סיכום טיול ג'יפים - ירדן, פסח 2023

אחרי שנת 2022 בה ביליתי הרבה בירדן, טיול פסח בממלכה השכנה הוא הראשון שלי לשנה הזו ואני מוכרח להודות שציפיתי לו בקוצר רוח. אני מרגיש בירדן בן-בית ובן-המקום - מהרגע שחוצים את שער היציאה ממעבר הגבול ומתחילים לנסוע, ירדן מצליחה לתת למטייל הישראלי הרגשה חמימה, טובה ובטוחה במפתיע, גם כשצריך לאלתר כל מיני דברים (ובירדן תמיד צריך לאלתר כי... כי הם ירדנים, נו...).

השנה, טיול פסח בירדן נפל על חודש הרמדאן, במהלכו המוסלמים צמים מהבוקר ועד הערב, אז הם אוכלים את סעודת ה"איפטאר". מבחינתנו כמטיילים בירדן, המשמעות המיידית של הרמדאן היא שכמעט כל המסעדות סגורות אבל הבעייתיות היא לא רק במה שקשור לאוכל. התחושה הכללית היא שכל הממלכה, שגם בימים כתיקונם אף אחד בה אינו ממהר לשום מקום, מתנהלת ב"חצי-כוח". פחות אנשים ברחובות, חלק לא קטן מהעסקים והחנויות סגורים – אבל כמי שמנסה לסחוט לימונדה מכל לימון, אני מוצא שיש לרמדאן גם משמעויות "טובות" מבחינתנו, כמו פחות עומס בכבישים ומסתבר שגם במעברי הגבול, שהם נקודת התורפה המסורתית בטיולי ירדן.

היום הראשון - מסע ג'יפים בירדן

חופשות החגים הארוכות כמו חולי-המועד של סוכות ופסח, הן תקופות מועדות לפורענות במעברי הגבול, עם צפי לתורים ארוכים ומתישים והרבה עצבים. "תצטיידו בהמון סבלנות, המון אורך רוח ובחיוכים הכי מקסימים שלכם - כי ממש לא יעזור לנו אם נתעצבן" ביקשתי מהקבוצה בערב ההכנה שנערך כשבוע וחצי לפני הטיול.
ברגע זה של טרום-התחלת-הטיול אני עדיין לא מכיר אותם, אבל לזכות החבר'ה שלי ייאמר שעוד לפני שצעדנו לתוך בניין מעבר הגבול, הבחנתי שכולם הגיעו מוכנים ומצויידים בהתאם לבקשתי, וכמה שכולנו שמחנו לגלות שלא נזדקק לתעצומות הנפש הללו!!! פשוט כי התורים היו קצרים וכל האופרציה במעבר הגבול הישראלי הסתיימה במהירות יחסית וביעילות מפתיעה – בהחלט יש כאן מקום לפרגן במילים טובות לצוות מעבר הגבול "נהר הירדן" בניצוחה של אורית הבלתי נלאית, שמתמודד לעתים עם עומסים לא הגיוניים, אבל משתדל להפגין יעילות ואדיבות ומנעים עלינו את תהליך היציאה מהארץ לירדן. וכן, הטיול עוד לא התחיל אבל כבר עכשיו אני מתחיל לשים לב שאמנם כל הקבוצות שלנו מצויינות, אבל הפעם זכיתי בקבוצה עם פוטנציאל כיפי במיוחד.

יום שמתחיל טוב, ימשיך טוב כנראה - גם בצד הירדני המזל האיר לנו פנים. נכון שכאן יש הרבה יותר בירוקרטיה והרבה פחות הגיון - אבל ביקורת הדרכונים, הבידוק הבטחוני לכבודה ולכלי הרכב, רכישת ביטוח ירדני ותשלום עבור לוחיות הרישוי והחלפתן (הבאתי איתי שתי מברגות נטענות על מנת לזרז עניינים), עברו מהר וחלק מהצפוי וסביב השעה אחת וחצי כל השיירה הארוכה שלנו (12 כלי רכב) כבר נושאת בגאווה לוחיות ירדניות, מוכנה ומזומנה לתדריך לנהיגה בירדן עם דגש מיוחד על היום הראשון שתמיד בעל פוטנציאל בעייתי בכל מה שקשור לשמירת נוהל שיירה ללא מכשירי קשר (שאסור להכניס לירדן). אוספים את השוטר שלנו עודאי ואת המדריך מאזן (שילווה אותנו עד וואדי-מוסא, שם ממתין לנו המדריך הקבוע שלנו עארף, האהוב עלי במיוחד) ואנו יוצאים דרומה על כביש 65 (כביש הבקעה הירדני).

תחילת אפריל היא עונת מעבר, כזו שמתאפיינת בתהפוכות במזג האוויר. אנחנו הגרלנו יום ראשון שרבי ואביך, כאשר למחרת אמורה הסערה הרצינית שמתפתחת בנגב שלנו, לחצות את הגבול לירדן ואני מתפלל בשקט שנספיק לצאת מפטרה לפני שיגיעו גשמי הזעף שמשמעותם בפטרה היא שטפונות-פתע. בינתים גשם נראה כמו חלום רחוק להתרפק עליו - בחוץ חום-אימים, השמיים עכורים ומאובקים ואנחנו נמצאים בבקעת הירדן שהיא אחד האיזורים החמים ביותר - הטמפרטורות לא מפסיקות לטפס ואגלי הזיעה מתחילים לבצבץ ובשילוב עם האבק שבאוויר הופכים לבוץ....

חוצים את מקבץ העיירות הפלסטיניות שלאורך כביש הבקעה – מ'שארה, קוריימה, אל בלאווינה, דיר-עלא, מעאדי והעיר כראמה. במבט ראשון – הרבה "עולב" ובעיקר המון לכלוך. אבל הכל מאוד צבעוני ובעיקר אותנטי. זהו אינו איזור תיירותי ועל כן הממלכה לא בדיוק משקיעה בו ובוודאי לא מנסה לעשות רושם על מבקרים מפונקים מחו"ל, ועל כן כל מה שאנחנו רואים הוא ירדן האמיתית, ללא מסכות וללא הסוואות. זהו איזור עשיר יחסית באדמה המתאימה לעיבוד (המים מגיעים מישראל) ועל כן הוא גם לבה החקלאי של הממלכה – הרבה ירק, חממות ושטחים מעובדים. הכבישים "מזופתים" הלכה למעשה - הם משובשים, מרובבים טלאי אספלט מכורסמים והמון בורות ואינספור באמפרים גסים. התנועה בדרך כלל מאוד צפופה ואיטית ולכאורה נטולת חוקים וכללים, אבל לכבוד הרמדאן הכביש פנוי יחסית והקצב שלנו מפתיע לטובה.
מכיוון שהמסעדות סגורות בגלל הרמדאן, הפעם אנו מוותרים על העצירה המסורתית לשווארמה בעיירה מעאדי, וממשיכים דרומה לכיוון ים המלח, שם גם הכביש משתפר והופך לאיכותי יותר והנהיגה הופכת למהנה – המהירות עולה, פיתולים, עליות, ירידות. נופו של ים המלח מצידו הירדני שונה מאצלנו – בירדן המצוקים יורדים בתלילות אל המים והקרקעית עמוקה, שמקנה לים צבעים עמוקים ומראה אחר לחלוטין. לואדי חסה הזורם כבר לא נספיק היום – הוא עדיין רחוק והשמש בורחת, אז "מסתפקים" בעצירה מתחת ל"אשת לוט" ובביקור ועצירה למנוחת סתלבט בואדי-נומיירה שהוא "מיני-ואדי חסה" עם זרימה יותר קטנה אבל לא פחות יפה.

יופיו של ואדי נומיירה משכיח לרגע שלא אכלנו כלום היום, והתכנית שלי היא לעצור בדווארת-א-סאפי שבדרום ים המלח לתדלוק, ולקנות חטיפים ונשנושים בסופרמרקט שבתחנת הדלק – אז דלק יש, אבל הסופרמרקט סגור... רמדאן, נו. הבטן של כולם מקרקרת, אבל כבר אין לי שום פתרון בשרוול, זולת להתאפק עד שנגיע למלון, שם מחכה לנו ארוחת ערב. בחוץ כבר חשוך ולפנינו עוד קילומטרים רבים והטיפוס לואדי מוסא (העיר שמעל לאתר פטרה) דרך כביש ואדי-נמלה המפותל והמהמם שדורש עירנות שיא, קור רוח וכישורי נהיגה לא מבוטלים.
ואדי נמלא הוא "נאקב" (דרך גמלים) ארוך, תלול ומפותל, שמוליך מפטרה לערבה הירדנית. מספרים שזהו הציר ששימש בימי קדם את שיירות הגמלים של הנבטים בדרכם מפטרה ל"דרך הבשמים" ולנמל עזה. מה שבטוח זה שרק לפני כמה שנים הוא הפך משביל עפר משובש בעבירות לא פשוטה, לכביש סלול. אבל - איזה כביש!!! הוא מטפס מגובה של 100 מטרים מתחת לפני הים בערבה הירדנית לכ-1200 מטרים מעל פני הים בכניסה הצפונית לואדי מוסא, בפיתולים ובשיפועים פרועים ביותר שלא היו עוברים אף תקן מערבי, מה שמבטיח חוויית נהיגה מצמררת ומרטיטה, במיוחד באור יום כאשר לחגיגה מצטרף גם הנוף המהמם – אבל המרחקים והזמנים שלנו מכתיבים שאנחנו עולים אותו בחושך, וזה כבר מסוכן - הנהגים/ות עייפים אחרי יום ארוך, לכן אנו נוסעים לאט ובזהירות. שכרון החושים המוטורי מסתיים כאשר הכביש נכנס לשכונה הבדואית הצפונית של ואדי-מוסא, ומכאן אחרי עוד כחמש דקות של נהיגה אנו נכנסים סביב השעה תשע בערב למלון "אדום" (EDOM) החדש והמצויין בואדי-מוסא שמשוויץ במיקום מנצח (דקה הליכה מהכניסה לאתר פטרה). כולם עייפים, מותשים מהנהיגה הארוכה ובעיקר רעבים - אבל ארוחת ערב מפנקת ממתינה לנו ולאחר שהבטן נרגעה, זמן לפרוש לחדרים לשינה עמוקה. לילה טוב!

היום השני - מסע ג'יפים בירדן

המלון שלנו ממש קרוב לאתר פטרה ולאחר ארוחת בוקר וצ'ק-אאוט, נדרשת הליכה קצרה של כדקה לרחבת הכניסה של אתר פטרה. זהו אתר התיירות המפורסם ביותר בירדן, מושך אליו מיליוני תיירים בכל שנה. כאן אני מעביר את הקבוצה לידיו של מדריך מקומי (ההדרכה בתוך אתר פטרה מותרת רק למדריכים/ות מקומיים/ות מוסמכים/ות לכך) לביקור מודרך בפטרה העתיקה והמרהיבה, בירת ממלכת הנבטים.

פטרה, ביוונית "פטרוס" (אבן) היא עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונות הקבורה שלה החצובים באבן החול של הרי אדום ומכאן שמה בעברית "הסלע האדום". פטרה שוכנת בדרום ירדן כמאה ק"מ צפונית לעקבה ואילת, בגובה של 885 מטרים מעל פני הים, מכונה גם "העיר הוורודה" בפי התושבים המקומיים בשל גוון המסלע. העיר היתה בירת ממלכת הנבטים ונבחרה בשנת 2007 כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.

הדרך המקובלת להגיע לפטרה היא מהעיירה הצמודה אליה ואדי מוסא, דרך קניון ה"סיק". הקניון עצמו צר ורוחבו בכמה נקודות אינו עולה על מטרים ספורים בעוד קירותיו מתנשאים לגובה של כ-100 מטרים. צלעות הקניון עשויות אבן חול נובית בצבע אדמדם ועל קירותיו ניתן למצוא תבליטים של אלילים נבטיים, כתבים ופסלים. לאורך צלעות הקניון ניתן למצוא שרידים של אקוודוקט שהעביר מים לעיר.

פטרה מפורסמת בזכות המבנים החצובים בסלע במורדות ההר שהשתמרו היטב עד ימינו. הידוע מכולם הוא קבר מלכותי מפואר בשם "אוצר פרעה" (אלח'זנה) או "בית האוצר" (Treassury) שלצורך פיסולו הוזמנו אומנים מאלכסנדריה. גובהו כ-34 מטרים ורוחבו כ-25 מטרים והוא נחצב מלמעלה כלפי מטה. את הרווח שבין העמודים הצדדיים מפארים פסלי ענק של רוכבי סוסים.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 ניסו צעירים ישראלים לחצות את הגבול לשטח ירדן, אז מדינת אויב לישראל, כדי לטייל בפטרה. רוב המטיילים – עשרה מתוך שבעה עשר - נהרגו בדרך כשנתקלו בבדואים מקומיים או בחיילי הלגיון הירדני. באותה תקופה נאסרה השמעת השיר "הסלע האדום" מאת חיים חפר ובביצוע אריק לביא, כדי לא לעודד מטיילים נוספים לסכן את חייהם. אפילו בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, רגע לפני חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן ותחילת פתיחת האפשרות לישראלים לטייל בחופשיות בממלכה השכנה כמו בכל יעד אחר בחו"ל, היו עוד כמה מקרים של חציית הגבול במטרה להגיע לפטרה.
לאחר חתימת הסכם השלום ב-1994, נרשם גידול חד בהיקף התיירות לפטרה מכל רחבי העולם. העיירה ואדי מוסא הצמודה לאתר, גדלה והתפתחה והתמלאה בבתי מלון, מסעדות, טיולי ג'יפים במדבר ושאר עסקים נותני שירותים לתיירות, שהזניקו את כלכלתה ואת רמת החיים בה הרבה מעל לממוצע בירדן.

לאחר הביקור בפטרה אנו שבים למכוניות ומדלגים אותן כחצי קילומטר במעלה הכביש, למגרש החנייה של מסעדת "אל-קנטארה" המפורסמת, לארוחת צהריים עשירה וטעימה שלאחריה, שוב נסתדר בשיירה ונצא דרומה ל"דרך המלך" ((Kings Road - הכביש ההררי המתפתל על קו פרשת המים הירדני לכיוון אוטוסטראדת המדבר וחוצה בדרכו עיירות קטנות ויפות כמו א-טייבה ורג'ף, שמתברכות בנוף מדברי דרמטי ומרהיב של ההרים שסביב פטרה.

"דרך המלך" מתחברת ל"אוטוסטארדת המדבר" (Desert Highway) שהוא הכביש המהיר עקבה-עמאן. זהו "כביש מהיר" להלכה, היחיד בממלכה עם שני נתיבים לכל כיוון ומהירות מירבית מותרת שאפתנית של 110 קמ"ש, אבל במציאות זהו הכביש המשובש והמצולק ביותר בו נתקלתם אי פעם בחייכם. מחורץ ומתפורר מאלפי משאיות עמוסות יתר על המידה, משלגי החורף (כן כן! אמנם זה מדבר, אבל בגובה של 1200-1300 מטרים ובחורפים ברוכי משקעים הנוף כאן נצבע בלבן) ובעיקר מחוסר תחזוקה... וכמובן מנוקד באותם באמפרים אכזריים הכל-כך המקובלים בכל כביש בירדן, מה שלא מאפשר לנסוע באמת מהר... אבל הקילומטרים חולפים עליו במהירות יחסית (אולי כי אנחנו בירידה ארוכה) וככל שיורדים דרומה ויורדים בגובה, מצב הכביש הולך ו"משתפר" (לכל המתכננים לנסוע לירדן בעתיד הקרוב/רחוק – בוודאי תשמחו לדעת שעבודות קילוף הכביש הישן והשבור וסלילתו מחדש בסטנדרט מערבי מקובל, כך טוענים בירדן.... נמצאות בעיצומן). אחרי שתדלקנו (מומלץ להתמלא כאן עד הפקק, כי בתחנה של ואדי רם אין בנזין 95) וחלפנו על פני העיירה ח'ומיימה, פונים שמאלה לכיוון האיזור המדהים ביותר של דרום-מערב ירדן, בו נבלה את היומיים הבאים - ואדי רם.

ואדי רם/ראם/רום, שהוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, הוא איזור נרחב בדרום-מערב ממלכת ירדן ובו נופי הרי גרניט, אבן חול נובית ודיונות חול מהפרועים והדרמטיים ביותר בעולם. לצד פטרה, הוא גם אתר התיירות המפורסם ביותר בירדן. נופי ואדי רם כאילו הושתלו כאן מכוכב אחר – הרי אבני החול הנובית בגוון חלודה שמזדקרים ממשטחי הדיונה מקנים לאיזור מראה דרמטי, עוצר נשימה ומוזר, כמעט חייזרי. לא לחינם הרבה מאוד סרטי מדע בדיוני ("להציל את מארק ווטאני", "הכוכב האדום", כמה מפרקי "מלחמת הכוכבים" ועוד ועוד) צולמו כאן וכמעט תמיד נמצאים כאן אתרי-הפקה של סרט קולנוע כזה או אחר.

הקבוצה כבר חמה על נהיגת חולות, ואנו נכנסים ישר לדיונות. בתחילה, שבילים חוליים לא עמוקים, כאלה שלא מצריכים ריקון אוויר מהצמיגים ובתכנית שלי, כמו תמיד, עצירה ראשונה ליד אחת מפטריות האבן המפורסמות של ואדי רם, מה שנקרא "להיכנס לאווירה" ושם גם לרוקן אוויר מהצמיגים ולהתחיל לנסוע על דיונות של ממש.

אני מנסה להעביר תדריך קצר על נהיגת חולות וריקון אוויר מהצמיגים כדי שנוכל להתחיל בנסיעה, אבל מזג האוויר שרק אתמול היה שרבי, אביך ולוהט, הופך פתאום לסערת חול ואבק מדברית כהלכתה – הטמפרטורות בצניחה חופשית, גשם זלעפות מתחיל לרדת והעיקר – רוח. רוח מטורפת!!! כזו שמרימה לאוויר ענני חול ואבק שדוקרים אותנו כמיליוני מחטים קטנות, חודרים לאזניים ופולשים לנחיריים, ממלאים לנו את הקרקפות, מקטינים את שדה הראיה למטרים ספורים ומבריחים אותנו לתוך כלי הרכב עד יעבור זעם... יחלפו עוד דקות ארוכות בטרם נוכל להתחיל לנסוע וייקח עוד קצת זמן עד שהאוויר יתנקה ואפשר יהיה לראות גם קצת נוף, לבקר בקשתות האבן המפורסמות ולטפס עליהן ואפילו להשתולל קצת בנסיונות טיפוס עם כלי הרכב על אחת הדיונות.

אחרי שוידאנו שכולם הצליחו לטפס ואף אחד לא נשאר כשתאוותו בידו, אפשר להמשיך הלאה לכיוון החאן הבדואי "סאן-רייז" בו נלון בשני הלילות הקרובים. הדבר הראשון שכולנו זקוקים לו, עם דיונה בתוך השיער – הוא מקלחת! ועוד מעט נצא לארוחת הערב בסגנון בדואי – עופות וכבש עם ירקות צלויים בטאבון קבור באדמה – זה נשמע טוב וטעים וגם מאוד טעים במציאות! אחרי שאכלנו כמו שצריך, זמן טוב לרבוץ בזולה סביב מדורה לחימום וקומקומים של תה בדואי מתוק ולוהט (באפריל עדיין קר כאן בלילה!). לילה טוב!

היום השלישי - מסע ג'יפים בירדן

היום הזה מוקדש כולו לואדי רם. לאחר ארוחת הבוקר, מתחילים בפשיטה המסורתית על הרחוב הראשי של א-דיסה, שהוא הכפר הראשי, הגדול, של כל איזור ואדי רם. א-דיסה היא סוג של "מרכז לוגיסטי" של הבדואים המקומיים וקבוצות התיירים נוהגות להצטייד כאן במאפים ונשנושים לצהריים. אפשר למצוא כאן חנויות, פנצ'ריה וכמה מוסכים (שנראים כמו מערות) שמתמחים בתיקון "הרכב הלאומי" של ירדן - טנדרים טויוטה היילקס ישנים ומתפוררים – חלקם בני 40 ו-50 שנה... מדובר בעיירה מדברית ירדנית-בדואית אותנטית ללא מרכאות עם כל מה שמשתמע מזה – נטולת כל פאר והדר וגם סממני פיתוח כלשהם... הכל כאן מוזנח על גבול הסוריאליסטי, אבל זו האופציה היחידה באיזור להצטיידות. בנוסף, לכבוד הרמדאן, אפילו כאן רוב הסופרים והחנויות היו סגורים... אבל בכל זאת מצאנו לנו מאפיה ומכולת פתוחות.

נסיעה קצרה לכיוון מרכז המבקרים – כאן אנו עוצרים למרגלות הר "שבעת עמודי החוכמה" המרשים, עארף ועודאי הולכים להביא את כרטיסי הכניסה וזה זמן טוב עבורי לסקירה היסטורית של ממלכת ירדן – החל מימי אבי המשפחה ההאשמית - השריף ממכה חוסיין בן עלי ומעורבותו בהרפתקאות "לורנס איש ערב" (תומאס אדוארד לורנס, קצין המודיעין הבריטי שפעל כאן בתקופת מלחמת העולם הראשונה והניע את שבטי הבדואים מחג'אז להתמרד ולגרש את חיילי האימפריה העות'מנית) שעל שמו נקראות היום לא מעט אטרקציות בואדי רם, ועד לימי ירדן המודרנית – מקבלת העצמאות מידי הבריטים ב-1946, דרך ימי המלחמות עם ישראל השכנה והיחסים הלא רשמיים ההדוקים "מתחת לשולחן" בין המלך חוסיין המנוח לבין ממשלותיה, ועד לימי מלחמת המפרץ ב-1991 והשלום עם ישראל ב-1994 שהזניק את כלכלת ירדן ואת מעמדה המדיני והבטחוני לעידנים חדשים.

ואז נכנסים שוב למרחבי החולות והצוקים. חוצים את כפר-רם ומבקרים בכל מיני אטרקציות של ואדי רם, עצירת קפה ב"עץ של דרור" ליד עין לורנס (עץ שיטה מרהיב, גדול ומצל, שאני ניכסתי לעצמי וקראתי לו על שמי... העץ הנדיב הזה תמיד ממתין לי ולקבוצות שלי ואם אמשיך לקרוא לו כך, לא ירחק היום שזה יהיה שמו הרשמי...) עוד קשתות ופטריות אבן וציורי סלע ת'מודיים, דוהרים רחוק דרומה בואכה הגבול עם סעודיה, טיסת-חולות נמוכה על שבילים מהירים וכמובן דיונות ועוד דיונות בהן הג'יפים מנסים לטפס או לרדת והילדים מתגלגלים. למודי נסיון מאתמול, החבר'ה כבר מיומנים ומטפסים בסערה במעלה הסכינים והשמחה גדולה – ולמי שחשב שכאן הכל זה רק נהיגת חולות, אירגנו גם מעבר טכני קצר בין סלעים שמצריך קצת כיוונים וריכוז במהירות אפס... מיותר לציין שכל נהגות ונהגי הקבוצה עברו באופן מרשים ביותר! היום לא מוותרים על עצירת סתלבט אחרונה מול שקיעת השמש שבואדי רם היא הכי יפה שאפשר - וחוזרים לחאן לארוחת ערב, מקלחת, שוב רביצה ארוכה וצחוקים בזולה וקצת ריקודים בדואיים עד שהעיניים נעצמות וזוחלים למיטה לשינה עמוקה וערבה.

היום הרביעי - מסע ג'יפים בירדן

היום האחרון שלנו בירדן, הוא תמיד עמוס ולחוץ בזמנים. זה היום שמוקדש ל"השלמות" באיזור ואדי רם ולקראת הצהריים ננפח אוויר בצמיגים ונצא לכביש המהיר לכיוון עקבה. בתקופת הקורונה, מעבר הגבול הירדני היה נסגר בשעה 14:00 והיה עלינו להתייצב בו מוקדם יותר על מנת לסיים את ענייני הבירוקרטיה ביציאה מירדן (שיקוף לכבודה, פירוק והחזרת לוחיות ירדניות, הרכבת לוחיות ישראליות, ביקורת דרכונים) בזמן סביר, לקראת הבירוקרטיה שעוד מצפה לנו בצד הישראלי - לו"ז צפוף שכזה הכניס את כל היום להיסטריה וללחץ.

אולם כיום הכל הרבה יותר רגוע - שעת הסגירה של מסוף הגבול היא 17:00 וזה מאפשר לנו לעשות הכל ביתר ניחותא וגם לבקר בעקבה. ובכל זאת אנו מתעוררים מוקדם יותר לארוחת הבוקר, צ'ק-אאוט מהחאן, חוצים בדהרה את א-דיסה, ומושכים צפונה. כאן נבקר בכל האטרקציות שבחלקו הצפוני של ואדי רם, כולל גלישה במורד סכין דיונה אחת תלולה וגבוהה במיוחד ו"המבצר הצרפתי" – מבנה אקזוטי למראה שנבנה בשנות ה-80 לטובת סרט קולנוע שעסק בלגיון הזרים הצרפתי והרפתקאותיו במדבר סהרה ולאחר מכן שימש גם לצילומי תכנית ריאליטי צרפתית, סוג של תואמת ל"הישרדות" שנקראה, כמה צפוי, בשם "המבצר"... מרחוק, המבצר הזה נראה ענקי ומרשים, אותנטי לחלוטין, רק כשמתקרבים אליו לומדים שהוא בנוי בקנה-מידה מוקטן.... ועדיין הוא יפה ומצטלם ממש טוב. את היום אנו מסיימים בתחנת הרכבת המפורסמת של ואדי רם מימי האימפריה העות'מנית והמסילה החיג'אזית המפורסמת, כאן חונה קטר הקיטור הישן שנראה כאילו צנח לכאן מהמערבונים (חדי העין ישימו לב ללוחית קטנה המוטבעת עליו, שמציינת שלא מערבונים ולא עות'מנים – הקטר הזה נבנה ביפן בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20... ממש חדש) כאן גם שולפים קומפרסורים ומנפחים אוויר בצמיגי כלי הרכב ויאללה – לכביש, והכיוון שלנו הוא דרומה, לעקבה.

התאומה הירדנית של אילת היא עיר נמל ותיירות שוקקת וצבעונית, היא גם גדולה יותר מאחותה הישראלית. ברחובות הרבה מאוד תיירים, מתוכם לא מעט ישראלים. גם בימי הרמדאן התנועה כאן סואנת וצריך להקפיד על עירנות-שיא על מנת לשמור על שלמות השיירה – אבל הקבוצה שלנו כבר מיומנת מספיק בכללי הנהיגה בירדן. אנו חונים במגרש חנייה ציבורי גדול וחינמי הצמוד לכיכר "איילה" (AYLA) הסמוכה לחוף הים, לשוק המרכזי ולשדרה הראשית, קובעים שעת חזרה וכולם חופשיים להסתובב בעיר להנאתם וכרצונם. למרבה הצער, גם כאן הרמדאן מכתיב רוב מוחלט של מסעדות סגורות, אבל מי שמתעקש מוצא מה לאכול וגם מה לקנות – הלהיט הפעם היה קפה שחור ירדני משובח, שהצלחתי לשכנע רבים מהקבוצה שהוא הכי טוב שיש.

כמובן שכולם שבו בזמן, הספקנו לעצור לתדלוק וגם למעבר הגבול הירדני הגענו בזמן. מפרקים לוחיות והולכים להחזיר אותן ולהחתים דרכונים – המסוף הירדני של מעבר הגבול ערבה קצת מבולגן וסובל לעתים מצפיפות ותורים, אבל כמו בתחילת הטיול, גם הפעם התמזל לנו תהליך יציאה קל ומהיר. השוטרים הירדנים שירותיים ואדיבים ומסייעים לנו – גם הם רוצים כבר לסיים וללכת לנוח.... פחות משעה חלפה וכולנו כבר בחוץ, בשטח המפורז ונכנסים לישראל. ואם בירדן הכל הלך חלק ומהר, אז הפעם גם במסוף הישראלי הכל מתקתק צ'יק-צ'ק, ורק דבר אחד מרחף מעלינו כעננה כבדה, תרתי משמע – מזג האוויר.... בזמן שאנחנו כייפנו בירדן, מעבר לגבול השתוללה הסערה מעל לערבה ולנגב. כמויות גשם של עונה שלמה ירדו בשעתיים, גרמו לשטפונות וגם גבו קורבנות בנפש. אנו מתבשרים שבעקבות הגשמים והשטפונות של אמש ושלשום ושכולם זלזלו בהם, כמקובל בישראל, לאחר מעשה ההיסטריה מכתיבה שהכל יתנהל בכיוון ההפוך - אף אחד כבר לא ייקח סיכון למרות שלא יורד גשם, שהשטח מתייבש והכביש למעשה פנוי... אבל כל היציאות מאילת נשארו חסומות וצריך להתארגן על מקום להניח בו את הראש, בתקווה שמחר בבוקר הכביש ייפתח....

תיכף מחשיך. הראש מתחיל להריץ תרחישים. הבעיה אינה רק שלנו - עוד מאות רבות כמונו באותה צרה. איפה כל כך הרבה אנשים יישנו בדיוק?... אנחנו מחליטים לצאת צפונה מהעיר, כשלאחר שעה המשטרה משחררת את החסימה באילת ולנו לא נותר אלא רק להמשיך בזריזות צפונה ובצומת הערבה לפנות לכיוון דימונה, כביש 25 מטפס בעליה ויוצא מכלל סכנת שטפונות ואפשר להירגע....

וזהו. עכשיו נשאר רק להגיע הביתה. עוד כמה שעות נהיגה... תם ונשלם טיול ירדן פסח 2023, אחד מטיולי ירדן הטובים שהיו לי, אם לא הטוב מכולם – בזכות הקבוצה המצויינת שנשאר לי רק להודות לכל אחד ואחד מכם – אני בהחלט מתגעגע לכולכם ובקרוב נתראה שוב, בטיול מדברי כהלכתו כאן בנגב שלנו!