אנו יוצאים לטיולים בכל ימות השנה, בקיץ ובחורף, בחום ובקור, גם לטיולים שכוללים לינה בשטח ולעתים גם יותר מלילה אחד, אבל טיולי "חוצה" – חוצה ישראל וחוצה נגב, כאלה עם 3-4-5 לילות בשטח תחת מיליון הכוכבים, באים הכי טוב בחולי-המועד. הילדים בחופש וגם חלק גדול מאיתנו מתארגנים על פסקי זמן מהעבודה - ואין כמו יציאה לכמה ימים בשטח כדי לנקות את הראש ולהניח בצד את טרדות היומיום.
באופן טבעי, נחתכו לנו לא מעט איזורי טיולים – בצפון בשל סכנת הרקטות והכטב"מים, ובדרום משום שבתקופת המלחמה צה"ל לא מפסיק את אימוניו גם בשבתות ובחגים וממש לא בא לנו שיפגיזו וימצררו לנו את הראש... וזה בהחלט מקשה על תכנון האופרציה. במקרה של מסע חוצה נגב, אנו נדרשים לתמרן ולהתפתל ב"מסדרונות" הצרים שבין שטחי האש, לעתים חורגים קלות פה ושם, במודע, לתוך שולי שטח אימונים, אבל רק בתנאי שאנחנו יודעים (לא חושבים, יודעים בוודאות!) שמדובר בשטח "יבש" שלא מתקיימים בו אימונים באש חיה, וכך ממשיכים לחתור לאורכו ולרוחבו של הנגב עד לסיום באילת.
בתקופה כזו ותחת אילוצים שכאלה, המטיילים הקבועים שלנו, אלה שמתייצבים לכל מסע, עשויים לחוש דז'ה-וו קל, של מעבר בחלק מהצירים והאיזורים שכבר היינו בהם במסע הקודם ובזה שלפניו – זה מבאס לעתים, אני יודע, אבל אנחנו באמת משתדלים (וגם מצליחים) לשבור את השטנץ בכל פעם עם נקודות ואטרקציות חדשות. ואם לחזור על עצמנו, אז לפחות שזה יהיה באותם לוקיישנים שווים שאף פעם לא נמאס לבקר בהם שוב ושוב.
וכך הלך ונבנה לו מסלול חוצה נגב לחול המועד סוכות 2024. המסע התמלא וכרגיל, כמה ימים לפני שיוצאים אני עובר על הג'יפ כדי שלא יהיו הפתעות. מעשה שטן, הסופה שבאופן היומיומי הרגיל אמינה וקשוחה ולא מאכזבת, מתאוננת על חריקות ומכאובים פה ושם. בדיקה אצל הדוקטור של הסיקסים והסופות - ארנון מלאכי בפרדס-חנה, מעלה כמה ריג'קטים שצריך לבצע ללא דיחוי והיי – הטיול יוצא בעוד יומיים! "לילה לבן" עבר על כוחותינו מתחת לג'יפ בהחלפות של צלבים, תפוח הגה וחיזוקים למיניהם, רק מה שדחוף ביותר ובקשר לכל היתר, לא תזיק תפילה קצרה לאלוהי הג'יפים שישמור את כל החבילה בחתיכה אחת וששום דבר לא יתפרק, ובתמורה אני מתחייב בפניו שנבצע את כל שאר השיפוצים וההחלפות אחרי הטיול.... וכך ובבוקר החג יונתן (הג'וניור שלי) ואני בדרכנו דרומה לנקודת המפגש בשדה בוקר.
המסלול שלנו מתחיל בירידה ממדרשת בן גוריון ב"סרפנטינות" אל נחל צין, דרך עצירה בלתי נמנעת להשלכת אבן ל"באר המשאלות", וכמובן לעין עקב, לטובת טבילת בוקר מרעננת. כמקובל בימי חול מועד, המקום עמוס מאוד במטיילים, על סף ההמוני, אבל המים תמיד קרירים ומרעננים וחבל לוותר.
מעין עקב חזרנו לבקעת צין ואת הפסקת ה"בוהריים" ערכנו מתחת למעבירי המים המצלים בנחל חווה. מכאן נכנסים לנחל חווה ומטפסים בציר הטרשי לכיוון הר ארחות ומסעף דרב אל-סולטאן שמציע שתי אפשרויות: דרומה לבקעת אבו-טריפה ומעלה נוח, או מזרחה לכיוון שלוחת צלמון, מעבר נחל מרזבה ומזרח נחל נקרות הנושק לערבה.
עפ"י התכנית, פנינו שמאלה והתחלנו לרדת לכיוון שלוחת צלמון. יש כאן כמה מעברים טכניים צפופים שמחייבים נהיגה זהירה, במהלכם נקרע צמיג בהיילקס של "חבורת התימנים" השמחה. אבל כל אלה הם רק המתאבן לקראת המנה העיקרית – ירידת "מעלה המרזבה". זהו מעבר-הכרחי מיתולוגי, מכשול שהפיל בפח נהגים רבים ושברי הזכוכית והפלסטיק שהיו פזורים כאן בעבר העידו על כך...
בכיוון הירידה, המעבר עצמו אינו קשה בהיבט של עבירות כפי שהוא מסוכן. האתגר כאן הוא המבחן לעצבים – נוסעים כאן על מעין "מדף" סלע צר שצידו האחד צמוד לקיר ומצידו השני נפילה אנכית של 3-4 מטרים וכל זה בשיפוע צד, עם בור עמוק שמישהו טרח למלא בפעם אבנים אבל הבנייה הזו רופפת למראה ומחשבת להתמוטט.... ולפינאלה, שניה לפני הסיום, גם ירידה של מדרגה אלכסונית גבוהה מאוד (מעל מטר) שעלולה להפוך כהרף-עין כלי רכב בעלי בסיס גלגלים קצר... וגם כאן נוספה עם השנים בניית=מע"צ מפוארת, שקורסת אחרי מעבר של כל רכב ומחייבת בנייה מתישה מחדש..... בקיצור – שמחה רבה.
הירידה הבטוחה במרזבה מחייבת כיוון חיצוני מיומן ומדוקדק, בשביל זה אני כאן. אבל המעבר כאן מספיק טריקי ומסוכן כדי שגם המדריך יזדקק למישהו שיכוון אותו... הפעם הפלתי את ה"תיק" על מוסי מהקבוצה, שעשה עלי רושם טוב של ג'יפאי מנוסה מספיק, הוא לא איכזב והצליח להוריד אותי בשלום. ואחרי שהסופה התייצבה בשלום בצידי השביל שבתחתית המעלה, אני מתחיל לעבוד. הורדת קבוצה גדולה כזו במעבר המרזבה מחייבת אותי לרוץ הלוך ושוב למעלה-למטה כמספר כלי הרכב בקבוצה. ועד שכולם כבר למטה, אני מותש וקצר נשימה וזקוק לשתיים-שלוש דקות של התאוששות.
נותרה לנו נסיעת שבילים מענגת בערוצים החצציים של הנחלים נקרות, אשבורן וכרכשת, בשעה היפה, הצבעונית והקסומה ביותר שלהם במהלך היום – טרום שקיעת השמש, עד לחניון הלילה הראשון שלנו הממוקם ב"ספיריה" – בשטח אינו בתחום שמורת טבע וזהו אינו חניון לילה רשמי של רט"ג אלא "סתם" נקודה קסומה הסמוכה ליישוב ספיר שבערבה, מנוקדת עצי שיטה יפים למרגלות תצפית כרכשת המושכת אליה מטיילים ברגל.
כמקובל בחניוני הלילה, המנגל מותנע חיש-מהר, ואנו זוללים וסובאים כדת וכדין – אנטריקוט קטן, שיפודי חלוויאת חלומיים, יין אדום.... לפני שמתרסקים לשינה ערבה. לילה טוב.
שמש בוקר עולה בעצלתיים מעל לספיריה, בוקר טוב.
קפה ראשון, חביתה עסיסית עם בייקון, עוד קפה, קיפול מאהל ולאחר תדלוק בעין יהב אנו חוזרים לציר המעיינות ויורדים עליו דרומה, חולפים על פני חאן מואה שעל "דרך הבשמים" ופונים לנסיעה בפיתוליו נחל עשוש היפהפה. כשהגענו ל"קיר הצעקות" (האמפיתיאטרון) אני רואה שחסרה לי חצי קבוצה. בדיקה מהירה בקשר – דרור וטלי בפראדו עם פנצ'ר. כשהגעתי אליהם חשכו עיני – כמו בהיילקס אתמול, גם כאן הצמיג פשוט התפרק לגמרי...
החלפת הגלגל תופעלה מהר, ואנו ממשיכים בפיתולים היפהפיים של העשוש. זהו נחל ארוך מאוד, ובסיומו של השביל אנו עולים על כביש 40, בחלקו הדרומי של הקטע הארוך והישר כסרגל שנקרא גם "כביש המישר", לנסיעה קצרה על אספלט, עד לפניה שמאלה לכיוון הר כיפה. הציר המוביל לתצפית הר כיפה כבוש יחסית ומאפשר נסיעה גם לפרייבטים, בזהירות, מה שגרם עם השנים להיווצרות תופעת ה"הדורים" הלא חביבה בכלל, אבל בסיומו מגיעים לתצפית הר כיפה המרהיבה הצופה אל נחל עשוש ואל מרחבי הנגב שבהחלט שווה את המאמץ וגם את ההליכה הקצרה אליה ברגל. כאן נמצאת גם פינת ההנצחה לסרן רותם שני ז"ל, סוג של אגדה בחייו וגם לאחר מותו. כבר עשרים ושלוש שנים שרותם איננו - אבל רוחו עדיין מרחפת מעל למדבר.
את ארוחת הצהריים אכלנו במשטח של "מחנה רפאים" שעל הר כיפה. אני מוכרח לציין שזו היתה בחירה לא מוצלחת ביותר שלי לנוכח חום היום והמחסור בצל במקום שפניו מערבה אל השמש הקופחת, אבל שוועת הרעבים כבר עלתה השמיימה, לא היה לנו מקום חלופי טוב יותר והיה חשוב שנאכל משהו לפני "החלק העבה" של היום – הירידה במעלה הר כיפה וה"דובדבן" שעל הקצפת – מעלה ורדית.
מעלה הר כיפה אינו נוראי – שביל תלול למדי וארוך, מרוצף בהמון בולדרים עם שתיים-שלוש נקודות בעייתיות לכאורה, שלא קשה לעבור ללא דרמה מיוחדת, פשוט כי בירידה הגרביטציה מסייעת. אני מניח שבעלייה זה מאתגר קצת יותר, והבעיה היחידה כאן היא חשש הנהגים משריטות וגירודים בגחון. סיכונים אין בו.
אבל מעלה ורדית זה כבר סיפור אחר. המעלה נמצא באמצע הדרך היורדת מרמת ברק אל נחל פארן, סמוך לצוקי חדוד. המראה מטיל-אימה, וזה בירידה. אז תחשבו מה קורה למי שמנסה לטפס כאן.
בשנים עברו המעלה לא היה נוראי ולא ב"פול-פוזישן" של המעלות הקשים כמו זיק, מחמל וגרופית. עבור נהגים טובים ברכבי שטח מוגבהים על צמיגי שטח ועם נעילה אחת או שתיים, זה היה משהו מהסוג של באים, רואים, עולים, ממשיכים – וזהו. אבל במרוצת הזמן, כלי הרכב הרבים שטיפסו וחוסר הטיפול בו, המדרגות גבהו, הבורות העמיקו והמעלה הפך למאתגר ביותר. היום הוא ללא ספק אחד הקשים ביותר בישראל ודורש בנוסף לנעילות ולמיומנות ה"רגילים", גם גלגלים גדולים, מרווח גחון גדול מאוד, עצבים חזקים ואדישות לרעשי החבטות... גם בירידה, גובה הסלעים מבטיח פגיעות גחון ופגושים קשות בכלי רכב מודרניים עדינים ואין לי ברירה אלא להוריד את הקבוצה דרך המעקף הצמוד שגם הוא, כמו שאומרים בעדינות מרובה, "לא פשוט בכלל". ואם כל זה לא מספיק, מחוגי השעון דוהרים קדימה ואנחנו במירוץ נגד השמש שטסה מערבה. אין זמן. אם לא נזדרז, ניכנס לתנועה בחושך, מה שלא רק שאני שונא, אלא גם לא בדיוק חוקי ומותר בשמורת טבע.
כולם ירדו בשלום, גם אני. ואנו שוב בתנועה דרומה. הדרך לא בדיוק מהירה וזורמת, פה ושם יש קטעים טכניים, הנוף כמובן מרהיב אבל כרגע אין לי את הפריבילגיה להתפעל ממנו - הזמן נוזל לי בין האצבעות והחשיכה מתחילה לרדת עלינו כמו שמיכה שחורה ועבה. בין לבין יש לרדת עוד מעלה קטן ומפותל (מעלה פארן) שלא באמת קשה אבל חוסר תשומת לב כאן עלול להביא ל"הישפכות" הצידה אל פי מדרון תלול, אבל גם זה עבר בשלום. רק עם רדת החושך המוחלט, שחור משחור, עומדים גלגלינו בין המצוקים האדירים, בערוצו הרחב של הפארן.
בחושך כזה באמת שאין טעם לנסיעה ארוכה לעבר חניון הלילה המתוכנן (מפלי יהושע) שלא רק מרוחק אלא מן הסתם כנראה יהיה גם תפוס - ואני מחליט להתפשר ולעצור בחניון שנמצא ממש מולנו, במפגש הנחלים פארן וציחור. אין בו שום ייחוד, בחניון הזה. יש כאן כבר כמה קבוצות גדולות, אבל הוא גדול ומרווח ומישהו כאילו שמר לנו מקום - ואנו נפרסים, מרימים אוהלים ומתחילים להתארגן על אוכל. יברך אלוהים וישמור על חבורת התימנים השמחה שלנו, שלא רק מרימים מתחם מואר ומתפעלים סוללת מנגלים שפולטים בקצב את המטעמים, אלא אפילו מארגנים לי מקלחת! וזו גבירותי ורבותי, שחיתות של ממש באמצע המדבר!... גם אם המים כבר לא חמים, אין כמו ללכת לישון כשאתם חפופים ונקיים מאבק הדרכים אחרי יום אינטנסיבי שכזה!....
בבוקרו של היום השלישי, אני מוביל חלק מהקבוצה שנזקק לתדלוק מזרחה לכיוון פארן וכביש 90, לעבר תחנת הדלק בצוקים. שאר הקבוצה יכול להישאר בחניון ולהתארגן על אריזת הציוד וכלי הרכב בניחותא וקבענו להיפגש איתם על השביל האדום ליד מושב פארן, בכניסה לרכס של תלם-עשת.
הציר החוצה את תלם-עשת הוא אחד הקטעים האהובים עלי ביותר - ציר הררי צר, מפותל ומרהיב עין. באמצעו מדרגת סלע אלכסונית שקצת מלחיצה את מי שלא מכיר, בפועל עוברים אותה כלאחר יד וזוהי רק ההתחלה של קטע דרך יפה מאין כמוהו - פונים ימינה למישור בוהר ורבדות עשת. נוסעים למרגלות גבעת בוהר ודרך "מסעף העץ הזקן" אל גבעת עורקים (ראש הגורילה) ועמק דממה ודרך בקעת תלאובות לעצירה ההכרחית ב"ארמון" הציחור שלנצח יישאר אטרקציה עוצרת נשימה.
הירידה לאפיקו של הציחור דרך "מעבר מנוחה" מביאה אותנו גם לכביש 40, וכאן צריך להחליט בהתאם למה שמראה השעון – בניגוד לאתמול, היום אנחנו ממש טובים בזמנים ועד לחניון הלילה שלנו בחולות כסוי, נצליח להכניס עוד קטע שטח יפה. בציחור הדרומי אסור לנסוע כרגע כי זהו שטח אש "רטוב" ופעיל, אז עוקפים דרך צומת ציחור על כביש 13 וכביש 90 ונכנסים שוב לשטח ליד קיבוץ יהל, היישר אל שכיית החמדה הקסומה הנקראת "נחל יעלון". ציר מדברי עוצר נשימה ובדרך כלל לא מטוייל, מלא בבולבוסים ובאווירת בידוד וריחוק, שמסתיים על כביש 40 סמוך לנאות סמדר וצומת שיזפון, דקות ספורות מהכניסה לשמורת חולות כסוי, כאן נעשה את הלילה השלישי והאחרון בטיול.
שמורת חולות כסוי מציעה אטרקציה ייחודית בדמות דיונות חול-גירני גדולות ויפהפיות שתענוג לטפס עליהן (ברגל בלבד! הכניסה ברכב אסורה). במסגרת פיתוח ושדרוג המקום, הועברו שני חניוני הלילה הקטנים והמתוקים שלמרגלות הדיונות הצפוניות הגבוהות, אל החניון הגדול שבחלק הדרומי, שהוא אמנם גדול ונוח אבל אין בו לא יופי ולא חן. אמנם השקיעו פה במפרצי חנייה ובמעגלי חצץ להקמת אוהלים, עם קירוי נמוך להגנה מרוח, אבל המיקום קצת מבאס – רחוק מהדיונות הגבוהות והיפות, נטול צל בבוקר, ובעיקר, מה שג'יפאים הכי לא אוהבים - הנגישות הקלה לפרייבטים שדואגת לא לקפח את כלל הציבור שאין לו רכב 4X4, אבל זה אומר שעלול להיות כאן צפוף, רועש ולא אינטימי. לא ממש לעניין, במיוחד כשזו האפשרות הכמעט יחידה באיזור, ללא אלטרנטיבות. חבל, אבל זה מה יש ומי שמחפש אינטימיות ובידוד יצטרך למצוא לעצמו פינה שקטה מחוץ לשטח השמורה. לכבוד הלילה האחרון, שאריות הבשר שנותרו במקרר עולות על המנגל, וגם בקבוקי הבירה הצוננת האחרונים נלגמים עד לטיפה האחרונה..... לילה טוב!
התארגנות מהירה בחניון כסוי. קפה, חביתה אחרונה לטיול הזה וזהו, נגמרו הבייקון וגם הביצים. קיפול מאהל אחרון ואריזת הג'יפ. זהו, פריקת הציוד הבאה תהיה כבר בבית, בפתח המחסן..... הקבוצה שלנו הצטמצמה מעט לאחר פרישת חלק מהמשתתפים ביום הקודם. כעת השיירה מעט יותר קטנה וזריזה. עצירה ראשונה ב"מקדש הנמרים" – אתר פולחני עתיק מתקופת האבן החדשה המאוחרת (האלף השישי לפני הספירה) ומכאן נסיעה רצופה לאורך גדר בסיס חיל האויר עובדה, נחל שרביט ונחל מלחן, לבוהריים בחניון באר מלחן המנדטורית, רגע לפני שנכנסים להרפתקאת הנסיעה (הקצרה מדי) בנחל מתק, המכונה בקרב יודעי הדבר "נחל מותק" – אחד הצירים היפים ביותר, בנחל המצטיין בשפע אבני קווארץ בצבעים שונים שנוצצות בשמש. הלוואי ונחל מתק היה ארוך יותר ולא היה מסתיים כל כך מהר! אבל כל דבר טוב מסתיים מהר מדי וכך, בבאסה קלה, אנו עולים לתצפית עוצרת הנשימה מראש הר ברך על בקעת תמנע. מדובר במקום יפהפה ממש, אחת התצפיות המרשימות בישראל. אבל האנטנה הסלולרית הענקית והשמועות על הקרינה שהיא פולטת, גורמים לכולם להתפעל מאוד מהנוף, אבל למהר והצטלם ומיד לחזור לרכב ולרצות להימלט מכאן לפני שיצמח לנו זנב...
מכאן ועד למסעף עם כביש 12, נחל בטמים וציר הפטרולים הישן, 13 ק"מ מרעידי עצמות של דרך-הדורים ("קורדרוי") שמפרקת סתימות בשיניים וברגים ברכב ואין לה חלופה. סיפור ההדורים מתחיל על שבילי כורכר רגילים כבושים ונוחים, שתנועת כלי רכב בעלי הנעה לצמד גלגלים אחד בלבד (פרטיים, משאיות) שגורמת להם לרטוט ולקפץ-מעלה-מטה, יוצרת את תופעת החריצים הקטנים בתדר אחיד – אלה ה"הדורים" המפורסמים. על הדורים צריך לנסוע מאוד-מאוד לאט (מטריף את הדעת), או מאוד-מאוד מהר (מסוכן, הרכב רוב הזמן באוויר), דווקא טווח הביניים השפוי, כל מה שבין 20 ל-40 קמ"ש הטבעיים לתנועה על שביל כבוש בשטח, יוצרים ויברציות בלתי נסבלות והרבה מאוד ברגים משוחררים. מי שיכול, שיוציא עוד מעט אוויר מהצמיגים על מנת שיספגו וירככו במשהו את ההדורים הנוראיים הללו. ראו הוזהרתם וסעו בהתאם....
אבל גם לציר הקורדרוי השנוא יש סוף. השביל מסתיים וכאן אנו פונים לנחל בטמים בכיוון מעלה סיירים. בראש המעלה, מצבת הזכרון לסרן יחיאל אמסלם ז"ל שהיה מפקד הצוות הראשון בסיירת מטכ"ל ונהרג ביומה הראשון של מלחמת ששת-הימים. מעלה סיירים נחשב פעם לאתגרי, כיום הוא מתאים לכל רכב 4X4 והירידה בו נוחה, ומובילה אותנו לציר נחל עתק, עם כל האטרקציות לאורכו – אצבע אלוהים (תופעה גיאולוגית הנקראת "צניפה" – שכבות סלע מקופלות לצורת טביעת אצבע), "המרפסת" של נחל עתק, גבים יפהפיים (כשיש בהם מים), מצוקים מרשימים שאנחנו מתארחים בצילם הנדיב לארוחת צהריים מאוחרת, מקבצי השיטים המרשימים בסוף הנחל, ליד חיבורו עם נחל רחם. דרך "מעבר אורה" המרהיב (והמסוכן!!!) אנו גולשים בפיתולים לעבר חוות הגדנ"ע של באר אורה, ויורדים דרומה באחד המקטעים הדרמטיים והיפים של היום, לעבר צוקי עברונה וגבעת ניצוץ, לסיום על כביש הערבה, מול הר עמרם.
לכל דבר טוב יש סוף, וגם מסע חוצה נגב סוכות 2024 הגיע לסיומו, יהיו שיאמרו שמוקדם מדי, פשוט כי היה כל כך טוב ואם אפשר היה להמשיך עוד יומיים-שלושה.... טכנית ומנהלתית היה לנו טיול "משעמם" במובן הטוב של המילה - התנהל על מי מנוחות, ללא אירועים יוצאי דופן, ללא תקיעות, חילוצים ודרמות, למעט שני צמיגים קרועים ביומיים הראשונים ורכב אחד שפרש לכביש בשל תקלה בשילוב דיפרנציאל מרכזי - שאלו יהיו כל הצרות שלנו בג'יפים בפרט ובחיים בכלל..... היה טיול מצוין. חבל שהסתיים, אבל המסעות הבאים מתבשלים כבר על אש קטנה, תתכוננו!
ומה שנשאר זה רק לומר תודה - לכל משתתפי הטיול, מראשון/ה עד אחרון/ה על רוח טובה, נהיגה אחראית ומיומנת, חיוכים ושיתוף פעולה. על ארבעה ימים קסומים של כיף-נטו בנופי המדבר האהובים עלינו כל כך, על שהנעמתם את זמני, סייעתם והקלתם עלי והפכתם לי ארבעה ימי עבודה אינטנסיביים לארבעה ימי עונג צרוף. כמו תמיד בעצם.... אוהב אתכם/ן!
תגובות