סיכום מסע שטח למונטנגרו עוצרת הנשימה - יולי 2022

מסע הג'יפים שלנו אל ארץ קסומה ובעיקר מפתיעה. מרחק שלוש שעות מאתנו בלב הבלקן שוכנת מדינה צעירה מאוד, חלק ממה שהייתה יוגוסלביה הגדולה. מחד רצועת חוף מדהימה ובחלקים ממנה יוקרתית מאוד ומאידך מרחק לא גדול מהחוף הזמן עמד מלכת. טבע מרהיב שאינו מופרע על ידי שש מאות ועשרים אלף תושבי המדינה, מעבר לעיירות החוף התוססות ולעיר הבירה שמאכלסת שליש מאזרחי המדינה אין תשתיות ותעשייה אשר מפריעים לחיים להתנהל בקצב בהם הם מתנהלים מזה דורות ומה יותר מתאים ממסע אל עומק השטח במקום כזה? מונטנגרו (ההר השחור) שמסתבר שהוא בכלל ירוק... דומה שהארץ הקשוחה הזו מיושבת ע"י אנשים קשוחים ולא חביבים, אבל זו סברה שמתפוגגת עם הזמן. תושבי מונטנגרו אכן קשוחים וגם גדולים פיסית, אבל עם הזמן למדתי שמאחורי החזות הזו מדובר בעם טוב לב ונדיב. צריך מעט פתיחות וזמן להכיר אותם ותת לזמן לקלף את השכבות של חיים באזור מורכב מאוד מבחינה אתנית, דתית ולאומית ולגלות אנשים נפלאים.

היום הראשון - מסע ג'יפים מונטנגרו

מסע הג'יפים שלנו מתחיל בנחיתה בשדה התעופה הצנוע של טיווט. הנחיתה הייתה בזמן ותוך שעה קלה כולנו מצוידים בסים מקומי ובדרכנו לחניה, שם המתינו לנו תשעת הג'יפים שלנו למסע. היום הראשון הוא יום כביש בידיעה שכולנו עייפים מטיסה ויש לעשות נסיעה משמעותית ברכבים בכדי להיכנס למצב נהיגה מתקדם. את הזמן יש לנצל ולכן התארגנות מהירה ואנחנו כבר בדרך! בחרתי לערוך את הנסיעה אל קוטור - העיר העתיקה המוקפת חומה על חוף המפרץ (פיורד) הדרומי ביותר באירופה, דווקא בדרך "הארוכה". אבל בהכירי את התנועה באזור היא המהירה יותר ומזמנת לנו חציה של המפרץ על גבי מעבורת. אחד הרכבים סובל מבעיית מזגן ונוסעיו הצליחו לשרוד עד המעבורת, שם החלפנו להם את הרכב.

וכך אנו מקיפים את המפרץ המשגע עד לקוטור, שם עוצרים לכשעתיים של מנוחה לאחר לילה ללא שינה רבה, אם בכלל. לאור המצב בשדות התעופה והעובדה שיש להגיע כשלוש וחצי שעות לפני הטיסה של 07:00 בבוקר, חלק נכבד מ-27 החברים מעדיפים לסייר מעט בעיר העתיקה שהינה גם אתר לשימור של אונסק"ו ולאכול גלידה. אני העדפתי את הקפה בכיכר הקטנה והמקסימה.

חוזרים לרכבים קצת יותר רעננים, יום ארוך לפנינו, אותו אנו מתחילים בנהיגה בעליה המכונה "25 הסרפנטינות" אל הכפר נגושי שנמצא על הר לובצ'ן הצופה אל המפרץ. בכפר זה גם נולד ניקולא הראשון - מי שהוביל את המרד בעות'מניים וזיכה את מונטנגרו בעצמאות כבר ב-1878.

מקום מושלם לעצירת צהריים מרעננת לארוחה קלה של אוכל מקומי אל מול הנוף. עכשיו כשיש לנו אנרגיה נוספת נוסעים בדרך הישנה אל פודגוריצה - בירת מונטנגרו. הדרך הישנה היא לא רק שם, האזור כולו נקרא מונטנגרו הישנה בליבו העיירה צ'טינייה - בירתה הישנה של מונטנגרו. הכפרים הקטנים מנקדים את הדרך, שהיא גם דרך היין של מונטנגרו. האזור ידוע באיכות היין שלו וכמה מהיקבים זכו להכרה עולמית. הדרך, כמו רוב מוחלט של הדרכים הסלולות במונטנגרו, צרה ומחייבת נהיגה זהירה. אחת מנקודות התצפית היפות בדרך צופה אל עיקול נהר Crnojevica הזורם אל אגם סקאדר.

משם אנחנו יורדים לכיוון העמק בו יושבת פודגוריצה, בה ממתינה לנו ארוחת ערב במלון המפנק.

היום השני - מסע ג'יפים מונטנגרו

ארוחת בוקר דשנה במלון, כולנו כבר רעננים וזה הזמן לעלות להרים! להתרחק מהחום של העמק. לא צריך להרחיק הרבה וכבר לאחר כשעה אנחנו מרגישים כאילו אנו במסע בזמן. הדרך הופכת מסלולה (לא לצפות ליותר מידי אספלט) לדרך עפר, הכפרים מבודדים יותר ויותר וההרים נישאים לגבהים מטורפים ואנחנו עליהם. במונטנגרו הכפרים שונים ממה שאנו מכירים או מתארים לעצמנו, אין כיכר מרכזית ובניה צפופה. כל בית הוא משק קטן ומרוחק מהשכנים מאות מטרים ולפעמים יותר, תלוי בתוואי השטח, ויש רק כנסיה או "בר" שמושכים אליהם את תושבי האזור, מי לכנסיה ומי לבר... אנחנו כבר באמצע הבוקר והמכורים, או למעשה כולנו, בעניין של הפסקת קפה. עוצרים במחנה צבאי סרבי נטוש שהופצץ ע"י כוחות נאט"ו במלחמת קוסובו ב-1999 וממנו נשאר משטח נוח ומוצל לפריסת קפה. בזמן שאנחנו יושבים ומכינים את הקפה, הפתעה - יפה הביאה עוגות מהבית!! מה יותר טוב מזה?

אני מספר לקבוצה מעט על המורכבות האתנית של הבלקן ושל מונטנגרו בפרט והיא מסובכת... מאוד. על מנת להבין כי כמו לכל סכסוך יש יותר מזווית אחת ומי כמונו כישראלים יודעים זאת. אני מבקש מוולדן חברי ויד ימיני לספר מעט מזווית הראיה של הסרבים. אני חש כי החברים מבינים שיש עוד זווית מעבר לזו שאנחנו רואים מהתקשורת האמריקאית או הבריטית. סיכמנו שאנחנו לא שופטים, אבל יש תמיד עוד שכבות של ידע שאנו לא חשופים אליהן. הישיבה והאכילה מתחילה לקרב את חברי הקבוצה זה לזה ומהצד אני מתענג על התהליך היפה. זה ללא ספק עמוד שדרה של טיול מוצלח.

ככל שהיה לנו נעים לשבת בצל, אנחנו נכנסים לג'יפים וממשיכים בדרכנו, והיא הופכת יותר ויותר פראית והנהיגה ליותר מאתגרת. במסע שכזה חייבים להיות ערניים כל הזמן, לכל תקלה או טעות יש משמעות אחרת כשאנחנו מרוחקים מכל מקום ישוב וקליטת סלולר זה לוקסוס שהשארנו מאחור.

בתום ירידה ארוכה בנוף של גלויה אנחנו מגיעים אל שפת אגם Rikavac הנחבא בין ההרים וללא כביש סלול אליו, רק אנחנו ועוד שני הרפתקנים עם לנד רוברים יפים ומשפחה מקומית מאכלסים את האזור. מבנה מוזר כמעין פגודה מעץ שימש כמרפסת היפה בעולם לארוחת הצהריים שלנו. לחם טרי מהבוקר מהמאפיה, נקניקים וגבינות, פירות וירקות נפרסים על השולחן שלנו ואנחנו בגן עדן! ואם עבור רובינו זה גן עדן ,אז משפחת סלומון בהובלת איתמר הבלתי נלאה והמתוק כל כך כבר במים! לשחייה מרעננת.

לקינוח פירות יער שגדלים בשפע, טטיאנה הנהדרת שגדלה באוקראינה זיהתה ראשונה את הפוטנציאל ומשם השמחה רבה. אוכמניות ותותי בר ממלאים את הבטן ומכתימים את המכנסיים. ומי שצמא? יש מעיינות קפואים לשתות ולמלא את בקבוקי המים להמשך היום. עד כדי כך טובים המים שאנחנו שופכים את המים הקנויים וממלאים בשמפניה של הטבע.

ההמשך לא פחות מרהיב, הנסיעה בהרים לכיוון העיירה קולשין עוברת ליד בתי רועים מבודדים ופה ושם אפשר עדיין לראות קרח בנקיקי הצד הצפוני של ההרים.

עת ערב אנחנו מגיעים למלון בקולשין. פה ממתין לי חבר ואח מפלוגה ג' בגולני - מאיר ווייס, שעדיין נראה כמו מגיסט בריון, ממתין לי בקבלה! מאיר לקראת סיום מסע אופנוע ברחבי אירופה שנכבר שלושה חודשים על ה-BMW המרשים שלו שבמועד פגישתנו כבר עשה 14,000 ק"מ במסע. הפגישה מרגשת עד דמעות ממש. צ'ק אין מהיר מאוד ונפגשים בחדר האוכל לארוחה מעולה. לאחריה נרגעים עם הבירה המקומית המעולה ויש מי שאף שוחה בבריכה המצוינת.

היום השלישי - מסע ג'יפים מונטנגרו

בוקר במלון, ארוחת בוקר כמו שצריך ותדריך. הקבוצה כבר מגובשת, תענוג! ומאיר נותן יום מנוחה לאופנוע ומצטרף אלינו.

את היום התחלנו בטיול רגלי של כשעה וחצי סביב אגם Biogradska . חילוץ עצמות נהדר, לאחר מכן מתחילים לטפס דרך יער יוצא דופן. עצים בני כ-500 שנה המתנשאים לגובה של עד 50 מטר! היער הוכרז כשומרת טבע, אבל כבר ב-1872 היער ניתן כמתנה למלך ניקולא הראשון כמחווה על הניצחון על העות'מניים. הוא כל כך העריך ואהב את היער שקבע שמי שיכרות עץ, הוא יכרות את ידו. המסר עבר ואנו יכולים להתפעל גם היום מעוצמת היער.

בתום העלייה, כשאנו כבר בגובה של כ-1700 מטר נעל פני הים נמצאת הבקתה של הגב' סטוייקה, שולחנות עץ ומעיין. האוכל המדהים ממתין לנו במטבח שבצריף, המרק והמאפים, הגבינות והנקניקים מעשה ידיה להתפאר. ארוחת צהריים נפלאה, וחוץ מהאוכל המשמח גם החברות הולכת ומתהדקת סביב השולחן וכשמוסיפים לזה את משקה האוכמניות תוצרת בית עם אחוז אלכוהול לא ברור, אז בכלל השמחה גדולה.

בהגיענו אל הפסגה עוצרים לתמונה קבוצתית והנוף... עוצר נשימה בלשון המעטה! הטבע ממש מתפוצץ מסביבנו, פרחים בקשת גוונים ופרפרים באין סוף דוגמאות וגדלים. הנשימה נעתקת.

ממשיכים בשבילי ההרים כאשר המבט מדלג מצד לצד ומנסה להכיל את היופי. ליד אחד המעיינות עוצרים למה שכבר הפך לשגרה יומית - מילוי מים קרים ישר מן ההר.

מבלי להרגיש כמעט ונגמר לו היום ואנו יורדים ומגיעים למלון. יש ארוחת ערב מצוינת וספא מזמין, אחרי כל זה ישנים כמו שצריך לקראת בוקר חדש.

היום הרביעי - מסע ג'יפים מונטנגרו

תדרוך ליום נהיגה מעניין והשיירה יוצאת מזרחה אל כיוון הגבול עם אלבניה השכנה, בראשית המסלול בין הכפרים הדלילים אל נקודת תצפית וקפה תחת "שלוש הפסגות" שכולן מתנשאות לכ-2500 מטר ושלג מעטר את צדדיהן.

עכשיו כבר אין צורך בהדרכה של טטיאנה, כולם קוטפים מלוא הכלי אוכמניות לצד המקומיים שמעמיסים על גב הסוס את פירות הבר לייצור משקאות נהדרים.

בעוזבנו את המקום אני עוצר ליד בקתה המשמשת נקודת מפגש למקומיים להיפרד מהבחור שזהו גם בית הקיץ שלו ולא מתחמק מהרמת כוסית של רקייה, מהקבוצה מדווחים שיצאתי מהבקתה בנדנוד קל, אבל חיוך גדול.

להמשך הדרך אנו פונים לציר מיוחד מאוד, לא קל לנהיגה ומחייב שילוב בהילוך LOW . טיפוס במעלה צר ומעט דרדרתי שמוביל אותנו לנקודה באמת מדהימה - כנסיה קטנה על קצה קצהו של ההר, לצידה רחבת התכנסות מושלמת לפיקניק צהריים בנוף של 360 מעלות הוד וטבע. לא מכיר מסעדה יפה מזו.

גם הירידה אל הכפרים שלמטה מחייבת נהיגה בוגרת ובסופה אנחנו חולפים על פני שני מנזרים קטנים ואל הכביש.

בדרכנו אל הלילה במלון שנקרא לו הבית בשני הלילות הבאים. המלון שבנוי על שטח נרחב בלב הטבע לא הרחק מהעיירה Mojkovac היושבת על שפת נהר הטרה. המלון מורכב מחדרים המרוחקים זה מזה ובמרכזו מסעדה שמגישה אוכל על בסיס מה שגדל בחווה שבלב המלון ומוצרים מהסביבה כמו דגי פורל וכבשים מקומיות.

את הערב סיימנו בישיבה בחצר על בירה וסיפורים של מבוגרים. הצעירים פרשו לישון, כך לפחות חשבנו...

אני עוד נשארתי לעבור על הציר של יום המחרת בשקט של הלילה.

היום החמישי - מסע ג'יפים מונטנגרו

בתדריך הבוקר עברתי גם על המסלול וגם על דגשים רגילים לגמרי כמו לא להיות נחמד לכלבי הרועים...

הדרך של היום עולה מהר מאוד מגובה 1000 מטר במקום הלינה לכ-1700 מטר מעל קו העצים. האזור שבחורף הוא המושלג ביותר בבלקן עם גובה שלג של בין 6-10 מטר! הופך בקיץ לכרי מרעה אינסופיים, מלוא העין של דשא ועשב בגבעות והרים שרק הרועים הקשוחים שיש להם בתי קיץ מסתובבים בהם. בחורף האזור אינו נגיש בשום צורה שהיא.

הרועים מסיירים בימים על פני הגבעות, צופים אל עדרי העיזים, הכבשים או הסוסים ומידי ערב כונסים אותם ליד הבקתה בתוך שטח מגודר להגנה מפני הזאבים שזהו גם ביתם. אז משחררים את כלבי השמירה שישנו כל היום קשורים ליד מלונתם אל תוך העדר. הכלבים המיוחדים ניחנו בשמיעה טובה פי 5 מזו של כלב רגיל והם בגודל עצום, כלב כזה בהחלט יכול להתמודד עם זאב כאשר הוא תוקף את העדר, הכלבים רואים עצמם חלק מהעדר ואינם מורגלים במגע אנושי ולכן אין להתקרב אליהם וודאי שלא ללטף. כאשר העדר מותקף ע"י להקת זאבים גדולה בד"כ יש צורך בהתערבות הרועה עם רובהו. מההגנה של הכלבים נהנים גם החזירים שמשמשים מזון זמין לרועים בהעדר אספקה בסוף הקיץ, בנובמבר הופכים כולם, להוציא זוג חזירים שיועד כאחראי על הדור הבא, אל הכפר עם הרועה ומשפחתו כדי להפוך לפרשוטו מעולה.

במסענו באזור, מעט לאחר המעיין, אנחנו פוגשים ברועה הגוזז את צמר הכבשים. יולי הוא חודש הגז בכדי שהכבשים יספיקו לגדל צמר חדש לפני החורף. כמו לפני דורות רבים הוא מספר אותן עם מספרי גז של פעם, ללא מכונה, עבודה קשה ואנו מוזמנים לצפות בה מקרוב, מרתק.

המשך הדרך מרתק לא פחות ואנו מוצאים גבעה נישאה לארוחת צהריים בלב השטח, כשקילומטרים סבינו אין שום דבר המעיד על היותנו במאה ה-21. הכיסאות והשולחן נפרסים, אני על הקפה ויפה הנהדרת מנצחת על השקשוקה שתיכנס אל תוך הלחם הלבן והרך. תענוג שאין דומה לו! במיוחד תחת השמים הכחולים במזג אוויר מושלם ונעים.

קשה לקום מארוחה כזו, במיוחד בחברת קבוצה כל כך נהדרת ומגובשת. הבדיחות והנחת מחברים אותנו למקום ולזמן ובכל זאת צריך להמשיך. הציר ממשיך לאורך לכיוון הירידה מהרמה המיוחדת בירידה חדה ומרהיבה כשבמרכזה אגם נהדר הנחבא בתוך היער. הזדמנות למשפחת סלומון, והפעם גם לעוד חברים, לשחייה במים הצלולים המשקפים את עצי היער כאילו הוא צומח הפוך. עכשיו אנחנו רעננים ויכולים לרדת עוד לכיוון נהר הטרה בשביל הנהדר והתלול.

לקראת אחה"צ עוצרים להפסקה קלה ליד גשר הטרה ומזכירים את יעקב לזר היהודי שהיה המהנדס שתכנן את הגשר שבעת סיומו ב-1940 היה הגדול ביותר באירופה, 172 מטר מעל הנהר ו-365 מטר אורכו. יעקב לזר שהצטרף לפרטיזנים במלחמת העולם השנייה נתבקש לסמן את המקומות הנכונים להנחת המטענים וניתפס ע"י הכוחות האיטלקים. יעקב הוצא להורג על הגשר עצמו ופסל לזכרו מוצב בכניסה לגשר.

סוף היום בנסיעה על הכביש אל המלון. מקלחת, ארוחה, מנוחה... ויום חדש וארוך לפתחנו.

היום השישי - מסע ג'יפים מונטנגרו

ביום הזה אנחנו מתחילים לעשות את דרכנו חזרה אל החוף, אבל לא פני נסיעה אחרונה בשטח באזור שתרגום שמו הוא "מעבר לגבעות". אזור מיוער שמתאפיין בשבילים שנפרצים ע"י חוטבי העצים שעבודים כל הקיץ לפני בוא השלג. השבילים נפרצים מידי שנה מחדש על פי החלקות המותרות להם לכריתה ומאחר והיער גדל במהירות חזרה צריך ללמוד את הציר היטב כל פעם מחדש. ולאדן ואני אפילו סימנו לנו בצבע בולט על עצים וסלעים חלקים מהדרך בזמן סיור ההכנה שנערך חודש לפני כן, מזל שכך אחרת כנראה היינו מסתובבים שם עד היום...

בדרכנו אנו פוגשים חוטבי עצים שעובדים על הדרך עם טרקטור ישן ונוסעים ברכב משנת 1951! במקור פיאט קמפניילה ובגרסתו הטובה יותר זסווה היוגוסלבית שיוצרה עבור הצבא של טיטו מנהיג יוגוסלביה. רכב שטח מעולה עם נעילות דיפרנציאל קדמי ואחורי הנוסע עד היום. בכלל במונטנגרו אפשר לראות על הכביש, ובעיקר בשטח, כלי רכב בני 50 עד 70 שנה שעדיין עובדים, וקשה.

בהמשך עוברים ליד הכפר ממנו באים רוב החוטבים, כפר ובו כמקובל במונטנגרו מרחק רב בין בית לבית. אחד הבתים הצופה עליו ולו כניסה יפה שנבנתה בשנות התשעים או השמונים ע"י תושב האזור ובנו. במהלך הבניה התחשמל הבן מחוטי חשמל חשופים ומת בגיל 27, האב המשיך ובנה את הכנסייה וקבע את גובה מגדל הפעמון 27 מטרים לזכר בנו.

המבנה הטופוגרפי של האזור דרמטי , ולכן לאחד מבתי הכפר הנמצא בתחתית הקניון מובילה כננת עם כבל המורידה ומעלה מרכבים למרחק מאות מטרים ממנו ואליו . הגענו לקניון ובו כבר כביש סלול במידה מסוימת יש לומר, ואתו חברנו אל הכביש המוליך לפודגוריצה והלאה ליעדנו הבא - אגם סקאדר, אגם המים המתוקים הגדול בבלקן. האגם נמצא רק 6 מטרים מעל פני הים בעמק שבו יושבת גם פודגוריצה. שני שלישים ממנו בחזקת מונטנגרו ושליש בחזקת אלבניה השכנה, כאשר הגבול עובר בתוך האגם. מזג האוויר באזור הוא החם ביותר במונטנגרו ולאחר העונג של האוויר הקריר יחסית בהרים החום מכה בנו ממש. ולכן, עולים על סירה יפיפייה המשיטה אותנו על האגם ומיד נהיה נעים הרבה יותר. השיט עובר דרך נופרים וצמחי מים נהדרים שעליהם מהלכים עופות מים. לאחר כ-30 דקות של שייט נינוח, במהלכו המשיט מפנק אותנו במוסיקה בלקנית שמקפיצה את החברים ומרימה את מצב הרוח, מגיעים לחוף מבודד על האגם ובו קטע חולי לצד מסעדה משפחתית מקסימה. יש מי שהמקום מזכיר לו את תאילנד... בכל מקרה, לכולם נמרח חיוך של אושר ונחת, שמתרחב כאשר על מרפסת המסעדה ממתינה לנו ארוחת צהריים נהדרת המורכבת בעיקר מדגי האגם, סלטים וגבינות בסגנון הבלקן.

בקושי גדול אנחנו עולים על הסירה חזרה אל כלי הרכב ונותנים בגז על הדרך לטיווט. בדרכנו אנו משקיפים על החוף האדריאטי שאין דומה לו ועוברים בבודווה אל מלוננו המעולה על חוף הים. שם בהליך זריז מזדכים על כלי הרכב וניגשים למלון. לא חושב שעברו עשר דקות ואני כבר רואה חברים מהקבוצה רוחצים בים השקט של מפרץ קוטור, קצת מנוחה ומקלחות ואני פוגש את הקבוצה לבושה יפה בדרכנו למסעדה משובחת לארוחת הערב החגיגית של סיום המסע. כולנו נינוחים והמלצרים רצים ביננו במסעדה הנושקת לקו המים על הטיילת הנהדרת של טיווט. אני מנצל את ההזדמנות וקם לנאום קצר ...

במסעות צריך הרבה ידע ולהשקיע עבודה קשה וסיזיפית אבל צריך גם מזל ומזה קיבלתי במסע הזה בשפע. חבורה שביום הראשון היו זרים זה לזה ברובם, אם כי חלק נכבד היה ממטיילי אתר השטח בארץ אותם היה לי עונג להביל כבר בטיולים, וכמובן אלו שהתחברו למסע בג'יפ. גילאים בין 12 ל-70 פלוס (מקסים היה לראות איך בני ה-70 מתחברים באהבה לצעירים כמו איתמר בן ה-12 ואחיו מיכאל בן ה-18 ) והכל התחבר בצורה מושלמת לקבוצה מצחיקה מעניינת שבה אנשים מפרגנים ודואגים זה לזה ומשתפים בידע מחייהם המקצועיים.
באמת שאין לי מילים לתאר את הסיפוק והנחת ביושבי בצד, מביט בהם חולקים חוויות ויוצרים חברויות. המשימה הושגה עד לקצה.
למחרת יצאנו בדרכנו ארצה, אפילו האיחור בטיסה והעובדה שלא רק שהיא אחרה אלא גם יצאה בכלל בסופו של דבר מפודגוריצה כמקובל בימים אלו של כאוס בחברות התעופה, עוברת ברוגע עם קבוצה מגובשת, קשובה וסבלנית.

נקודה משמעותית מאוד לציון ואולי החשובה מכולן - הנהיגה של הקבוצה הייתה לעילא ולעילא! בוגרת זהירה ואחראית. חזרנו כשכל כלי הרכב והמשתתפים בריאים ושלמים. ההקפדה על הכלל שאם לא ברור, או לא רואה, או לא יודע - שואלים את המדריך, עבד. עוד הכוונה ועוד הסבר מחזירים את הזמן בסוף המסע.
ותמיד פתק כמו זה, והיו עוד, מרגש אותי לחלוטין ומחדיר בי אנרגיה אדירה.

אני מודה בשם אתר השטח הישראלי 4X4 - הבית האמיתי של נהגי השטח ובשמי, לכל אחת ואחד מהחבורה המופלאה שגרמה לי להמתין בקוצר רוח למסע הבא במונטנגרו הקסומה.

גיא זילברמן.