לידיו הנאמנות של מאמון, אחד המדריכים הותיקים, דובר עברית שוטפת, למשך שלוש שעות וקצת. בזמן בו הם יצעדו ב"סיק" המפורסם ויתפעלו מ"בית האוצר", מהאמפיתיאטרון ומהמקדשים העתיקים, אנחנו המדריכים ננצל את האתנחתא לתדלוק הג'יפים ולמנוחה קלה בלובי של המלון, לפני שאנחנו אוספים את הקבוצה ואנו נעים ברחובות ואדי מוסא המפותלים והצפופים לארוחת צהרים באחת מהמסעדות הרבות בעיר, שנמצאת במעלה ההר. התנועה צפופה וקשה לשמור על שלמות השיירה עם כל כלי הרכב שנדחפים ונדחקים ולרגע חסרים לנו כלי רכב – אני מפרסס ויורד חזרה למרכז העיר כדי לאסוף אותם. לאחר האוכל, כולם מתדלקים כי צפויים לנו עוד לא מעט קילומטרים היום, כולל בשטח. אחרי שהבטן ומיכלי הדלק מולאו, אנו יוצאים דרומה, לא לפני ששמים לב שעל החלונות והדפנות של לא מעט מכוניות מתנוסס סטיקר גדול עליו מצוייר קלסתרו של מיודענו סדאם חוסיין, הרודן העיראקי לשעבר. עארף נדרש מיד להסביר מה הקטע...

אחח סדאם יא סדאם

מסתבר שגם כיום, ירדנים רבים לא מסתירים את געגועיהם למנהיג החזק לשעבר של השכנה ממזרח. יחסי שתי המדינות היו באופן מסורתי קרובים וידידותיים במשך כל השנים מאז נוסדו, בהנהגת שני בניו של השריף חוסיין בן עלי (הבן פייסל שלט בעיראק, הבן עבדאללה בירדן). עבורנו סדאם חוסיין אל-תכריתי ייזכר לנצח כרודן אכזר, מחרחר מלחמות סדרתי, רוצח צמא-דם שטבח באויביו ובעיקר בבני עמו ללא רחמים ולא היסס לשלח לעברנו את טילי הסקאד שלו... במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 היתה ירדן המדינה היחידה באיזור שנשארה נייטרלית, אפשרה מעבר סחורות לעיראק הנצורה דרך נמל עקבה ובכך בעצם התייצבה לצדה – סדאם גמל לירדנים על נאמנותם וידידותם ביד נדיבה, כולל אספקת נפט חינם אין כסף שאפשרה לממשלת ירדן למכור דלק לציבור במחירים זולים ביותר, מה שכמובן סייע רבות לכלכלתה הרעועה של הממלכה נטולת משאבי הטבע וקנה עבור סדאם את אהדת השלטון והעם בירדן.

בינתיים, המלך האהוב חוסיין בן-טלאל נפטר ב-1999, ואת מקומו תפס בנו, עבדאללה השני, המולך בירדן עד היום. ב-2003, כשנתיים לאחר המגה-פיגוע במגדלי התאומים, האשימו האמריקנים את סדאם במעורבות בפיגועי הטרור ובייצור נשק להשמדה המונית. צבא ארה"ב פלש שנית לעיראק, הביס והשמיד את צבאה תוך זמן קצר והפעם גם כבש את כל המדינה והפיל את השלטון. סדאם נמלט והסתתר ולאחר כשנה נתפס על ידי האמריקנים, הועמד לדין באשמת פשעים כנגד האנושות וב-2006 הוצא להורג בתלייה. עבור הירדנים, ימי הדבש, השושנים והבנזין הזול מעיראק, הגיעו לסיומם.

מאז, עייפים משנים ארוכות של לחימה יקרה להחריד ומרובת נפגעים כנגד גרילה עקשנית שלא עושה חשבון לאבידות, איבדו האמריקנים עניין בהתבוססות חסרת התוחלת בבוץ העיראקי ולאחר בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב ב-2008, החלו לפנות את כוחותיהם מעיראק ולבסוף נטשו אותה לגורלה. את מקומם תפסה ממשלה לא יציבה תחת השפעה איראנית-שיעית שהולכת ומתחזקת. עיראק סובלת מאז מפיגועים ללא הפסקה וממלחמת אזרחים מתמשכת שגררה את המדינה לכאוס וגרמה לה לחדול מלתפקד. את המחיר משלמת גם כלכלת ירדן, הסובלת מאבטלה גואה ומעלייה עקבית ביוקר המחייה, שגוררות תסיסה וביקורת ציבורית הולכת וגוברת על בית המלוכה ההאשמי, וגורמת לאזרחים ירדנים רבים להתגעגע לימים הטובים בהם שלט מנהיג חזק במדינה השכנה ממזרח.

לאחר ההסבר המפורט שמניח את הדעת, אפשר לצאת לדרך על ה"קינג'ס הייוויי", כביש 35 הירדני הצר והמפותל החוצה את העיירות אל-טייבה וא-רג'ף. ושוב הבאמפרים.... התנועה איטית, אבל הנוף, הנוף.... העין לא שבעה ממראות ההרים הדרמטיים ואנו מגיעים לצומת של כביש 35 עם "אוטוסטראדת המדבר" (Desert highway) – כביש 47 המהיר מעקבה לעמאן, כאן פונים ימינה בירידה לכיוון ואדי רם. ואם עד כה נשמעו קיטורים על כבישי ירדן המשובשים, הרי ש"אוטוסטראדת המדבר" הזו קובעת רף חדש של שיבושים, גלים, חריצים, בורות, אספלט שבור ובאמפרים... כמה באמפרים!.... המהירות המותרת כאן היא 100-110 קמ"ש אבל לאף אחד אין אומץ אפילו לחלום עליה בנסיעה על אספלט כה משובש.... כלי הרכב מקפצים ומקרקשים, הכביש מתפקע מרוב משאיות כבדות, סמי-טריילרים ופול-טריילרים שהוא פשוט מפרק אותם - ובאחת הירידות הארוכות, סמי-טריילר שנוסע לפני מאבד בלמים ואת אחד הצמיגים שפשוט מתפרק ומעיף באוויר קרעי גומי שרופים.... צחנת הבלמים השרופים והמשאית המתנודדת מצד לצד כשהנהג בקושי משתלט עליה, אללה יסתור! למזלנו, חוויית ה"הייוויי המדברי" קצרה יחסית, ואחרי שחולפים על פני העיירות חומיימה ורשידיה אנו פונים שמאלה וסוף-סוף נכנסים לשטח, אל מרחבי החול, כאשר מולנו כבר מזדקרים מצוקי אבן החול הנובית הדרמטיים בגוון חום-חלודה – ואדי רם!

בתחילה, שבילי הדיונה מהודקים ואנו נעים במהירות גבוהה למדי, עדיין על צמיגים מנופחים בלחצי כביש רגילים. אחרי כמה דקות של דהירה, מגיעים ל"פטריה" שבשולי שמורת ואדי רם. לוקיישן מתאים לתצלום קבוצתי של כל 24 הטנדרים הגדולים. חיש קל נשלפים דגלים ויריעות ברזנט עם פרסומות של נותני החסות של הקבוצה לטובת תמונות עוצמתיות! כאן גם הוצאנו אוויר מהצמיגים ודהרנו למשחקי דיונות – חלק מהכלים שקעו וחולצו, ומשם קפצנו ל"קשתות" המרשימות של חרז'ה – גם כאן לא מוותרים על תמונות קבוצתיות על רקע תופעת הטבע המרשימה, קפה שחור לוהט, ובלי להרגיש, נופלת עלינו החשיכה המוקדמת (מה לעשות, שעון חורף) וזה הזמן להתקפל לכיוון החאן הבדואי בו נלון בשני הלילות הבאים.

החאנים הבדואים של ואדי רם שעד כה רובם הציעו תנאים די בסיסיים (למעט אתרי ה-Martian camp עם המבנים העגולים המפוארים והיקרים להחריד), ניצלו את פגרת הקורונה לשיפוצים ושדרוג ניכר של תנאי הלינה בהם – בחושות כבר יש מיזוג אויר ומקלחת + שירותים במקום אלה המשותפים שהורגלנו בהם בעבר. גם חדר האוכל רחב הידיים כבר ראוי לשמו ומזכיר כזה של מלונות רגילים. יש כאן רחבת ריקודים, די ג'יי עם מערכת הגברה מרשימה, פינות רביצה מפנקות עם מזרנים וכריות ואחרי ארוחת הערב, החבר'ה מהקבוצה, בהובלת דוד לנקרי שלא מפסיק לקפץ כאחוז תזזית, משתלטים על הרחבה והמוסיקה והריקודים נמשכים זמן רב לתוך הלילה, כולל שתייה כדת, דבקה ומוסיקה ערבית-בדואית-מסורתית וכל זה ביחד עם עובדי המקום ואורחים מאירופה שלנים כאן ושמחים להצטרף לחינגה. יום גדוש וכייפי שמסתיים לאחר חצות – מקלחת מהירה ונפילה למיטה לשינה עמוקה.

היום השלישי לטיול מועדון סילברדו בירדן

היום אנחנו נוסעים לכיוון מזרח. בתכנית המקורית להגיע לקלעת פ'צועה – מבצר מימי העותמנים שנמצא הרחק במדבר המזרחי, נסיעה של מעל 100 קילומטרים בשטח לכל כיוון. אבל ראשית כל – קפיצה לעיירה הסמוכה עדיסה, להצטייד במצרכים לארוחת צהריים אותה נערוך בשטח. פיתות, חומוס, עגבניות ושאר ירקות + ביצים לשקשוקה, מים ופחיות שתייה. נעים לאורך מסילת הרכבת החיג'אזית ונכנסים לשטח. תוואי הדרך טרשי וקופצני, פחות מתאים ונוח משבילי הדיונה בהם נענו אתמול, אבל זה מה שיש ואנחנו ממשיכים, עד שנגלות לעינינו דיונות ענק וכל הקבוצה מסתערת עליהן בחדווה. שברולט סילברדו אינו בדיוק רכב שטח אידיאלי – הוא רכב לעבודה, ארוך מאוד ובעיקר כבד מאוד, אבל כוח ומהירות יש לו בלי סוף וחמוקי הדיונות לא דורשים ממנו עבודת מתלים או גמישות שילדה – רק להדביק את הדוושה הימנית, להחזיק הגה ישר ולהסתער קדימה – ואת זה הוא עושה מצוין, מסתבר. הטנדרים העצומים מפזזים על המדרונות, מטפסים וגולשים. כאן גם מתברר לחברים שבסילברדו, כל הרפייה מדוושת הגז מתורגמת לשקיעה כמעט מיידית... גם הפחתת לחץ האויר מהצמיגים צריכה להיות משמעותית מאוד, על מנת להפחית מסיכויי השקיעה – ולכן צריך להיזהר מהפניות הגה חדות פן ייפרקו צמיגים מהחישוקים, זה קורה לאחד, ולאחר כמה דקות לעוד אחד ועוד אחד.... החזרת הצמיגים לחישוקים מתבררת כלא פשוטה וגוזלת זמן יקר לרוב, עד שמוותרים ועוברים לצמיגים רזרביים. (את הצמיגים הפרוקים נחזיר למקומם מחר, כשנעבור בפנצ'ריה בעדיסה).

כבר שעת צהריים מאוחרת, ממשיכים לכיוון מזרח, הדרך הופכת לטרשית, מטלטלת יותר ויותר, איטית ולא נעימה בעליל על סיפון הטנדרים, עד שאנחנו מקבלים החלטה שבקצב הזה נתקשה להגיע לקלעת פ'צועה וגם אם נגיע באור יום, כל הדרך חזרה תתבצע בחשיכה – ולכן מחליטים לוותר ולשוב על העקבות. בינתיים, אחד הכלים הסתבך בשיפוע צד מפחיד על דיונה תלולה וחילוצו גוזל זמן נוסף, הפעם אלה דקות מורטות עצבים עד שהכלי מחולץ, כולם כבר רעבים ואנו פורסים מתחת לגשר של מסילת הרכבת. החבורה מקימה מהר גאזיבו, פורסת מחצלות, מעמידה שולחן וחבורה נמרצת פוצחת בחיתוך עגבניות וירקות, תפעול גזיות והכנת שקשוקה חריפה וטעימה שלא מהעולם הזה! אולי הטובה שאכלתי כבר זמן רב! כל הכבוד! לפינאלה של היום, עוד תמונה קבוצתית של כל הטנדרים בשורה ותנועה בחשיכה לכיוון החאן שלנו, למקלחת מרעננת, ארוחת ערב ורביצה על מזרנים וכריות באחת מפינות הזולה אל תוך הלילה ואחר כך שינה עמוקה וערבה. לילה טוב!

היום הרביעי לטיול מועדון סילברדו בירדן

היום האחרון שלנו בירדן הוא יום קצר, דחוס ומעט לחוץ. נצטרך להתייצב במעבר הגבול בעקבה בצהריים, לפני שהוא נסגר, מה שמשאיר לנו מעט זמן יחסית כאשר תקלות, שקיעות ותקיעות בשטח לא באים בחשבון. בתכנון לנסוע בתוך ואדי רם ולראות כמה מהאטרקציות – עין לורנס, "שבעת עמודי החכמה" ה"חז'אלי" (ערוץ קניוני עמוק וצר, שעל קירותיו פטרוגליפים עתיקים - כתובות וציורים נבטיים ות'מודיים מלפני אלפי שנים) ותצורות סלע עוצרות נשימה – ההרים העשויים אבן חול נובית מזדקרים כמעט אנכית מתוך דיונות החול, לעתים פניהם בתצורת נטיפים, לעיתים קירות אנכיים חלקים לחלוטין. המראה רב ההוד נראה לא שייך לכאן, כאילו הונחת מכוכב אחר. לא לחינם שימש ואדי רם כלוקיישן לצילומי סרטי מדע בדיוני, חלקם ("הכוכב האדום", "להציל את מארק ווטאני" ועוד) העוסקים בכוכב הלכת מאדים, בהם שימש נופו הדרמטי והמוזר של ואדי רם לדימוי נופו של כוכב הלכת האדום.

אבל חלק מהקבוצה כבר שבע אבנים, אבק וחולות, ורוצה קצת ציביליזציה מתורבתת – בתי קפה, חנויות ואוירת עיר, ואת זה יש רק בעקבה. לכן אנחנו מתחלקים שוב לשתי קבוצות. רוב החבורה נוסעים עם עדי לואדי רם, ושמונה כלי רכב מנפחים אויר בצמיגים ונוסעים אחריי לעקבה, שם כבמטה קסם, ממתינים לנו תשעה מקומות חנייה במגרש החנייה החינמי הטוב והמרכזי ביותר במרכז העיר, על שדרת חוסיין בן-עלי, צמוד לכיכר הגדולה הקרויה ע"ש המרד הערבי הגדול. כאן החברים מתפזרים כל אחד לענייניו, לשוק, לבתי קפה, לשופינג או לסתם טיול רגלי, אני ועארף מוצאים לנו בית קפה מקומי שם נתענג על קפה שחור מבושל בחום לוהט עם מים קרים, כמנהג המקומיים. כיף גדול.

כך ישבנו לנו במשך כשעה וחצי, עד שהקבוצה חזרה בדיוק בזמן, נסיעה קצרה צפונה דרך רחובות עקבה והנה גלגלינו עומדים בשערי מעבר הגבול ואדי-ערבה הירדני. אני מחנה את הסופה בכניסה, כאן נפרדים מעארף בחיבוקים והבטחות להיפגש שוב במהרה, ועוברים את הנוסח הבירוקרטי המקוצר והמהיר של יציאה מירדן - מחזירים לוחיות רישוי, מקבלים חותמת בדרכון ובצד הישראלי בדיקה בטחונית ובדיקת מכס, עוד חותמת בדרכון + בדיקת קורונה וברוכים הבאים לישראל ולאילת!... תם ונשלם טיול מועדון סילברדו אוקטובר-נובמבר 2021 בירדן, ללא תקיעות משמעותיות, שבירות או תקלות כלשהן. למעט העיכוב המעצבן במעבר הגבול הצפוני, ירדן היתה טובה אלינו ואנו מוקירים לה תודה והתפעלות מנופים מדהימים ומהיכרות עם אנשים פשוטים, טובים ומכניסי אורחים שנותנים לתייר להרגיש בבית וקל מאוד לחבב אותם. זה טיול שתמיד משאיר טעם של עוד, ובקרוב אנו יוצאים שוב לירדן, עם קבוצות נוספת.

מועדון סילברדו ישראל מודה ל:

• טרייד סנטר אשדוד - קישור.
• מוסך נוגה - מורשה שברולט, חיפה - קישור.
• מוסך אוטומוטיבי - מורשה שברולט, הרצליה - קישור.
• גרון סנטר, מרכז חומרי בניין - יהוד - קישור.
• קבוצת ארגנטולס - יבואן מקיטה - קישור.
• ר. אליאס נגררים - קישור.
• לתותח - עוז בוטבול מסדנה לשיפורי רכב MDO .
• סוכנות ביטוח שתמכה וביטחה את הטיול - אור מאיר דדון - כרמים סוכנות לביטוח.
• אבי עמרן מ צמיגי אביב הלוי אשדוד .
• דור אלון - נחמיה אנרגיה-שיווק דלקנים,כרטיסי תדלוק ,סולר ונפט לחימום ביתי .
• פלוקסו - מערכת אגירה מים לכלי רכב - קישור לאתר .

תודה רבה לנותני החסות של מועדון סילברדו ישראל שתומכים בנדיבות בפעילותו של המועדון הנהדר הזה וכמובן לכל המשתתפים ממועדון סילברדו ישראל, אנשים שמחים וכיפיים שהופכים כל שהיה וטיול במחיצתם לחוויה מלאה בצחוקים - הייתם נהדרים כרגיל, נהנינו להוביל ולאסף אתכם במשעולי המדבר ובכבישי ירדן, מקווים לפגוש אתכם שוב בטיולים שלנו.

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן