האבא של סימון השבילים בישראל

באחד הימים האחרונים של חודש נובמבר 1947, כשבוע לפני ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל, טיפסה קבוצה של גברים בשביל העולה למצוק העתקים, מעין פשחה שעל חוף ים המלח אל ראס פשחה – היום תצפית ראש צוקים. לכאורה חבורה רגילה של מטיילים, אך הציוד שנשאו איתם היה מעט יוצא דופן: כלי עבודה, כמה פחי צבע וגם סולם קטן. גם המטרה שלהם היתה יוצאת דופן באותם ימים: לסמן את השביל בו הלכו, למעשה השביל המסומן הראשון בארץ ישראל.

את המשלחת, שכללה סיירים מהפלמ"ח, תלמידים מסמינר הקיבוצים וגם חברים מקיבוץ בית הערבה, הוביל הלל בירגר, מהנדס אזרחי במקצועו, שהתמחה בטופוגרפיה ובניווט, הדריך תחומים אלה בארגון ההגנה ובפלמ"ח וגם כתב כמה ספרים בנושאים הללו. היוזמה לסימון השביל באה לאחר שכמה קבוצות שטיילו במדבר יהודה תעו בדרך והיו מקרים שכמעט הסתיימו באסון.

מטיילים במדבר יהודה, שנות ה-40 (אוסף פרטי)

באותן שנים, אחד היעדים הנחשקים לטיילים היה המצדה, והדרך אליו לא היתה פשוטה. כבישים כמובן לא היו, ואפשר היה להגיע לשם משני כיוונים: לרדת רגלית מגב ההר באזור חברון, או להגיע מירושלים לים המלח ולהמשיך רגלית. רק היתה בעיה אחת קטנה: ים המלח באזור עין פשחה באותן שנים הגיע עד למרגלות המצוק ממש ואי אפשר היה ללכת לאורך החוף (ראו בכתבה שבקישור). היה צריך לעלות לראש המצוק, ללכת עליו דרומה ואז לרדת חזרה לכיוון הים ולהמשיך עד המצדה.

את סימון השבילים הכיר בירגר מטיוליו באירופה, וכשהוחלט על סימון השביל הוא בחן שיטות שונות שהיו נהוגות במדינות שונות, ובסופו של דבר נבחרה השיטה שהיתה מקובלת בצ'כיה, עם התאמות קלות. עיקר השיטה – פס צבעוני הנתון בין שני קווים לבנים. בניגוד לנהוג היום, המשלחת צבעה את הסימנים על סלעים גבוהים (לשם כך הובא הסולם), כדי שלא ימחקו על ידי חורשי רע. בכל מקום שהשביל היה ברור, הסימונים נצבעו במרחק גדול יחסית האחד ממשנהו, במקומות בעייתים הסימון היה צפוף יותר. בממוצע, היו שמונה סימונים בכל ק"מ של השביל, שאורכו הכולל היה כשלושה ק"מ. לאחר מלחמת ששת הימים סימון השביל חודש, הוא מתחיל ממש ממול הכניסה לשמורת עין פשחה, וסימונו שחור.

סלילת כביש 90, בקטע שבין עין גדי לעין פשחה, תחילת שנות ה-70 (אוסף פרטי)

השביל היום