המסע מהים השחור לים התיכון - טורקיה, אפריל 2006

בשעה 02:00 לפנות בוקר כשסיימנו לחצות את נהר הקוז שנסחף כולו, עצר דני את השיירה כדי להרים כוסית לסיומו של יום מיוחד במסע לחציית טורקיה מהים השחור לים התיכון. היה זה סיום הולם לאודיסאה המייגעת אותה התחלנו ימים מספר קודם לכן. כמו כל אודיסיאה, גם זו הייתה מסובכת הרבה יותר מהמחשבה הראשונית. את הרעיון למסע מים אל ים בטורקיה הגה יורם קראוס שביקש ממני לארגן מסע מיוחד הכולל נהיגה אתגרית במקומות מבודדים ולא תיירותיים במרכז טורקיה. אלף קילומטרים ארוכים עברנו בשטח - מאיסטנבול שבקצה הים השחור לעבר אנטליה שלחוף הים התיכון. הביצוע היה מושלם אבל דרש עבודת צוות ושעות נהיגה ארוכות.

למשימה נבחרו רכבי סוזוקי סמוראי

הסמוראי הוא רכב ההשכרה הנפוץ ביותר בטורקיה, קל לתפעול ותיקון והכי חשוב - בעל עבירות מצוינת (פשוט דיפנדר קטן). חיפושיי אחר חברת השכרה גדולה המוכנה לתמוך בשכירת כלי רכב באיסטנבול והחזרתם באנטליה עלו בתוהו וכך מצאתי את עצמי חוזר לחברה שאיתה עובד אתר השטח הישראלי באנטליה - מרחק 750 ק''מ על הכביש מאיסטנבול. טוב, אז מכוניות יש, אבל איך לעזאזל הן יגיעו מאנטליה לאיסטנבול? גם על מכשול לוגיסטי זה התגברנו: הסמוראים נשכרו יומיים קודם להגעתנו, הובלו במשאית את המרחק ואוחסנו בחניון באיסטנבול עד להגעתנו. אודיסאה, נכון?

הספקות שהטרידו אותי לפני המסע - האם כלי הרכב יגיעו? כמה יגיעו? ואיך נמצא אותם בלב איסטנבול? - נעלמו רבע שעה אחרי שעזבנו את שדה התעופה. בניגוד לכל תסריטי האימה שהתרוצצו במוחי, מצאנו את כלי הרכב בתחנת הדלק לכיוון הבוספורוס, בדיוק כפי שדיווח לי נהג המשאית שפרק אותם ערב קודם לכן.

מכיון שאיחרנו למעבורת הראשונה שחוצה את ים השיש (המרמרה) ומכיוון שזה לא כיף לחכות ככה סתם שעתיים תמימות, החלטנו לחצות את איסטנבול מזרחה ומשם לקחת מעבורת החוצה את המרמרה לכיוון יאלווה. נסיעה בשיירה ארוכה בלב עיר סואנת, בבוקר שבו כולם נוסעים לעבודה, הייתה חוויה מלמדת לכולנו. זו הייתה גם הזדמנות לרענן את כללי הנסיעה בשיירה. המעבורת שחוצה את ים השיש, משמשת בעיקר נהגי משאיות הרוצים לחסוך זמן ומקומיים שעובדים או גרים בצד השני. הכניסה למעבורת היא כמו בתחנת אוטובוס - קונים כרטיס ומחכים בטור (אחד לאחר השני) המתקדם לעבר הרציף - המעבורת מגיעה, מעמיסה ויוצאת ומייד לאחריה מגיעה אחת נוספת. דני רימוני ניצל את זמן ההמתנה וניהל משא ומתן קצר עם דוכן קבב מקומי ו''סידר'' אותנו מהצהריים עד לערב.

יצאנו לנסיעה בכביש ונסענו לאגם איזניק, שבקצה המזרחי שלו ממוקמת עיירה קטנה בשם זהה ואשר התפרסמה לפני כאלפיים שנה כאשר בה התקיימה ועידת ניקיאה - הוועידה הראשונה של הנצרות שהתקיימה באימפריה הרומית שבהמשך הפכה לביזנטית.

הטיפוס לפסגה

כבר בטיסה מתל אביב לאיסטנבול יכולנו להבחין ברכסים המושלגים המחכים לנו בדרך חזרה לאנטליה. הרים בגובה שבין 2,000 מטרים לכ-2,700 מטרים סיפקו לנו אתגרי נהיגה לרוב. אם בתחילת המסע לא הצלחנו לטפס מעל 1,500 מטרים, אפילו כאשר נעזרנו בשרשאות השלג, הרי שביום השטח האחרון שלנו, הצלחנו להעפיל ולחצות רכס מושלג של 2,000 מטרים. יכולת הנהיגה שלנו הלכה והשתפרה מיום ליום.

והבוץ...

הפשרת השלגים זימנה לנו שבילים ומדרונות בוציים להפליא. חלקם היו עבירים, אך חלקם היו מלכודות בוץ בלתי ניתנות לנסיעה, עובדה שחייבה אותנו למצוא פתרונות לבעיות רבות מספור. התרגולת הפכה לשגורה ומוכרת - לחזור לאחור, לצאת מהמכוניות ולדחוף, למשוך, להרים ולנסות עוד ועוד תרגילי התעמלות שונים - מזל שהסמוראי לא שוקל הרבה.

ואז התחלנו להביט סביב...

שהות ממושכת ומעמיקה בשטח לא מוכר מצמיח הרבה תובנות ואפשרויות התבוננות סביב, כך שאפשר ללמוד על הטבע המקומי ועל מרקם החיים הייחודי. יערות למשל: עצים ויערות לא חסרים בטורקיה. מרכז טורקיה שופע יערות טבעיים וכאלו שנטעה מחלקת היערות הטורקית. היא גם זו שדאגה לשבילי אש ביער. אותם שבילים אשר שימשו אותנו לחצות רכסי הרים ויערות ענק שהניווט בהם הוא על-פי כיוון.

ישן לצד חדש

הקסם בטורקיה- במרחק של כמה שעות מהעיר הגדולה והמודרנית, נמצא ההפך הגמור. קרוב מאוד לעיר שבה חיים מערביים לכל דבר, עיר שבה הלבוש, המקדולנד'ס, המחירים, ואפילו מפעלים לרכב של טויוטה, פיאט ומותגי רכב טורקים - נמצא הכפר. הכפרים הממוקמים קרוב לעיר הם כפרים חקלאים ממוכנים יחסית, מחוברים לחשמל ולמים ובהם ציוד ומכונות לעיבוד האדמה. בכפרים מרוחקים יותר, רק חלק מהבתים מחוברים לחשמל, אין צנרת מים וכלי הרכב המתקדם ביותר הוא סוס ועגלה.

עמוק בשטח, מרחק של יום נסיעה מהעיר הגדולה, מצויים כפרים ובתים של רועי צאן מבודדים לגמרי, ללא חשמל וללא מים ובהם גרים אנשים שמעולם לא ביקרו באיסטנבול או באנטליה ורק פעם בשנה או בשנתיים מגיעים לעיר המחוז. הפגישה עם אנשים אלה היתה חוויה בפני עצמה. רובם אנשים חייכנים, מכניסי אורחים ותמיד היה להם זמן ורצון לשבת ולשתות תה יחד.

ההפתעה הגדולה

ה''הפתעה הגדולה'' של הטיול היתה יכולה להמנע מאיתנו לו רק הקשבנו למקומיים שדווקא ניסו להזהיר אותנו... הם טענו בתוקף כי ערוץ הנחל שאליו ביקשנו להיכנס חסום, אין בו מעבר והוא מלא בסלעים שאחר שיטפון. הרועים שפגשנו בדרך לא הבינו מה עושה שם שיירה ארוכה של כלי רכב, אבל אנחנו החלטנו לנסות את מזלנו. כברת דרך מסוימת עוד הצלחנו לנסוע בגדת הנחל על קרקע שמאפשרת לסמוראי להשתחל בין הסלעים ולהתקדם הלאה בערוץ נחל מקסים. אבל כשהגענו לחלק הקניוני של הנחל, המצב היה שונה. מצאנו שביל צר בגובה של שנים עד ארבעה מטרים מעל ערוץ הנחל המאפשר מעבר להולכי רגל אבל לא לרכב.

לאחר סיור רגלי לאורך הנחל, גילינו שכשני קילומטרים במעלה הקניון קיים בית רועים קטן שאם נגיע אליו נוכל להמשיך ולנסוע (לאן??... את זה כבר נפתור כשנחצה את הקניון). התחלקנו לקבוצות עבודה כשכל קבוצה קיבלה על עצמה להרחיב ולבנות קטע שביל אחר. כך, לאחר כשעתיים של בנייה נוצרה דרך חדשה בקניון. לכל קטע מעבר מונה משתתף אחראי שהדריך את הרכב בכניסה למעבר ובמעבר עצמו. לכל רכב מונו שני מלווים - אחד צעד מקדימה והשני מאחור על מנת לכוון ולסייע לנהג ולשמור כי לא ייפול מהשביל הצר שבנינו. ההיערכות הזו כפתה עלינו עבודה איטית ולכן רק באמצע הלילה הצלחנו להשלים את המשימה ולהגיע מותשים אך מסופקים לבית המלון.

יערות עבותים קיימים במזרח טורקיה, לאורך הים השחור ולאורך חופי הים התיכון ובהרי הטאורוס. טורקיה מאופיינת במגוון של צמחים, פרחי בר וחיות כמו באירופה: דובים, איילים, תנים, חתולי בר, חזירי בר, זאבים, ואפילו נמרים.

קצת על טורקיה

טורקיה היא הגשר בין אירופה לאסיה, כאשר רוב שטחה נמצא באסיה. גשר לא קטן.. שכן גודלה הוא פי 20 לערך ממדינת ישראל. המרחק בין מערב טורקיה (הגבול עם בולגריה) למזרחה (הגבול עם ארמניה) הוא כ-1,700 ק''מ ורוחבה מהים השחור בצפון ועד לים התיכון בדרום הא כ-1,000 ק''מ כאמור. טורקיה גובלת ביוון, בבולגריה, בגרוזיה, בארמניה, באיראן, בעיראק ובסוריה. יש בה הרים נישאים (שהמפורסם בהם הוא הר האררט), נהרות שוצפים עם ימות מים מתוקים ענקיות וחוף ים שאורכו כ-8,400 ק''מ.

בטורקיה חיים כ-70 מיליון איש, רובם מוסלמים. המיעוט הכורדי (כ-15%) הוא המיעוט הגדול ביותר. התל''ג (תוצר לאומי גולמי) בטורקיה הוא כ- 3,000$ לנפש. נתון זה נחשב נמוך מאד יחסית למדינות אירופה שאליהן שואפת טורקיה להצטרף.לשם ההשוואה התל''ג בישראל עומד על כ-17,000$ לנפש.

טורקיה היא מרכז העולם העתיק

בגלל מיקומה האסטרטגי והתנאים הסביביתיים הייתה טורקיה למרכז העולם העתיק. החיטים, הפרסים, אלכסנדר מוקדון והרומים נלחמו כולם על שליטה בטורקיה עד שהקיסר קונסטנטינוס בנה בה את עיר הבירה קונסטנטינופול, משתי גדות מיצר הבוספורוס. ברבות הימים הפכה העיר לבירת האימפריה המזרחית של רומא ואחר לבירה של ביזנטיון. בהמשך שלטו בטורקיה המוסלמים, אחריהם הסלג'וקים והעות'מנים אשר הביאו את האימפריה הטורקית לתוך העולם המודרני.

אך הגיבור המפורסם ביותר בטורקיה, שפסלו מצוי בכל עיר, דמותו מתנוססת על שטרות הכסף ואף קיים חוק מיוחד האוסר להשמיצו הוא: מוסטפא כמאל, המכונה אתא טורק - 'אבי הטורקים'. אתאטורק הוא זה שהשיב מלחמה כנגד היוונים אשר ניסו לנגוס באימפריה העות'מנית, הוא זה שיצר חוקה אזרחית בטורקיה, הפריד את הדת מהמדינה והעניק לצבא את תפקיד השמירה על הדמוקרטיה. הוא זה שהפך את קונסטנטינופול ההיסטורית לאיסטנבול וביצע מהפכות רבות אשר קידמו את טורקיה לעבר המאה העשרים (למרות שהוא חי רק בתחילתה).

הסיום באנטליה

גם לגדולי הרומנטיקני תמיד נחמד לחזור לציוויליזציה בסוף המסע, אפילו כאשר זה נערך בסביבה כה קסומה. מאזור האגם של אירידיר ודרומה, הכפריים מורגלים יותר בתיירים. האזור מתויר על-ידי תיירים העולים מבתי המלון הרבים הפרוסים לאורך החופים של אנטליה ועל-ידי ישראלים (באופן עצמאי או דרך חברות תיירות מישראל). לאנטליה הגענו באמצע הלילה...החלפנו את בתי המלון של מליוני הכוכבים באחד שהוא ''רק'' של 5 על הטיילת של העיר התוססת.

תודה למשתתפים במסע

היה לי עונג גדול לצאת למסע עם חבורת משתתפים נהדרת, כזו שנענית לאתגר ונהנית ממנו, הרפתקנית ותומכת לאורך כל הדרך. בלעדיהם לא ניתן היה להשלים את המסע.


לתמונות נוספות מהמסע הקליקו כאן

והעתיד...

מתוכנן מסע דומה בנובמבר 2006 - לאחר מכן עד האביב השטח הופך לבלתי עביר לחלוטין וכפרים רבים נשארים מנותקים לאורך כול החורף.


לפרטים על המסע הבא של חוצה טורקיה הקליקו כאן