סיכום טיול ג'יפים בדרך הבשמים ומעלה רמון - 18-19/12/25, חג חנוכה

חורף הוא העונה המועדפת עלי לטיולי המדבר. החום הנורא של הקיץ התפוגג ונעלם, האויר הלוהט והעכור הופך לצלול. קריר גם ביום, השמיים כחולים יותר, ואם כמה ימים קודם לכן גם שטפונות הענק רחצו ומירקו את הסלעים והורידו את מפלס האבק, הרווח כולו שלנו. לצד השלילה אפשר למנות את החשיכה שיורדת מוקדם, את הקור המצמית בלילות ואת הסיכוי שאותם שיטפונות ימחקו תוואי שבילים, יסיעו עימם את הסחף שהצטבר בין הסלעים ומיתן את גובה המכשולים, וכך אנו צפויים להמתמודדות עם מעברים ואתגרי עבירות שבשגרה לא הייתי מתרגש מהם, וכעת הם גבוהים ומאתגרים יותר, והכל תחת לחץ זמן, פן נגלוש לחשיכה, שזה גם מאוד לא נעים, גם עלול להיות מסוכן, וגם אסור (כי אנחנו נמצאים בתוך שמורת טבע).

טיול חנוכה 2025 כמעט ולא יצא. רבים חששו מהקור אבל בסוף, כמו תמיד, נרשמים בדקה ה-90 כל אלה שקיבלו אישור ברגע האחרון ו/או שסתם התגברו על הפחדים מטמפרטורות נמוכות. בחורף קר במדבר, זה נתון ידוע - אז לובשים עוד שכבה, מצטיידים בעצים למדורה ובכובעי צמר, בביגוד תרמי לגיבוי ובשמיכות פוך ללילה.

יום חמישי, 18/12/25 - היום 1 למסע

שמונה כלי רכב מאויישים בחבורה אמיצה שלא חוששת מאתגרים, התייצבו בבוקר יום חמישי בתחנת הדלק בעין-יהב לאחר נסיעה ארוכה מהמרכז. כמעט כולם יצאו מוקדם, ישנו מעט בלילה, אבל מצב הרוח מרומם. אנו נכנסים לנחל נקרות שכאן, סמוך לכביש 90, ערוצו רחב ועדיין לא דרמטי, ומיד שמים לב שהזרימות החזקות שינו את אופיו הידוע של הנחל. ה"דשדש" המפורסם, אותו חצץ עמוק וטובעני שמחייב ריקון אוויר מסיבי מהצמיגים ומחייב שמירה על מומנטום ותנופה, נעלם ואיננו מתחת לציפוי עבה של סחף בוצי שהשטפונות לקחו עימם מכיוון מעלה הנחל, קילומטרים רבים מערבה ודרומה. הכל רטוב, שלוליות בכל פינה והכל מוצף באותו בוץ דק, דביק ובהיר, ועד מהרה הג'יפים שלנו מרוחים ומטונפים בבוץ באורח שלחלוטין לא מקובל ואפילו נדיר בטיול מדברי.

קיץ או חורף, חום או קור, נחל נקרות תמיד עוצר נשימה ביופיו. לאחר צילומי החובה ב"רגל הפיל" המפורסמת, אנו עוצרים לביקור בגב חולית, אליו יש לטפס ברגל, ולמרבה ההפתעה (וגם קצת אכזבה) הגב מחזיק מעט מים, (יחסית לפוטנציאל שלו), קרים מאוד כראוי לחורף, מה שלא מונע מהילדים לקפוץ לתוכם בשמחה ובששון....

טיפסנו דרך הר משא לחרבת קצרה, לתצפית על נחלי עומר וקצרה ולסיפורים על הנבטים הקדומים, שהחזיקו כאן את "דרך הבשמים" עליה נעו שיירות הגמלים שנשאו סחורות יקרות בדרכן מפטרה לנמל עזה, ולאורכה חאנים ללינת לילה ומיצדים ששמרו על הנתיב מפני שודדים.

ואז ירדנו שוב אל הבוץ של נחל נקרות, והתגלגלנו לנו מערבה בערוצו ההולך וצר, הולך והופך לצפוף, בידיעה שלפנינו שני קטעים מאתגרים – הראשון הוא "גן הסלעים" מעבר מפותל בין בולדרים גדולים, שעלול לאתגר כלי רכב נמוכים. השני הוא "מדרגות הנקרות" המפורסמות שאם יהיה לנו מזל ונעבוד נכון, אולי נצליח לסיים לפני רדת החשיכה.
גן הסלעים נראה שונה בתכלית מהפעמים הקודמות – הזרימות החזקות עקרו את רוב האדמה והסחף מבין הבולדרים, כך שלמעשה המכשולים גבהו. וכעת כלי הרכב נתקעים עליהם ביתר קלות. היחידים שיעברו בקלות הם כלים גבוהים וכמובן הג'ימנים הזעירים שפשוט יתמרנו בין הסלעים. כל היתר, ייתקעו.

אז אמנם חנוכה, אבל נס לא קרה לנו. שני הכלים הראשונים – יונתן, הג'וניור שלי בסופה וערן בלנדקרוזר המוגבה כפול הנעילות, עברו בקלות. אבל ברונקו ביג-בנד ארוך (דגם בסיסי, ללא נעילות, לא מוגבה) כבר התיישב על הסלעים. הכננת החדשה בסופה של איב נאלצה להיפתח לא פחות משלוש פעמים על מנת למשוך את הברונקו התקוע שניסה לא פחות משלוש פעמים, ועוד לא השלכנו אל מרק-הבולדרים את הרקסטון של ירון (אמנם מוגבה, אבל רקסטון גם לאחר הגבהה הוא עדיין רכב נמוך יותר מברונקו ומלנדקרוזר סטנדרטיים).

בינתים הגיעה אלינו קבוצה נוספת. כלים מוגבהים, חלקם רוביקונים על גלגלים גדולים, עם מדריך קצר-רוח. ביקש שניתן להם לעבור כי הם "יותר חזקים" ולא שכח להעיר לי שהוא מתפלא איך אני מביא לכאן "רכבים חלשים" ושאני כבר ממש משוגע אם אני מנסה לטפס איתם מחר את מעלה רמון... אני מודה שטעיתי בשיקול הדעת כשהאמנתי לו שאכן יצליח להעביר את קבוצתו בקלות, אבל בדיעבד, אני שמח שויתרתי לו על זכות הקדימה. כצפוי, מהר מאוד ה"כלים החזקים" שלו נתקעו אף הם בזה אחר זה והוא נאלץ לפצוח במבצע חילוצים מתיש. והאמת? לצפות בו טועה בהכוונה ונאבק אחרי מופע ההשתחצנות, היה משהו די משעשע. האגו, הו האגו....
בינתים, נהגי כלים שהגיעו מכיוון המדרגות סיפקו לי מודיעין חשוב – המדרגות במצב רע מאוד וגם אם נספיק להגיע אליהן באור אחרון צפוי לנו שם מאבק רציני עם הכלים הנמוכים. עוד כמה דקות גם יירד החושך, וזה היה הרגע לקבל החלטה – ואנו הסתובבנו על עקבותינו לכיוון היציאה החלופית מהנקרות, דרך נחלי מישר וחדב אל כביש 40. איל והיינו עוברים בקלות יחסית בגן הסלעים, היינו מסתבכים בחושך במדרגות, מיקום הרבה פחות נוח, עם סיכויי כשלון ונזק גדולים בהרבה, כך שהכל יצא לטובה.

אבל עכשיו צריך לנסוע על כביש ולהתמקם באחד מחניוני הלילה – וזו כבר פעם שניה ברציפות שטיולי החג של תנועת הצופים שיורדים למכתש-רמון בעשרות רבות של אוטובוסים ומשאיות, כובשים את כל חניוני המכתש בהמוני אוהלים ומכולות ופשוט גורמים למאות רבות של מטיילים להיתקע אובדי עצות ללא מקום חוקי להניח בו ראש ללילה. רשמית, חניוני הלילה המאושרים של רט"ג הם חניונים ציבוריים וחינמיים שפתוחים לכל, הכל מותר וחוקי. בפועל – ההשתלטות הגורפת של הצופים עליהם חצופה ופשוט מרתיחה. מצד שני – בעיה שלנו. היינו אמורים לסיים מוקדם יותר, באור יום, ולנסוע בנוחות לחניונים בעומק השטח, דוגמת הר ארדון, שאליהם לא מגיעים האוטובוסים של הצופים...

בינתים, אחרי יום שלם של נהיגה במדבר, כשבחוץ קור מקפיא והאנשים כבר עייפים ומתים להקים אוהל, לאכול משהו ולהניח ראש, אנו משוטטים לנו בין חניון לחניון רק כדי לקבל עוד ועוד משאיות ומכולות אשפה ועשרות רבות של אוטובוסים, וערי אוהלים שוקקות במאות אם לא אלפי בני נוער רעשניים שגודשים כל פינה בכל חניון-לילה רשמי באיזור כולו, ואם זה לא מספיק, הם גם מעוררים מהומת אלוהים בקשר ומנפחים לנו את השכל, מאלצים אותנו לעבור תדרים בזה אחר זה רק כדי לקבל קצת שקט מהחפירות והקקופוניה. האופציה היחידה שנותרה מבלי להיכנס לשטח בחושך ולעבור על חוקים, היא חורשת קק"ל על הכביש הצר ממצפה-רמון לכיוון מצפה הכוכבים וחוות האלפקות. מקום נידח, קסום, שקט וכמובן, איך לא - קפוא. כאילו שציפינו למשהו חמים בסוף דצמבר בגובה של 850 מטרים.... אבל כבר אין אפשרויות אחרות ואופציות להתפנק ולהמשיך לחפש. יאללה, ישנים פה. מרימים אוהלים, מדליקים מדורה ומנסים להתחמם, ואחרי שאכלנו קצת בשר ולגמנו קצת בירות, העפעפיים צונחים ביחד עם מחט מד המעלות. אני ישנתי כמו בול-עץ ולהפתעתי השינה היתה ממש טובה, והתנחמתי שלפחות בתוך האוהל היה קצת נעים יותר מאשר ב-3-4 מעלות הצלסיוס ששררו בחוץ לפנות בוקר...

יום שישי, 19/12/25 - יום 2 למסע

השמש שהאירה בבוקר ייבשה את שרידי הטל והטמפרטורה החלה לטפס – התחזיות היו אופטימיות והבטיחו שהיום יהיה חמים יותר. בינתים ביצים נשפכו למחבת הלוהטת, חביתות טוגנו, קפה מהביל מהפינג'ן, יום חדש וטוב מצפה לנו. חלק מהמשתתפים שהגיעו ליום אחד בלבד כבר פרשו הביתה אתמול ובבוקר שישי אנחנו קבוצה קטנה וזריזה יותר, שתתמודד טוב יותר עם מכשולי היום הזה, שיהיה "קצר אבל עבה", והיום לא נוותר על האתגרים המובטחים במעלה רמון.

אבל אי אפשר בלי קצת תוכן ותצפיות נוף ואחרי שהתגלגלנו לנו ממצפה-רמון על כביש 40 אל תוך המכתש, אנו מטפסים אל ראש הר גוונים לתצפית מחלקו הדרומי של המכתש על הר מרפק, "הר היחידה", נחל גוונים והמכתש עצמו מזוית פחות מוכרת. יש כאן גם לוחות עם מפות והסברים וחבל רק שהמטיילים הרבים שהיו כאן לפנינו, השאירו כאן ערימות אשפה בצורת עשרות רבות של אריזות חטיפים ריקות למיניהן שנראו חדשות וטריות מאתמול. גועל נפש ממש. אני לא רוצה להעלות ספקולציות בלי הוכחות באשר לזהות המטיילים המטנפים, אבל יש לי ניחושים די מבוססים.... אל דאגה, אספנו את הכל.

השביל החוצה את המכתש לאורכו, לאורך נחל רמון, הוא משובש ואיטי למדי גם בשגרה, קל וחומר אחרי הגשמים החזקים והזרימות, רצוף בשלוליות ולפחות במקום אחד גם עמוקות, ואנו מתגלגלים לאיטנו אל תחילת מעלה רמון. ממרחק ניתן לראות לפחות שלוש קבוצות בשלבי הטיפוס, יותר עומדים מאשר נוסעים, כצפוי מגודל הקבוצות ומאופיו הקשוח של המעלה.

מעלה-רמון
אורכו של מכתש רמון כ-40 ק"מ ורוחבו בנקודה הרחבה ביותר כ-9 ק"מ. צורתו מוארכת, והוא מונח על המפה ב"אלכסון". מדרום, הוא מתון ונמוך יחסית, והיציאות ממנו נוחות יחסית דרך נחל נקרות, מעלה דקלים ונחל ארדון, נחל גוונים, כביש 40, הר גוונים ומפער פיטם. אבל מצוקו הצפוני גבוה, והוא ניצב כמעט אנכית ותלול ועל מנת להתגבר ולחצות אותו, נפרצו בו דרכים שמטפסות בעליות תלולות.

השביל הצפון-מזרחי ביותר הוא מעלה נוח שמצבו משתנה מעת לעת, אחריו מעלה מחמל התלול והמסוכן של קצא"א (סגור כבר כמה שנים), המעלה הבא הוא כביש 40 שמטפס ב"מעלה עצמאות" המפותל אל מצפה-רמון, אחריו מעלה-רמון המפותל אף הוא והיציאה האחרונה, והדרום-מערבית ביותר מהמכתש היא במעלה ערוד.

אורכו של מעלה רמון הוא כקילומטר וחצי ברוטו. הדרך תלולה, מפותלת, טרשית ומשובשת ביותר, מרוצפת כולה בבולדרים גדולים, הצלבות בעומק וקשיים משתנים, בורות עמוקים ומדרגות סלע גדולות ומאיימות. לאורך המעלה חמישה אלמנטים טכניים נקודתיים מאתגרים למעבר – מבחינת רמת העבירות האבסולוטית, הרמון אינו נחשב למעלה הקשה ביותר בנגב, אבל הוא בהחלט קשוח מאוד, יודע גם להיות נבזי ובנהיגה לא נכונה ולא עדינה, גם שובר כלי רכב לרוב. מיקומו על מפת מסלולי הטיולים גורם לרוב הקבוצות להגיע אליו בסיומו של יום-טיול, ולא נדיר שקבוצות נתקעות בו אל תוך שעות החשיכה בשל חישובי זמן שגויים. לקחתי את הנושא בחשבון בזמן שתכננתי את הטיול, עם כוונה ברורה להיכנס אליו לא יאוחר משעה 12:00-12:30 בצהריים, חישוב זמן שלקח בחשבון עיכובים בשל קבוצות איטיות יותר, אבל הסתמך גם על אמונה ותקווה שלא יהיו לנו בלת"מים.

הקבוצה שלפנינו טיפסה יפה. שילוב של נהגים טובים, מכוונים טובים וכלי רכב טובים. אבל האחרון בחבורה, טנדר פורד F250 טרמור ענקי, היה החוליה החלשה והאיטית שבחבורה. לרכב העצום הזה קצת קשה לקרוא "חלש" - עם 470 כ"ס, על צמיגי 35 אינץ' ונעילה אחורית, הוא לא התרגש כלל מהמכשולים - אבל הנהג היה חששן לשלמות הרכב החדש, התמהמה והיסס ועשה הכל לאט-לאט והתקדם עקב בצד אגודל בקצב של צב. בהתחלה לא התרגשנו ממנו, אבל השעות נקפו והבחור בשלו. חושש ועוצר בכל כמה מטרים.

הכלים החזקים בקבוצה שלנו – סופה מוגבהת כפולת נעילות ולנדקרוזר מוגבה כפול נעילות נשנשו את המעלה ללא קושי. גם הכלים הפחות בריונים - ברונקו ביג-בנד סטנדרטי, סופה סטנדרטית לא מוגבהת ולא נעולה ופאג'רו BK מוגבה, לא התעכבו יתר על המידה במכשולים. וזה לא כי מעלה-רמון הפך לקליל חלילה, אלא מכיוון שהיכן שהתעורר קושי, עבודת צוות זריזה וסידורי אבנים + נהיגה רגועה ונכונה, פתרו את כל הבעיות וכולם טיפסו בהצלחה. לא נרשמו נזקים ידועים ו/או נראים לעין, למעט גירודים במיגונים של הכלים הנמוכים (ברונקו ופאג'רו) וחישוק קדמי-ימני בסופה של איב שספג מכה והתעקם והאויר החל לברוח מהצמיג, תקלה קלילה ש"לא נחשבת" בסטנדרטים של מעלה-רמון, שהמתינה עד שנסיים את הטיפוס במדרגה האחרונה ונסיים לשתות קפה אחרון של סיום טיול, ורק אז היא תוקנה תוך דקות ספורות באמצעות "המשכנע" – פטיש 5 ק"ג הנאמן, במיטב המסורת השריונאית....

סיכום
היה לנו טיול חנוכה מצוין. נופים מרהיבים, מדבר רטוב, שטוף-היטב, נקי ורענן, אתגר עבירות ראוי במעלה-רמון. הקבוצה הפגינה יכולות יפות, משמעת, עבודת צוות למופת ואווירה מצויינת. בפעם ראשונה בהסטוריה הג'יפאית שלי בת 36 השנים, שסובבתי לאחור מול אתגרי העבירות בנחל נקרות, וזאת לאחר כמה וכמה אירועים בהם לקחתי סיכונים מחושבים והעברתי שם כלי רכב שלכאורה, "על פי הספר" לא היו אמורים להצליח לעבור. אבל אינני מצטער שויתרתי הפעם על המכשולים ושלא לקחתי את אותם סיכונים – האור והזמן נזלו מבין האצבעות וסיכויי ההסתבכות והנזק לכלי הרכב הנמוכים/סטנדרטיים היו גדולים מדי הפעם. ה-"א'-ב' של ג'-ד" הבסיסי ביותר בטיולי השטח הוא לא להיכנע לאגו. וראינו בעיניים מה קורה למי ששחצנות וגבהות לב מובילות אותו. היינו במדרגות של נקרות כמה פעמים השנה, ועוד נחזור לשם בהמשך העונה ונטפס גם נטפס. להתראות בטיול הבא!