יומן מסע פורץ דרך לרומניה - מרץ 2022

היום הראשון למסע

יצאנו בטיסה בשעה די מוקדמת בבוקר, כשבחדשות דיווחו על תורים גדולים בנתב''ג ולכן הקדימו והתייצבו החבר'ה בשעה 04:30 לפנות בוקר. סך הכל, הכול זרם ונחתנו בסביבות השעה 09:00 בשדה התעופה אוטופן - בבוקרשט. יצאנו משדה התעופה כשוואלי (המדריך המקומי שלנו) ממתין לנו ליד הרכבים. החבר'ה התחילו להצטוות על הרכבים, קצת הכירות עם הרכב וכיווני מושבים ומתחילים תדריך. אני יודע מראש שהיום הראשון הוא לא יום טוב בשביל לקחת את החבר'ה ל"קצה". הרכבים גדולים ומסיביים עם גיר ידני - טויוטה 80 וניסאן פטרול, כולם עם צמיגים 33'' וחדשים להם לנהיגה.

מתחילים תנועה צפונה בכבישים מהירים, המטרה שלנו - טארגוביסט, לשעבר בירת ולאכיה. מתחילים תנועה ויש לנו רכב אחד סורר שצריך להחליף. לאחר כשעתיים נפגשים עם הרכב החלופי בתחנת הדלק וממשיכים הלאה, צפונה, כחצי שעה ונכנסים סוף סוף לשטח. רומניה לאחר סופה לא פשוטה עם הרבה גשמים ובמקומות הגבוהים גם לא מעט שלג. אנחנו נוסעים דרך מרגלות הרי הקרפטים למעבר הרוקאר-בראן. מצב הדרכים סביר (לפחות בהתחלה), עוצרים לפיקניק צהרים קליל למרגלות גשר ארוך ורעוע כשבדרך עברנו מפעל מיושן ונטוש שסביבו עיירה קטנה ובעומק השטח ישנו בית בודד אחד.

הנחל זורם לאיטו בצורה די רגועה. לאט לאט כשאנחנו צוברים גובה אנחנו מתחילים להרגיש את הבוץ החלק, שאריות שלג מתחילות להיראות לצידי הרכבים במקביל לנהר Teleajan והנהיגה הופכת להיות מאתגרת יותר ויותר. ככל שאנו מקדמים לכיוון מעבר בונקוטה אשר בין טרנסילבניה לוולאקיה - השלג המעורבב עם הבוץ מתחיל להיות משמעותי יותר לנהיגה שלנו. מתחילים לרדת לכיוון המעבר כשהצירים חלקים, חלקם קפואים וחלקם עם כמות גדולה של שלג, ככה שאי אפשר לראות מה תחתיו וכך בדיוק הרכב של מרינה, יוליה וגיל מוצא את עצמו כשהוא נכנס לשפ''צ (שיפוע צד) חזק. מרינה הנהגת לא נלחצת ולאחר כיוונים וכמה היגוים ותיקונים הרכב יוצא מהשפ''צ וממשיכים בזהירות לרדת מטה.

המעבר בין חבלי הארץ בוצע בהצלחה אבל הדרך עוד ארוכה כשעד הערב אנחנו נוסעים בין יערות צפופים, בצירים מלאי בוץ ושלג, תוך מעברי מים. אנחנו מגיעים לכפר קטן מאוד בשם ואמה בוג'ולי בו גרו הסבים של וואלי המקומי שלנו ושם הוא גדל. כשניכנס לבית ילדותו נבין בדיוק איך גרים בכפרים המרוחקים הללו וכמה עוני כפי שאנחנו מכירים הוא עניין יחסי. אחד הדברים המפתיעים ביותר בביקור ביתו הוא מתקן ייבוש הכלים בצורת מגן דוד שממוקם במטבח שנמצא ממש כשנכנסים לבית. וואלי אומר שלצערו הוא היה צעיר עד שהבין את המשמעות של מגן הדוד ולא זכה לשאול את סבו מה המשמעות, ואם יש בכלל, למגן הדוד התלוי ככה לעיני כל נכנס לבית...

המשכנו בצירים הצרים לכיוון אחד הפרויקטים הלאומים שכרגע לא נראה כהצלחה מסחררת - פרויקט שיקום הביזון האירופאי. הרומנים שמו לעצמם למטרה להחזיר את הביזון לטבע הרומני, מה שנראה שייקח להם עוד לא מעט זמן...

נכנסנו לכפר קטן, לביתם של זוג מקומי, שם סעדנו ארוחת ערב נפלאה. זוג מקומי מקסים שקיבל אותנו בסבר פנים חמות ודאגו שאף אחד לא יסיים רעב את ארוחת הערב. לכשסימנו נפרדנו בחמימות ויצאנו למלון המפנק שלנו שממוקם באזור ברשוב.

היום השני למסע

יצאנו מפאתי ברשוב לכיוון צפון מזרח להרי הבודוג'לי כשאנו צריכים לחצות יער עבות בציר שכוח אל שמי שנמצא עליו זה רק כורתי העצים וצוותי תיקון הרכבות. ציר הכרחי בשבילנו בכדי לחצות את מעבר ההרים והיערות לכיוון מקום הלינה של הלילה השני שלנו בכפר ויסקירי (עליו ארחיב בהמשך).
נכנסים לציר ולאחר כ 10 ק''מ אנחנו נתקלים בשלושה חוטבי עצים עם הטרקטור המסיבי שלהם כשאת צמיגי הטרקטור עוטפות שרשראות ברזל לנסיעה בשלג ובבוץ קשוח ואני חושב שאני מתחיל להבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים היום. אז חשבתי... החבר'ה אומרים לנו שיש בעיה עם המעבר בין מסילות הרכבת בשל רכבת מסע שירדה מהמסילה, וואלי ואנוכי עושים כן עם הראש ומבקשים מהקבוצה להמתין ויוצאים לבדוק. אכן המעבר סגור והמעקף עצמו הוא דרך מאוד ארוכה בצירים ראשיים אבל לא לשם כך התכנסנו.

החוטבים מסבירים לנו שגם הם תקועים כאן והרכב שאמור לאסוף אותם לא יכול להגיע אליהם לשטח. וואלי הסביר לי את המצב וביקשתי ממנו לשאול עד כמה הם מכירים את היער ואם הם יכולים להצטרף אלינו אל הרכבים ויחד נחצה את היער. החבר'ה קפצו על המציאה והצטוותו אלינו אל הרכבים. המבוגר עם וואלי ואיתי ברכב ואצל דני ובנו ירין - עוד שניים. התחלנו נסיעה וככל שאנחנו נכנסים ליער שולי הצירים שיהיו מתחילים להעלם. טיפוס של עלייה חדה מאוד גורם לנו לנתק בשיירה, כי מי חשב שבכלל עולים משם וגם ככה קשה לעקוב בשל צפיפות העצים. גם קשה להיות צמוד לרכב שלפניך כי לפעמים במעברים אנחנו זקוקים לכמה רוורסים בכדי לעבור בין העצים. הנהיגה החלה להיות קשה יותר ויותר, וואלי נאלץ לעבור לרכב 2 ולנהוג אותו בשל בעיית קלצ' קלה ואני ממשיך להוביל עם הבחור שאיתי ברכב בתקשור של תנועות ידיים וקצת עזרה מהאיטלקית שיש לי מהבית, שיש בה לא מעט מהמשותף לרומנית. אנחנו מגיעים לקטע של כ-300 מ' של ביצה, כשבביצה עצמה יש לנו לא מעט עצים, כך שברגע שהרכב זורק אותך מהנתיב שרצית, אתה עלול למצוא את עצמך על העץ או לא יכול לחזור לנתיב. החבר'ה היו קצת רחוקים ממני, החלטתי להיכנס ולחצות את הביצה (לא שהיתה אפשרות אחרת), לאחר מאבק לא פשוט הצלחתי להגיע לחצי הביצה בצורה בטוחה ולרדת לחכות לחבר'ה בשביל להכווין ואולי גם לחלץ כשנצטרך.

החבר'ה הגיעו לביצה ומיד התחילו להחליק ולאבד אחיזה, ותוך כדי גם לשקוע. הצרה היתה שהרכבים ''קיבלו'' זווית לכיוונים שונים ולא היתה אפשרות לחלץ בשל העצים שהיו פזורים בכל הכיוונים. כאן חוטבי העצים שלנו נכנסו לפעולה. לשמחתנו בדיוק לשם כך הם שם, יש להם את הזיכיון לחתוך כמות עצים מסוימת מתוך השטח המיוער. החבר'ה נכנסו לעבודה של כריתת העצים ותוך כדי שהם עובדים הבנתי כמה זמן זה חסך לנו בעבודה עם המסור המוטורי שלנו ובאיזו פשטות הם יודעים לאיזה כיוון להפיל את העץ. התחלנו חילוצים כשכל מי שמחוץ לרכבים מלא בבוץ מכף רגל ועד ראש. רצועת הכבל האנרגו-קינטית שלנו עבדה שעות נוספות והתבררה כנכס עצום למסע הזה (ולא זה לא היום האחרון בו היא עבדה קשה...). המלחמה בביצה לקחה לנו בערך שעה וחצי-שעתיים כשבסוף כל אחד יוצא מכיוון אחר. אני נוסע ולצידי רץ חוטב העצים וכך אנחנו עוברים את האזור של ה-300 מ' הללו, כולל העלייה בסוף, עם חיוכים מרוחים על הפנים של כולם. סוף סוף, דרך שום מקום, כשאנו מסיימים במחצבה נטושה - הגענו לבקתה בה חיים חוטבי העצים הללו, הם חוזרים פעם בשבועיים לבתים שלהם בשל המרחקים.

אנחנו ממשיכים לאורך נהר מרשים ומתרשמים מ''העבודות'' שהבונים עשו לאורך הנהר.

הנהיגה מלווה כל הזמן בחציות של הנהר והחבר'ה עושים זאת ללא תקלות מיותרות ושועטים קדימה, עד שסוף סוף, לקראת ערב, אנחנו מגיעים לכביש שיוביל אותנו ללילה השני בכפר ויסקירי.

הגענו בסביבות השעה 21:00 עייפים. רמונה המקסימה שהמטיילים של "אתר השטח" כבר בני בית בחדר האוכל ובצימרים שלה, מחכה לנו עם מרק חם ואוכל מושקע מכל הלב. חלקינו ישנו אצל רמונה בצימרים וחלק בצימרים אצל ארנסטו - כמה בתים מאיתנו.

היום השלישי למסע

התעוררנו בכפר הקסום ויסקירי. הכפר הוכרז כולו כמורשת אונסק''ו, הוא הוקם במאה ה-13 ובו כנסייה מבוצרת ומרשימה שנחשבת לאחת המרשימות והשמורות ביותר בכל החבל הסקסוני בו נמצא הכפר. בכנסייה המבוצרת ישנו מוזיאון שבו הזמן ממש עומד מלכת.

הכנסייה סגורה בימים אילו, אבל וואלי המקומי שלנו הוא בן בית ומיד השיג את המפתח, ככה שהמקום הוא שלנו בלבד לעשות בו סיור. כל הכפר מונה כ-500 תושבים והוא מתנהל בעצלתיים, בבוקר אפשר לראות את האיכרים יוצאים לעבודה על גבי סוס ועגלה מיושנת כשלצידם רוכשי הבתים החדשים (גם הנסיך צ'ארלס קנה שם בית) על גבי הרכבים החדשים שלהם, בעיקר בתקופת הקיץ כשהם מגיעים לנפוש. הכפר עצמו צבעוני מאוד, מתוחזק ונקי, לאורך הרחוב הראשי ישנן שקתות לבקר ולסוסים לרוות את צימאונם.

לאחר הסיור המקיף בכנסייה המבוצרת של ויסקירי (כך קוראים לה), אנחנו יוצאים לדרך והיום נצא לכיוון דרום מערב אל עבר סיגישוארה. סיגישוארה היא עיר במחוז מורש בחבל של טרנסילבניה, אשר נבנתה בימי הביניים והשתמרה בצורה מרשימה. בשנת 1999 הוקרה ע''י אונסק''ו כאתר מורשת עולמית. ביום יש בו קצת ''קולטורה'' והסתובבנו ברחובות העיר העתיקה והמרשימה הזאת עד שהגענו למקום הולדתו של ''ולאד'' הלו הוא הרוזן דרקולה הנודע... לאחר שסיימנו קפה קטן באחד מבתי הקפה הקטנים יצאנו לשטח להנהיגה די רגועה לעומת היומיים הראשונים שלנו, כשאנחנו פונים חזק דרומה לכיוון 99 הגבהות. האזור הוא אזור מאוכלס בדובים, למרות שלא זכינו לראות, ואנחנו עוצרים במחזה המדהים הזה להפסקת הצהריים שלנו. החבר'ה כבר מתורגלים, פורסים נקניקים, גבינות, קצת ירקות ולחם טוב ומתפננים בשמש כשאנו צופים בגבעות שלמרבה הפלא הרומנים לא חקרו ואין תשובה מדויקת אם אלו קברים קדומים או תופעת טבע גאולוגית ספציפית באזור זה, בכל זאת כל גבעה היא כמו העתק של הגבעה שלידה. ממשיכים להקיף את האזור עד למקום הלינה שלנו בעיר סיביו, שהיא אחת מהערים החשובות בטרנסילבניה, ובירת מחוז סיביו. מקור שמה של העיר הגיע בעקבות שמו הלטיני של הנהר החוצה את העיר הנקרא צ'יבין.

היום הרביעי למסע

התחלנו את היום במרץ, מאחר שהיום השלישי היה הרגוע ביותר שלנו מבחינת אתגרי שטח, זה כמובן לא הכין אותנו לבאות...

התוכנית היתה לצאת לכיוון מערב לאזור הסקי של פלטיניש, שם בקלילות נחצה לעמק סאדו לכפר אבריג ונמשיך מזרחה לפויאנה מרלי ומשם לאנדרטת טייסי היסעור בכפר שמעון, שם גם ממתין לנו המלון שלנו. אז תוכנית יש ועכשיו לביצוע...

יוצאים מערבה ויורדים דרומה, נכנסים לכיוון הרי סינדרל, ככל שאנחנו עולים כך גם כמויות השלג סביבנו גדלות עד שכבר לא רואים ציר. את אכסניות הסקי מחליפות בקתות מאוד מבודדות וגם הן ריקות.... ממשיכים לטפס ומתחילים להתקל בקשיי התקדמות ראשוניים והחבר'ה נאבקים. נכנסנו אל הציר בסביבות השעה 10:00 בבוקר ושאני חושב לעצמי שיש לנו כ-22 ק''מ לא פשוטים, אז בטח ייקח לנו 4 שעות וכשנסיים נקנה לנו את האוכל לפיקניק צהרים... נשאר לנו ברכבים, קצת לחם, בננות, תפוחים ודברים קטנים מאתמול, מה שבטח יספיק עד הצהריים. ממשיכים לטפס ורואים שהפערים בין הרכבים מתגברים ומדי פעם ''נופל'' לנו איזה רכב לשול הדרך בהחלקה, אבל מתגברים וממשיכים לאט לאט. מגיעים למה שנראה כמו הבקתה האחרונה בציר וזה הזמן שלנו להחליט אם ממשיכים קדימה או שחדלים וחוזרים לאחור.

וואלי ואנוכי יוצאים לבדוק את עומק השלג. כפי שתראו בתמונות העניין לא נראה מעודד ואנחנו מבינים שיהיה לא פשוט, עכשיו השאלה אם לוותר... אני מדבר קצת עם הקבוצה כי ברור לי שארבע שעות זה לא ייקח, גם אם נשארו לנו משהו כמו 15 ק''מ. אני מאוד רוצה להמשיך והחבר'ה נראים בעניין לגמרי (נראה שעבר מספיק זמן מיומיים קודם לכן ביער). לאחר הפסקה צילומים וקפיצות על השלג יוצאים קדימה.

החבר'ה מתחילים להילחם בשלג והשלג נראה שנותן לנו ''נוקאווט'', בערך כל 200-300 מטר יש חילוץ וככל שהנהג ''נלחם'' יותר, כך החילוץ הופך מורכב יותר. הכבל האנרגו-קינטי עבד שעות נוספות, אנחנו במצב שאי אפשר להחזיר רכב בשביל חילוץ יותר מ-30-40 מ' אחורה כי גם הוא יתקע.

אנחנו עובדים המון עם את חפירה, כבל אנרגו-קינטי ועם עוד רצועה של 30 מ' שאנחנו משתמשים בה בחילוץ ''מיתר'' - שזה אומר רצועה כרוכה בין רכב לעץ כשאנחנו כ-4 אנשים מותחים אותה בקצב אחד וכך מצליחים לחלץ את הרכבים שסוטים מהמסלול שהרכב הראשון התווה לשיירה. בשלבים מסויימים אני מוביל, וואלי נוהג חלק מהרכבים ולהפך. הנהגים הפכו תשושים, לאורך כל המסלול אנו מתקדמים 200-300 מ' וחילוץ. בנתיים התוכנית שלי עבדה כמו שעון שוויצרי ככה שכשהגענו לקרקע ללא שלג בסביבות 01:30 בלילה פגשנו את אחד מאנשי הצוות של תפעול מאגר גדול שנמצא למרגלות ההר מסתכל עלינו כאילו נפלנו מהשמים והודיע לנו שכבר חודש שום רכב לא עובר כאן, רק אופנועי שלג.

בדרך לעוד לקוח מרוצה...

אנחנו ממשיכים לרדת ומנסים לברר מה קורה עם המלון שלנו, כי בפעם האחרונה שהיינו איתם בקשר היה 8 בערב, כשעוד הייתה לנו נקודה עם קליטה. בעל הבית אמר שאין מה להגיע אליהם לכפר שמעון כי כבר אין מי שיקבל אותנו. אז יפה, אנחנו גם רטובים לגמרי מהחילוצים, גם רעבים וגם אין מקום לישון, ככה זה במסע אמיתי, גם זה קורה. התחלנו בברורים, וואלי נזכר שיש סניף סאבווי פתוח 24/7 אחד בכל האזור, בשעה 02:30 נחתנו בסניף וכמובן שהם לא הבינו מה נפל עליהם, תוך כדי נסיעה עד לנקודת האוכל שלנו הצלחנו למצוא מקום ופקיד קבלה שמוכן לקבל אותנו. ככה בסביבות השעה 03:30 כולם כבר היו בחדרים החמימים שלהם במלונית נחמדה מאוד בחוות גידולי טרוט ועם השכמה מאוחרת ליום האחרון שלנו.

היום החמישי למסע

אז התעוררנו בערך 150 ק''מ מהמסלול הייעודי שלנו, אבל קמנו לנוף משגע בתוך חוות גידול הטרוטים (הדג כן...), ארוחת בוקר נפלאה ובשעה 10:00 אנחנו כבר מוכנים לתנועה ולציר חדש.

יוצאים לכיוון מזרח לעיירה שמעון, שם אנחנו הולכים להתייחד עם ההרוגים באסון היסעור ברכס בוצ'ג' שבהרי הקרפטים. ב-26 ביולי 2010 התנגש המסוק בטיסת אימון בצלע הרכס ושם נספו כל צוות המסוק - ארבעה טייסים שני מכונאים מוטסים וקצין רומני שהיה בתפקיד משקיף. הדרך אל האנדרטה ברגל לא פשוטה, קר מאוד וכל צעד מסוכן כי האדמה קפואה ומלאה בשלג וקרח, אך בכל זאת הלכנו ברגל עד לאנדרטה, המקום הזה מצליח לרגש ואנחנו מקריאים "יזכור".

כשאנחנו חוזרים גיל מראה לנו תמונות של עקבות דב גדול שהיה כאן כנראה כמה רגעים לפני שהגענו ואני מבין שגם הפעם לא יצא לי לראות דב בטבע, אין ברירה אגיע שוב...

ממשיכים מזרחה, אנו נוסעים ומדרום לנו רכס הרי הפגרש. ממשיכים בשטח לכיוון גשר רכבות ישן כשאנחנו נוסעים עליו בגובה של 70 מ' מעל הקרקע וממשיכים מזרחה. הזמן מתחיל לדחוק בנו ואנו רוצים להגיע לכיוון כביש או דרך כורכר שתחבר אותנו לכביש המהיר לכיוון שדה התעופה.הגענו לשדה התעופה ואנחנו נפרדים מוואלי בחיבוקים ובהודיה על מסע שלא ישכח.

אני גם רוצה להודות לקבוצה שיצאה איתי לכל ההרפתקה הזו. עברנו בדרכים לא פשוטות ומצב הרוח תמיד היה מרומם, עברנו הרפתקאות בדרכים שלא מגיעים עליהן וחילוצים ללא סוף, אך תמיד הקבוצה גילתה אורך רוח ועזרה הדדית. תודה על שיתוף התמונות והרצון לעזרה בכל נושא, היו לי פשוט חמישה ימים קסומים בחברתכם.

נתראה במסע הבא לרומניה ביולי 2022