ימים לבנים במדבר הלבן - המדבר המערבי - מצריים

בהתחלה היו המון כוכבים.

הרבה יותר ממה שאני רגיל לראות בשמיים המאובכים של רמת-גן. שביל החלב ממש מסנוור בזוהר בוהק, אלפי כוכבים מאירים בעוז שמיים שחורים/כחולים דרך אטמוספירה דוממת ושקופה. זחלתי לתוך האוהל הקטן שלי, כרסי מלאה מארוחת הערב שהכין חוסאם הטבח, מתענג על כל רגע, השתחלתי לשק שינה, חשבתי את גרבי צמר הגמלים לרגליים וכמעט מייד שקעתי לשינה עמוקה וחסרת חלומות.


קישור ליומן מסע מצולם של עופר אוגש

ואז התעוררתי מעצמת האור.

אני לא יודע בדיוק מה הייתה השעה. שתיים או שלוש לפנות בוקר, אבל זה לא היה ממש חשוב. כמו פנס ניאון חזק מאוד שצף ועלה מעל לאופק, עלה הירח ושטף את המדבר כולו בזוהר חיוור. ''נו טוב'' אמרתי לעצמי, יצאתי החוצה וקפאתי. קפאתי מצינה של אפס מעלות וקפאתי כי לא האמנתי עד כמה חזק האור בחוץ. ממש אור יום! קירות הקניון הלבנים והדיונה המושלמת שבתווך מחזירים בעוצמה את האור מהירח שבמרכז השמיים. יכולתי לחוש את האישונים המופתעים שלי מתכווצים במהירות ונותרתי דומם. דקות ארוכות נותרתי עומד במקומי על הגעטקעס, גרבי הגמל וכובע צמר מקבוצת הראלי של ''סובארו''. הקור כבר לא הטריד אותי, סובבתי את העמק כולו בעיניי – לאט לאט שלא אחמיץ דבר – ורק כשהרגשתי שבע והתחלתי לרעוד מהקור חזרתי להתכרבל בשק שינה.


פרטים על המסע הבא בינואר 2005

יומיים קודם לכן עמדתי בביקורת הדרכונים במעבר טאבה,

עם שיר קטן בלב. בניגוד גמור לחששות שליוו אותי בגיחה הקודמת למדבר המערבי (ראה אוטושטח 9) הפעם ממש חשתי בנוח. החלק המסובך ביותר בהכנות לנסיעה, הנפקת וויזה למצרים, עבר בהצלחה (עם לא מעט חששות מהבירוקרטיה המצרית ובעיקר מיעילותה, זרקתי כמה דגמ''חים לצ'מידן גדול (אחרי בדיקה יסודית במיוחד שלא נותרו בו ''מזכרות'' מהמילואים...), גופיות, ובעיקר ביגוד חם, ציוד צילום וערימה רצינית מאוד של סרטי שקופיות.

התכנית פשוטה אבל בכלל לא קצרה.

נסיעה במיניבוס מאקווה-סאן נואיבה לקהיר (600 ק''מ בסך-הכל) כשבדרך חוצים את סיני לרוחבו, עוברים במערב המתלה וגולשים מתחת לתעלת סואץ לעבר קהיר. בקהיר, נגיע לבסיס של ''ק.מ.א.ט של הישאם ניסים'' (קבוצות מדבר ארוכות טווח). זו למעשה, חברת התיור היחידה במצרים שמציעה רכבי-שטח בנהיגה עצמית, למסעות במדבר המצרי ובסיני. בהסכמי השלום עם מצרים (כחלק מה''הדדיות'' שבו) אסרה מצרים על רכבי שטח מישראל להיכנס לתחומה. כך שאם תרצו לטייל בשטח במצרים תאלצו לשכור רכב ונהג או לחילופין לפנות ל''אקווה סאן'' ולהצטרף לאחד המסעות שלהם. ובכן, אחרי לילה במלון ציורי מאוד בפרברי קהיר, יוצאת שיירת הפאג'רו-אים לנסיעה בת 500 ק''מ לנאת המדבר פאראפרה. אור ראשון ליום שישי וקהיר עדיין ישנה. הרחובות שתמיד מפוצצים בהמון אדם ובהמות משא, ריקים ונטושים. ערפל קל עולה מתעלות המים ומכסה את העיר הרדומה בשמיכה שלווה ושקטה. השיירה רועמת דרך הרחובות המוזנחים, חוצה תעלות מים מעופשים, סובבת את הכיכר הגדולה שלרגלי הפירמידות ופונה ימינה ל''עיר הסרטים'' (שם מפיקים את סרטי יום שישי ''שלנו''), חולפת על פני הכניסה לשכונת ה''שישי באוקטובר, ויוצאת לתוך המדבר השומם. המעבר מהעיר הבנויה בצפיפות רבה ובאנדרלמוסיה מוחלטת, למדבר ריק, שומם ושקט – חד מאוד וקיצוני. הדרך הדו-מסלולית נגמרת ואת מקומה תופס כביש צר למדי (ולא איכותי במיוחד) שמדי פעם חולית נודדת מנסה לעבור מעליו. אחרי כשעת נסיעה אתה מבין שהנך כמעט לבד על הכביש הזה שנכנס ללב המדבר.

בערך 250 ק''מ מקהיר, יורד הכביש במורד חד, חצוב בצלעות רכס.

אז מתחלף הנוף המישורי והמונוטוני למשהו ירחי ומוזר למדי. לוחות אבני הגיר שהיו מתחלפים באדמה חולית בעיקרה ואז, נגלית לפנינו נאת בחריה. זו נאת מדבר קדומה מאוד שמתועדת מימי הפרעונים. היא שימשה אח''כ כמוצב לצבא הרומי הכובש אבל, ובעיקר, מהווה בחריה נקודת הצטיידות חשובה בדרך הארוכה לנאת המדבר הענקית של סיווה שמצאת עוד כ-300 ק''מ בכיוון צפון מערבה. בבחריה חיים היום כ-30,000 תושבים. רובם מתפרנסים בדוחק מחקלאות (תמרים, תירס, אורז, פול, בעלי-חיים) וחלקם מהתיירות באזור. בבחריה כשלושה אגמי מים גדולים ששטחם המשותף מגיע לכדי 150 קמ''ר. מנוחה, תדלוק ונשנוש אחרון בעיירת הספר הציורית הזו (קניתי שם עט מצוינת בלירה מצרית אחת! עסקת חיי!) ויוצאים למחצית השניה של המסע, לפאראפרה.

למלון אקווה סאן פאראפרה הגענו כשהיה די מאוחר.

וזה הלחיץ את כוחות הביטחון באזור אשר עוקבים אחרי התקדמות השיירה דרך מערכת של מחסומים ונקודות ביקורת לאורך הדרך. עצירה לא ממש מתוכננת למשחקי חולות וארוחת ערב מאולתרת בשטח, גרמה לעיכוב של כשעתיים בלו''ז המתוכנן של הנסיעה. איחור, שהלחיץ את הרשויות שאינן מורגלות להתמודד עם מטיילים ש...''מותחים'' את מעטפת התכנון המקורי של המסע – אם להתנסח בעדינות.

לפאראפרה יש נשק סודי.

מעיינות מים חמים שנובעים מעומק של שלושה קילומטרים בתוך האדמה. פארפרה היא נאת מדבר חדשה יחסית שנוצרה באופן מלאכותי על-ידי קידוח של תשעה בארות בידי ממשלת מצרים בשנות החמישים של המאה שעברה. הכוונה מאחרי זה היא למשוך כפריים לצאת מריכוזי האוכלוסייה הגדולים וליישב את הספר. פאראפרה היא חלק מפרוייקט ''הוואדי החדש'' של רצף נאות מדבר שביניהן מפרידים כ-300 ק''מ מבחריה בצפון מערבת ועד חרגה בדרום מזרח. מעיין אחד כזה נמצא בסמוך למלון אקווה-סאן וטבילה בו מומלצת ביותר אחרי נסיעה כה ארוכה.

הגיאולוגיה המודרנית של מצרים מורכבת משלושה רבדים עיקריים:

סלעי משקע או גיר, אבן חול רכה ושכבה מגמאטית קדומה שהיא חלק מקרום כדור הארץ. פראפרה נמצאת על הגבול של המדבר הלבן שנוצר בתהליך הבליה של אבן הגיר הרכה על-ידי החול והרוחות הבלתי פוסקות. התוצאה כיום , היא לעולם לא תהיה סופית, היא אזור שהוא פי שניים גדול יותר משטחה של מדינה ישראל כ-80,000 קמ''ר של פסלי אבן סוריאליסטיים להפליא, שיכולים להופיע מגודל של טלביזיה קטנה ועד לבניין רב-קומות. לתוך השטח ההזוי הזה, שנראה כמו ציור של סאלבדור דאלי בשלושה מימדים נכנסנו ביום השלישי למסע (יום השטח הראשון) למדבר הלבן.

כשמו כן הוא. המדבר לבן, לאורך, לרוחב ולגובה.

גם אם שכבת חמאדה עדינה ושחורה מכסה את פני הקרקע די לדרוך במקום כדי להרים עננת פודרה בריאה וצחורה שנותרת מרחפת זמן רב באוויר. אותה שכבת קרקע לבנה עשירה ביותר במאובנים של בעלי-חיים ימיים. זה הזוי למדי למצוא עדות לחיים ימיים כה עשירים ומגוונים במקום שנמצא כ-600 ק''מ מחופו של הים הקרוב ביותר. זה מחזיר אותנו לעידן הקרח האחרון, או אז, פרחו החיים בסהרה בזמן שאירופה, צפון אסיה וצפון אמריקה, כוסו בשכבת קרח מקפיאה וחונקת. באזורים רבים בסהרה (ג'אבל עיינת שבערך על אורך חוג הסרטן) אפשר למצוא ציורי קיר בני עשרת אלפים עד 15 אלף שנים המתעדים חיי-בר מגוונים, ואפילו בני אדם שוחים. סוף עידן הקרח הביא גם להתייבשות ימות המים המתוקים. בעלי חיים רבים נכחדו, אחרים נדדו ועימם נדדו גם בני האדם לעמק הנילוס ומאוחר יותר ליצור את התרבות הפרעונית המפוארת.

היומיים הבאים עברו בנדידה במדבר הלבן,

בין פסלי אבן עצומים, לצורות פסיכודאליות, ואז עוברים פינה, יורדים מורד קצר ומגיעים לים של פטריות ובולבוסי בוץ, שדה עצום שנמשך עד לאופק. ''קרקעית קדומה'' אמרו הגיאולוגים, ואני מנסה לטפס על כדור בוץ בגובה ארבעה מטרים ושוקע לחצי הדרך לברך בחומר הפריך והאפוי שמתפורר למגע יד או רגל. מתחתי מתרחש משהו, איזו התרגשות אופפת את אנשים והם רצים להצטופף ליד אחד הבולבוסים. אני יורד אליהם רק כדי לגלות שבבסיס אחד הגושים, היכן שניתן לראות בבירור את שכבות ריבוד הבוץ קיים עיוות אופייני לרעש אדמה חזק. מרתק.

בסוף היום השני משתנה מזג האוויר ורוח קרה וחזקה חובטת בנו מצפון.

היא נושאת עימה כמות חול שלא תיאמן ופשוט מרססת את הגוף באלפי סיכות ראש עוקצניות. מצאנו מחסה בקניון עמוק בו קבענו את חניון הלילה. בזמן שהוכנה ארוחת הערב החמה, יצאתי לשוטט, למרות הרוח ובגלל הישיבה הארוכה בפאג'רו, וזכיתי לממצא מיוחד. מאובן מושלם של אמוניט. אמוניטים חיו עד לסוף תקופת הקרטיקון, אבל למינים רבים של אמוניטים יש טווח חיים קצר ולכן הם נחשבים למאובנים מנחים מעולים. (האמוניטים אגב נכחדו ביחד עם הדינוזאורים. למעשה 80% מעולם החי והצומח נכחד אז, לפני 65 מיליוני שנה, אלא שהדינוזאורים קיבלו יחסי ציבור טובים במיוחד...). חזרתי מהר למחנה להראות את הממצא שלי שעורר כמובן התרגשות רבה ועזר למבינים לתארך את שכבת הקרקע ''שלנו'' בכ-65 מיליון שנים. זה הסתדר מצוין עם המורד הארוך שירדנו מהרמה הצעירה יחסית של המדבר הלבן עד למיקום הזה. האמוניט הזה מכניס את מימד הזמן לפרספקטיבה חדשה כשאדם מבין (אם אפשר בכלל להבין דבר כזה) שהאמוניט נכחד 64 מיליון שנים לפני המאובנים שמצאנו באותו הבוקר ממש...

היום הבא הוקדש למשחקי חול על שפתו המזרחית של ים החולות הגדול.

גם אם מפלס החול אינו מגיע לרום של 100 מטרים, כמו מיטב רכסי החול של ים החולות, גם חוליות בנות 60 ו-70 מטרים ראויות לכבוד, שלא לומר ריספקט, ממי שמנסה לחצותן. הרוח עדיין לא פסקה ומחוץ לאוטו לא רק קר אלא גם עוקצני למדי ולא נעים בעליל. השיירה ממשיכה להלחם בדיונות העמוקות, מדי פעם מופתעת מקטע טובעני ונדרש חילוץ (בכוח אנאטומי לרוב) כדי לשלוף את המכוניות החוצה מהמלכודת. כל זה תחת רסס חול בלתי פוסק. בקטע האחרון נסענו בסמוך לרכס חול אדיר, שמן כזה וגבוה, שנמשך עשרות ק''מ צפונה. מראשו מתוחות כרבולות חול שמועף ברוח. כמות החול שבאוויר כה רבה עד כי אני לא מסוגל לצלם את המחזה הנפלא הזה. מתוסכל אני מביט במחזה דרך השמשה המופצצת של הפאג'רו.

לפנות ערב מגיעה השיירה למצוק גבוה.

רק עכשיו אנחנו מבינים שבילינו את כל היום האחרון על רמה גבוהה. תחתינו פרוש מישור עצום ואין סופי המשתרע מזרחה וצפונה עד לאופק. מבט לאורך המצוק מגלה שהוא ממשיך בקשת ארוכה דרומה, כחומה אדירה שכדי לעבור דרכה צריכים למצוא את הסדקים הנכונים. המשכנו לאורך המצוק כשמשמאל לנו, אי-שם למטה, כבר אפשר היה לראות את פאראפרה כמקבץ של פירורי מבנים וכתמים ירוקים דוהים דרך האובך. אחרי זמן רב שבו נסענו ללא קוליסים על חמאדה בתולית, מצאנו סדק בשריון ההר. סדק שסומן לפנינו על ידי ראלי הפרעונים ודקאר שחלפו בשנה שעברה בדיוק כאן. הפתחה הקטנה מנקזת לתוכה נפח אוויר שלא ייאמן והרוח כה חזקה עד כי מאיימת להעיף אותנו מההר. הישאם יורד ראשון במורד התלול שמורכב מסלעים, אבנים ובעיקר חול מדבר יבש וטובעני. בהינתן הסימן יורדת יתרת השיירה אחריו. אחדים, בעלי הניסיון, יודעים שלא לגעת בבלמים וגולשים באיטית לנקודת הביניים וממנה לתחתית הערוץ. אחרים, נבהלים, לוחצים על הבלם שמייד נועל את הגלגלים ועוברים לסרטון מסוכן על הצד. עד שסלע גדול (ובמזל גם נמוך) עוצר את החבורה פעורת העיניים, לפני שזה הופך למסוכן. עליזים, הם מגיעים למטה עם חיוך נבוך וכולם דוהרים ביישור קו, דרך וואדי גדול ומרשים לעבר אקווה-סאן פאראפרה ולמעיין הטרמי המזמין וארוחת הערב אח''כ. למרות שאני מחשיב את עצמי לאיש שטח מסוקס למדי, שנהנה לישון תחת שמיכה כוכבים ולשתות קפה מפתיתי דיפרנציאל, מאוד נהנתי לחזור לנוחות והחמימות של החדר המתוק בפאראפרה. אחרי שלוש לילות בשטח, מהן שתיים במצב של חצי סופת חול וכמעט קיפאון, אין כמו מקלחת רותחת ומיטה רכה עם מצעים נקיים.

אחרי פול נפלא של ארוחת הבוקר

עם חביתה לצדו ונס קפה כמו שיש רק במצרים (ומי שהיה בסיני יודע על מה אני מדבר) אני ועוד שני עמיתים נפרדים מהחבורה ויוצאים לדרך הארוכה חזרה לקהיר ולטאבה. הדרך עצמה לא הייתה יוצאת דופן אלא שהגענו לקהיר בשעה שש בערב, לשיא של שעות העומס בעיר והיה עלינו לחצות אותה לרוחבה! אני חייב להודות בנקודה הזו שהמעבר, שלקח שלוש וחצי שעות, היה חוויה מוטורית טראומטית למדי אך יותר מזה, הוא היה חוויה תרבותית. על ארבעת מפלסי התנועה שבעיר, קהיר סתומה לגמרי, פקוקה עד לאוזניים, עם שלושה מיליון כלי-רכב שנכנסים ויוצאים ממנה בכל בוקר וערב. העשן מחניק, ההמולה מטורפת ואם תקשיבו (ותצליחו לסנן את הרעש המיוחד ההוא) תגלו שמכוניות מתנגשות סביבכם כל הזמן. בקטנות האלה, כמו בפקק.

בשלוש לפנות בוקר הושלמה חציית סיני

כשגלשנו מהקור של מה שהיה פעם בסיס רפידים דרך וואדי נחל'ה העמוק לחופו של ים סוף. מעבר הגבול צפונה היה כמעט נטוש ונכנסו חזרה לישראל בלי בעיה ובזריזות כשאנו מקבלים מבטים של ''מה אתם מטרידים אותנו בכלל?'' מצד אנשי ביקורת הגבולות משני צדי הגבול.

עוד חלק זעיר מהמדבר המערבי במצרים הואר.

בדיוק בזמן שאני יושב ומסכם את המאמר מתקשר אליי הישאם מפאראפרה: ''תשמע רוני, אני מוציא עכשיו משלחת לחקור מרבץ של מכתשים שנוצרו מנפילות מטאורים. תרצה להצטרף?''. עכשיו אני כבר ממש משוכנע, גם אם בהתחלה היו לי ספקות, בתוך מימיו החמים ועשירי המתכות של המעיין בפאראפרה יש חיידק, בעל אחוזי הדבקה גבוהים מאוד, חיידק המדבר המערבי. מי שנדבק בו לעולם יהיה חייב לחזור למדבר, להמשיך ולחקור אותו ולשוטט בו, לישון תחת הכוכבים ולהתחמם בשמש. מחלה.