מסע ג'יפים הרפתקני לצפון אתיופיה - פברואר 2026

מתחילים בבירת אתיופיה - אדיס אבבה

נחתנו לפנות בוקר, באדיס אבבה, לאחר טיסה לילית של כ-4 שעות מתל אביב. הליך קצר של ויזה (שהכנו מבעוד מועד) ויצאנו מחוץ לטרמינל לפגוש את האיש המקומי שלנו באתיופיה. נסיעה קצרה למלון, ארוחת בוקר, מנוחה קלה וקדימה לקצת קצת תרבות וסיור בעיר הבירה של אתיופיה.
אדיס אבבה שוכנת על הרמה האתיופית בגובה של כ-2,300 מטרים מעל פני הים ומקיפים אותה הרים המתנשאים לגובה של כ-3,000 מטרים. אנחנו טיפסנו, בעזרת המיניבוס, לתצפית על העיר מהר אנטוטו, בגובה של 3,200 מ'. מלמעלה נפרסת העיר ואפשר לראות את מרכז העיר המודרני עם מגדלים, שהגבוה מבינהם - בניין הבנק המרכזי בגובה של כ-40 קומות, וסביב שכונות של מבנים נמוכים, פחונים ורחובות שאינם סלולים. על הר צמוד אפשר לראות את ארמונו העתיק של הקיסר מנליק, הקיסר אשר הכניע את האיטלקים בעת הניסיון הראשון שלהם לכבוש את אתיופיה בשנים 1,895-1,896. בכלל אפשר להתרשם כי השילוב בין חדש לישן, בין תנופת בנייה, ל"פילים לבנים" שבנייתם כנראה לא תושלם ולבין מבנים רעועים כבתי קבע של האזרחים, הוא המאייפן העיקרי של אדיס אבבה.



בנסיעה ברחובות הראשיים של העיר חולפים על פני אנדרטאות בכיכרות המנציחות את עמידותה של אתיופיה לאורך אלפי שנות היסטוריה ומעלות על נס את היותה המדינה היחידה באפריקה שמעולם לא נכבשה. למעט כיבוש איטלקי לזמן קצר של כ-5 שנים שהחל עת האיטלקים כבשו את אדיס ב-5 במאי 1936. הקיסר היילה סלאסי יצא לגלות, ואיטליה הכריזה על סיפוח המדינה והקמת "מזרח אפריקה האיטלקית" עד ליום גירוש הכובש האיטלקי, הניצחון וחזרתו של סלאסי לאדיס ב-5 במאי 1941.
סיירנו גם במוזיאון הלאומי של אתיופיה אשר מתמקד בעבר האנושי הקדום ביותר. בלב המוזיאון השלד של "לוסי" / Dinkinesh האישה העתיקה ביותר, מסוג אוסטרלופיתקוס - האדם הזקוף, שהתגלתה בעולם, ואשר חייתה באתיופיה לפני 3.2 מיליון שנים. סביב שרידיה של לוסי מוצגים עצמות של חיות ואדם בני מאות ואלפי שנים עד כדי מיליוני השנים האחרונות.



ארוחת צהרים מקומית, מערבית למחצה, במסעדה יפה המשקיפה על הכיכר המרכזית של העיר ולאחריה טקס הקפה המסורתי המסתיים במזיגה איטית מהג'בנה - קנקן קפה אתיופי, לכוסות קטנות, כשכולם יושבים במעגל חברים...
עם בטן מלאה יצאנו לסייר בכנסיה הראשית - קתדרלת השילוש הקדוש המרשימה, שנבנתה ע"י הקיסר היילה סלאסי ושבתוכה הוא ואשתו קבורים, זה לצד זה. ארוחת ערב אכלנו במסעדה יפה (האוכל קצת פחות...) הנמצאת על השדרה הראשית החדשה של אדיס ולאחריה אף צעדנו ברחובות העיר וחבורה של מקומיים הצליחה לכייס את הטלפון של אחד מאיתנו, בזמן שאנחנו חשבנו לתומינו כי הצלחנו להבריח אותם ולמנוע מהם להציק לנו.



כשחזרנו לאדיס אבבה בסוף המסע, בגלל מבצע "שאגת הארי" שהעניק לנו עוד יום באדיס (סיפור החילוץ ארצה בסוף יומן המסע), הספקנו לביקור נוסף בלב העיר. ודווקא ביום חג הניצחון הראשון על האיטלקים, שחל מדי שנה ב-2 במרץ ומציין את ניצחונה המכריע של אתיופיה על הכוחות האיטלקיים בקרב אדואה בשנת 1896. ניצחון זה בלם את ניסיונות הקולוניאליזם האיטלקי והבטיח את המשך עצמאותה של אתיופיה, עד לכיבוש הקצר, במשך 5 שנים, של אתיופיה בתקופת מלחמת העולם השנייה.



בביקור השני שלנו בעיר הספקנו לצעוד ברחובות העיר הצפופים מחוגגים, יחד עם מליוני אתיופים ולצד אלפי אנשי כוחות הביטחון שמנסים לווסת את תנועת האנשים. לפי מסורת ארוכת השנים המלך מנליק הראשון, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא, הביא לאתיופיה את ארון הברית המקורי, ולפי האמונה, הוא נמצא בכנסיית גבירתנו מרים מציון שבאקסום או בזו שבאדיס...
וגם חלפנו בליבו של שוק המרקטו / Addis Mercato - שוק פתוח, ענק, שנחשב לגדול ביותר באפריקה ובו אזורים של דוכנים וחנויות מאותו הסוג ותחום ונדמה היה שאפשר למצוא כאן הכל, מתבלינים וקפה טרי, ועד למוצרי אלקטרוניקה, רכב וחומרי בניין ממוחזרים.

הרכבים מחכים לנו בלליבלה

טיסה פנימית של כשעה מאדיס אבבה ללליבלה הנחיתה אותנו בשדה תעופה קטן, בו מהמטוס לטרמינל הולכים ברגל ואותו עובד פורק את המטוס, נוהג בטרקטורן עם עגלת המזוודות וגם פורק אותן בטרמינל. רוב המטוס תיירים שבאים לראות את הקסם המיוחד במקום, עולים על הסעות ונעלמים לתוך ההרים והעיר (לליבלה).
ואילו לנו חיכו הג'יפים - ואם לדייק טויוטה, חלקם חדשים מסוג לנד קרוזר 79, עם נעילות דיפרנציאל קדמית ואחורית וחלקם סוסי עבודה ותיקים מסדרת ה-100. לכולם מנועי דיזל, 6 צילנדרים בטור, עצלים משהו, ללא טורבו וללא אינטרקולר, גיר ידני (כמובן!), קלאץ' (קצת גבוה ברוב כלי הרכב) והכול עובד, פלוס/מינוס, בהתאם ליוקרה/מונטין של טויוטה. היציאה משדה התעופה היא לשביל כבוש, רק לאחר כ-2 ק"מ מתחיל האספלט, וכמו לאורך כל הטיול עולה השאלה: מה היה קשה לסלול עוד שני ק"מ עד שדה התעופה??? אבל אל דאגה גם האספלט הוא לא משהו וכרגיל באתיופיה, יש בכביש יותר בורות מאשר אספלט ולרוב נוח יותר לנסוע על השוליים מהכורכר...
אנחנו חוצים את העיירה ללילבלה ונוסעים ללדוג' שלנו הנמצא בקצה של מתחם הכנסיות החצובות בסלע.



לליבלה זכתה, ולא סתם, לתואר המכובד ביותר: ירושלים הקטנה או ירושלים השנייה וכל זה בזכות של סדרת כנסיות מרשימות החצובות כולן לעומק הסלע, מלמעלה למטה, כשפנים הכנסייה, העמודים, החלונות והפתחים מסותתים בתוך הסלע - פלא ארכיטקטוני ושיא רוחני למאמינים. במקום לבנות כנסיות כלפי מעלה, הן נחצבו מלמעלה למטה היישר לתוך סלע הבזלת האדמדם.



11 כנסיות מונוליטיות, מחוברות בחלקן באמצעות בוך של מנהרות ומעברים צרים. המפורסמת ביותר היא כנסיית בית גיורגיס (Bet Giyorgis), החצובה בצורת צלב מושלם והפכה לסמל של אתיופיה. האווירה במקום, שבו נזירים עטופי גלימות לבנות ממלמלים תפילות עתיקות בשפת הגעז, מעניקה תחושה של מסע אחורה בזמן לימי סוף בית המקדש השני (שנת 70 לספירה) וימי תחילת הנצרות בעולם (המאות הראשונות לספירה), ומסבירה מדוע המקום נחשב לאתר עלייה לרגל קדוש מאוד לנוצרים.
לעת ערב חזרנו ללודג' המפנק וממנו יצאנו בהליכה בסמטאות ובשבילי הכפר הצרים לבית מקומי, שם חברים לספסל הלימודים של המדריך המקומי שלנו, הכינו לנו ארוחת ערב לתפארת אתיופיה - חוויה קולינרית ותרבותית.

מרמת ההר ללב המדבר

בוקר יפה על הרמה האתיופית בגובה של 2,600 מטרים. לאחר ארוחת בוקר צנועה (לא חזקים באתיופיה בארוחות בוקר, אפילו כשמשתדלים...) מול נוף קסום, אנחנו מסתדרים בכלי הרכב ויוצאים לדרך בשיירה. כביש, שביל, כבישים בפיתוח, כבישים חסומים (למה??? ככה!!!), חיות על הכביש, המוני טוקטוקים (רישקות) בסביבה הכפרית ושבילים פתוחים לעבר האופק.
היעד שלנו נמצא במזרח אתיופיה, על גבול ג'יבוטי, בקצה הדרומי של מדבר דנקיל ובגובה פני הים. אנחנו מנסים לנסוע מזרחה דרך שבילים צרים, כפרים קטנים ולהתרחק מהכביש המרכזי היורד מהרמה האתיופית לעבר הים האדום. לא כל השבילים פתוחים ואנחנו מגלים מה עביר ופתוח בעצמנו, אבל בסך הכל מתקדמים בקצב טוב. עולים למעברי הרים, יורדים לעמקים, חוצים נחלים שמעט זורמים ועוברים בין כפרים.



לאחר שיטוט קל הגענו לקצה של כפר נידח ובו כנסיה חצובה בסלע, הותיקה ביותר באזור לליבלה, נמצאת כ-20 וקצת קילומטרים מזרחית למתחם הכנסיות החצובות, בלב ההרים, בקצה של כפר קטן, ושמה ג'נטה מרים, נחצבה בסלע במאה ה-13 והיא כנראה הכנסייה החצובה העתיקה ביותר.



המשכנו במסענו על הדרכים והכבישים, עצרנו לקפה בכפר מקומי, והיינו אטרקציה לשבט המורדים המקומי שאסף את פעיליו. לכל אחד יש קלאץ' (בקוטר 7.62 מ"מ) או מקלעי RPD רוסיים ישנים, לבושים בשלל בגדים, חלקם יחפים, חלק בכפכפים וברור לכל כי אלו המורדים. רק לפני כ-20 ק"מ ראינו נקודת כינוס צבאית עם מאות חיילים מסודרים. ושוב חוצים קו רכס ומגיעים לשטח בשליטת הצבא ובו מחנות מאולתרים עם עשרות משאיות ומאות חיילים. ובעמק הבא שוב מורדים על איזה טנדר טויוטה, כל אחד לבוש כרצונו אבל לכל קלאץ' מחסנית ב"הכנס".



יום של 360 ק״מ נהיגה משיא הגובה של הרמה האתיופית, כ-3,000 ויותר מטרים, עד ללב המדבר, בקצה שקע דאלול ובגובה של 100 מטרים. מהאזור של שבט האמהרה, שחי על ההר, לאזור המדברי הנמוך שבו חי שבט האפר. הרפתקאות וחוויות שהכלל הכי חשוב למחסומים, מכל הסוגים, זה להצדיע ו/או לנפנף לשלום ואז השיירה עוברת בקלילות.
עם חשיכה אנו מגיעים לכביש A1 - הוא הכביש המזרחי הראשי של אתיופיה המחבר את נמלי הים של ג'יבוטי עם מרכז אתיופיה. אם כל היום היה בסימן של כנסיות, הגיע הזמן לעצור בפתחו של מסגד ולדבר גם.
ואז נהיגה צפונה על הכביש הראשי, עמוס במשאיות, לעבר המלון החדש בכיכר הכניסה של סמרה, עיר שנבנתה על בסיס תנועה ערה של נהגי המשאיות, שחוצים את הצומת בין אתיופיה לג'יבוטי - המאפשרת את היציאה של אתיופיה לעבר הים.
בחושך ובסיום יום עמוס הרפתקאות, הגענו למלון, ארוחת ערב מאוחרת ולילה טוב בקצה הדרומי של מדבר דנקיל.

נוהגים במדבר

בוקר, הג'יפים (למען הדיוק - הטויוטות...) חוזרים מתדלוק שהתבצע בכמה תחנות דלק, שכן כרגע יש מצוקת דלק באתיופיה וההקצאות מוגבלות... אנחנו יוצאים לדרך ונוסעים על הכביש הראשי לכיוון ג'יבוטי. בצידי הדרכים רואים טורים ארוכים של משאיות המחכות כבר מספר ימים בפתחן של תחנות הדלק וזאת בשל מצוקת הדלק באתיופיה (עניין של יחסים בינלאומיים עם מדינות המפרץ, ואולי קשור גם לקשר הישראלי שמתהדק בין המדינות).
שיחות ערות ברכב על מצב השלטון באתיופיה, על הקפאת פרוייקטים לאומיים גדולים, ירידת ההשקה לטמיון ואי ראיית העתיד ע"י השילטון ואופס... אנחנו מפספסים את צומת הפנייה למדבר... אבל לפחות מרוויחים להקה של קופים לצד הכביש (מה שגורם לנו לחזור ולהסתכל במפה...) פניית פרסה, חוזרים לצומת המיועד, פונים ימינה וצפונה וקדימה לתוך מדבר.



הנוף מתחלף והופך צהוב, הסלעים בולטים והשממה ניכרת עד לאופק. הפסקה בנהיגה אנחנו עושים ליד אוהל של משפחה משבט האפר. סבא, בן, שתי נשים וכמה ילדים. הגבר של המשפחה בשטח רועה את הצאן ואנחנו מנצלים את הזמן לאינטרקציה עם המשפחה. אל חשש, אף אחד, בשני הצדדים אינו דובר שפה זהה, אבל חיוך וקצת ממתקים ומתנות לילדים שובר את "הקרח" (איזה קרח, חם כאן!). דיברנו קצת על מנהגי המקומיים, הניתוק מהעולם המודרני, החיים הקשוחים של ההישרדות, הנוודות, אבל גם על האכזריות של מילת נשים, תפירה של השפתיים (התחתונות) לנשים של הנוודים, החיים סביב התוצרת של הגמל ובעיקר ראינו וחשנו מהי דלות! לבסוף אנו נפרדים מהמשפחה הקטנה של האפר כידידים (או כחייזרים, כל אחד מעולם אחר לגמרי!).



מדבר דנקיל - Danakil הנמצא בצפון מזרח אתיופיה, לאורך הגבול עם אריתריאה מצפון וג'יבוטי בדרום מזרח. דנקיל נחשב למדבר החם בעולם, היכן שנמדדו בו טמפרטורות הגבוהות משישים מעלות צלזיוס. המדבר נמצא מתחת לגובה פני הים - בשיא של מינוס 137 מטרים והוא המקום הכי נמוך באפריקה. דנקיל הוא המקום בו הרי געש פעילים עם לבה רותחת ואשר פולטים עשן ברצף, לצד ימות מלח ענקיות וביצות של חומצות מבעבעות. מדבר דנקיל הוא מקום מושבם של בני שבט האפר, אחד האזורים הנידחים ושכוחי האל ביותר על פני כדור הארץ, כך שאין פלא כי תושביו ידועים ביחסם החשדני ולעיתים אף עוין כלפי זרים.
כביש בטון רחב, שלם בחלקו, בביצוע ההנדסי מרשים, חוצה את המדבר, נוסע לשום מקום והוא בעצם "פיל לבן" ענק, מהתקופה שרצו להקים מכרות אשלג בלב מדבר דנקיל, ושריד למשטר הקודם.



לצהרים, ולפני שנכנסו לשטח, עצרנו לצד אגם המלח של אפדרה, שמסביבו אלפי בריכות ייבוש למלח, ומעיינות מים חמים ומים מתוקים מזינים את האגם. הכפר המוסלמי השוכן סביב, בנוי מצריפים של קש ופח גלי, כשרק הרחוב המרכזי סלול.
עצירה נוספת בשטח הנטוש של חברת הפוספטים לטובת ענייני 4X4, סוגי הנעה, תיבות העברה וכמובן מהו דיפרנציאל ואיך עובדות המערכות האלקטרוניות (להעמקה ראו: כתבות טכניות באתר השטח). לאחר מפגש נוסף עם אנשי וילדי שבט האפר אנחנו ממשיכים צפונה לעבר הארטה-אלה. יורדים מכביש הבטון, עוברים לדרך צדדית, ההופכת במהרה לשביל טוב ואז לשביל צר ומתחילים לטפס לעבר הארטה-אלה.
בסך הכול מטפסים כ-500 מטרים בגובה עד מחנה מאולתר של משטחי אבן געשית ומסיימים את היום עם 340 ק"מ על האודומטר. המחנה ההררי למרגלות פסגת הארטה-אלה, מקום המכיל כ-3 או 4 קבוצות של תיירים מכל העולם שמתכוננות לארוחת הערב וללינה תחת כיפת השמיים.

ארטה אלה - הר געש פעיל בלב המדבר

הסיור בהר הגעש ארטה אלה - Erta Ale, זו אחת החוויות העוצמתיות שניתן לחוות באתיופיה ובכלל למי שמבין שאנו מטפסים על הר געש פעיל, מבעבע, פולט עשן, שכל רגע יכול להתפרץ ובקיצור שהולכים כאן על "זמן שאול"!
הטיפוס הראשון שלנו, כחצי שעה של הליכה ו-1 ק"מ בעלייה מתונה, קורה עם חשיכה. פסגת ההר מעט אדומה, אבל בעיקר אפופה בהמון עשן געשי שגם מפריע קצת בנשימה ובעיקר צורב בעיניים.
בפסגת ההר מכתש גדול שלא ממש נראה לעין, פולט המון עשן, קצת אדום עולה מהקרקעית ואם יושבים בשקט על שפת המכתש שומעים את הפעילות הגעשית אי שם למרגלות הבור הענק והמאיים.



בעבר הייתה כאן ביצת לבה פעילה, מבעבעת, פולטת לבה ומאוד מפחידה. כיום נשארה העוצמה, החום הלוהט, הרבה יותר עשן געשי והמון פחד מהלא-נודע - עוצמתי ביותר.

קישור ליומן המסע עם הסרטים של ליבת הלבה האדומה והמבעבעת משנת 2015

מוקדם בבוקר, עוד טרם זריחה ולפני שעולה החום הגדול, אנחנו מטפסים שוב לפסגת הארטה-אלה. הפעם אנחנו אמיצים יותר, הולכים בעקבות הקבוצה שלפיננו ויורדים לתוך ביצת הלבה הרדומה. האדמה פריכה, הסלעים טריים כי נוצרו ממש בזמן האחרון, והסדקים שבניהם מעלים עשן וחום רב, קשה לקרב את היד לסדק, בשל החום הרב העולה ממנו. אנחנו הולכים על פני הקליפה אבל הכי קרוב לליבה של כדור הארץ (לדיוק המקצועי - הכי קרוב למעטפת של כדור הארץ).

ארטה אלה בשפה של שבט האפר פירוש: השער לגיהנום, ולא בכדי! כאן ממש מרגישים כי אנחנו "משחקים באש" של כדור הארץ והולכים על "זמן שאול", על הר געש פעיל שיכול ברגע להתפרץ ולהפוך את כל העשן שעולה ממנו ללבה רותחת שתיקח אותנו לקירבו - הכי מטורף שיש וממש לא בשליטה שלנו.
למעלה מגיעים ללוע של ההר, שאי אפשר לראות את תחתיתה אבל היא פולטת עשן גופרתי בכמויות. כל הסלעים טריים והאווירה אפוקליפטית. קשה להיפרד מהמקום, ולמרות שכבר חם ונשארנו אחרונים על ההר המקום מהפנט ומעורר מחשבות על קטנות האדם, למרות הישגיו הרבים, למול הטבע העוצמתי, הפראי והנצחי. מי אנחנו למול ההר העוצמתי, שעכשיו מקבל אותנו ברוגע ובעשן רב ולוהט.​​​​​​

נהיגה בלב השטח

ירדנו מההר לארות בוקר, ארזנו את עצמנו ויצאנו לדרך ללב מדבר דנקיל. התרחקנו מכביש הבטון ומהמסלול של קבוצות התיירים, ביקרנו אצל עוד שבט נידח הנמצא שלא על המסלול התיירותי וקשה היה, לפחות בהתחלה, להתקבל אליהם. אט-אט ובאמצעות מתנות "נפתחנו" והסיור הפך לנעים יותר, לרבות כניסה לחושות שלהם ומפגש עם ילדים, שרובם פחדו עד מוות מהאדם הלבן, המוזר, שהגיע למחנה הארעי שלהם.



המשכנו להיכנס ללב השטח, שילבנו 4X4, שמנו נקודה על ה-GPS וקדימה לדרך - דרכים חוליות, מאובקות, חצייה של דיונות וגם של נחלים זורמים, חלקם עם בוץ דביק ועמוק בו שקענו וחילצנו, שקענו ושוב חילצנו וכך הלאה בהמלך כמה שעות טובות וחוויתיות. כשהמקומים שאיתנו פוחדים מהכול - מאנשי שבט האפר, מהנהיגה בדיונות, מללכת לאיבוד ומלשקוע בבוץ העמוק. אבל לאט, לאט נבנה האמון וחזר למה שהיה בעבר הרחוק, מה שאפשר לנו להכנס עוד ועוד לעומקו של השטח - חוויה מיוחדת מאוד ויחד עם הביקור בכפרים קטנים, ארעיים של שבט האפר, בבורות המים, ובעיקר ב"עולם הולך ונעלם".



"עבודה קשה" בשטח, חוצים ושוקעים בבוץ של ערוצי הנחלים, נוסעים בדרכים ישנות והיכן שאין דרך "יוצרים דרך!", עולים ויורדים על הדיונות הקטנות, שוקעים, מחלצים ושוב מתקדמים. נתקעים, גוררים שוב עם הרצועה, דוחפים, שוקעים ומחפשים את דרכינו החוצה ובכיוון צפון. הרפתקה אמיתית של נהיגה בשטח שלא עוברים דרכו ביום-יום, והכול לעיניהם המשתהות של אנשי וילדי שבט האפר שלא מבינים מיהם החייזרים האלו ומה זה הגמל המוזר הזה עם ארבעת הגלגלים וסמל של טויוטה...



ארוחת צהרים במקום "מוכר" וידוע לנו מהמסע הקודם - למרגלות עצי הדקל שבלב המדבר. כל האוכל הגיע איתנו ואפילו אבטיח לקינוח. איזה יום נהדר. היציאה מהדקלים חזרה לדרך המלך קשה לנו ולבסוף מקומי מצטרף כנווט לרכב המוביל שלנו ועוזר לנו למצוא את היציאה לעבר המרחבים של ימות המלח היבשות ומשם הדרך קלה, חזרה אל כביש הבטון, אל ימת המלח הרדודה ולסיום הערב לאחמד-אלה.
כפר הסוכות והפחונים קצת גדל ועכשיו עובר לידו כביש אספלט צר, אבל הרעיון נשאר זהה - אין חשמל, אין אורות, אין מים זורמים, אין שירותים, השינה על מיטות נצרים תחת כיפת השמיים ולנו יש מקלחת סופר משוכללת עם דלי מים ומשאבה קטנה חשמלית שקנינו בחחנות טיולים... להיט! במיוחד שלא נדרשת מגבת והייבוש די מהיר מהרוח החמימה של הלילה.

דאלול - הר של חומצות מבעבעות

לפני זריחה והחום הגדול חוזרים אל הג'יפים (טויוטות, כבר כתבתי...) וחוזרים למדבר. עכשיו זה כאן קרוב ותחנה ראשונה למרגלות ההר של דאלול זה מדבר נציבי המלח והמערות... אזור שכולו שכבות של חלון זמנים גיאולוגי מדהים, יצירה של מלח ובוץ עם זקיפים של מלח ומערות שבהן אפשר לזחול ואחת שגם יש לה יציאה משל עצמה...



חוזרים לארוחת בוקר בצל הניצבים וממשיכים עוד כמה קילומטרים לחניון של הדאלול. הר נמוך, בגובה של כ-100 מטרים (זכרו כי מתחילים ממינוס 137 מטרים) ובראשו אגמי חומצה מבעבעת, מסריחה מגופרית, חונקת, צורבת בעיניים ובעיקר מרשימה בצבעים שלה - אין כאלו מקומות בעולם! הצבעים מרשימים וקלחי העשן העולים מהקרקע מהפנטים. נוף סוריאליסטי המדמה הליכה על כוכב אחר, עם גייזרים של חומצה רותחת... ומסריחה!

הביצה הזרחנית המבעבעת של דאלול

סיוע ישראלי על פסגת הדאלול

הרוח הישראלית והערבות ההדדית - גם בקצה העולם, על פסגת הר דאלול - הר החומצות הגעשיות בלב מדבר דנקיל, צפון אתיופיה.
מטיילת מאיטליה התעלפה, בגלל החום או ריח החומצות או סתם תשישות, נפלה ו"פתחה" את הברך (לא משהו נוראי), אבל לא יכלה לעמוד ולא לצעוד על הרגל. קבוצתה הייתה קצת חסרת אונים ועבורנו זו הייתה הזדמנות לעשות קצת טוב (וגם קצת כושר באמצע מסע ג'יפים) ולסחוב אותה במסע של "1 על 1" לאורך ק"מ וקצת... להרגיע, להדביק לה את החתך, לחבוש וגם להעביר במקביל לה ולקבוצתה, מסרים ציוניים הולמים (האירוע התרחש יום לפני התקיפה באיראן) של "כולנו ישראלים משרתים בצה"ל", "כל ישראל ערבים זה לזו", "כל אדם בישראל היה עוזר לך...", "הטיול הבא שלכם/ן בארץ הקודש" וכו' וכו'.
בקיצור נפרדנו כידידים ושמחנו לעזור לאחרים.

מטפסים ממחוז שבט האפר למחוז טיגראי

ממשיכים בסיור סביב דאלול ומגיעים לבריכת המים הקרים הגדולה ואחר כך לבריכות העמוקות מתחת לשכבת המלח העבה שאנחנו נוסעים עליה (רק לחשוב על רכב שיפול פנימה לתוך האגם התת יבשתי הזה...
כיום כבר אין כורי מלח שעושים את העבודה ביד ואת שיירות הגמלים מחליפות משאיות ישנות שמעמיסות מלח ויוצאות ממדבר דאלול על שביל המלח עד לאספלט של אחמד-אלה ומשם מטפסות מעלה לשווקים שעל רמת ההר. אנחנו בעצם חוזים בסיום של "עולם הולך ונעלם" של מסורת בת אלפי שנים של אנשי שבט האפר, ששלטו במסחר באמצעות המלח שכרו בלב המדבר ושהובילו בשיירות גמלים לעבר ההר. סיומה של תקופה בה הדלות הייתה נחלתם של כל אנשי שבט האפר ועכשיו היא הופכת לעוני ולפער חברתי אדיר. אנחנו נהגנו ללב השטח וזכינו לפגוש עוד שבטים שחיים כמו פעם. אבל גם זה יעלם בקרוב. ואולי חבל...

המנזרים של מחוז טיגראי

יום שבת 28/2/2026 - יום תחילת התקיפות באיראן במבצע "שאגת הארי" ואנחנו מתעוררים בלודג' קסום בלב מחוז טיגראי בין העיר מקלה לעיר הקדושה אקסום. כולנו דואגים, מנסים לאסוף מידע והראש נמצא כבר בבית...
איך שהוא הצלחנו קצת לכנס עצמנו ונסענו לביקור בשוק מקומי אותנטי, בו עיקר הסחר והמכר מתבצע בעסקאות סחר חליפין ומעט בכסף. כל חקלאי מביא את תוצרתו לשוק, אשתו מוכרת, ובמקביל קונה את צרכי המשפחה. הגבר בצד, שומר על החמור ולעת ערב חוזרים הביתה למשק החקלאי.



השיא בביקור בכנסיות מיוחדות הגיע בחבל טיגראי. כנסייה עתיקה מהמאה ה-4 לספירה ששרדה כ-1,600 שנה. המבנה חצוב בסלע משלוש פינות. נזיר, שמקדיש את כל חייו לשירות הכנסייה, מתגורר בבדידות, שומר בחרדת קודש על כתבי יד עתיקים עליהם כתובים מזמורים בשפת הגעז (שפת הדת העתיקה של אנשי אתיופיה). המפגש איתו, תחת הצלבים העתיקים ובתוך השקט המוחלט של ההרים, ממחיש את עוצמת המסירות הדתית האתיופית שנותרה ללא שינוי לאורך מאות שנים. ועם זאת אפשר לזהות את השפעות האיסלם על הנצרות באתיופיה, במיוחד במנהגים הפשוטים של חליצת נעליים בכניסה לכנסיה, רצפה שכולה שטיחים ועוד...
לבסוף, ולאחר כ-110 ק"מ של יום נהיגה קצר, הגענו לעיר הגדולה מקלה ולמחרת מוקדם בבוקר טיסה ממקלה לאדיס אבבה.

החילוץ לישראל - אין כמו לחזור הביתה! למדינה המדהימה שלנו!!

הטיסות שלנו חזרה ארצה הוזמנו ליום ראשון, יום לאחר פתיחת מבצע "שאגת הארי" כך ששמי ישראל נסגרו וחברת התעופה אתיופיאן ביטלה את טיסתנו חזרה ארצה מאדיס-אבבה לתל אביב. החלטנו כי כקבוצה נפעל יחד ונחשוב על כל הדרכים היצרתיות לחזור ארצה במהירות האפשרית. ניסינו לעלות על טיסה חלופית של אתיופיאן לרבת עמון אך גם היא בוטלה ברגע האחרון. בדקנו שוב את החלופות שמגיעות לאזורנו והבנו שחברת התעופה הירדנית ממשיכה לטוס. נשארנו לעוד יום באדיס ולמחרת עלינו על טיסה של איג׳פט-אייר לקהיר. טיסת יום מקסימה בה המטוס מנמיך לנחיתה מעל הפירמידות של גיזה ממערב והנילוס הפורה ממזרח. קצת תלאות והרבה בירוקרטיה בשדה התעופה המצרי, הכל בחיוך ובטוב ועם עזרה של הצוות המצרי ולבסוף עלינו על הטיסה המיוחלת של רויאל ג'ורדניאן לעקבה…
המטוס ממריא מקהיר לכיוון סיני, חוצים מעל תעלת סואץ׳, חוצה את חצי האי סיני, המתלה וכבר מנמיכים מעל המפרץ - במערב אילת ובמזרח עקבה. קצת בירוקרטיה ירדנית של ויזה, מזוודות (שאחת לא הגיעה... ותגיע לאחר כ-3 ימים) וחיש קל אנחנו נוסעים וחוצים את מעבר יצחק רבין מירדן לישראל ואנחנו בבית!
לסיום פגשנו את המיניבוס הישראלי ויאללה צפונה למרכז הארץ, כאן התפרזנו וכל אחד הגיע בשלום היישר ל... ממ"דים. סוף מסע הרפתקני ולא שגרתי עם סיום מטורף.

תודה ענקית לקבוצתי המופלאה - ליזמים, לנהגים ולנהגת, לכל הצוות המקומי, לרוח ההרפתקנית ולרוח הגבית

לליבלה - הג'יפים מחכים לנו ואנו מתחילים בכנסיות השקועות

מההר למדבר - יום של מעברי הרים ומעברי אזורי שליטה

נכנסים ללב המדבר - מהגבול עם ג'יבוטי עד לפסגת הר הגעש ארטה-אלה

טיפו רגלי על הר הגעש ארטה אלה בערב ושוב בבוקר

מחוז טיגראי - רמת המדבר עם כנסיות עתיקות

האומנות של עודד ל' :