סיכום טיול חנוכה – משדה בוקר לנחל ציחור 22-23/12/22

היום הראשון למסע

טיול חנוכה של יומיים תוכנן זמן רב קודם לכן. מסלול שאני אוהב במיוחד בחלקים היותר יפים של המדבר, שזו העונה שלו – קצת קר בלילות אבל נעים מאוד ביום, העילפון של העונה החמה מפנה מקום לצבעים עזים מלאי ניגודים, הרבה פחות אבק אם בכלל – המדבר פשוט מושלם בעונה הזו.
כמו לפני כל טיול, אני בודק את הג'יפ – מוודא שהכל תקין, מסתובב חלק, פועל – והכל על פניו נראה בסדר. וידוע שבכל מה שעובד – לא נוגעים. לטיול של יומיים + לילה נוסף במפגש ג'יפולוג שעתיד להיערך לא הרחק מנקודת הסיום של הטיול, אני תמיד בא גם עם הילדים – הג'וניור שלי יונתן + עידו, חבר מהכיתה. הם מביאים איתם גם את הזחלנים בשלט-רחוק ועל כן אנו עמוסים בציוד קמפינג, צידניות, ארגזים, כלי חילוץ, כלי עבודה ושאר ירקות. הג'יפ מניע בנגיעה, נוסע טוב, מה כבר יכול להשתבש? הו, הרבה. הרבה מאוד. כי רק את מיודענו מרפי (מ"חוק מרפי") לא לקחנו בחשבון.

חוק מרפי – כלל פופולרי היתולי הגורס כי בכל מצב נתון, אם יש סיכוי לכך שאירועים יתרחשו שלא כשורה, הם אכן יתרחשו שלא כשורה. הוא מנוסח לרוב כ"כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש" (Anything that can go wrong, will go wrong).
החוק נקרא על שם אדוארד א' מרפי ג'וניור, מהנדס פיתוח שעבד זמן קצר בניסויי מגררות-טילים בחיל האוויר האמריקאי ב-1949, והאשים את עוזרו בכשלון אחד הניסויים באומרו "אם לבחור הזה יש אפשרות כלשהי לעשות טעות, הוא יעשה אותה".

אחת הדוגמאות הנפוצות ל"חוק מרפי" היא ציון החוק כהסבר לשאלה "מדוע פרוסת לחם מרוחה בחמאה תיפול בדרך כלל על הצד המרוח"? (מקור: ויקיפדיה)

בהקשר שלנו, של חובבי הג'יפים הישנים שדורשים יד אוהבת ואת מנת התחזוקה/תיקונים הקבועה, הג'יפ הישן ייסע חודשים ושנים באמינות מופתית ללא כל תקלה, אבל יפתיע מכיוון לא צפוי דווקא במסע כזה שהתכוננו אליו זמן רב.

על כביש 40, סמוך לצומת אוהלים שמדרום לבאר שבע, אני שם לב שדלת הברזנט של הג'יפ מלוכלכת בנתזי נוזל אדום. הופה. עצירה בצד, פותח מכסה מנוע, ועיני חושכות – מזרקה של שמן ATF (Automatic Transmission Fluid הקרוי גם "דקסרון 3" - נוזל הידראולי בצבע אדום, משמש בתיבות הילוכים אוטומטיות ומערכות הגה-כוח הידראוליות) משפריצה ממיסב משאבת ההגה. על גוף המשאבה המטונף בשמן ATF, אני מבחין גם באבקה מתכתית דקיקה – אלה שבבי המיסב שנטחן למוות. לשדה-בוקר כנראה נגיע בלי בעיות, אבל לתוך המדבר הג'יפ הזה כבר לא ייכנס הפעם. לא אקח שום צ'אנס שהמיסב ייתפס והג'יפ הגיבור ידרוש גרירות וחילוצים, יהפוך לנטל על הקבוצה ויהרוס לכולם את הטיול.

הגענו לשדה בוקר ודבר ראשון פגשנו בקבוצה. ביום הראשון יש לנו ארבעה ג'ימנים - כחול של מעוז והילדים, ירוק-צהבהב זרחני של אסף, שחור נעול-כפול עם צמיגי שטח מלא של אריק ואפור של אלון וליאת. וגם יגאל בגרנד צ'רוקי שבא רק ליום הראשון ואריק וקסלר עם הבת מאי, בסנגיונג רקסטון. בהמשך היום, על מפגש הנחלים נקרות ומרזבה, יחבור אלינו יוסף בטנדר מיצובישי טריטון עמוס בקרוואן.

אנו מבצעים תדריך כהלכתו, מחלקים מכשירי קשר, הסבר על המסלול להיום ומגיעים לשאלת השאלות - מה עושים עם ג'יפ סופה מדמם ואיפה משאירים אותו למשך יומיים לפחות, בדרום הפרוע השורץ ילידים-מקומיים חובבי גניבות ג'יפים?.... כרגע הוא מניע ונוסע, וברור שננהג אותו אל תוך שטח המדרשה וננעל אותו שם למשהו מוצק. אבל מתברר שלאריק יש מכר בשם ברני שמתגורר במדרשה ומסכים שהג'יפ יחנה מול פתח ביתו, שם אנו נועלים אותו לעמוד חשמל מסיבי. כל הציוד נפרק ממנו ומפוזר בין כלי הרכב, כאשר הילדים ואני עוברים לרקסטון, שזה עתה הפך רשמית לרכב המוביל ואני מתפנק עם נהג צמוד... בינתים, הרמתי טלפון זריז לינוביץ (ספק החלפים לג'יפים) והזמנתי משאבת הגה חדשה, שתגיע באמצעות שליח לחבר שנמצא בת"א ויורד מחר לדרום, הוא ישים אותה בג'יפ שלי ועם סיום הטיול, יחזירו אותנו על טפנו וציודנו לג'יפ ונרכיב את המשאבה. הג'יפ שלי היה אמור להיות הרכב החזק בקבוצה, נעול כפול ומצויד בכננת, אבל בטיול הזה ניאלץ להסתדר ללא האבזרים החשובים הללו. אני מתנחם שמחר יצטרף אלינו איציק בג'יפ רוביקון דיזל עם כננת וצמיגים 33', שיהפוך לרכב החזק/מחלץ, זה שמתמודד ראשון עם כל אתגר ומעלה.

ירדנו לשטח דרך הסרפנטינות והקפדנו לזרוק אבן לתוך "באר המשאלות" ולהביע משאלה (שהטיול יעבור ללא תקלות והתיקון יהיה חלק ומהיר כדי שנוכל להספיק להגיע למפגש ג'יפולוג ובעיקר שמרפי לא יישמע). נוסעים דרך נחל צין, עוברים לציר נחל צינים וארוחת בוקר ראשונה מתחת למסילת הרכבת במעבר נחל חווה. מכאן הציר מתחיל להיות טרשי וטכני סמוך להר ארחות, ומטפס למסעף הצירים המפורסם של דרב-א-סולטן.

דרב אל-סולטן – בתרגום לעברית, "דרך המלך", היתה נתיב סחר קדום שהחל במצרים, עלה צפונה והמשיך דרך הערבה והרי אילת אל עבר הירדן. כאשר נכנסו בני ישראל ממדבר סיני לארץ כנען, ביקש משה רבנו ממלך אדום שירשה לו לעבור דרך ארצו בדרך המלך, היא דרב אל סולטאן.

במסעף הזה אפשר לרדת ימינה לכיוון דרום ובקעת טרף (אבו-טריפה) המתפתלת לכיוון קצהו הצפון-מזרחי של מכתש רמון ואל מעלה נוח היורד למכתש או להמשיך בציר המצוק עד למצפה רמון. אבל אנחנו פונים שמאלה, לכיוון מזרח, על מנת לרדת בשביל המתפתל לכיוון שלוחת צלמון/צלעון והמעבר הטכני הידוע לשמצה המחבר את השלוחה אל נחל מרזבה. הדרך לשם מדהימה ביופיה, עתירה במעברי סלעים, טרשים ומדרגות טכניים, היא איטית וארוכה אבל אין בה רגע אחד משעמם. כאן יש לי יתרון משום שאיני נוהג ועל כן יכול לרדת מהרקסטון של אריק ולכוון מבלי לרוץ מהג'יפ שלי שכרגיל הייתי צריך להחנותו במרחק מספיק, להתניע ולדומם שוב ושוב וכו'.

הקצב שלנו איטי אבל זורם ואנו חותרים קדימה, ולקראת הגעתנו למעבר המדובר, אני מכין את הנהגים לסדר הפעולות שיידרש – כל הנוסעים/ילדים ייצאו מכלי הרכב ויתמקמו במקום בטוח שיאפשר צילום, הרחק מהאפשרות להיפגע ע"י רכב שיחליק ויתהפך חלילה. כל הנהגים עוברים איתי ברגל על כל המעבר ומקבלים הנחיות לפעולה והוראות בטיחות.

שלוחת צלמון/צלעון/מעלה מרזבה – בעבר נקראה "שלוחת צלמון" ע"ש "תחנת צלמונה" בדרכם של בני ישראל, התחנה שלפני פונון ואובות. כיום שונה השם ל"צלעון" ע"ש שלושת מצלעות הצור הכהות הבולטות בתחתית השלוחה.
מעלה שלוחת צלמון/צלעון נקרא בפי הג'יפאים "מעלה המרזבה" כי הוא מחבר את השלוחה ואת דרב אל סולטאן לערוץ נחל מרזבה שממזרח לשלוחה, וממנו לנחל נקרות ולערבה.

מדובר במעלה קשה ובעיקר מסוכן (!!!) ובו מספר אלמנטים מאתגרים שבצידם סיכון גדול להתהפכות – מדרגה אלכסונית גבוהה המטפסת למעבר צר בצורת מדף סלע הצמוד לקיר השמאלי (דרומי) של המעבר. ה"מדף" הזה צר ורוחבו מאפשר מעבר לכלי רכב אחד, כולל שיפוע צד ובד"כ מכוסה בשכבה דקיקה של פודרה חלקלקה. מצידו הימני של המדף יש שתי "נפילות" אנכיות בגובה של כשני מטרים כל אחת, ורכב שמחליק בזמן טיפוס המדרגה האלכסונית ומתהפך ימינה, יתגלגל פעמיים לערוץ שמימין. המעבר הזה מטעה מאוד כי אינו נראה קשה במיוחד, אבל כבר גבה לא מעט התהפכויות ויעידו על כך שברי הזכוכיות והפלסטיק שפזורים בערוץ. בעבר היה ניתן לטפס דרך הערוץ מימין, שמלא בבולדרים וברמת עבירות קשה יותר בעליל, אך ללא שום סיכון להתהפכות. גם כיום אפשר לטפס מימין, אלא שטיפוס החלק העליון תלול ברמה שמצריכה רכב גבוה על גלגלים גדולים ונעילה אחורית לפחות, רצוי צמד נעילות.

מצב המעלה כפי שאנחנו רגילים – לא חריג. זותומרת - רע ומפחיד כמו תמיד. למזלנו, היום אנחנו יורדים ולא מטפסים, וכעקרון אין לנו בעיה של עבירות, אלא רק להוריד את כל כלי הרכב בבטחון בלי שיחליקו הצידה ועם מינימום של גירודי גחון בזמן ירידת המדרגה האלכסונית שבסוף. גם כאן נאמן לתיאוריה שלי שגורסת שלכל רכב יש יתרונות וחסרונות וכל החוכמה היא לנצל את היתרונות ולהימנע מהחסרונות. עם הג'ימנים – רכב שטח קצרצר, צר וקליל, יש לו בעיה קשה של יציבות, בעיקר בשיפועי צד. מצד שני, זויות המרכב מושלמות והוא מספיק קטן על מנת שיוכל לתמרן ולתקן קו התקדמות בקלילות. גרנד צ'רוקי לעומתו, רחב מאוד ואין לו שום מרחב לתמרון ותיקוני קו, והוא גם עתיר פלסטיקים פגיעים ויקרים שאני לא רוצה לגרד בסלעים. אבל הוא הרבה יותר רחב וכבד, עם מרכז כובד נמוך יותר מהג'ימני ועל כן גם יציב בהרבה בשפ"צ. הגרנד של יגאל גם מצויד במתלי אוויר ואפשר להנמיך אותו (כדי להרוויח יציבות) ולהגביה (כדי שלא יתגרד במדרגה). הרקסטון העמוס קצת פחות רחב, לא יותר קל, אבל גם ישן ומגורד מלכתחילה והוא ממוגן, מוגבה ועל צמיגי שטח... לא נלאה אתכם, כולם צלחו את הירידה בדייקנות מופגנת והצלחה רבתי, כמובן, כמו שקיפודים עושים אהבה - לאט ובזהירות. אבל בלי דרמות ובאפס נזקים וגירודים – כל הכבוד לכל הנהגים בקבוצה!

מכאן הכל כבר קל. דוהרים לכיוון מפגש מרזבה-נקרות, פוגשים שם את יוסי עם הטנדר-קרוואן (טנדר מיצובישי עמוס בקרוואן כבד וגבוה שלא הסכמתי להכניס למעבר המרזבה, פן יתהפך) שהמתין לנו, ומכיוון שכבר מאוחר והשמש תיכף שוקעת, רצים על הנקרות לכביש 90, נפרדים מאסף בג'ימני הצהוב ויגאל בגרנד צ'רוקי שבאו ליום אחד, ומשם לתדלוק ועוד כברת דרך קצרה לחניון הלילה שלנו – חניון נחל עומר הסמוך לכניסה ל"דרך הבשמים", סמוך לכביש הערבה ועל כן יש בו קליטה סלולרית, אבל גם רחוק מספיק מהכביש כדי שיהיה שקט לחלוטין. זהו גם חניון גדול מספיק כדי לאכלס כמה קבוצות מבלי שיתחככו זו בזו ומוקף במצוקים בעלי צורות מיוחדות. הוא גם לא רחוק מתחנת הדלק עין יהב אם מישהו צריך לתדלק או להצטייד במשהו, בקיצור – אחלה של חניון. מקימים אוהלים, מדליקים מנגלים ועוברים לנוהל לילה כהלכתו סביב מדורה עם בשר טוב, ויסקי סקוטי סינגל-מאלט משובח שזורם כמו מים, מצב רוח נהדר ושיחות ברומו של עולם אל תוך הלילה, כמו שג'יפאים רגילים ואוהבים. הילדים משחקים בזחלני השלט-רחוק שמנסים לטפס על המצוקים ופשוט כיף לנו. וככה זה עד שכולם כבר עייפים מהיום הגדוש וצונחים לאוהלים לשינה טובה. לילה טוב!

היום השני לטיול

שעה חמש בבוקר, רעש דפיקות טורדני על האוהל מעיר אותי – גשם שוטף בחוץ! מזכיר לנו את אזהרות החזאים על סופ"ש גשום וסוער – האם חסר לי עוד משהו לדאוג בגללו?... הגשם נמשך דקות ספורות בלבד וחודל, ובשבע בבוקר כולם כבר מתעוררים. צריך לקפל מאהל, לאסוף את כל האשפה, לאכול ארוחת בוקר ולהמתין להגעת המצטרפים ליום השני – איציק ברוביקון-דיזל השחור ונילי בסובארו XV מוגבה וממוגן על צמיגי AT (הטיול אמנם הוגדר לכלי רכב בעלי הילוך כוח, אבל במעלה עשוש ממילא לא כולם רוצים או יכולים לטפס ויש לו מעקף. נילי ששמה כבר הולך לפניה בקהילת חובבי הסובארו בפרט והשטח בכלל כנהגת מצויינת וחסרת פחד, כבר לא תתקשה בשאר המסלול) כדי לבצע תדריך לתחילת היום השני.

המסלול שלנו יתחיל במואה, שם נפנה דרומה על ציר המעיינות לכיוון מעלה עשוש. נטפס במעלה למעט הסובארו והטנדר העמוס בקרוואן (וגם מעוז בג'ימני שהעדיף לוותר. לא בושה בכלל) שאני אוביל אותם במעקף דרך נחל עשוש ונחל צופר, ונפגוש את שאר הקבוצה על ציר המעיינות משם נמשיך דרומה לכיוון מושב פארן, נעבור במעבר ההררי הצר של תלם-עשת למישור בוהר, עמק דממה, ציר חמדה ו"הארמון" הסמוך לנחל ציחור. מהארמון נרד לציחור ונסיים את הטיול על כביש 40 סמוך לבאר אשלים או במפגשו עם נחל ציחור, בהתאם לזמנים.

למעלה עשוש מגיעים חיש-קל על ציר מהיר ונוח. עוצרים למרגלות המעלה ומתחילים בהסברים כיצד לטפס בו. גם כאן כל הנוסעים והילדים יוצאים מכלי הרכב ומתמקמים לצד המעלה ועל המצוק שמעליו, לזוויות צילום נוחות.

מעלה עשוש – מעלה חצוב בסלע על "ציר המעיינות" שמחבר בין נחל עשוש מצפון לנחל צופר מדרום. עיקר הקושי בעשוש הוא פסיכולוגי – כי המעלה תלול מאוד ונראה כמו קיר ניצב ומפחיד שמטיל מורא בנהגים לא מנוסים שפוגשים בו לראשונה. בנוסף – זהו מכשול פוטוגני עם "יציע" טבעי שכולם מתמקמים מצדדיו ומעליו ומצלמים את איכות הביצוע בלייב, מה שלא מקל במיוחד על "חרדת הביצוע".

הקושי בעשוש טמון בתחילתו - מדרגות סלע חלקלקות שההתגברות עליהן מהוות את עיקר האתגר כי הגלגלים מחליקים עליהן ורצוי מאוד להפחית בנדיבות מלחץ האוויר בצמיגים על מנת לקבל עוד אחיזה. בהמשך קוליסים חתורים בסלע בחלקו המתון יותר של המעלה ולקראת סופו שוב מדרגת סלע גבוהה ועגולה שלפניה נערמו אבנים שהוזזו לכאן ע"י ג'יפאים על מנת למתן את גובה המדרגה. המעלה לא פשוט ואפילו די קשה, אם כי לא נחשב מהקשים ביותר – בנהיגה נכונה ונחושה, כל רכב בעל הילוך כוח עם זווית גישה סבירה וצמיגים טובים בלחץ אוויר מופחת, אמור להצליח לטפס כאן.

הסיכון טמון בהחלקה שתזרוק כלי רכב קצרים וקלים הצידה ועלולה לגרום להתהפכותם. כלי רכב בעלי נעילה רוחבית אחת או שתיים או בקרת משיכה יעילה שמונעות חלק ניכר מהחלקת הגלגלים, יכולים לטפס ב"דוך". אחרים שאינם נעולים או שה-TC (בקרת משיכה) שלהם פחות יעילה, יכולים לבחור בצד שמאל או ימין שהם יותר טרשיים ופחות חלקלקים, עם תיקוני ההיגוי המתבקשים. במקרה של קבוצה הטרוגנית בה כלי רכב מסוגים שונים וברמות הכנה שונות לשטח ונהגים בעלי רמות נסיון וביצוע שונות, הרכב החזק, המצויד והמשופר ביותר שסיכויי הצלחתו בנסיון הראשון הם מובטחים ו/או הגבוהים ביותר יעלה ראשון, יתמקם למעלה ויוכל לסייע לכלים המתקשים במשיכה ברצועה או בכינון (אם מצויד בכננת).

כולם מוציאים אוויר מהצמיגים והרכב החזק והמצויד ביותר בקבוצה שלנו שיעלה ראשון, הוא הרוביקון של איציק. מוגבה, מצויד בנעילות רוחביות מאחור ומלפנים, צמיגי 33 אינץ', יחס זחילה אימתני וכננת וורן גיבורה ובעיקר – נהג מצוין. איציק מטפס במעלה בקלילות כאילו היה כביש 6, וחיש קל מתייצב למעלה בפוזיציה המתאימה לפתיחת כננת.

שני בתור – אריק סגל בג'ימני השחור – רכב קצר וקל עם גלגלים קטנים בהרבה, אבל נעול כפול עם צמיגי שטח מלא. אריק מחליק מעט על המדרגה השניה, אבל מתקן את קו ההתקדמות ומטפס בקלות מרשימה.

שלישי אלון בג'ימני סטנדרטי ללא נעילות על צמיגי כביש. הוא מחליק שוב ושוב ומפאת קוצר זמן אנו בוחרים לפתוח כננת שתיתן לו את המשיכה הקלה לאורך המטר וקצת שדרושים לו על מנת למצוא אחיזה ולבצע את המשך הטיפוס בכוחות עצמו וגם הוא למעלה.

רביעי אריק וקסלר ברקסטון הישן ללא נעילות ועם בקרת משיכה לא הכי אפקטיבית. אריק חדש בתחביב הג'יפאות, רק שלושה חודשים עברו מאז רכש את הרכב ועבר הדרכת נהיגה אצלי בהר חורשן, אבל מפגין עקומת למידה תלולה ומהירה להפליא – הוא מחליק מעט על המדרגות בהתחלה, אבל לא מוותר ומסרב להתחבר לכננת ובסוף מוצא את האחיזה הדרושה ומנצח את העשוש בתצוגת נהיגה מרשימה – כבוד!

נשארנו עם שלושה כלים שלא יטפסו כאן – הסובארו של נילי, הקרוואן של יוסי והג'ימני הכחול של מעוז שמעדיף לא להסתכן. אריק ברקסטון מוביל את הקבוצה דרומה על ציר המעיינות כברת דרך קצרה (כ-3 וחצי ק"מ) עד למפגש הציר עם השביל הירוק שמגיע מכיוון נחל צופר, ואני מוביל את השלישייה במעקף דרך נחל עשוש ונחל צופר ולאחר חבירה לקבוצה ממשיכים דרומה, יורדים במעלה צופר, חולפים על פני המסעפים של נחל זעף, נחל ברק, "גבעת הצבים", ועוקפים את חממות מושב פארן, להפסקת צהרים בכניסה למעבר תלם עשת.

ציר תלם עשת חוצה את רכס עשת הנמצא מדרום למושב פארן וחוצץ בין ערוצו הרחב של נחל פארן למישור בוהר ומישור מנוחה. הציר הזה קצר יחסית, אבל הררי, צר ומפותל ובמרכזו מדרגת סלע אלכסונית שצריך לטפס ולעבור – ומתברר כלא קשה גם לסובארו ולקרוואן המתנדנד, אבל למי שלא מכיר הוא מעלה חששות ומצריך כיוונים.

גם המכשול הזה מאחורינו לאחר כמה דקות ואנו פונים במסעף עשת לכיוון דרום-מערב, וחוצים במגמת תנועה מערבה, את תא השטח שלדעתי לפחות, הוא אחד היפים, הדרמטיים והמיוחדים בנגב כולו – מישור בוהר, גבעת בוהר, נחל שברים, גבעת עורקים ("ראש הגורילה") מסעף העץ הזקן, עמק דממה, כיפת חמדה ובקעת תלאובות.

בימי אמצע השבוע זהו שטח אימונים פעיל באש ("רטוב") אך בסופי שבוע ובחגים הוא פתוח לציבור ומומלץ ביותר (ניתן להגיע לחלקים ממנו ולפינות חמד שניתן להעביר בהן לילה מדברי כהלכתו גם ברכב רגיל – כניסה מכביש 13) ולמי שמטייל ברכב שטח, להמשיך כמונו מערבה ולרדת לביקור ב"ארמון" המפורסם – נקיק סלע מרהיב ביופיו שאסור להחמיץ.

השעה כבר ארבע אחר הצהרים, סוף דצמבר, היום קצר והשמש כבר כמעט סיימה לשקוע, ולפנינו עוד ירידה ב"מעבר מנוחה" המחבר בין "הארמון" לנחל ציחור. ירידה קצרה, אבל תלולה ודרדרתית, רצופה בהצלבות עמוקות ובתחילתה מדרגת סלע גבוהה שנוסעי פאג'רו שפגשנו מטפס כאן מכריזים ש"אין סיכוי שהסובארו עוברת כאן". האמנם?....

הם לא מכירים את נילי ולא את הדמיון היצירתי שלי. זוכרים יתרונות וחסרונות של כל רכב?... אז סובארו XV אמנם אינו רכב שטח קשוח בהגדרה, ויש לו חסרונות רבים כאן כמו זווית גישה בעייתית, מרווח גחון קטן משל ג'יפים וצמיגי חתך נמוך – אבל יש לו גם שני יתרונות גדולים – מרכז כובד נמוך שמאפשר לו לצלוח שפ"צים מפחידים שיהפכו כל ג'יפ, ונהגת טובה שמבצעת בדייקנות את כל הוראות הכיוון – ומצליחה לרדת ללא נזקים! יפה מאוד. גם יוסי בטנדר-קרוואן הכבד והמתנדנד יורד ללא בעיות וללא דרמות, ואחרי שני הכלים המוגבלים והמגבילים האלה, רכבי שטח נורמליים כמו רקסטון, רוביקון וג'ימני, לא מתקשים כאן וזהו – לכל דבר טוב יש סוף, גם לטיול הנפלא הזה, שמסתיים במפגש נחל ציחור וכביש 40.

העברת ציודים זריזה בין כלי הרכב שנוסעים הביתה לאלה שממשיכים איתי למדרשת שדה-בוקר, וזהו – הסתיים מסע חנוכה של יומיים משדה-בוקר לנחל ציחור. טיול מרהיב ביופיו עם אתגרי עבירות ראויים שהתקיל אותנו בבלת"ם רציני בתחילתו (התקלה בג'יפ שלי) אבל הודות לרוח חיובית נפתר במהרה במקום ועבר עלינו בהצלחה מרובה ללא תקלות ובמצב רוח מרומם והנאה מלאה – על כך תודה גדולה לכל הקבוצה, אנחנו ניפגש שוב בטיולים הבאים!

----------------------------------------------------

ועכשיו, לסיפור תיקון הסופה.... הטיול אמנם הסתיים, אבל סאגת מציאת פתרון לתיקון משאבת ההגה התקולה שהיה ב-HOLD למשך יומיים, רק מתחילה עכשיו. עד שהגענו לשדה בוקר, כבר ירד החושך. קר בחוץ, גשם מטפטף, חברי הטוב נדב כבר ממתין לנו ליד הסופה, הציוד שלי ושל הילדים נפרק מהרקסטון, מהקרוואן ומהסובארו ולכאורה – עכשיו הכל קל ופשוט. יש משאבה חדשה ובקבוקי שמן אדום ושני סטים של כלי עבודה ולכאורה אפשר להתחיל בעבודה! בתנאים רגילים (במוסך או בבית, מתחת לסככה או גג של חניון) החלפת משאבת הגה בג'יפ סופה ע"י חובב בעל הבנה טכנית ממוצעת וזוג ידיים טובות, היא עבודה קלה למדי שלא דורשת מומחיות מיוחדת או כלים ייעודיים ויכולה להסתיים תוך פחות משעה. לנדב ולי יש כלים וניסיון לא קטן במכונאות-ג'יפים והיינו די זחוחים - נסיים את ההרכבה וניסע למפגש ג'יפולוג (שהתקיים השנה ליד הר גזם, סמוך לנחל גוונים שמדרום למכתש רמון).

אבל אנחנו לא במוסך ולא בבית ואין לנו סככה מעל לראש, ובעיקר - רוחו של אדוארד א' מרפי מרחפת מעלינו, מביטה בנו במבט ממזרי ומחככת כפות ידיים, לא מפספסת שום פרט, מוכנה ומזומנה להפתיע... ברני שהשגיח על הג'יפ מאתמול מוציא לנו כוסות תה חם שמחמם את הבטן ומשיב את הנפש ואנו מתחילים לפרק את המשאבה התקולה. משחררים ברגים, מפרקים את שני הצינורות שאחד מהם מוביל שמן לתיבת ההגה והשני מקבל שמן ממיכל שמן ההגה שצמוד לרדיאטור. מורידים רצועת מנוע, הכל יוצא בקלות וללא קשיים ומיד כשנשלף צינור השמן, אני מקבל מקלחת של שמן אדום על הידיים ולא מבין מאיפה – שני הניפלים שיצוקים בתחתית מיכל שמן-ההגה פשוט התפוררו ונשרו וכל השמן שבמיכל נשפך... מרפי מצא הזדמנות וניצח אותנו גם בקרב הזה!....

אין טעם להמשיך ככה בתיקון, כי ללא מיכל תקין מתאים, הג'יפ לא יוכל לנסוע וחבל על הזמן. קר בחוץ, גשם יורד, אנחנו קפואים ורטובים, מיואשים ועצבניים, ואין שום טעם להמשיך להקפיא את הילדים – אריק מציע לקחת אותם הביתה, לכפר-סבא. הפתרון המבאס (עבורם) אבל הכי נכון. למפגש ממילא נאחר להגיע וכולם שם כבר ישנו, אז לפחות שהילדים יישנו בבית, במיטה חמה ונקייה. נדב ואני שנישן בלילה במפגש ג'יפולוג, מתחילים להריץ טלפונים לחברים ומכרים, למציאת מיכל שמן מתאים, שבכל מקרה נצטרך להתקין רק מחר בבוקר.

עבד, מכונאי ותיק מטירה וחבר של נדב, שולח לנו מס' טלפון של בחור בדואי מתל-שבע הסמוכה לבאר-שבע, שמחזיק חלפים משומשים לג'יפים ויש לו מיכל כזה. המספר מועבר לגיתאי, חבר אחר ומכונאי-שדה מוכשר, שכשיסיים לסגור תיקון צמת חשמל בג'יפ שלו, אמור להגיע מהצפון לכיוון המפגש, הוא יעבור בתל-שבע ויאסוף את המיכל וגם יעבוד איתנו על התיקון... אבל גיתאי עדיין לא סיים וגם לא יצא וכבר אין טעם להמתין לו. אנחנו ניסע למפגש, נאכל משהו, נישן ונמשיך מחר. בינתיים הילדים הגיעו הביתה בשלום ולפחות בגזרה הזו אני שקט.

שנת הלילה באוהל היתה ערבה ועמוקה, בכל זאת היינו כבר מחוסלים מרוב עייפות. בבוקר מתברר שגיתאי התרסק מעייפות ונרדם, ולא רק שלא יצא, הוא עדיין בכלל לא התעורר. אין ברירה אלא לנסוע בויטארה של נדב צפונה לתל-שבע. עברנו אצל אחמד, אספנו את המיכל הנחשק ומיהרנו בחזרה דרומה לשדה-בוקר... כל הסיבובים האלה של עשרות ק"מ רבים לכל כיוון, לוקחים הרבה זמן והופ, כבר אחת בצהרים. הגשם לא מפסיק לרדת ולהרטיב אותנו עד לשד עצמותינו אבל עכשיו כבר לא אכפת לי. פירקנו את המשאבה התקולה, והחדשה אמנם מתאימה ונכנסת בקלות למקום, אבל לא נראית בדיוק אותו דבר. במשאבה הישנה יש קדחים עוברים וצמד ברגים ארוכים, בחדשה אלה ארבע הברגות מובנות שמצריכות ברגים קצרים, והברגיות שלי בכלל בבית.... צריך ארבעה ברגים באורך מתאים ועם הברגות בפסיעה מתאימה... מאיפה נביא? התחלנו לפרק מהג'יפ כל מיני ברגים בתקווה שיתאימו. הצטרפו אלינו גם אבי, ליאור ואיתי משדה בוקר, שגיתאי הזעיק אותם והם מחפשים בברגיות שלהם ובסוף מוצאים משהו שמתאים... סוף-סוף אפשר להתחיל לעבוד באמת – עכשיו הכל קל ומהיר ובשעה שלוש וחצי הג'יפ מותנע ושאגת מנוע השש-בטור הבריון מחרידה את הרחוב השדה-בוקרי השקט והפסטורלי... כמה דקות בסל"ד סרק כדי להזרים את השמן שיתחיל גם להתחמם קצת, ומתחילים בתהליך ניקוז אוויר ממערכת ההיגוי: מכסה המיכל פתוח, ואני מסובב את ההגה ימינה-עד-הסוף-שמאלה-עד-הסוף וחוזר חלילה, במשך דקות ארוכות. השמן במיכל מקציף – בועות אוויר עולות ממנו ויוצרות קצף ורדרד וצריך להמשיך כך עד שהקצף נעלם והבועות פוחתות והולכות עד שהשמן יהפוך לאדום וצלול וזהו – אפשר לנסוע סוף-סוף!

כפיצוי לעצמנו, החלטנו לרדת דרומה למצפה רמון ולבקר אצל החבר שלנו דני, אצלו ננוח, נעשה על האש (נשאר בשר, לא חבל?), אולי גם נתקלח ובעיקר – נצחק ונסתלבט על כל הקשיים שהתגברנו עליהם!

רק מרפי שאמנם ניצח בשני קרבות אבל הובס במלחמה, לא מוותר ומבקיע "שער כבוד" אחרון – בקבוצת החילוץ בווטסאפ מתקבלת הודעה מחבר נוסף בשם אורי, שהסמוראי המשופר שלו נתקע על כביש 40 בין צומת חלוקים לצומת טללים עם דיפרנציאל אחורי שבור בדרכו הביתה (אחרי שטיפס ודילג בקלילות במעלה רמון...). קר בחוץ, גשם טורדני, תיכף גם חושך ויתהפך העולם, לא משאירים חבר שנתקע כשהוא לבד, גם לא על כביש – אז מפרססים ליד עבדת וחוזרים צפונה.... עד שהגענו לאורי, כבר היו איתו עוד כמה חברים וזה הזמן למפגש ג'יפולוג 2 – חיש קל מתבשלים להם שקשוקה חמה וקפה שחור מהביל שיחממו את הבטן ויעלו את המורל.

הנזק בסמוראי לא פשוט. זה לא תיקון שיוכל להתבצע כאן לצד הכביש וגם אין לו ביטוח גרירה והזמנת גרר מכאן צפונה תעלה המון כסף – אבל ג'יפאות היא תחביב שיש בו הרבה חברים, וכבר למדנו בשלושת הימים הללו שכשיש חברים טובים, לא צריך לדאוג. דני ממצפה-רמון שכבר הכין את המנגל לקראתנו, קיפל את הכל ונמצא בדרכו אלינו בדימקס החדש שלו, רתום לעגלה. הוא יעמיס את הסמוראי הפצוע וייקח אותו ואת אורי הביתה למרכז, כשאני מלווה אותו בסופה כל הדרך עד מחלף קסם ומשגיח לבל העגלה העמוסה בסמו-פלצת, תעשה קונצים לא רצויים...

על כל זה נאמר – "מה שלא הורג, מחשל". (ויש שמוסיפים "ומה שהורג, מחשל את אמא"...). אז כן, ג'יפאות היא תחביב שבוחן את הידע הטכני/מכני, הסבלנות, אורך הרוח, הדבקות במטרה ואיכות החברות בין אנשים וכן - גם עולה קצת כסף... אבל בסוף הכל חוויות שהופכות למור"קים שנזכרים בהם שוב ושוב בחיוך רחב... שאלה יהיו הצרות שלנו בחיים!

תודות גדולות:

לקבוצה הנהדרת שהיתה לי בטיול - אלופים אחד אחד. על כל העזרה, התמיכה, החיוך ונדיבות הלב והנפש. היה תענוג לטייל איתכם! ובמיוחד לאריק וקסלר ולבתו המקסימה מאי, שאירחו את הילדים ואותי (+ המון ציוד!!!) ברקסטון למשך יומיים, סבלו את כל שגיונותינו וגרמו לנו להרגיש הכי בבית בעולם. אריק גם הגדיל לעשות ולקח את הילדים בלילה קר וגשום משדה-בוקר בחזרה הביתה לכפר-סבא, מה שנקרא ספיישל עד דלת הבית.

כל מי שקרא עד הסוף וצפה בגלריה, שם לב להמון תמונות מעולות. אז תודה לכל משתתפי הטיול על הצילומים הנהדרים ובמיוחד לשתי הצלמות - נילי אסלן וליאת ברעם, שהפליאו לתפוס את הרגעים המדהימים שמוצאים רק בטיול כזה במדבר...

ובעיקר לחברים היקרים והנפלאים שלי – נדב, שבלי מליצות – היה המלאך השומר שלי שלא זז ממני לרגע. לא חישבן לזמן, לדלק, לתוכניות קודמות ולידיים מלוכלכות שאוחזות בכלי מכונאות – לזה קוראים חבר אמיתי. לגיתאי נוה שלא הצליח להגיע אבל סייע מרחוק בעצות טובות. לעבד המכונאי התותח מטירה שלא חדל מלחפש לנו מישהו שיספק לנו חלק עד שמצא. לחברים שדאגו והתעניינו והיו מוכנים לסייע בכל דרך אפשרית – יואב שמיר, ראיד עוודללה, יונתן וישליצקי, עמית גלעד, איתי הרשברג ואומי. לאבי, ליאור ואיתי משדה-בוקר על העזרה עם הברגים והתמיכה המורלית שנתנו לנו בזמן התיקון בעצם נוכחותם, וגם להמאם ואחמד מתל-שבע שיכלו לספק לנו חלק שכבר לא פשוט להשיג וגם להם חלק בהצלחת התיקון. תודה לכולכם!

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן