הבית של הסופה

תעשיית רכב עברית היא משהו שנע בין בדיחה עצובה למשפט קצר עם המון סתירה פנימית. תעשיינים רבים למדו על בשרם את הלקח הכואב כי מה שהיה נכון כאשר היינו מדינה קטנה, חלוצית ומוקפת אויבים, כבר לא נכון כאשר אנחנו אוטוטו הופכים למדינה ה-51 של ארצות הברית. אפילו הגמלים כבר הפסיקו לאכול את שאריות הסוסיתות במדבר, אבל בנצרת עדיין מתעקשים לייצר את סופה 2 – ג'יפ הבית של צה''ל.

מערבולת הזמן

תעשיות רכב נצרת הציגה את ג'יפ סופה לפני 15 שנים, במהלכן עבר הדגם מספר עדכונים ורענונים, הנחוצים גם בקטגוריית רכבי השטח המאוד בסיסיים. סופה הפכה לכלי רכב מוכר בישראל, אבל מלכתחילה היה ברור כי הלקוח האמיתי הם כוחות הביטחון, על שלוחותיהם השונות. כדי להבין עד כמה כלי הרכב הזה איזוטרי בפרספקטיבה עולמית, נספר כי במהלך 15 השנים יוצרו ממנו משהו כמו 5,000 יחידות (שהן מה שמייצרים מפעלי טויוטה במשמרת אחת של עבודה).

כאשר צה''ל ביקש להצטייד ברכב מפקדים חדש לפני שנים מספר החלו אנשי תע''ר לפתח את סופה 2. הבסיס נותר אותו בסיס (שלדה ומערכת הנעה של חברת ג'יפ, הנרכשת על ידי הצבא בארה''ב בכספי הסיוע האמריקני לישראל), אך ברור היה כי צריך לתת לצבא משהו שונה. במהלך חיי הסופה הקודמת הפכו רכבי השטח המוכרים לכלי פנאי ותענוג, שדחקו את רגלי כלי העבודה הקשוחים מהשוק העולמי. גם בצבא הישראלי הורגלו כבר לאיסוזו טרופר ולכלי רכב מעודנים יותר מהסופה הקשוחה.

המפעל בנצרת הציג לצבא די במהירות את כלי הרכב החדש. היה זה ג'יפ רנגלר TJL, אשר זכה כאן למרכב מייצור מקומי בעל 5 דלתות, לשלדה מחוזקת ולהתאמה למפרט שביקש הצבא. מצד משרד הביטחון נשמעו קולות שונים. לפתע החל הצבא לבחון חלופות שונות, גם מסיבות אוטומוטיביות ושיקולים מבצעיים, אך גם השיקול הכלכלי הכתיב בחינת חלופות אחרות. כך מצאה עצמה סופה 2 מתמודדת עם לנדרובר דיפנדר מחד, אך גם עם מרצדס G מאידך – וזה כבר נמצא בקטגוריה של מה שילדי הקט מכנה ''לא כוחות''.

כאן כבר צריך לעבור הדיון מכלכלה ותחבורה לרמה גבוהה יותר של תעשיה מקומית, תעסוקה מקומית וציונות – אתם יודעים, אותה מילה עתיקה וחבוטה, שפעם נעשה בה שימוש רב. בשלב מסוים של סאגת הצטיידות הצבא בכלי הרכב נדמה היה כי אף לא אחד מסופרי האפונים בממשלת ישראל לא ראה לנגד עיניו את מאות עובדי תע''ר נצרת ואת העובדה שנצרת עלית מצליחה במאמץ רב לרדת מתחת לממוצע הארצי של שיעור האבטלה, למרות קליטת עליה מסיבית.

אקלים טרופי

הדי הוויכוח הציבורי וקולות מכונות החישוב של הכלכלנים כבר נדמו ואני מוצא עצמי בסיור במפעל הרכב של מדינת ישראל, עומד אל מול שורת ג'יפי סופה 2 לא נוצצים, שיצאו זה עתה מפס היצור, עוטים חום צבאי ודגלי הלאום. את הסיור מוביל צבי נטע, מנכ''ל קבוצת מכשירי תנועה, הבעלים של המפעל. פרט מעניין על צבי נטע ותרומתו לעולם השטח הישראלי: מדובר באיש שהציג לישראלים את רכבי השטח של סוזוקי, אי שם במחצית הראשונה של שנות ה-80 של המאה הקודמת, ולימד את שועלי השטח אוהבי הממדים והסוסים, מה יודע לעשות ג'יפ יפני קטן, אך מאומן.

ביקור במפעל המייצר כלי רכב מעניין מאין כמוהו. אין זה משנה אם מדובר בייצור מאפס, או בעיקר בעבודת הרכבה של חלקים מוכנים, זה פשוט מרתק לצפות בחתיכות מתכת מקבלות צורה ובחלקים נאספים ומורכבים לכלי רכב אמיתי. כאשר מדובר ברכבי שטח מרתק במיוחד הרגע בו מנוף מוריד את המרכב לעבר השלדה הנוסעת של הכלי – מעין רגע מכונן, ההופך את אוסף החלקים לכדי מכונה חיה ונושמת, אליה אפשר להיכנס, לסובב מפתח ולנסוע לעבר השקיעה.

הרבה לפני כן אפשר לראות מבלט גדול מידות, אשר פועל מזין לתוכו משטח פח ולאחר כמה חיתוכים והבלטות יוצאת מתוכו חתיכה גזורה של פח שתהיה מאוחר יותר דלת. בהמשך רואים את העמדה בה פועל ישראלי מחזק שלדה אמריקנית, או ערימה של סרנים, הממתינים לתורם להיות מורכבים על השלדות. בפס מקביל מחכים מרכבים מושלמים כמעט לתורם להיטבל באמבטיה של חומר כימי שישמור עליהם מפגעי מזג האוויר. משם המרכב ממשיך לחדרי הצביעה, כדי לקבל שכבת צבע בסיס בורדו אותה יכסה החום הצבאי.

עשרה כלי רכב מסוג סופה 2 יכולים להיות מיוצרים כאן בכל יום, כאשר אנשי המפעל מתכננים לייצר 200 כאלה ב-2006 ולהגיע עד ל-600 יחידות במהלך 2008. מספרים זעומים ביחס למפעלי רכב בעולם, אך בפריזמה ציונית זה נשמע מעניין. ואם נמשיך עם המספרים מהמצגת, הרי שהמפעל ייצר והרכיב 80,000 כלי רכב במהלך 40 שנות קיומו, וכלי רכב נוספים שעתידים לצאת מנצרת יהיו סופה 2 ממוגנת ירי ודור שני לאביר הקשיש, שעדיין מיוצר ונמכר לצה''ל ולצבאות אחרים בעולם.

סופה צפונית

שתי גרסאות יש כעת לסופה 2 – ג'יפ המפקדים הישרת את קציני צה''ל הנעים בשטח וג'יפ ממוגן ירי, שיחליף את דגמי סופה 1 הממוגנים המשרתים באזורי עימות. הדגם הממוגן נמצא עדיין בבדיקות חיל החימוש של צה''ל ואנו שמחנו לערוך את המפגש שלנו עם המכונית הבאה של המג''ד, או מפקד הפלוגה.

שורת הסופות המחכות לעיתונאים שבאו לנהוג עומדת עם מנועים ומזגנים פועלים. רגע לפני שאני אוחז בהגה מזכיר לי צבי נטע, הבעלים של המפעל, כי מדובר בכלי רכב צבאי, שנבנה לפי דרישות הצבא הישראלי ולכן אין לשפוט אותו ככלי רכב אזרחי. אני נכנס פנימה ומבחין כי למרות ההשתדלות הניכרת בסביבת הנהג, גג הפיברגלס נטול כל חיפוי או בידוד מזכיר את הייעוד הצבאי ומסביר למה כלי הרכב חיכו לנו עם מזגנים פועלים – יהיה חם כאן בקיץ, למרות המזגן המפוצל המשרת את יושבי כלי הרכב.

למרות הספרטניות המתבקשת דווקא סביבת הנהג מעוצבת ומבוצעת באורח נאה עם הרבה פלסטיק שחור שנראה עמיד למדי, המחליף פלדה חשופה בדור הקודם. הנדסת האנוש טובה ויש כאן אבזור בטיחותי חשוב כמו צמד כריות אוויר השומרות על חיי היושבים מלפנים (ומה עם פקידת המג''ד היושבת מאחור?) וגם אבזור נוחות כמו נגן דיסקים כדי שלנהג המג''ד יהיה איך להעביר את הזמן.

30 סנטימטר נוספו לאורך בסיס הגלגלים של סופה 2 בהשוואה לקודמתה וכולם מורגשים היטב כאשר יושבים מאחור, אחרי שמתגברים על הדלתות הצרות והנמוכות, כמובן. מדובר במרווח פנומנלי לרגלי הנוסעים מאחור, כפי שנוכחתי כאשר הצטרפו אלי לנסיעה צמד נפילים. גם מרווח הראש מעולה. היושבים מאחור גם נהנים ממזגן, שמצליח לקרר למרות גג הפיברגלס נטול הבידוד.

המנוע מוכר היטב מהדור הקודם, ולא ממש לטובה, לדעתי. יש כאן אמנם 180 סוסים שמושכים את צמד הטונות היטב, אך מדובר במנוע אסתמטי למדי, אשר בנוסף לקוצר הנשימה גם אינו מפיק יותר מדי כוח במהירויות נמוכות. לשירות המנוע עומדת עכשיו תיבה בת שישה הילוכים והילוך כוח ביחס 1:2.72. במסגרת הסיבוב המאוד קצר שערכנו בסופה ברור שלא ניתן היה להתרשם מהיכולת של יחידות אלה.

מה שכן אפשר להבחין במסגרת סיבוב בזק הוא בתוספת המבורכת של קפיצי הסליל של סופה 2 לאיכות חיי הנוסעים. הדגם הקודם, על כל גרסאותיו, צויד בקפיצי עלים שידעו לנער את הנוסעים היטב ואילו הסלילים שהותקנו כעת בצירוף עם בולמי בילשטיין מספקים יכולת נאה של גיהוץ פני הדרך – גם בכביש וגם במסלול השטח הקצר. היה זה מעניין לאור הכרותי עם הדגם הקודם לנוע על שביל מסולע ולהרגיש מעט מאוד חבטות עוברות מפני השביל אל תוך תא הנוסעים. היה זה מעניין ביותר לנהוג בכלי רכב חדש לחלוטין בו הכל פועל בחלקות נעימה ולא נשמעים יותר מדי רעשים וקרקושים מצד המרכב, הריהוט וחלקי הפלסטיק.

תיאטרון האבסורד

הפרט המעניין ביותר אודות סופה 2, שלא נמצא בנתונים היבשים הוא העובדה שכלי הרכב הזה, למרות התכונות שעשויות לקסום ללקוחות מסוימים, לא יוצע מעולם ללקוחות אזרחיים. במדינת ישראל מוטל מס קניה מהגבוהים בעולם על כלי רכב, אך לא ניתנות כל הקלות במיסוי לתעשיה מקומית. תחת המיסוי הנוכחי יכול מחיר הדגם להגיע לאזור 260,000 שקל – תג מחיר מאוד לא תחרותי לדעת אנשי תע''ר.

יש לזכור כי רכבי שטח בסיסיים הולכים ונכחדים מהעולם וגם אילו הייתה מוצעת הסופה ללקוחות ישראלים במחיר אטרקטיבי, סביר שלא הייתה מאיימת על מעמדה של מאזדה בראש טבלת המכירות בישראל. יחד עם זאת, ומבלי לומר דבר על יכולות הסופה, יש בלבי צער עמוק על כך שמדינת ישראל אינה מעודדת את תעשייניה שלה ועל כך שנמנע מאיתנו, חובבי אותם רכבי שטח אמיתיים, העונג שבנהיגת הסופה 2. לא נורא, תמיד אפשר יהיה לבקש סיבוב מהמג''ד במילואים.