יומן מסע חוצה נגב - סוכות, 2025

אתחיל מהסוף, כדי לסמן "V" על ההערה שחוצה נגב של סוכות 2025 היה "מסע משעמם". משעמם במובן של אפס תקלות ואפס אירועים דרמטיים במהלך הטיול, כאשר האילתורים היחידים שנאלצתי לאלתר היו קשורים למרדף אחרי השמש וקוצר בזמן.
כל היתר היה קסום וכיפי ברמות שקשה לתאר - כי איך יכול להיות אחרת בנגב המדהים שלנו – מדבר-בראשית עוצר נשימה ביופיו ובעוצמתו, בתקופת הסתיו שבה השמש כבר לא קופחת ואנחנו לא מזיעים את נשמתנו ולא נאלצים להילחם בנחילי זבובים וצרעות, עם לילות קרירים ונעימים ובעיקר – עם האנשים הטובים שנרשמים לטיולים שלנו, שמסע של ארבעה ימים מחבר ומגבש אותם והופך אותם לצוות מובחר שכיף להוביל אותו במשעולי המדבר.

בטיול של כמה ימים במדבר עם חניוני לילה, כל פרט קטן הופך למזוקק וההנאה ממנו שלמה וטהורה – השינה באוהל תמיד עמוקה ומתוקה יותר מאשר במיטה המפנקת בבית, הביצה-עין עם הבייקון בארוחת הבוקר (סליחה מכל שומרי הכשרות) תמיד טעימה ומענגת יותר מכל ארוחת בוקר מושקעת של מלון 5 כוכבים דה-לוקס, המקלחת מג'ריקן שהתחמם כל היום בשמש, מרעננת יותר מכל ג'קוזי והנסיעה – הו, הנסיעה בג'יפ הפתוח! עם חלון קדמי מקופל, כשאנו מתגלגלים לאיטנו בסל"ד נמוך וחרישי לקול רחש החצץ מתחת לצמיגים בערוצו של נחל מתק, או במורד המרזבה, או דוהרים לאורך נחל ציחור בשעת בין ערביים – האם יש חווית נסיעה טובה מזו?

במסע הזה כמעט ולא נגעתי בהגה הג'יפ – את התענוג השארתי ליונתן הג'וניור שלי, שבפעם הראשונה נוהג מסע כמעט-מלא מתחילתו עד סופו, והפליא בנגינה על המכונה לאורכה של כל הדרך. אבל העיקר – מסע כזה נע דרך איזורים נידחים של הנגב ורוב הזמן אין בו קליטה סלולרית ו-WIFI, אבל מדי פעם מתגנבים שברירי הקליטה ומי ששפר עליו מזלו והצליח לגרד קצת קליטה גם דאג לעדכן את כולנו בבוקרו של יום חמישי שנחתמה עסקת החטופים ויומיים אחרי שנשוב הביתה מהמסע, יחזרו גם החטופים מעזה – האם יש בשורה טובה מזו?..... מצב הרוח שגם ככה היה מרומם, עלה לגבהים ותרם את שלו לאוירה הטובה ולהצלחת המסע – והיה לנו חתיכת מסע.

היום הראשון למסע – רביעי, 8/10/25

התחלנו בערד, באיחור מעצבן, כי ככה זה כשסלעים נופלים ממשאית על כביש 6. כביש 6 הוא מיקרוקוסמוס של כל ההתנהלות הישראלית. בכל בוקר קורה עליו משהו קטסטרופלי אחר, מה שתוך דקות ספורות יוצר פקק מייאש באורך של עשרות קילומטרים שמהר מאוד עוצר וסוגר חצי מדינה, עד כדי שאפילו כבוד המדריך איחר.... ורק מי שלא בעניינים של מסעות שטח לא יבין עד כמה איחור קל יחסית של חצי שעה בלבד! יאתגר אותנו ביום עם מנת קילומטרים ארוכה. בשטח לא היו שום עיכובים – וכך התגלגלנו לנו לאורך "ציר הגז", טיפסנו במעלה הר קומות, וירדנו לאורך המסוע אל נחל פרס, ירדנו במדרגת פרס ובמעבר צורים, עצרנו לתצפית מעל גבי פרס וחצינו את מעבר תחמס בדרכנו אל כביש 25.
מבט בשמש ובשעון הבהיר שאם ניצמד לתכנית המקורית וניכנס אל רמת מזר ונחל צין, ניתקע שם בחושך. ולכן העדפתי לחתוך את הקטע הזה ולהתגלגל על אספלט דרך הכביש המנדטורי אל ירידת מעלה עקרבים – מנת נוף פנורמי מרשימה לכל הדעות שגם מצריכה נהיגה איטית וזהירה במיוחד, שבסופו אנו פונים אל מפעלי צין ודוהרים על הצירים המשמשים את משאיות הענק של אתר הכרייה, אל חניון הלילה הראשון שלנו ב"שדה הבולבוסים" שלמרגלות הר צין (הוא "הור ההר" המקראי) – חניון ענקי, שטוח לחלוטין, מרווח ונוח, שיכול להכיל בקלות כמה וכמה קבוצות ג'יפאים גדולות מבלי שיתערבבו או יפריעו זו לזו. חסרונותיו היחידים הם ריחוקו מהכביש והרחש הקבוע של כלי הכרייה ההנדסיים שפועלים 24/7.

היום השני למסע – חמישי, 9/10/25

היום כבר אין תרוצים לאי עמידה בזמנים – כל מי שהצטרף אלינו בבוקר הגיע לשדה הבולבוסים בזמן. שמונה וחצי על השעון! התארגנות בוקר מהירה, יונתן כבר מתמקם מול ההגה ואנו יוצאים לדרך שכוללת את נחל צין ופניה לחציית מסילת הרכבת אל נחל חווה, וממנו מטפסים בציר המפותל והטרשי שלמרגלות הר ארחות, שמטפס אל מסעף דרב-אל סולטן, לעצירת צהריים בצמוד לשלט הדרכים המיתולוגי שותיקי "ג'יפטריפ" נזכרים בו בחיוך ורק הם יודעים למה..... מכאן, אחד השבילים היפים ביותר בנגב, יורד בפיתולים ממסעף דרב-אל-סולטן אל שלוחת צלמון, ואין בו רגע דל אחד – כולו מעברים טכניים, מדרגות סלע, הצלבות, עליות וירידות. הנוף מטמטם חושים אבל לנהגים אסור להתפתות ולבהות בו, כי יש כאן לאן ליפול! הקצב איטי, אבל השמש עדיין באמצע השמיים והשעון מחייך – אין מה למהר, כי יש מספיק זמן. מצד שני, עוד מעט נגיע למעבר המרזבה הידוע לשמצה ("מעלה המרזבה/שלוחת צלמון") והורדה בטוחה של שיירה בת 14-15 ג'יפים תיקח כאן את הזמן שלה. למוד נסיון מהפעמים הקודמות, שכולם הסתיימו בהצלחה וללא שריטה באף רכב, לקחתי בחשבון שנתעכב כאן שעה וחצי בקירוב.

מה שלא לקחתי בחשבון הוא, שהפעם יש לי כאן מכוונים עוזרים מצויינים – עם שי יצחקי למשל, אנחנו חברים ומטיילים ביחד "רק" 25 שנים, עם אינספור חוויות ג'יפאיות משותפות, חלקן מסמרות שיער. המאסף שלנו יריב בלנדקרוזר הכי מדוגם שראיתם, שהוא ג'יפאי מנוסה ובוגר הקורס בוינגייט, ואיך אפשר בלי מאירה, פצצת האנרגיה האחת היחידה, שסיימה קורס נהיגת שטח מתקדם וצברה מספיק נסיון ואני סומך עליה – הסתדרנו לאורך המעבר, שי כיוון אותי עד למטה ואז הצטרפתי לחבורת המכוונים. וכך עם שלושה מכוונים לצדי, תקתקנו את כל הקבוצה ב-25 דקות! אם זה לא שיא עולמי, אז לפחות שיא מקומי.....

המעבר המוצלח והמהיר במרזב השאיר לנו מרווח זמן מספיק לנסיעה נינוחה נטולת כל צורך בלחץ כלשהו בערוצי הנחלים מרזבה, נקרות, אשבורן וכרכשת, בשעות הכי יפות של היום (אחה"צ) אל חניון הלילה שלנו ב"ספיריה" הסמוכה למושב ספיר שבערבה, אחת מנקודות הלינה המתוקות והכיפיות ביותר – כאשר השמש עדיין לא קרובה לשקוע, מה שהשאיר מספיק זמן להקמת אוהלים, סידור המנגלים ומקלחת – מקלחת מהג'ריקן החם! השינה אחרי מקלחת טובה היא משהו אחר לחלוטין, שווה את כל המאמץ. שווה, מומלץ, אל תוותרו!

היום השלישי למסע – שישי, 10/10/25

אחרי תדלוק בעין יהב וריצת כביש קצרה עד לשער הכניסה ל"דרך הבשמים", במואה אנו עולים על ציר המעיינות ומושכים דרומה. נכנסים ימינה אל נחל עשוש היפהפה לעצירת קפה הכרחית ב"קיר הצעקות" (האמפיתיאטרון) כדי שהילדים יצעקו ויוציאו קצת אנרגיה, וממשיכים על הציר הירוק של נחל צופר, מתחברים שוב לציר המעיינות ויורדים דרך מעלה אלה ומעלה צופר אל גבעת הצבים ובנחל פארן נפנה ימינה ונכנס שוב דרומה לציר לבן, החוצה את נחל עשת ונכנס אל עומק הרכס של תלם-עשת, ואל אחת הנקודות הקסומות בנגב – מפלי יהושע.
הסלעים כאן מספקים מספיק אטרקציות לטיפוס והסעת זחלנים לילדים, ושולחן פיקניק ארוך-ארוך שמאפשר לנו התקנת ארוחת צהרים וישיבה משותפת של כולם ביחד – זה ממש כיף, והזמן עף לנו, ופתאום צריך לקום ולהמשיך....... נסיעה מערבה בערוץ הרחב של הפארן, משם דרומה לציחור, כאשר חלקו הצפוני הוא מצוקי ודרמטי, אבל לאחר חציית כביש 40 הוא "נפתח" לכדי נוף סוואנה, עם מקבצי עצי השיטה ועדרי הצבאים המקפצים מסביב. שעות אחה"צ צובעות את כל זה בצבעים עזים ובצללים רכים, יונתן משייט את הגה הג'יפ אנה ואנה בתוואי החצצי, קל מאוד להתמסטל ככה....
כנראה שלא נספיק היום את הר צניפים, אבל קשה לוותר על הביקור בגרוטאות מטוסי הסקייהוק המפורסמות שבשטחי האימונים של מישורי הפארן המערבי. זו אטרקציה פוטוגנית מאוד, שצריך רק להיזהר כשמתמרנים את הג'יפ אליה מהשביל, בין מכתשי פצצות ונפלים למיניהם שלא התפוצצו. אז בזהירות, כן?

כבר מאוחר. עוד שעה חושך מוחלט ואני מדרבן את כולם לתת בגז. יורדים דרומה על הציחור, ימינה לצניפים ודהרה במרדף הכמעט אבוד אחרי השמש אל שער צניפים שתיכף נגיע אליו. תיכף תיכף והנה חניון הלילה שער צניפים המוארך והעטור בעצי שיטה במלוא הדרו – אנחנו לא לבד, יש כאן עוד קבוצות, אבל יש גם מספיק מקום ואנחנו משתלטים לנו על רחבה נאה מנוקדת בעצים מצלים, ונשארו גם כמה דקות להקים אוהל, להוציא מנגל ולהכין שולחן עבודה וזהו, חושך מצרים. הפקח מגיע לביקור, אהלן אהלן, ומצייד אותי בשקיות אשפה. הילדים מארגנים מדורה שמספקת לי גחלים לצליית הבשר. יין אדום, בירות, העפעפיים כבדים ואנו נשפכים אל תוך האוהל. לילה טוב!

היום הרביעי למסע – שבת, 11/10/25

יום אחרון, המרחק בתיאוריה קצר יותר, אין מה למהר, אז נמרחנו קצת בשער צניפים עם קימה מאוחרת וארוחת בוקר נינוחה. ביקרנו בגב צניפים המרהיב גם כשהוא יבש, דהרנו במישור המוביל אל מעלה עקוף וכביש 12, אפילו פגשנו שם את עופר שחזר מאילת....
ומה הלאה? באר מלחן, נחל מתק שאני לא יכול בלעדיו, תצפית הר ברך ו"ציר הקורדרוי" הנורא – 13 ק"מ מרסקי עצמות, משחררי ברגים ומפרקי מיסבים, שלמרבה הצער אי אפשר להימנע ממנו, ונכנסים שמאלה אל נחל בטמים, מעלה סיירים וציר נחל עתק היפהפה. לפינאלה, עברנו בבאר אורה ובעמק הנעלם, וסיימנו על כביש הערבה, ליד גבעת ניצוץ וכפסע מאילת. היה נהדר, כמו תמיד, כי הכל שיחק לטובתנו – מסלול מרהיב, מזג אויר נפלא, והעיקר – האנשים. לאחר שנים רבות בהובלת טיולים, רבים מאוד מהמטיילים שלנו חוזרים אלינו שוב ושוב והפכו לחברים, וכך, אני אמנם בא לעבודה, אבל מוצא שאני לא רק מתפרנס אלא בעצם מטייל ונהנה – וכבר אמר מי/אמר – כשאתה עובד במה שאתה אוהב, אתה לא באמת עובד.

סוף דבר

ועוד מסע חוצה נגב הגיע לסיומו. כנהוג אצלי בשנים האחרונות, אני לא נוסע הביתה 400 קילומטרים בג'יפ פתוח אחרי ארבעה ימים בשטח, בגילי זה באמת כבר גדול עלי. אלא שם פעמיי לחדר ששכרתי מראש באילת (חודשיים מראש!!! אחרת לא תמצאו היכן להניח את הראש ותיאלצו לישון לילה נוסף באוהל) כדי להתפנק על מקלחת ומזגן וארוחת ערב שמישהו אחר מכין ומגיש לי. שווה כל אגורה, ואת הנסיעה הארוכה והמתישה הביתה על כביש אני שומר לבוקר שלמחרת.

גם הג'יפ ריחם עלי והתחשב בי, ואת התפגרות המיסב+מחזיר השמן בצד ימין של הסרן האחורי הוא התאפק במשך ארבעה ימים בכל כוחו ושמר לנסיעה הביתה על הכביש, ביום ראשון. אין מה לעשות, ככה זה בג'יפים ישנים – צריך לקבל את שיגיונותיהם באהבה ובחיוך ולא להתעצבן – זו לא תהיה התקלה האחרונה שלו, ומי שזה לא מתאים לו, יתכבד וישלם חצי מיליון שקלים על ג'יפ חדש עם אחריות.... זו תקלה פשוטה וטיפשית, אבל היא משביתה – מוטב לא להמשיך לנסוע כך, כי המיסב עלול לקרוס סופית ואז גלגל אחורי + ציריה יצאו לטיול עצמאי משלהם וזה יהיה הרבה פחות שמח... גם התיקון פשוט, מהיר ולא יקר, אבל הוא צריך להיעשות במוסך והמשמעות היא שאת הדרך מהערבה למרכז, הג'יפ יעשה על גבו של גרר. נו שויין, זה לוקח את הזמן שלו ומצריך השארת הג'יפ בחניון תחנת הדלק בעין יהב בציפיה לגרר שלוקחות לו שעות להגיע... כמי שהמוטו שלו הוא שצריך/חובה לראות את חצי כוס המלאה ולעשות מכל לימון לימונדה/לימונצ'לו, התנחמתי שלפחות נחסך הרבה מאוד דלק יקר... מה שקיזז מהעלות הכוללת של התיקון יותר ממחצית!...)

זה המקום לתודות - לכל אחת ואחד ממשתתפי המסע הזה, על ארבעה ימים של כיף וטוב וחיוכים, לעונג היה לי להוביל אתכם.
ליעל גונן מעין יהב שהעמיסה את כל הציוד שלי על הדיפ-טנדר 130, שמרה עליו היטב במחסן שלה וגם העלתה לי אותו לחולון שבוע אחר כך, אלופת עולם!
לקוביל'ה – קובי בצלאל שלנו, מדריך-תותח וחבר אמיתי, שבדרכו מאילת בסוף מסע חוצה-ישראל אסף את יונתן ואותי מעין יהב והעלה אותנו צפונה, הביתה.
וגם לחברת הגרירה שבניגוד לכל הציפיות הפסימיות שלי, עבדה ביעילות והספיקה להביא את הג'יפ למוסך של מוחמד ביפו במרכז כבר למחרת ב-07:00 בבוקר, ממנו יצא הג'יפ מתוקן ומחייך במלוא אונו, כשעה וחצי אחר כך. לימונדה כבר אמרתי?....

נתראה במסע הארוך הבא לנגב, בחופשת חנוכה באמצע חודש דצמבר הקרוב!
(פרטים יתפרסמו בהמשך).

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן