סיפור על טיול – משדה בוקר לנחל פארן, 5-6/5/23

הטיול לירדן בפסח האחרון היה מוצלח באופן יוצא מן הכלל, עם קבוצה מעולה שהתגבשה במהירות לכדי חבורה מובחרת ומלוכדת שהפכה את המסע לירדן לחוויה מהנה במיוחד. לאחר ששבנו לישראל היה לנו ברור שאנחנו רוצים לטייל שוב ביחד, ולבקשת "הגרעין הקשה" התחלתי לתכנן לנו מסע של יומיים במדבר שנקבע לתחילת חודש מאי. להבדיל מהטיול בירדן שפרק השטח בו כולל בעיקר נהיגת-חולות, מסע מדברי בנגב שלנו יפגיש את החבורה ואת כלי הרכב שלה עם שטח טכני ישראלי, טרשי וקשוח.

לצפייה ביומן המסע לירדן, פסח 2023 - הקליקו כאן

היום הראשון למסע

אחרי שבירדן הובלתי את הטיול בסובארו, הגיע הזמן שהחבר'ה יתוודעו לדבר האמיתי, החצי השני שלי - הסופה הקשישה. אם בירדן מושב הנווט מאויש קבוע ע"י עארף, אחי היקר והמדריך הירדני הקבוע שלי - הפעם מצטרף אלי אבא, שבגיל 84 וחצי עדיין עף על טיולי שטח ואת מה שהוא נסע בג'יפים ברוורס, אני עוד לא נסעתי קדימה.
אבא הוא ה-Co-driver האידיאלי מבחינתי למסעות מאתגרים בג'יפ – אל"מ במיל', איש בריא וחזק פיזית באופן חריג לגילו, בעל ידיים טובות ומוכשרות וחוש מכני-טכני מפותח, שדאי, נהג שטח ונווט מצוין, ובעיקר – הוא קר-רוח ולא מפונק. חום, קור, רוח, אבק, חול, לכלוך, אש מהשמיים - שום דבר לא מוציא אותו משלוותו. אני אוהב כשהוא מצטרף אלי לטיולים, עם סיפורי המור"קים הבלתי נגמרים שלו מימי המלחמות בסיני שמבטיחים שלעולם לא יהיה לנו משעמם גם בקטעי הכביש הארוכים והמשמימים ביותר. אנו יוצאים מוקדם לפנות בוקר מזכרון-יעקב והיעד שלנו – נקודת המפגש בתחנת הדלק שדה-בוקר. עד שכולם יגיעו, יש לנו מספיק זמן לתדלק, לנקז אוויר מהצמיגים, לוודא תדרים במכשירי הקשר ולשתות עוד כוס קפה – והם מגיעים. ה"ירדנים" – מירה ורוית עם "שימי" (הלנדקרוזר הקצר-לבן), חלי ואלי ביחד עם אילנה וראובן בדודג' ראם הענקי, משפחת איתן - עינב, אמיר והבן אלון ברוביקון, סוהאד ולנא בג'ימני הלבן, וגם מצטרפים נוספים – גל בג'ימני הצהוב, נהגת מצויינת שמטיילת איתי המון, עזרי ברקסטון המשודרג - עוד נהג טוב שגם עבורו זה לא טיול ראשון איתי, ג'אן בטנדר טריטון, דני ואהובה בגרנד צ'רוקי ואופיר פרנקל עם המשפחה בלנדקרוזר. ומחר יצטרפו אלינו עוד. בנוסף לחבורה שלנו, מצטרף אלינו גם אריק כהן בגרנד צ'רוקי הלבן, מדריך באתר השטח שבא לטעום מהמסלול ויסייע לי רבות במהלך הטיול.

היום הראשון מתחיל בתחנת הדלק בשדה בוקר. לאחר תדלוק, תדריך וחלוקת הקשר, יוצאים בשיירה ארוכה לעבר המדרשה, משם נרד בסרפנטינות לנחל צין ונעצור בבאר המשאלות. הזדמנות לזרוק חלוק אבן לבאר ולהביע בשקט, בלב, משאלה ראויה. אלמלא היה לפנינו עוד יום ארוך עם אתגרי עבירות, הייתי נכנס כאן ימינה לעין עקב, ממנו כבר יהיה קשה להוציא את האנשים והטיול היה מסתיים.... אבל את זה נעשה בפעם אחרת. הפעם אנו פונים שמאלה ויורדים מזרחה לאורך הצין ולאחר מכן דרך ציר נחל צינים – עד להפסקת ה"בוהריים" מתחת לסוללת מסילת הרכבת שבערוץ נחל חווה. חם בחוץ, ומעבירי המים המבוטנים שמתחת לסוללה מספקים לנו קרירות וצל מבורכים.

החלק הפראי של המסלול מתחיל בנחל חווה, ובטיפוס ממנו לכיוון הר ארחות. השביל הופך מפתוח ונוח/מרוצף חלוקים, להררי וטרשי, מתפתל בסיבובים ובמדרגות, סלעים חדים שמחייבים ניתוב מדויק על מנת לא לקרוע צמיגים. בהתחלה הקצב מדוד, חלק מה"ירדנים" שהתרגלו לטיסה נמוכה על הדיונות של ואדי רם, צריכים להסתגל היום לקצב אחר, סבלני ואיטי במצב LOW, בשטח "קשה", פראי ולא סלחני, עם מעברים צפופים מאוד בציר השחור של נחל מרזבה העליון, שמצריכים הכוונה קפדנית מבחוץ שלי ושל אריק - אבל החבורה חותרת קדימה בעקשנות והקצב מצוין – וכנראה שאריק סיים לכוון את כולם – כי הנה אני מכוון את הגרנד צ'רוקי שלו באחד המעברים ומתפעל מהניהוג הנונשלנטי – טוב נו, ממדריך באתר השטח אני לא מצפה לפחות מזה - ורק אז אני מסתכל שוב ורואה שלא אריק נוהג ברכב אלא אילנה, שהתנדבה לצאת מהמושב האחורי והמזגן שבראם ולקדם את הרכב של אריק בזמן שהוא עסוק בכיוונים כמה עשרות מטרים מאיתנו.... כבר מירדן אני יודע שאילנה לא פראיירית, שהיא בוגרת של "מלכת המדבר", אבל בכל זאת... ביצוע נקי שכזה ברכב שלא מוכר, ראוי להרבה מחמאות! אבל אין לנו זמן עכשיו לטפיחות על השכם, כי האתגר הגדול של היום עדיין לפנינו.

אז בחיאת, בוא נעשה פעם אחת סדר בבלגן - מה הסיפור של מעלה המרזבה?
"מעבר שלוחת צלמון" או כפי שרוב הג'יפאים הותיקים קוראים לו "מעלה המרזבה" – אחד המכשולים המאתגרים והנבזיים שגובה מדי שנה את ליטרת הברזלים שלו בצורת התהפכויות של אלה שזלזלו, או שלא יודעים לנהוג, או שסתם לא היה להם מזל. אנחנו אמנם יורדים, הרבה יותר קל וגם פחות מסוכן - אבל גם בירידה יש מי שהתהפך ואפילו לא מזמן – אז למרות שבמקרה המדובר האשם לא נעוץ בתנאי השטח אלא בטימטום וחוסר-מיומנות, עדיין אני רוחש למכשול הזה הרבה יראת כבוד ולא נרגע עד שכולם יורדים בו שלום.

מעלה המרזבה הוא ערוץ צר ותלול, והמעבר בו מתבצע על גבי מין "מדף" סלע באורך של כ-30 מטרים וברוחב של רכב אחד, הכל בשפ"צ קל ומכוסה בפודרה חלקלקה, צמוד לקיר זקוף מצידו האחד, עם "נפילה" אנכית בגובה של כשניים וחצי מטרים מצידו השני. המדף מסתיים במדרגה גבוהה ואלכסונית, עם בניית מע"צ שכלי רכב קצרים וגבוהים (מי אמר ג'ימני?...) ישמחו להתהפך בזמן שהם יורדים אותה ושכל רכב שיורד או עולה גם מחרב אותה, ואז צריך לבנות הכל מחדש שוב ושוב, כמספר כלי הרכב בקבוצה...

ואם אספר לכם שפעם היינו מגיעים ומטפסים כלאחר יד במעלה הזה?... תדמיינו את הכל מהסוף להתחלה – קודם המדרגה האלכסונית, אחר כך המדף... והיינו עולים! לעתים בקלילות של ממש. ההצלחות הללו הובילו לזחיחות ולזלזול והכתובת היתה על הקיר – מתישהו זה ייגמר רע. או אז החלה שרשרת של התהפכויות במרזבה, כמעט כולן של נהגים ותיקים ומנוסים בכלי רכב טובים וחזקים – אבל רק כאשר התהפך במרזבה הלנדרובר המשופר וכפול הנעילות של ע', אחד הותיקים המיתולוגיים בברנז'ה, ירד לי האסימון. באחד המפגשים עם פקח האיזור על פינג'ן קפה אי שם בצל אחד השיטים, למדתי ממנו על שנה אחת בה גבה המעלה הנבזי לא פחות מחמש התהפכויות - רמז עבה שמשהו שם השתנה לרעה ומעתה צריך לתת לו הרבה כבוד ומוטב להשתדל להימנע מטיפוס בו.

ולכן אני מגיע למכשול הזה בדחילו ורחימו. אוסף את כל הנהגים/ות לתדריך. הולכים ברגל לאורך המכשול, מסביר על כל מטר ומטר. מה עושים, איפה ואיך. LOW משולב, הילוך ראשון, חגורות בטיחות, שתי ידיים על ההגה, חלונות פתוחים (כדי שלא תיחתכו מהזכוכיות כשתתהפכו...), כל מי שלא נוהג/ת – יוצא מהרכב ומתמקם על ה"טריבונה" הטבעית שממול, הרחק מטווח פגיעתו הרעה של רכב שמתהפך חו"ח. אני ארד ראשון בהכוונת אריק, ואח"כ נתמקם שנינו לאורך המכשול ונכוון את כולם אחד אחד עד שיסיימו לרדת בשלום.

המרזבה היא מקום בו ההכוונה חשובה יותר מהנהיגה, אבל קשה לזכור את זה כשיושבים מאחורי ההגה. אני משלב לראשון LOW ומתחיל לזחול בירידה אל המדף. המעבר צר, חרטומה הארוך של הסופה לא מאפשר ראות טובה כאן ואני מזדחל "לפי הרגש" - אריק מכווין ומתקן אותי ואני קצת חושש ולא מגיב לו מיידית כפי שהייתי מצפה שיגיבו לי כשאני מכוון. אני יודע שזה מקשה עליו אבל זה חזק ממני – רק אחרי שניות ארוכות של תחושת סרבול וחוסר תיאום בינינו, אני מצליח להתגבר על ההתנגדות האינסטינקטיבית, "מכבה אותה" ומכריח את עצמי לבטוח בו, ואז הכל מסתדר – והנה המדרגה האלכסונית. היא היכן שהוא לפני חרטום הסופה ואפשר לראות אותה אם משרבבים את הראש החוצה ומביטים מדופן הג'יפ כמו שאפשר רק בכלים הפתוחים כמו סיקסים וסופות. מוריד את גלגל שמאל קדמי, כל ההגה שמאלה. המתלה נפתח ונפתח והגלגל יורד ויורד ויורד ואז גם חרטום הג'יפ "נופל" שמאלה בבת אחת ומיד הצד המנוגד – ימין אחורי, יעלה גבוה באוויר ו... בדיוק מתוזמן היטב, יגיע הליטוף הקטן בגז על מנת לשמר מומנטום (מה שימנע מהרכב להתהפך קדימה). הג'יפ ידלג קדימה מעדנות והמדרגה מאחורינו. איך אני אוהב את הנגינה העדינה הזו על הדוושות בזמן צליחת מכשולים. הזרקת אדרנלין ישירה במהירות אפס, שמרגשת אותי לא פחות מאשר ב-200 קמ"ש.

אנחת רווחה קטנה. אבל כמו שאמר צ'רצ'יל לאחר הנצחון ב"קרב על בריטניה" בתחילת מלחמת העולם השניה – "זה לא הסוף ואפילו לא ההתחלה של הסוף – זה רק הסוף של ההתחלה" – אז עכשיו רק תתחיל השעה וקצת המתישות, שבהן אריק ואני נרוץ מעלה-מטה לאורכו של המעבר שוב ושוב ושוב, נבנה את המע"צ על המדרגה שוב ושוב, וכך נעביר את כל הקבוצה בשלום, בזה אחר זה. הלך לנו חלק וטוב, ממש טוב, ללא גירודים וללא נזקים, במיוחד עם הראם הענקי שבמעבר צר שכזה לא משאיר שום מרווחי בטחון לתמרון ותיקון ואסור לטעות איתו, כי אם הוא נתקע – רק אלוהים, או פולסייז אחר, יצליחו לשלוף אותו משם.... אבל כשנהג משובח ורגוע כמו אלי יושב מאחורי ההגה ועובד כמו רובוט בתיאום מושלם, הכל מסתדר. ושוב ראוי לציין את חבורת הבנות הנהגות ואת הביצוע המרשים שלהן, שמעביר בראשי רעיונות על גיבוש של קבוצת נשים שנייה בנוסף על זו הותיקה של נמרוד, שתיתן בראש בטיולי נשים אתגריים.... זה יכול להתבצע, זה מוכרח להתבצע וזה יתבצע - ממש בקרוב! בנות יקרות, תישארו בהאזנה!

יום שמתחיל טוב, ימשיך טוב. תהנו מזה עד הסוף!
אחרי הביצוע המוצלח במרזבה, משתלטת עלי תחושה טובה ורגועה. כמעט אופוריה. גם מבט בשעון מבהיר שאנחנו ממש טובים בזמנים ואפשר להמשיך לפי התכנית לאורך נחל נקרות המרשים, ולמרות האובך והאבק שבאוויר (שמזכירים ל"ירדנים" את סופת החול המטורפת שעשתה לנו "כיפה-אדומה" בפטריות של ואדי ראם) גם לא לוותר על אף אחת מהאטרקציות שלאורכו – מעבר מתחת ל"רגל הפיל" וכניסה לגב חולית שלמרבה השמחה מתגלה כמלא במים ומזמין לטבילה. מכאן אנו יורדים עוד קצת דרומה לאורך הנקרות, יוצאים ממנו להקפה מדרום של הר משא ולטיפוס לתצפית קצרה ממיצד קצרה המשוחזר למחצה (כולל סיפורי נבטים הבלתי נמנעים), והאתגר הבא הוא ירידת "מעלה קצרה" הקצר אך פרוע, על טרשיו וסלעיו החדים, שהפעם גובה את מחירו ממני (בצורת חתך קליל במרפק בזמן שכיוונתי ושיפשפתי את היד באחד הסלעים החדים כסכין) וגם מאבא שהחליק ונפל ופצע את ידו, חתך מספיק עמוק ומכוער שיצריך אח"כ חבישה מקצועית (מידה של עינב איתן שלגמרי במקרה היא אחות והכינה מראש את כל מה שצריך....)

מכאן ועד לחניון הלילה נחל עומר (מואה) הדרך כבר קצרה וגם נוחה ומהירה יחסית, ואחרי שנפרדנו מדני שהגיע רק ליום אחד (כמה חבל) בדיוק לפי הספר ובהתאם לתוכנית, אנו נכנסים לחניון כאשר בחוץ עדיין שלהי אור יום ונשאר מספיק זמן להקים אוהלים ולפרוס מנגלים ושאר אמצעי בישול עוד בטרם ירד החושך. למרות קרבתו לכביש 90 ונגישותו לפרייבטים (ואולי גם בגלל זה) זהו אחד החניונים היותר סימפטיים בנגב - מפולס היטב, נטול סלעים ורחב ידיים מספיק על מנת לאפשר לכמה וכמה קבוצות גדולות להתמקם בו בנוחות מבלי להפריע זו לזו. אנחנו, במסגרת ה"גל הירוק" של הטיול הזה – כשהיום מתחיל טוב, הוא ממשיך טוב עד הערב - קיבלנו את החניון ריק ונקי ובלעדי לנו. איזה כיף!
הערב עבר בנעימים. אכלנו טוב, שתינו וצחקנו המון, עד שהעייפות השתלטה וזה הזמן ליפול שדוד לתוך הפוך ולישון שינה עמוקה וערבה כפי שאפשר רק בסופו של יום טיול טוב. לילה טוב!

היום השני למסע

בוקר עולה על חניון עומר. השמש מתחילה להרביץ בעוצמה מוקדם וטוב עשיתי כשמיקמתי את הג'יפ כך שיסתיר את האוהל מאור השמש ויאפשר לנו להתעורר בניחותא כשאנחנו לא מיוזעים. לאבא אין בעיה עם קימות מוקדמות, הוא רגיל להתעורר בחמש בבוקר באופן רגיל ויומיומי עוד מימיו הגדולים בסיני, אבל כשאני נדרש לפקוח עיניים לפני שבע בבוקר זה עדיין מוקדם לי... אבל אין ברירה אלא לקפוץ החוצה מהאוהל בשש-אפס-אפס כי צריך להתארגן ואני שונא לעשות את זה בלחץ. מוטב לקום חצי שעה קודם ולעשות הכל בניחותא. פירוק מאהל, קיפול מצעים, אריזת וארגון הציוד בג'יפים, וכמובן לנגוס משהו וללגום קפה ראשון שבלעדיו אי אפשר להתחיל את היום.

יש לנו זמן. עד שמונה כולם כבר מוכנים ואחרי ארוחת בוקר, שלושה כלי רכב נוספים מצטרפים אלינו היום – אלברטו בלנדקרוזר לבן, רפי ברנגלר JK הקצר בצבע כחול-דרדסים שאי אפשר לפספס, ונילי בסובארו XV הלבנה-מוגבהת. שלושתם טיילו איתי הרבה בעבר, נוהגים מצוין ואני יודע שלא יהיו הפתעות - והשיירה יוצאת על "ציר המעיינות" דרומה לכיוון מעלה עשוש.

מעלה עשוש – אל תחששו, אל תזלזלו
מעלה עשוש שעל ציר המעיינות הוא האתגר הגדול של היום, היחיד שבאמת בעל פוטנציאל לעכב אותנו. הויזואליה שלו, במיוחד עבור אלה שמגיעים אליו לראשונה בחייהם, פשוט מהממת – כשמגיעים אליו, הוא נראה כמו קיר זקוף, מאיים. המדרגות שלו גבוהות, מאיימות, שחורות-מבריקות, ממורטות על ידי כל אותם צמיגים שהחליקו עליהן לאורך שנים במאבק נואש למצוא בדל אחיזה, ביניהן אמבטיות של פודרה לבנה וכל מיני אבנים וסלעים – שרידי "בניות מע"צ" נטולות תועלת ממשית שהונחו כאן ברוב עמל וזיעה והתפזרו מזמן. משני צידי המעלה מצוקים גבוהים – ה"טריבונות" עליהן יושב קהל הצופים והפרשנים שיוסיף את אלמנט הלחץ שלו על הנהגים שניגשים למבחן המעלה המאיים בדחילו ורחימו...
בפועל, כבודו של העשוש במקומו מונח, אבל לא כל כך נורא. לכאורה, בימים הטובים שלו כל נהג טוב ברכב בעל הילוך כוח, מרווח גחון סביר וצמיגי שטח שמאפשרים הפחתת לחץ אוויר משמעותית, אמור להצליח במשימה. נעילות למיניהן אמורות להפוך את הטיפוס בעשוש למשחק ילדים. לכאורה.

לכו ותפנימו ש"אמור" זה גם שם של דג ו"לכאורה" זה רק, ובכן, לכאורה?... אנחנו הגענו לעשוש וראינו שהוא תפוס. זוג לנדקרוזרים שהקדימו אותנו, אחד מהם בעיצומו של טיפוס, ומרחוק אני רואה שהטיפוס שלו לא כל כך חלק, בלשון המעטה – הוא מקפץ ומדלג, הרבה אבק מתעופף, אבל עד שהגעתי והחניתי את הסופה בצד ויצאתי ממנה לראות מי נגד מי, הוא כבר הגיע למעלה. הקרוזר השני מתחיל לטפס וגם הפעם אותו מחזה של החלקות וקפיצות. לא אלגנטי בלשון המעטה. היי, מה נהיה, זה לנדקרוזר! רכב שטח ראוי ביותר, לא איזו עגלה. אז איך להסביר את רעשי צווחות המתכת המעונה וה"קנאקים" מהציריות המתפתלות?... הוא מוגבה, נועל צמיגי שטח מלא טויו MT שאמורים לאחוז בסלעים כאותן ציפורניים חדות, ובכל זאת, הוא נלחם כאן קשה. מחליק, מקפץ, נחבט, אבל מתקדם ובסוף גם מצליח. הרמז ברור – העשוש קם על צד שמאל היום והוא עצבני. הפעם לא יהיה קל. ממש לא. חלק מהקבוצה מחליט בחוכמה לוותר מראש - אלי בדודג' ראם, נילי שממילא לא היתה מנסה בסובארו, סוהאד וגל בג'ימנים שקצת מפחדות ומתלבטות אבל אני חוסך להן את הלבטים – אם יש ספק, אין ספק. העשוש לא יברח. עוד נחזור לכאן.

בכל מקרה, אני אעלה ראשון, כדי שאוכל לפרוס כננת ולסייע למי שיתקשה או ייתקע. אמנם לא ניקזתי המון אוויר מהצמיגים כפי שאני רגיל ואוהב, אבל היי – זו בכל זאת סופה משופרת על קפיצי רוביקון-אקספרס גמישים, צמד נעילות דיפרנציאל וצמיגי טויו MT שכבר טיפסה את העשוש בזלזול מופגן עשרות פעמים רבות – ולכן לא היה מופתע ממני כשהצמיגים התקשו למצוא אחיזה והחליקו חסרי אונים. כאילו מישהו שפך שמן על מדרגות הסלע. נעילה קדמית? משולבת. אז מה נהיה? גז קטן ונביחה כועסת של מנוע השש-בטור שכנעו את המדרגה החוצפנית לוותר והסופה התגברה עליה וטיפסה הלאה, ושוב הזחיחות המקוללת הזו – שניה של אופוריה מביאה אותי שוב להחליק במקומי על המדרגה האחרונה שלפני סוף המעלה. מה קורה איתי היום?... איפה הראש שלי?... הג'יפ מונח בזוית מוזרה, סיטואציה לא נוחה בכלל. קלאץ', רוורס, תיקון אחורה, קלאץ', ראשון והגה קצת שמאלה, ליטוף בגז, נביחה קטנה מהאגזוז ואני למעלה. סה"כ אנחנו בסדר, עליתי בלי דרמה. אבל ציפיתי מעצמי לביצוע חלק יותר, בוודאי נטול עצירות - זו תזכורת נוספת לחשיבות בחירת הקו הנכון, גם כשאתם מוגבהים ונעולים כפול ונמשכים קדימה על ידי שש בוכנות ו-34 שנות נסיון – תמיד יהיה חכם השביל מההולכים בו ותמיד יהיה חזק המעלה מהמטפסים בו - אם תזלזלו ולא תתנו למעלה את הכבוד הראוי - לא תוציאו מספיק אוויר ולא תשימו את הגלגלים שלכם במקום הנכון ותחלמו בהקיץ, במקרה הטוב לא תתקדמו מילימטר ותעשו פדיחות, במקרה הרע תתגלגלו עד למטה.

אחרי שהתמקמתי למעלה, חיברתי את השלט לכננת ופרסתי את הכבל, שיהיה מוכן לכל תרחיש של חילוץ, אני חוזר למדרון כדי לכוון את המטפסים. זה לא קל, העשוש לא מוותר היום בקלות לאף אחד, גם לא לרוביקון על צמיגי 33 אינץ' שאפילו הם מחליקים ומחפשים אחיזה ואם הסופה והרוביקון היו צריכים לשנס מותניים, אפשר להבין למה שני הלנדקרוזרים שפגשנו כאן בבוקר נלחמו כל כך קשה.... אבל בסוף כולם מתגברים ומצליחים להגיע למעלה והכננת נשארה מובטלת. את החבורה שוויתרה על הטיפוס ותגיע דרך המעקף של נחל עשוש יוביל אריק, לא לפני שינסה לטפס עם הגרנד צ'רוקי ושוב כל סצינת ההחלקות והסל"ד הגבוה והנסיונות הנואשים למצוא אחיזה והשניות שבהן נדמה שהרכב יישבר. העשוש משרג שרירים היום, אבל אריק מתעקש ולבסוף גם הגרנד צ'רוקי מתייצב למעלה.

המשך ציר המעיינות לוקח אותנו דרומה דרך מעלה צופר וגבעת הצבים לחציית ערוצו הרחב של הפארן שהשטפונות הגדולים של פסח (כשחזרנו מירדן) עשו בו שמות. תוואי השביל נמחק כלא היה במקומות רבים ומצריך בחירת נתיב לפי אינטואיציה – לא באמת הולכים כאן לאיבוד, אבל זהו משחק מעניין ומאתגר שמי שטועה בו ימצא את עצמו תקוע ונדרש לתיקונים ורוורסים – לא אסון גדול כשאתם לבד ומגששים את דרככם, אבל כן יכול לעצבן כשיש אחריכם עוד 11 כלי רכב.... מולנו החממות של מושב פארן ורכס תלם-עשת אליו מועדות פנינו. חוץ מזה כבר צהרים וצריך לעצור ולאכול משהו לצהרים – החניון שבכניסה לציר תלם עשת, עם כמה עצי שיטה מצלים, מתאים מאין כמוהו לעצירת המנוחה הזו.

לשם כך התכנסנו
סיימנו למלא את הבטן בסטייקים מהמחבת הלוהטת ובבירה קרה, הגיע הזמן להמשיך קדימה. ואם תשאלו אותי, כל מה שעברנו בטיול הזה עד כה, טוב ויפה ונחמד מאוד וגם קצת מאתגר, אבל לטעמי המאוד אישי, היופי המדברי האמיתי, קטע השטח שלשמו התכנסנו ונסענו כל כך רחוק, זה שמעניק את האווירה הקסומה והמיוחדת מאין כמוה – מתחיל רק כאן. מעבר תלם-עשת הוא ציר הררי דרמטי ומפותל, צפוף ומרהיב ביופיו – שום דבר כאן לא באמת קשה, אבל צריך להיות מרוכז מאוד, עם אתגרון קליל בדמות מדרגה אלכסונית שכולם עוברים בלי דרמה, ולאחר דקה-שתיים הרכס מאחורינו ואנו פונים ימינה לתא השטח הקסום והכמעט מסתורי שמתחיל כאן – כל מה שתחום בין הרכס של תלם-עשת לכביש 13: רבדות עשת, גבעות מנוחה, מישור בוהר, גבעת בוהר עוצרת הנשימה. השביל עליו אנו נעים הוא "לבן" (לא מסומן בצבע), ומוביל אותנו בכיוון דרום-מערב דרך "מסעף העץ הזקן", אל גבעת עורקים ("ראש הגורילה") ורבדות סלעית ואל עמק-דממה. האווירה כאן, במיוחד בשעות אחה"צ, היא מכושפת ממש. תחושת "אמצע שומקום" למרות שכביש 13 מרוחק מאיתנו (בקו אוויר) פחות מקילומטר.... מה שכל כך יפה בעמק דממה, הוא שלא צריך ג'יפ גיבור כדי לברוח מהמציאות הלוחצת לכאן – ציר כבוש ומסודר מוביל למסעף דממה היישר מכביש 13, עביר לכל פרייבט וקרוסאובר מהשורה, מזמין אתכם לתפוס לכם פינה שקטה, לנטות כאן אוהל ולהתפנן על שקט מדברי. אני מת על תא השטח הזה שאינו מטויל בד"כ ועל כן שקט ופסטורלי ומענקי את תחושת הבידוד והריחוק, במיוחד בהמשך שלו שמתפתל על "ציר חמדה" לכיוון כיפת חמדה ובקעת תלאובות, כולל קטע "לונה-פארק" מדברי עוצר נשימה שנע על "סכין" חדה וצרה ויורד מערבה לכיוון ערוצו של נחל ציחור, בואכה ה"ארמון".

"הארמון"/"ארמון ציחור" ושאר שמות שהוענקו לנקיק צר בסלע שקשה לי לשכנע את המטיילים שהוא טבעי ולא נחצב במיוחד ע"י ישות אינטילגנטית כלשהי, ומסתיים במעין "פיר", גדול וכמעט עגול. מדוע קראו למקום בשם "הארמון", לא אדע. מה שבטוח זה שמדובר באתר מרשים ביותר שאסור לוותר עליו, למרות שהוא דורש ירידה מהציר הראשי ונסיעה קצרה אליו בציר ללא מוצא שצריך לחזור עליו לאחר הביקור – זה משהו שכל מטייל לכאן צריך לקחת בחשבון בתכנון הטיול והזמנים, כדי לא למצוא את עצמכם כאן בשעות החשיכה, במיוחד כשעוד יש לכם אתגרון אחרון להתמודד עימו בדמות ירידת "מעבר מנוחה".

מעבר מנוחה הוא ירידה תלולה לכיוון ערוצו של נחל ציחור. יש כאן דרדרת והצלבות שכבר ראינו רציניות מהן, אבל העניין במעבר הזה הוא בתחילת הירידה – פניה חדה שמאלה ביחד עם ירידת מדרגה גבוהה – לרכבי השטח האמיתיים אין בעיה, אבל פולסייז גדול כמו הראם מצריך כיוונים מדוקדקים ולהוריד כאן סובארו מבלי לרטש את הגחון והפגוש שלה זה בהחלט תרגיל שמצריך נהג/ת בעל/ת עצבים חזקים ומכוון מיומן עם קצת דמיון שמכיר את חסרונות ויתרונות הסובארו XV– רכב שאמנם נמוך ועדין, אבל באותה מידה גם יציב להפליא בשיפועי צד. אני לא מהסס לנתב את נילי לתוך שפ"צ חריף ששום ג'יפ בחיים לא יצליח לעבור בשלום - ומכיוון שהיא כבר בעלת נסיון כאן, היא מבצעת גם הפעם את הלהטוט הזה למופת ותוך דקות ספורות כל השיירה כבר שועטת צפונה בערוצו היפהפה של הציחור, לקראת מפגשו עם ערוצו של נחל פארן רב ההוד והעוצמה.

הפארן, אחד הנחלים הגדולים של הנגב חותר כאן במצוקים דרמטיים מרהיבי עין ועוצרי נשימה שמרתקים בצבעים שלא מהעולם הזה במיוחד בשעת אחר הצהריים הזו. גם כאן, השטפונות מחקו כל זכר מהשביל ואנו נעים בזהירות מערבה על המצע החצצי עד שאפשר לאתר שוב את מה שנראה כשביל מסומן. סוף הטיול בבאר אשלים שעל כביש 40 כבר קרוב ואז אני שם לב שאני מוביל רק חצי קבוצה. איפה כל היתר?
קריאות בקשר, מה קורה. "פנצ'ר". חזרנו כמה מאות מטרים אל תוך הפארן, הראם של חלי ואלי עומד בצד עם צמיג קדמי שהתיאור "קרוע לגזרים" יהיה אנדרסטייטמנט פרוע על מנת לתאר את מצבו. דבר כזה, התפרקות טוטאלית שכזו, עוד לא ראיתי בכל שנותי בהדרכות ובטיולים, גם בצמיגים הסיניים הנחותים והזולים ביותר... הצמיג הזה כבר לא יצלח אפילו לשריפה בהפגנות. עד כדי כך....

להחליף גלגל בראם זה אומר להרים גבוה, לפתוח (ואח"כ גם לסגור) 8 ברגים קשוחים, הגלגל גדול וכבד, כולנו כבר גמורים... אבל יש לנו את הילדים - אלון השופע מרץ נעורים, ואבא שמסייע לו וצ'יק-צ'ק הם מחליפים גלגל ופתאום כבר מאוחר, לכולנו מצפה דרך ארוכה ומתישה הביתה. חלק כבר התקשו להמתין עוד, נפרדו לשלום ונסעו. עם החבורה שנותרה, נשאר לי רק לבצע סיכום-טיול מוקטן ומזורז ולשחרר את כולנו הביתה – מה אפשר להוסיף על טיול מוצלח עם קבוצה מצויינת כזו?... שהיה "משעמם" במובן החיובי ואלמלא הפנצ'ר הזה, היה מסתיים גם עם אפס נזקים עגול – התקיימו כאן כל התנאים לטיול שטח אולטימטיבי – מינון מדויק של נוף ואתגרים, עמידה בזמנים, נהיגה מצויינת ואחראית, מזג אוויר טוב, ובעיקר – האנשים. קבוצה משובחת של אנשים מקסימים מהסוג הנדיר שכל מדריך מאחל לעצמו ועל כך תודה, תודה ושוב תודה - בקרוב ניפגש שוב בטיול. תתכוננו.

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן