יומן מסע חוצה ישראל לנשים - פסח 2024

מתכנסים בחורשת דליות

היום הראשון למסע - יוצאות לדרך!

לאור המגבלות, בשעת מלחמה ובהתאם לרצון להנות ולהוריד את מפלס הלחץ, נפגשנו כולנו בשעה 07:30 בבוקר, בחורשת דליות שברמת הגולן. יומיים לפני כן יצאתי עם חברי בני פלדבאום לבחון את המסלול, זאת בשל הגשמים שהיו באותם הימים, רצינו להבין לאן אנחנו נכנסים.

הג'יפאיות ובנות הלויה שלהן למסע, נפגשות בבוקר לאחר יותר מדי זמן ללא מסע או טיול משותף. החיבוקים וצעקות השמחה בהתאם. הן מיד דואגות לקבל את "הבנות החדשות" בחיבוקים והעברת חוויות משנים עברו.

אני מכין את השיירה כשיש לי לא מעט עוגנים בה - הכוונה שבשיירה יש לנו נהגות שאני מכיר שנים, בעלות ניסיון רב, ולכן השיירה הארוכה לא מפחידה אותי.

למסע הפעם מצטרפים אליי 2 מלווים וחברים קרובים. אודי טימר עם הגלדיאטור האימתני והמדוגם שלו מהיום הראשון ועד היום החמישי ולפני האחרון (בתכנון מראש), ובני פלדבאום המתוכנן להגיע בערב הלילה הראשון ולהישאר איתנו עד לאן שיוכל וירגיש לו טוב.

סדר תנועה מתחיל כשמספר 2 שלי - ציפור, ג'יפאית ואשת שטח מנוסה ושאר העוגנים (או יותר נכון ה''עוגניות'') פרוסות בשיירה.

יוצאים לדרך לכיוון הישוב כנף (וטוב שבדקנו את הדרך יומיים לפני, כי צריך לדעת איך לעקוף את עבודות החשמל שנעשות במקום). משם נכנסים לציר שיוביל אותנו דרך מושב רמות והלאה למפגש הנחלים סמך ואל על. הדרך עדין מאוד בוצית וככל שאנחנו יורדים אנחנו מבינים שיש לנו הפתעות על הציר.

לאחר ששלושת הנהגות הראשונות עוברות כמה מעברים מסתבר שזז איזה סלע שחוסם לכולן את הדרך וכך, כשאנחנו כבר במעבר, הנשים שלנו בעזרתו של אודי, מתגייסות כולן ומפשילות שרוולים להזזת הסלע הגדול, תוך שהן בשלוליות הבוץ עובדות כולן יחד. לאחר שצלחו את המכשול הראשון אודי כבר דאג לעדכן אותי שאין מה לדאוג, יש המון ידיים עובדות ונראה שיש פה אחלה קבוצה.

המשכנו למעבר המים בין הנחלים, כשאני מכוון את הכניסה הראשונה לשלולית הגדולה. בשלולית מסתתרים סלעים שמאיימים לפגוע לנו במרכב התחתון של הרכב. ציפור מכווינה בתוך מעבר המים ואנה מכווינה את הנשים שלנו ביציאה שבסוף המעבר. לקח לנו לא מעט זמן, אבל גם הרבה הנאה וגם קצת מים בתוך המגפיים (שהוכנו מבעוד מועד).

לאחר הפסקה קצרה המשכנו במעלה לכיוון הכביש המתפתל שעולה לבני יהודה, רק שלפני כן היה צריך לצלוח שלוליות ענק או לטפס מעלה חלקלק מאוד עם הרבה בוץ. אני מכוון אחת אחת, מנסים מכאן ומנסים משם כשבינתיים בזמן שאנחנו מתקדמים הבחנו בקבוצה שהגיעה מולנו ומחלצת בכננות האחד את השני. הקבוצה לטשה מבטים לעברי, כאילו השתגעתי שאני הולך לעבור את המעבר עם החבורה הגדולה של הנשים הזאת... ההימור שלהם היה שלפחות 4-6 רכבים יצטרכו גרירה וחילוץ ואת מעבר המים העמוקים שהם "לא רצו לחצות" בטוח שהן לא עוברות.

כשהם סיימו לחלץ והגיע תורנו אפשר היה לומר שהתחזית שלהם לא הייתה מדויקת והנשים / ג'יפאיות שלנו עברו כמו גדולות, עם הרבה נחישות ואורך רוח, אחת אחת, ושום נזק או חילוץ לא נרשם.

המקטע לקח לנו לא מעט זמן, אז החלטתי לדלג על מקטע אחר ולהמשיך לכיוון מבוא חמה. אין כמו המראה המדהים של הכינרת כדי להחזיר קצת רוגע לנפש. העצירה שלנו, שהייתה מתוכננת לעין עקוב, נדחתה עקב החג המוסלמי "עיד אל פיטר" שמילא את המקום בהרבה אנשים ורעש גדול. החלטתי להמשיך מטה דרך הפיתולים למבוא חמה, כשהעצירה שלנו הייתה ממש בסוף הירידה בתוך בוסתן קטן עם עצים וצל, מתחת לגבעת גולני. בזמן ההפסקה אני עובר על הרכבים של כל מי שדיווחה על תקלה או רעשים מוזרים ולשמחתנו שום דבר רציני חוץ ממה שבוץ ומים יוצרים.

ממשיכים היישר לכיוון מנחמיה ומתחילים נסיעת שטח לכיוון יבנה ומעלה יבנה. דרך רמת סירין מגיעים אל גזית ומשם פונים אל המסלול מלא המים של נחל תבור. הנשים שלנו עושות אחלה עבודה בשיירה הארוכה ואנחנו עולים לתצפית וקפה לקראת סוף היום בכוכב הירדן.
מסיימים את היום וכולן נוסעות לתדלק. כאשר מגיעים לחניון הלילה בגשר הקנטרה מסתבר שחגיגות עיד אל פיטר הגיעו גם לשם... אני עולה מול אודי בקשר להוציא את הנשים למקום חלופי שיש לי למקרים מיוחדים שנמצא באזור התעשיה של בית שאן.

הנשים והצוות די מותשים מהיום שחלף, גם הנסיעה צפונה וגם היום הקשוח שעבר עלינו בבוץ ובמים, אבל מה שהעיר אותן זה שבני פלדבאום הופיע (כהפתעה משמחת עבורן) בחניון הלילה שלנו, מה שנתן אנרגיות מחודשות לחבורה שהייתה אחראית על ארוחת הערב המשותפת בלילה זה.

כל התכנונים של מדורה וקשקושים אל תוך הלילה נרגעו מהר מאוד ועל הבנות נפלה שנה עמוקה.

היום השני: מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

התעוררנו ברחבת המבנה הנטוש באזור התעשייה של בית שאן. תוך כדי התארגנות הבוקר מתחילים להגיע רכבים עם חבר'ה שנראים ממש כמו גדוד מדוגם למופת, מה שהסתבר כקבוצת משחקי פיינטבול (של הביוקר) שרוצים להשתמש במבנים הנטושים לצורך משחקי הלש''ב שלהם. המאהל התחיל בקיפולים כשלפתע הגיח הרוביקון האדום של זוג חברים ואנשים אהובים - אסף וסיגל וויזמן, שהגיעו לעשות שמח למירב שלנו לכבוד יום ההולדת, ככה ממש "על הדרך".

התכנסנו כולנו לתדריך מפורט לפני שאנחנו מדרימים לבקעת הירדן. היום השני של החוצה ידוע בהעלאת הרף הטכני של הנהיגה, כי בדרך כלל היום הראשון, שלא כמו הפעם, זורם חלק ובקטעים קלילים.
אז בתדריך קצת על מה מצופה לנו היום, עוברים על המפה ועל כללי נהיגת השטח וכללים קצת יותר ספציפיים לבקעה.

השיירה הגדולה שלנו בתגבור בני יצאה דרומה ונכנסה מכביש 90 היישר אל מעלה "אום זוקא". מיכל שלנו עם הדאסטר צריכה קצת עזרה וטניה חוזרת ברוורס, מעגנים ועוזרים לדאסטר הגיבורה קדימה. כך אנחנו ממשיכים את המעלה כשפנינו מערבה לכיוון כביש אלון. חוצים את הצד הצפוני של הבקעה ומהבקעה היישר ליישובי "גב ההר". יש לנו עוד כמה קטעים טכניים, על מנת לא לגרום לנזק מיותר אנחנו עוזרים לדאסטר במקטע קצר ומשם ממשיכים עד להגעה לכביש אלון.

בהחלטה שלקחתי מראש - לא להכניס את שני הרכבים "העדינים" יותר שבשיירה, אני מפצל אותה, כשבני מופקד על המעקף. כך מיכל וברוריה עם הדאסטר ועדן עם הויטארה יעשו, עד למפגש שלנו בהפסקת הצהריים. הם ימשיכו על הכביש ויעלו לכיוון הסרטבה לתצפית "אל מוסטרה", שמשלבת מסלול רגלי קצר ואנחנו נמשיך בשטח הפעם ממערב למזרח הבקעה. אנחנו חוצים את הבקעה ממש לחצי, דרך שמורת חרובה כשבדרך יש לנו לא מעט נהיגה טכנית. אנחנו יוצאים לדרך והנשים שלנו מדלגות יפה את המכשולים, כולל שני מעלות עם בולדרים קשוחים ולא מעט הרמות גלגלים. לאחר כשעתיים אנחנו עומדים על תצפית "כתף המחרוק", לאחר שעברנו מעל כל כפר הג'פטליק כולו שפרוס לאורך נחל תרצה, או כפי שקרוי במפות "אל פרעה".

אנחנו ממשיכים לתדלוק של כולן במפגש הבקעה ומשם לארוחת צהרים תחת עץ גדול שנותן צל לכולן.

המשכנו צפונה ושוב אני מפצל את הקבוצה ככה שמיכל וברוריה עם הדאסטר מחכות לנו עם בני בראש ג'אבל חרמון. אנחנו נכנסים לציר האתגרי שמתחיל בכניסה למעבר נחל אוג עם המדרגה הידועה, המעלה החד ומלא ההצלבות. אני מתמקם במורד המדרגה וציפור - ה"2" שלי, מתמקמת בראש המעלה, ככה שהשיירה יכולה "לזרום" באופן יחסי והנשים שלנו עוברות את המדרגה ועולות את המעלה בצורה מרשימה, כולל עדן עם הויטארה שלה ללא תקלות. אבל אם אין תקלות במקום אחד תמיד אפשר לשפר במקום אחר...

אנחנו ממשיכים בציר הפתלתל, כשמידי פעם צריך לבחור נתיב בו אנחנו מעבירים את קרע הקרקע בין הגלגלים, מה שמצריך ריכוז בנהיגה. לאחר כמה מאות מטרים הנשים שלנו מחזירות אותי אחורה, לאחר שניסו לחלץ את חנית ושייני שקצת פקששה את קרע הקרקע ונעמדה בשיפוע צד לא כל כך נורא, אבל גם לא כל כך נעים. עצרתי את הרכב והגעתי לשייני רגלית, כמה הכוונות והיא היתה בחוץ, שוב על הציר אבל כנראה שהחוויה לא כל כך הספיקה לה ולכן כמה מטרים לאחר מכן החוויה חזרה שוב. אבל מירב שלנו הצליחה לכוון ולהוציא אותה מהשפ"צ ללא עזרתי.

תצפית המחרוק

הגענו לסכין הצפונית העולה לג'אבל חרמון. עוד תדרוך נוסף על תדרוך הבוקר לגבי נסיעה רציפה והישמעות להכוונה והן מתחילות לטפס אחת אחת. המעלה במצב קשוח וההצלבות עם המדרגות לא פשוטות. אני מכווין במכשול תחתון וציפור מעליי במכשול עליון, מדי פעם נרשמת "מלחמה" של אחת הנהגות בהצלבות הקשות בעליה, אך לבסוף כולן עלו ללא צורך בחילוצים וההפתעה הכי גדולה - הצורה בה עדן והויטארה הקטנה-גדולה שלה טיפסו הכל בצורה מרשימה. באופן כללי אני כל כך גאה לראות את הנהגות הללו שמצליחות ללמוד וליישם וגם הקבוצה עצמה מצליחה לראות את ההבדלים בנהיגה אצל בנות החוצה המנוסות יותר ואת השיפור תוך כדי תנועה והשיפשוף של "החדשות".

אין מה להשוות בין החוצה הראשון שיצא לבין החוצה הזה. הדס רוזנשטוק עם הטריילהוק שלה ביחד עם מגל המקסימה מדלגות כל מכשול בצורה מעוררת השתאות וההבדל מהחוצה הראשון של הדס בקיץ בשנה שעברה להיום הוא שמים וארץ, בקיצור כיף גדול והרבה פחות דאגות למדריך.

היום הארוך הזה רק בחציו ואנחנו כבר על הג'אבל הצופה על ים המלח ממזרח, על יריחו מצפון ומצוק העתקים שלנו בדרום. אנחנו כולנו יורדים את מעלה ג'אבל חרמון הדרומי שגם הוא טכני מאוד, לוקח לנו קצת זמן והכוונות. בני יורד להכוון במקום אחד, מירב יורדת לכוון במקומות אחרים ואודי לוקח על עצמו את ההכוונה של סוף השיירה. הגענו למטה ועכשיו אנחנו מתכוונים להמשיך על מצוק העתקים עד למצוקי דרגות, שם תכננתי ללון את הלילה השני שלנו בחוצה... אז תכננתי.

אנחנו מתקדמים אט אט והחשיכה יורדת. אני עוצר את השיירה לקפה ותדריך נהיגת לילה ואנחנו מחדשים תנועה. לאחר כמה ק''מ כשכבר הכל חשוך מסביב באחת העצירות אודי מעדכן אותי שהקפיצים האחוריים של הגלדיאטור שלו כבר לא במקומם. אני מחליט לבדוק את העניין, לראות עד כמה זה פתיר כי יש לנו עוד כ-15 ק''מ עד לנקודת השינה, בחשיכה זה אומר עניין של שעתיים לפחות והשעה כבר עוד מעט 9 בערב.

מאחר ואני רואה שהעניין עם הקפיץ הולך לקחת זמן אני מוצא מקום מחוץ לשמורה שראוי לחניון לילה ומודיע לנשים שלנו שכאן מסיימים להיום ועכשיו נכנסים לחניון לילה.

הנשים נכנסות לחניון ומתחילות לעבוד על ארוחת הערב, כי לא משנה איפה הן ישנות, ארוחת ערב מדוגמת תמיד תהיה.

תוך שכולן מתארגנות, התייעצות קצרה עם בני ועם אודי ואנחנו מחליטים שאודי יצא מהשטח לטובת השבת הקפיץ למקומו וגם את עדן צריך להוציא מהשטח לטובת אזכרה שיש לאביה בבוקר.

בני נשאר עם כולן במאהל ואני יוצא לניווט לילי כייפי (החוצה הזה ממש "כיף" בניווטים כי אין לנו GPS והכל עובד ממש כמו פעם - רק על מפה) לאחר התברברות לילית קצרה הגענו לכביש של בקעת הורקניה ונפרדנו לשלום, לא לפני שאודי מעדכן אותי על מה שאמור להתרחש הלילה... מסתבר שיש לי לצפות הלילה להתקפת טילים אירנית?!

אני מנווט לי לאט חזרה למאהל ומגלה שנאוה שותפתי המיתולוגית בסופה שמרה לי ארוחת ערב (מה שלא נותן לה נקודות זכות כי היא אכלה לי מהטופי האהוב עלי...) וגם הערב הבנות התעלו על עצמן בארוחה.

מקום הלינה שלנו היה ללא קליטה, למעט של חברת אורנג' בקליטה שמגיעה מדי פעם, לא משהו שאפשר לסמוך עליו.

אחד מהדברים שלא יישכחו בחוצה הזה, שהוא גם סיפור לכל החיים, סיפור שכולנו נוכל לספר לילדים, לנכדים ולחברים שלנו - איפה היינו בליל התקפת הטילים האירנית על ישראל ב-14.04.2024?...

התשובה תהיה "בחוצה ישראל לנשים, בחניון לילה ארעי על מצוק העתקים" תודו שזו תשובה לא רעה בכלל...

באמצע הלילה, כמו כולם בארץ, אולי קצת פחות מוכנים בגלל הנתק ובגלל האווירה, קמנו לקול יירוט הטילים. אני שומע את הנשים שלנו יוצאות מהאוהלים קצת "שמח", אבל מהר מאוד מתחילות להישמע כמו הקבינט הביטחוני לאומי. כשלעצמי אני באוהל גג שלי, יושב עם הרגלים מתנדנדות בחוץ ומצד אחד צופה בנעשה מעל ים המלח ומהצד השני שומע את הניתוחים החדים. לא נזכיר שמות, אבל חזרה כללית על כיווני השמים לא הייתה מזיקה להן בלילה הזה. שמח שאין דרמות גדולות מדי, אני נשאר עם הרגליים מתנדנדות עד שהמופע נגמר, תוך כדי ובמהלך בהבלחות של קליטה אני מעודכן מעופר ומאמיר (מאתר השטח כמובן) ששומרים כל הזמן על קשר כמובן, ובודקים שהכל תקין ואין איזה אסון מאותו הלילה. כמה ווצאפים שלשמחתי פגשו קליטה במקרה ותוך כדי אני שומע את הנשים שלנו נכנסות חזרה "לישון" באוהלים, והאמת שאני במצבים כאלו חוזר לישון יופי...

היום השלישי: מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

אנחנו מתעוררים לבוקר שאחרי המתקפה ולתדהמת הנשים שלנו אני לא חלק מהקבינט הבטחוני ולא יודע מה הפתרון...
דרך נקודות השיתוף של אורית, פיצי ועוד מנויי אורנג' למיניהם, אנחנו מחזירים ווצאפים למשפחות, לעדכן את אלו שדאגו מאוד ואלו שדאגו פחות, הרי איפה הכי טוב להיות כשהכל ברדק מסביב? עד כמה שאני מכיר מתקופות אחרות, אצלנו תמיד טענו שהכי בטוח בשטח הפתוח.

התחלנו את היום שלנו בתנועה בקצב מרשים לכיוון מצוקי דרגות ואנחנו ממשיכים דרומה דרך מדרגת תקועה, כשהנשים עוברות בדיוק ובקלילות עד להפסקת הקפה שלנו במצפה מכוור, שאליו לא הגעתי שנים.

מיכל עם הדאסטר במדרגת תקוע

אני תמיד מעדיף את ראש חצצון הספרטני יותר וללא מבנה שכולו כתובות בערבית, קירות שחורים ממדורות וזבל בכל עבר. אז עשינו קפה, הסבר קצר והמשכנו דרומה.

היום אנחנו בעצם ביום אינטנסיבי לא פחות, כשאנחנו מהגבול המזרחי של מצוקי העתקים, חותכים את המדבר לכיוון דרום מערב עד לערד.

השיירה שלנו מתנהלת בקצב מצוין, הנשים ממש בתוך העניין וכולנו שיירה אחת "דבוקה", כשכל הזמן יש תקשורת בין הג'יפאיות, בני וביני. אנחנו מגיעים למצפה מדרג (אום דראג'), שעכשיו משוקם ומתוחזק תחת הידיים של יואב עציון, החלוץ והיוזם. שאנחנו מתכנסים סביבו על הדק הצופה לנוף המטורף שנשקף ממבנה המשטרה הישן, להרצאה קצרה והרבה אהבת הארץ. כשאנחנו מסיימים, מירב ונאווה מחליטות לארגן תרומה כספית נאה וכולם משתתפות ומקוות שיואב יצליח בפרויקט שלו לעוד שנים רבות.

הגענו לערד ושם גם חבר אלינו בחזרה אודי וגם התוספת שתופסת תרצה ועדי על הלאנד קרוזר של תרצה, שהיו לנו כל כך חסרות עד עכשיו. תרצה היא בעצם הסמן הימני ביותר שלנו בטווחי הגיל - 75 שאצלה נראה כמו 40 החדש, עדיין מטיילת ונוהגת בקטעים טכניים במיומנות ובחדות שלא מביישת אף נהג צעיר או וותיק.

הגענו מאוחר יחסית בשל הדרך הארוכה שעשינו והעיכוב של היום שלפני ולשמחתי רק רכב אחד החליט לחזור הביתה למשפחה שקצת דאגה. אז לאחר הצטרפותן של תרצה ועדי נותרנו באותו מספר הרכבים.

ירדנו לחניון לילה מורג. כשהגענו החושך כבר ירד והחבורה שוב התארגנה בחניון הלילה לארוחת המלכות שלנו. תוך כדי ההתארגנות נראה שכולן כבר ממש התגבשו וצחוקים מתגלגלים פילחו את רוחות המדבר למרחוק והמדורה הקטנה שלנו חיממה עוד יותר את האוירה.

היום הרביעי: מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

התחלנו תנועה בנחל מורג לכיוון מזרח, הישר לתצפית עין בוקק המדהימה, לקפה של בוקר. יצאנו על "דרך רמבו" דרומה, חוצים את הכביש ואנחנו נכנסים לנחל חמר עם התצפיות המדהימות. אנחנו ממשיכים מזרחה לכיוון נחל גמלים ומשם נכנסים לציר שלוקח אותנו ישירות אל המעלות של הר קומות. המעלות נעשו מאוד קשוחים ולמרות שכבר עשינו אותם בעבר בחוצה נשים, אני יודע שהמצב של המעלות בכי רע, ככה שבמעלה הר קומות הצפוני בחרתי קומץ ג'יפאיות והשאר נסעו דרך המעקף עם אודי ובני. הכל פשוט יותר כשהאגו לא משחק תפקיד, בשיירה כזאת גדולה אם משהו משתבש זה יכול להוביל לתגובת שרשרת לא רצויה "ולשרוף" לנו את היום. לאחר המעלה הצפוני הבנתי שהבחירה שלי לא להתעקש להעלות את כולן הייתה נכונה, כאשר אני ניגש לבחון את המעלה הדרומי ובסופו אני מודיע לג'יפאיות שזה יכול כבר להיות מסוכן שלא לצורך וקורא לכולן לחזור לשיירה ולמעקף, חוץ ממירב וציפור שגם מנוסות מספיק ועם כלים מתאימים להתמודדות עם המעלה והמדרגה החדשה שנוצרה בו.

המשכנו לכיוון מעלה עמיעז וכאשר אין GPS והמחשבות נודדות מצאתי את עצמי "סוחב" את כולן איתי לכיוון בקעת צבאים, כי בראש יש לי את גביי פרס משום מה... לאחר 2 ק"מ ושאלה של מירב בקשר שהצליחה להסב את תשומת ליבי אני מודיע לכולן שצריך לחזור לאחור, כי היכולת ריכוז של המדריך לא משהו להתפאר בו.

ירדנו את מעלה עמיעז כאשר הג'יפאיות שלי מתלוננות שהיה מאוד קר בלילות האחרונים ואם יש זמן אז אפשר תוך כדי ארוחת צהרים לעשות גם מקלחות.

עצרנו לארוחת צהרים + מקלחת במישור עמיעז והבנות תקתקו את העניינים. משם המשכנו למסלול היפיפה של נחל פרצים תחתון ואז בחזרה במסלול הכייפי של נחל סדום, בו הג'יפאיות שלנו נתנו בראש ושיחררו קצת מהמעצורים.

אנה מדגמנת מקלחת שטח

ממש כמה דקות לפני שכבר אי אפשר להיכנס לשמורות הטבע הגענו וקיבלנו את ברכתו של איש רשות הטבע להיכנס למסלול של נחל אמציהו, בתנאי שנספיק לצאת עד השעה 19:00 מהשמורה. אז נתנו בגז ונהנינו מנהיגה מהירה וגם הפסקה קצרה לשמוע את קולות המדבר. יצאנו מהשמורה לתדלוק בעין חצבה ומשם יצאנו לחניון הלילה המקסים של שמורת נחל שיזף.

בלילה הייתה לנו הפתעה קצרה בהופעת אורחת, הלו היא מאיה שליו, שהספיקה להיות איתנו רק בלילה ועוד מקטע קצר מאוד ביום למחרת. אבל תמיד זה כיף כשאחת מבוגרות החוצה שלנו קופצת להגיד שלום.

ארוחת ערב נפתחה וגם מדורה לילית צנועה שחיממה את מירה, נאווה ואותי תוך כדי וויכוחים, דיונים וצחוקים משותפים.

היום החמישי: מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

כבר בבוקר אודי מדווח שהקפיצים שלו שוב לא במקום ולאחר דיון קצר בצוות שלי, אני מחליט שאין טעם שאודי יכנס איתנו למסלול היום ואז יכול להיות שנעמוד מול תקלה באמצע היום. אודי נפרד מהג'יפאיות שלנו ונוסע לסדר שוב את הקפיצים, אבל הפעם לא לוקח "שבויים" והולך לסדנה מובילה בתחום.
אנחנו ממשיכים להתארגן, מסיימים את התדריך, ממלאים מים במכלים ויוצאים לחצות את שמורת נחל שיזף המקסימה בתנועה דרומה. נכנסנו למסלול הפונה מערבה בנחל נקרות, תוך כדי תנועת פרסה חזרה לח'ירבת קצרה ודרך נחל קצרה בחזרה מזרחה על ציר המעיינות, עד לצוקים לתדלוק האחרון בהחלט שלנו למסע זה. המשכנו במסלול בנחל עשוש. כשאת המכשולים הקטנים הג'יפאיות שלנו מכוונות בינן לבין עצמן ועובדות הרבה על "חיקוי" הרכב שלפני בכניסה למכשול, בעיקר בירידה, וכך צולחות את הכל ללא תקלות. אנחנו יושבים להפסקת צהרים מאוחרת תחת עץ השיטה הגדול בנחל זעף. החלטתי לאתגר את הג'יפאיות במסלול היפה אך המאתגר בעליה להר כיפה. אנחנו ממשיכים בנחל זעף ומטפסות אחת אחת בהכוונה את המדרגה הראשונה וכך את כל המעלות הנקראים בדרך. הנשים שלנו עושות זאת בצורה מרשימה וללא דרמות, גם כשלא הכל הולך חלק. עברנו את מעלה באבא המאתגר והגענו למעלה הר כיפה. המעלה במצב די קשוח ונראה שמה שהיה עד עכשיו היה רק ההכנה.

טיפסנו ראשונים, ציפור ואני, כשתוך כדי אני מבין שנצטרך להכווין בעוד נקודה או שתיים.

קראתי למירב ולאנה המיומנות לעלות ולעזור בהכוונות בנקודות שונות. אנה עולה ומיד אחריה אני מבקש מעדן לעלות ולהמתין. אני מראה להן את המיקום בו אני רוצה שהן יכוונו במעלה וכך אנחנו נערכים. ציפור במורד המעלה מכווינה ראשונה, מציפור ההכוונה עוברת למקטע שבו אני מכווין, ממני אני מעביר למירב ואנה מקבלת את הרכבים ממירב ומכווינה אותם ליציאה.

עדן מתחילה את המעלה ועוברת את המכשול הראשון, המכשול השני כבר קורא תיגר על הפיזיקה של הרכב הנמוך יחסית ובפעם הראשונה עדן צריכה עזרה קלה, וכך אני רותם אותה לאנה שעלתה את המעלה שלב שלב על מנת להמתין ולראות שעדן עוברת את המכשולים ולהיות שם מתי שעדן תצטרך עזרה. בינתיים בני הבין את הנעשה ושינה את סדר התנועה כך שנהגת מנוסה תהיה לפני כל נהגת פחות מנוסה וכך אם נצטרך לעזור הכל יהיה זמין. המשכנו והכל זורם, שייני וחנית עם הג'ימני היו צריכות מעט עזרה מטניה וניקול ברנגלר בדמות משיכה קלה ושייני כבר ממשיכה עצמאית, חוץ מזה לא נרשמו אירועים חריגים. האמת, אני נמצא עם תותחיות אמיתיות, הכל עובד ולא נשמעות חבטות ברכבים. לאט ובסובלנות צלחנו את המכשול העיקש הזה שרק מחכה שנהגת או נהג יאבדו סבלנות ויתנו איזו מכת גז לא במקום.

מירב ציפור ואני במעלה הר כיפה

הגענו ממש לקראת החשיכה לכביש 40 ומשם ירדנו לחניון הלילה האחרון שלנו בבאר אשלים. הג'יפאיות שלנו נכנסות לתפוס מקומות לינה, כאשר לחניון נכנסת הפתעה קלה ליום ההולדת של חנית ע"י חבר, שפתח בשטח מספרה, ועושה חפיפת ראש מפנקת לכמה מהג'יפאיות שלנו.

את הערב האחרון הבנות ציינו בעוד ארוחה מפנקת וכך לאט לאט התפזרו כולן לשנת הלילה לקראת היום האחרון של המסע.

היום השישי: מסע חוצה ישראל לנשים בלבד

לאחר תדריך ששמור ליום האחרון, על זה שהמסע עדיין לא נגמר וכולן צריכות להישאר חדות בנהיגה, אנחנו יוצאים לדרך. היישר לנחל פראן ומשם לנחל ציחור, לביקור כיאה למלכות אמיתיות - בארמון.

אין על סוכריות לב אדום

ממשיכים החוצה דרך עמק רפאים ובנסיעה על הכביש בשל שטחי האש הסוגרים עלינו, עד לחולות נחל כסוי להפסקת בוהריים בצל הציליה שנפתחה בזריזות.

מכאן אנחנו בתנועה חזקה דרומה, עצירה קצרה בשביל מי שלא הייתה ב"מקדש הנמרים" וממשיכים תנועה לאורך "ציר הפנצ'רים" - הלא הוא הציר שעובר לאורך בסיס עובדה וגם הפעם הוא לא מאכזב. בדיוק לאחר שאני מציין את שם הציר ואת זה שכמעט ואין חוצה שאין פנצ'ר בציר הזה, אני מקבל את ההודעה מעירית בקשר. אני חוזר לאחור רק כדי לגלות שהג'יפאיות כבר התחילו לעבוד ולפרק את הרזרבי. לשמחתי הציוד אצלי נגיש ובאמת בעזרת הנשים שסביבי תוך 5 דקות הגלגל הוחלף ואנחנו בתנועה.

חותרים דרומה דרך מקביל לשמורת מסיב אילת, דרך מישר סעיפים ועד לתצפית על נחל שני שבאמת צבוע כשמו באדום. כאן אנחנו בעצירה האחרונה שלנו לחוצה ומכאן גולשים היישר לכניסה של נחל שלמה היפיפה, כשאנחנו עוברים בדרך את הנוף המטריף שנשקף בירידות מכביש 12 לאילת (ללא ספק זה הכביש להגיע ממנו לאילת).

אנחנו ב"אקורד" הסיום, חולפים על פני הנחל ומגיעים לנקודת הסיום שלנו לצילום המסורתי.

הסתיים לו עוד חוצה ישראל לנשים והפעם גדול במיוחד, שהרגיש לנו קצר במיוחד, ממש לא מרגישים את כובד או גודל הקבוצה אלא להיפך. כולן הפכו לקבוצה אחת תוך יום-יומיים, וותיקות שאחריהן כבר 7-8 חוצים וכאלו שזאת להן הפעם הראשונה, פשוט כיף גדול בשבילי להוביל את חבורת הנשים העשויות ללא חת האלו.

מגוון מרתק של נשים מכל הארץ בכל המקצועות, אוהבות הארץ, חכמות ונעימות וכן ללא ספק גם קצת "משוגעות".

זאת הפעם הראשונה שהוצאתי קבוצה מתחילת המלחמה ולאחר החוצה הזה אני יודע בוודאות שזאת הקבוצה שהייתי צריך להוציא, לא רק בשבילן אלא בעיקר בשבילי.

אז המון תודה לכן ג'יפאיות ומלוות, תודה לאורית גררו שתמיד מארגנת, מגייסת ומסדרת את הלוגיסטיקה בשביל כולן. תודה לכל מי שצילמה, לימור פיצי כהן, חנית פוגל וכמובן אורית. תודה למספר 2 שלי - ציפור, שהעבדתי אותה לאורך כל המסלול וגם מחוצה לו (לא סיפרתי על נסיעת חיפוש הלדרמן הלילית שלנו). וכמובן לאודי טימר ובני פלדבאום שמלווים אותי לאורך השנים בחוצים האלו ונותנים שקט לקבוצה וכמובן שגם לי.
בהחלט זכיתי. הכי חשוב שנתראה בדרכים משובשות וששבויינו וחיילינו יחזרו הביתה במהרה ובשלום.

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן