יומן מסע ג'יפים ירדן 3-6/3/22

לעולם לא יימאס לי לספר לכם כמה אני אוהב להוביל קבוצות בירדן. יש משהו בממלכה ההאשמית השכנה שעושה לי את זה – פשטות כובשת, נופים מדהימים, בדואים מקומיים לבביים ומאירי פנים, הסטוריה עשירה והרבה אווירה נינוחה. וכן, גם הזדמנות לחוות תחושת חופש ולהוציא החוצה את הילד השובב שחבוי בכל אחד מאיתנו.

קבוצה מלאה של 26 אנשים ב-12 מכוניות, זה עניין לא פשוט. לשמחתי, תנאי הפתיחה שלי היו מעולים – המדריך הירדני שלנו הוא מאמון, אחד הותיקים והטובים במדריכים הירדניים שעובדים איתנו – איש חביב ולבבי, משכיל וידען גדול וגם דובר עברית שוטפת. בנוסף, הצטרף אלי לג'יפ נדב, חבר קרוב וג'יפאי מנוסה, שעזר לי רבות בניהול הקבוצה. אלה שני מכפילי כוח רציניים שיורידו ממני הרבה לחץ ודאגה.

היום הראשון - מסע ג'יפים בירדן

נפגשנו בשמונה בבוקר בתחנת הדלק בכניסה למעבר הגבול הישראלי "נהר הירדן"/שייח' חוסיין. 12 כלי רכב, חלק מהאנשים מוכרים לי מטיולים והדרכות בארץ וזה מצוין. תדריך לקבוצה, ואנו נכנסים למסוף הישראלי לתחילת תהליך המעבר לירדן שדורש לא מעט סבלנות, בוודאי ביום שבו עברנו, שבו המסוף טיפל בעוד קבוצות כמו גם בערבים ישראלים רבים שנוסעים לירדן לביקורי משפחות/לימודים, וכפי שציפיתי, העומס על שני דלפקים גדול מדי והתורים גזלו זמן רב, אבל זה משהו שלא חדש לנו – יש להתאזר בסבלנות ולקבל את כל העיכובים בחיוך, כי לחץ וכעסים לא יעזרו.
לאחר כמעט 3 שעות שלקח לנו לצאת מישראל למסוף הירדני, מתחיל התהליך האיטי לכשעצמו בצד הממלכה – ביקורת דרכונים, בדיקה בטחונית, בדיקת כלי הרכב ומעבר בשלושה משרדים שונים לתשלום ביטוח, קבלת לוחיות רישוי ירדניות, תשלום אגרות מעבר וקבלת האישורים הנדרשים ולאחר מכן הרכבת לוחיות על כלי הרכב – בירוקרטיה היא בירוקרטיה בכל מקום בעולם. למרות שהכל לוקח זמן ופה ושם יש חריקות קלות שגוזלות זמן (בדלפק המכס נגמרו השטרות הקטנים לעודף, מישהו שכח לקחת אישור יציאה), לשמחתי התהליך בצד הירדני היה בסך הכל ענייני למדי ו"כבר" בשעה שתיים ורבע היינו חופשיים לדרכנו – למה "כבר" במרכאות? כי זה ממש טוב ביחס לפעם הקודמת שלי בירדן בה עיכובים למיניהם גרמו לנו לצאת לדרך רק בארבע וחצי.... אבל זו עדיין שעה מאוחרת יחסית וביום הראשון של הטיול, בו נוסעים מרחק גדול מאוד עד למלון בפטרה, ברור לנו שנגיע למלון רק בשעות החשיכה.

כביש הבקעה הירדני (כביש 65) צר ומצולק, מלא באמפרים אכזריים ועמוס בתנועה והנסיעה עליו איטית. הוא חוצה עיירות כמו מ'שארה, קוריימה, מעאדי, כראמה, א-סאפי ועוד כמה כפרים קטנים, ובמ'שארה שהיא העיירה הראשונה אותה חוצים לאחר מעבר הגבול התנועה פקוקה ולא כל המקומיים (פלסטינים באיזור הזה) יוצאים מגדרם מרוב שמחה לראות אותנו... אבל אנו ממשיכים בדרכנו בלי להתעכב ואחרי השעות המרובות שבילינו במעברי הגבול, האנשים כבר רעבים ולכן אנו עוצרים במעאדי, עיירה שנראית אותו דבר, אבל סימפטית יותר, לפלאפל/שווארמה וצ'יפס. האיסטניסים יקטרו שהשווארמה הירדנית לא כמו בישראל, אבל בסוף גם הם יהיו מרוצים כי גם המחירים המגוחכים הם ממש לא כמו בישראל....

לא פשוט לשמור על שלמות השיירה ללא מכשירי קשר (שאסור להכניס לירדן!) אבל לזכות הקבוצה הזו ייאמר שהיא שומרת היטב על נוהל שיירה כהלכתו והתקשורת בינינו מתבצעת בווטסאפ כאשר נדב היושב לצידי עירני להודעות ומאפשר לי להתרכז בנהיגה. היה לנו רק נתק אחד קטן באחת הפניות בעיירה כראמה וגם כאן, תוך דקה-שתיים, הקבוצה חברה מחדש והכל נראה אופטימי.

באיזור ים המלח, עיכובון קל ראשון בעקבות הודעה בווטסאפ – אחד הילדים של אורן ברקסטון סובל מבחילה וצריך להקיא. כמה דקות אחר כך אנו שוב עוצרים – הפאג'רו של עדי מתחמם. בדיקה מהירה מגלה נזילה רצינית של נוזל קירור ואנו נאלצים להשלים מים מבקבוקים – כי כמעט ולא נשאר נוזל קירור במערכת! כבר חושך, ואנו ממשיכים דרומה בקצב איטי יותר, משגיחים היטב על מחוג החום בפאג'רו. כמה דקות אחר כך, עצירה לראות את "אשת לוט" המרשימה (היא הרבה יותר מרשימה מ"אשת לוט" שבצד הישראלי) ושוב התעסקות במערכת הקירור של הפאג'רו, שהאמת? קצת מדאיגה אותי, כי העליות התלולות והאכזריות של ואדי נקב-א-נמלה עוד לפנינו.

תדלוק ראשון בא-סאפי, עיירה לחופו הדרומי של ים המלח ושוב עוד ועוד עצירות למילוי מים בפאג'רו. הזמן נוקף, כבר ממש מאוחר וברור לנו שלא נספיק להגיע בזמן לארוחת הערב במלון בפטרה שמוגשת עד 21:30 – עוד דרך ארוכה לפנינו, כולל העליה הארוכה והמפותלת בכביש ואדי נמלא - זה הזמן של מאמון להתקשר למלון ולבקש שימתינו לקבוצה שלנו עם ארוחת ערב. ואדי נמלא הוא "נאקב" (דרך גמלים) ארוך, תלול ומפותל, שמוליך מפטרה לערבה הירדנית שרק לפני כמה שנים נסלל והפך לכביש, אבל איזה כביש!!! הוא מטפס מגובה של 100 מטרים מתחת לפני הים ל-1200 מטרים מעל פני הים, בפיתולים ובשיפועים פרועים שלא היו עוברים אף תקן בישראל, מה שמבטיח חוויית נהיגה מצמררת ומרטיטה, במיוחד באור יום כאשר לחגיגה מצטרף גם נוף מהמם – אבל אנחנו עולים אותו בחושך, נהגים/ות עייפים ורכב אחד לא תקין. לכן אנו נוסעים לאט ובזהירות – מילא תקלות, אבל תאונות לא באות בחשבון. במהלך העלייה עוד עצירה/עיכוב להוספת נוזל קירור בפאג'רו אבל אנחנו חותרים קדימה ובסביבות השעה אחת-עשרה בלילה, נכנסים סוף-סוף לעיירה ואדי מוסא (פטרה) וכלי הרכב מסתדרים בחנייה של מלון "עמרה פאלאס" שהוא מלון מצויין ומפנק גם בסטנדרטים מערביים.

כיף לגלות שחדר האוכל והבופה העשיר ערוכים ומוכנים לקראתנו – תודה גדולה למאמון שדאג לארגן ולשף החביב של המלון שטרח והכין הכל הרבה מעבר לשעת הסגירה הרשמית של המטבח (ואל דאגה – הוא קיבל עבור זה טיפ יפה). אחרי שהבטן נרגעה, אפשר לקבל מפתחות לחדרים, לעשות מקלחת חמה וליפול למיטה לשינה ערבה. לילה טוב!

היום השני - מסע ג'יפים בירדן

לאחר ארוחת בוקר וצ'ק-אאוט, אנו יורדים בכבישי ואדי מוסא הפתלתלים לכיוון אתר פטרה. כאן הקבוצה נכנסת לביקור מודרך בפטרה העתיקה והמרהיבה ולי יש שלוש שעות פנויות, אותן אני מעביר בחברת טארק, אברהים וראיד, מדריכים ירדנים מקומיים – אני פורש כסאות וערכת קפה ליד הג'יפ והזמן עובר לנו בנעימים על כוס קפה ונשנושים, עד שהקבוצה סיימה את הביקור בפטרה ואנו נוסעים כברת דרך קצרה למסעדת "קנטארה" המפורסמת, לארוחת צהריים עשירה ומצויינת ואחריה, שוב מסתדרים בשיירה ויוצאים דרומה ל"דרך המלך" – הכביש ההררי המתפתל על קו פרשת המים הירדני לכיוון אוטוסטראדת המדבר וחוצה בדרכו עיירות קטנות כמו א-טייבה ורג'ף, עם נוף מרהיב של ההרים שסביב פטרה. "אוטוסטארדת המדבר" הוא הכביש המהיר עקבה-עמאן. הכביש הזה אמנם "מהיר" ומציע שני נתיבים לכל כיוון ומהירות מירבית מותרת של 110 קמ"ש, אבל הוא משובש ומצולק באופן שלא ראינו בישראל מעולם, אפילו ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים... וכמובן מלא בבאמפרים האכזריים המקובלים בירדן, ולא מאפשר לנסוע באמת מהר... אבל הוא חולף במהירות יחסית, ואחרי העיירה חומיימה, פונים שמאלה בצומת ואדי רם לכיוון האיזור המדהים הזה של דרום-מערב ירדן, בו נבלה את היומיים הבאים.

ואדי רם, שהוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, הוא איזור נרחב בדרום-מערב ממלכת ירדן ובו נופי גרניט, אבן חול נובית ודיונות חול מהדרמטיים ביותר בעולם ולצד פטרה, הוא גם אתר התיירות המפורסם ביותר בירדן. הקבוצה כבר חמה על נהיגת חולות, אז נכנסים ישר לדיונות. תדריך קצר על נהיגת חולות וריקון אויר מהצמיגים, והדיונה הראשונה למשחקים ממתינה לנו – הכלים החזקים לא מתקשים לטפס, לג'ימנים קצת יותר קשה וצריך לרוקן עוד אוויר – תוך כמה דקות כבר מבינים שהריינג'-רובר החזק זולל את הדיונה כאילו היא כביש 6 וגם לששת הצילינדרים הבריונים של הסופה העתיקה זה לא באמת אתגר ואפילו הסובארואים מצליחים לעלות! אבל מה שיותר מעניין - יש לנו כאן "קרב" בין הג'ימנים – בהתחלה קצת קשה להם, בכל זאת אין שם הרבה מנוע... אבל גל בג'ימני הצהוב מתעקשת וגם מצליחה ראשונה להתגבר על הדיונה, מה שמשגע את מיקי בג'ימני האפור שמנסה שוב ושוב עד שגם הוא מצליח, ואפשר להמשיך בנסיעה ולהתפעל מנופי ואדי רם שכאילו לקוחים מכוכב אחר – הרי אבן החול הנובית בגוון חלודה שמזדקרים ממשטחי הדיונה ומקנים לאיזור מראה כמעט חייזרי, לא לחינם הרבה מאוד סרטי מדע בדיוני ("להציל את מארק ווטאני", "הכוכב האדום", אחד מפרקי "מלחמת הכוכבים" ועוד ועוד) צולמו כאן.

שבילי הדיונות מהירים וזורמים, ואנו נעים לכיוון "שבעת עמודי החוכמה" (שמו של אחד ההרים המרשימים בואדי רם, על שם ספרו של "לורנס איש ערב" – תומאס אדוארד לורנס, קצין המודיעין הבריטי שפעל כאן בתקופת מלחמת העולם הראשונה והניע את שבטי הבדואים מחג'אז להתמרד ולגרש את חיילי האימפריה העות'מנית) ומרכז המבקרים של ואדי רם ובזמן שמאמון וחמזה (השוטר המלווה שלנו) הולכים לקופות להצטייד בכרטיסים (חלק גדול מואדי רם הוא שמורה והכניסה אליו בתשלום. בתחומי השמורה אסור להשתולל ולטפס על דיונות ברכב) אנו מעבירים את הזמן על קפה וסיפורים על לורנס איש ערב שעל שמו נקראות לא מעט אטרקציות באיזור ואדי רם.

מצויידים בכרטיסים כחוק, אנו ממשיכים לשוטט בואדי רם, ולא שוכחים להתמקם על אחת הדיונות היפות מול השקיעה לקפה וצילומים מרהיבים – לפני שתרד החשיכה, נעים לכיוון החאן שלנו – "ראם-מג'יק" לקבלת חדרים והתארגנות לארוחת ערב. החאן משודרג ומפנק – מזגנים, מקלחות ושירותים בחדרים, וזה זמן טוב למקלחת ועוד מעט נצא לארוחת הערב – עופות וכבש עם ירקות צלויים בטאבון קבור באדמה – זהו טקס קצר ומרשים, וגם מאוד טעים!
אחרי שאכלנו כמו שצריך, זמן טוב לנרגילה ויין אדום באחת הזולות הפזורות מסביב, סביב מדורות לחימום (קר כאן בלילה!). לילה טוב!

היום השלישי - מסע ג'יפים בירדן

לאחר ארוחת הבוקר, אנו מתחילים את היום בפשיטה על הרחוב הראשי של א-דיסה, הכפר הראשי, הגדול, של איזור ואדי רם, סוג של "מרכז לוגיסטי" בו המקומיים מצטיידים ואפשר למצוא כאן חנויות, פנצ'ריה וכמה מוסכים שמתמחים בתיקון באמצעות פטיש ואיזמל של טנדרים טויוטה היילקס ישנים – דגם הרכב המועדף כאן.... בזמן שכולם מצטיידים במאפיה ובסופרמרקט במצרכים לארוחת צהריים קלה בשטח, אפשר להשיג כאן גם שמנים וכו' לרכב (למי שצריך. אני נזקקתי למעט שמן להגה-כוח. המשאבה נוזלת מעט והיה חסר קצת) במחירים מגוחכים בהשוואה לישראל, ואז נכנסים שוב למרחבי החולות והצוקים. מבקרים בכל מיני אטרקציות של ואדי רם, כמו ה"חאז-עלי" (נקיק צר חתור בסלע עם ציורי סלע ת'מודיים עתיקים) וה"לורנס-סיק" (ה"סיק" של לורנס, עוד נקיק יפה שמושך הרבה תיירים, פטריות אבן, מצוקים מוזרים וכמובן דיונות ועוד דיונות. למודי נסיון מאתמול, החבר'ה כבר מיומנים ומטפסים במעלה הסכינים והשמחה גדולה. כמו אתמול, גם היום לא מוותרים על קפה אחרון מול שקיעת השמש שבואדי רם היא הכי יפה שאפשר, וחוזרים לחאן. לאחר ארוחת הערב, עוד רביצה בזולה סביב נרגילה ויין עד השעות הקטנות – צריך ללכת לישון קצת, מחר היום האחרון בלחץ זמנים....

היום הרביעי - מסע ג'יפים בירדן

היום האחרון שלנו בירדן, הוא יום עמוס ולחוץ בזמנים. היום נעשה "השלמות" באיזור ואדי רם ולקראת הצהריים ננפח אויר בצמיגים ונצא לכביש המהיר לכיוון עקבה, שכן בעקבות תקופת הקורונה, מעבר הגבול הירדני נסגר בשעה 14:00 ועלינו להתייצב בו מוקדם יותר על מנת לסיים את ענייני הבירוקרטיה ביציאה מירדן (שיקוף לכבודה, פירוק והחזרת לוחיות ירדניות, הרכבת לוחיות ישראליות, ביקורת דרכונים) בזמן סביר, לקראת הבירוקרטיה שעוד מצפה לנו בצד הישראלי. לכן אנו מתעוררים מוקדם יותר לארוחת הבוקר, צ'ק-אאוט מהחאן, חוצים בדהרה את א-דיסה, ממלאים דלק (בתחנה המקומית יש רק בנזין 90 אוקטן, לא נורא) וחותכים צפונה, לעבר איזור חרז'ה וקשתות האבן המפורסמות. בדרך לשם – סכין דיונה שבכל טיול נוהגים לטפס עליה ולהשתולל קצת, זהו החלק של ואדי רם שאינו מוכרז כשמורה ובהחלט מותר להשתובב כאן – רוב הדיונות בואדי רם שונות מהדיונות שלנו בעיקר ב"כניסה" לסכין שהיא חלקה ונטולת מכות, שמאפשרת גם לכלי רכב נמוכים יחסית לדהור במהירות ללא נזק, אבל גם כאן צריך להיזהר ולבדוק טוב היכן נותנים בגז, כי אם לא – זה יכאב.

הפעם לא שיחק מזלו של אורן ברקסטון שניסה לטפס מהצד הימני של הדיונה, היכן שארבה לו מכה לא קטנה בכלל. הפגוש הנמוך של הרקסטון ניזוק קשות והרכב נעצר מיד. במבט ראשון הנזק נראה קוסמטי בלבד, אבל לאחר נסיעה קצרה נדלקת נורת האזהרה של חוסר בשמן בגיר האוטומטי. הסרת הפגוש הפגוע מגלה את הבעיה במלוא חומרתה – המצנן של הגיר האוטומטי התעקם ונפרץ, וכל הנוזל ההידראולי נשפך ממנו. אי אפשר להמשיך לנסוע כך, כי הגיר יינזק וזה כבר תיקון יקר בהרבה מהחלפת פגוש. אין ברירה אלא לגרור את הרקסטון המושבת לכביש, להזעיק גרר שיגיע וייקח אותו למעבר הגבול. מצד שני, חבל למנוע משאר הקבוצה להמשיך לביקור בקשתות – ולכן אנו מתפצלים לשניים: מאמון ונדב יובילו את הקבוצה לקשתות, בעוד אני, ביחד עם חמזה השוטר, נלווה את שמעון (אבא של אורן ואלירן) ואיריס זוגתו בלנדקרוזר שגורר את הרקסטון הנכה (לאחר שפירקנו ממנו את גל ההינע האחורי, על מנת שנוכל לגרור אותו מבלי שהגלגלים יסובבו את תיבת ההילוכים ללא שימון) ונוביל אותם לתחנת הדלק בא-דיסה להמתין לגרר.

הגרר הירדני הגיע, העמיס את הרכב ואנו נוסעים לצומת ואדי רם שעל הכביש הראשי, פוגשים שם את הקבוצה שכבר ניפחה אוויר בצמיגים, ומתגלגלים בשיירה לכיוון מעבר הגבול, אליו אנו מגיעים בזמן ומעבירים את הרקסטון הפגוע בגרירה באמצעות רצועה.

תהליך היציאה מירדן קל ומהיר, אבל בצד הישראלי עומס, הנעוץ כרגיל בתור לבדיקות הקורונה. התהליך פשוט אבל לוקח זמן ומכלה את שאריות הסבלנות. רוב הקבוצה עוד צריך לנסוע מאות ק"מ הביתה והם עייפים וממהרים לצאת ואין טעם לעכב אותם עוד. נדב ואני נשארים עוד קצת עם אורן, אלירן, שמעון, איריס והילדים, בהמתנה לגרר אילתי. לבסוף אנו נפרדים לשלום לאחר טיול מקסים ומוצלח שהתנהל באוירה כיפית ורגועה והסתיים בחיוך למרות הנזק לרכב – כאן המקום לציין שאורן לא התעצל ולא התקמצן ורכש לרכבו ביטוח מקיף לירדן כבר ביציאה מישראל, מה שכיסה את הנזק ואפשר לו לחייך גם בהמשך – עצה לעתיד שעולה מאות ספורות של שקלים אבל שווה זהב לכל מי שמעוניין לצאת לטיול שכזה – תעשו ביטוח!
נשאר רק לעלות צפונה, הביתה. דרך ארוכה ומתישה על כביש הערבה, בחושך. לזה תוסיפו את נפילת המתח שבסיומו של כל טיול, ועכשיו אני מרגיש את העייפות והעיניים נעצמות. כמה טוב שנדב עולה להגה הג'יפ ומאפשר לי להתעפץ עד קיבוץ אלמוג שבצפון ים המלח, שם השאיר את הרכב שלו....

תודה ענקית לכל הקבוצה הנהדרת – אורן, אלירן והילדים יואב וירדן, שמעון ואיריס, מיקי וגלית, שי, לימור ואיריס, יונתן וטל, אופיר ורותם, מארק ואמיר, עדי ומשה, איתן ויהונתן, גל וצביקה, אסף ואבנר, לחמזה השוטר החביב, למאמון המדריך הירדני התותח שהוא מותג בפני עצמו, וכמובן לנדב שעזר לי רבות – קבוצה טובה היא המפתח לטיול מוצלח, ואתם הייתם אלופים. תודה לכולכם!

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן