נהיגה ללא רשיון וביטוח בר תוקף

בית המשפט המחוזי בירושלים עפ 002067/00 בפני כב' השופט עוני חבש בעניין : מדינת ישראל ע''י פרקליטות מחח ירושלים המערערת נגד יוסף (בן חנניה) אוחיון ע''י ב''כ עוה''ד ל. אייזנפלד המשיב פסק דין 1. ערעור זה הוגש על גזר דינו של ביהמ''ש השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) בתיק תעבורה 25482/97, מיום 22.12.99, לפיו זוכה המשיב מעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה בר - תוקף, אך הורשע בעבירה של נהיגה ללא ביטוח, ונידון בגינה לעונשים הבאים : א. פסילה על תנאי מלהחזיק ברשיון במשך חודש, כאשר משך התנאי הוא שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה דומה לעבירה בה הורשע (נהיגה ללא ביטוח). ב. קנס בסך 180 ש''ח (אותו שולם המשיב ביום 12.1.00). 2 , העובדות המוסכמות : א. המשיב הוא נכה בדרגה של 100%, ומנותק לכיסא גלגלים, ב. משנת 1981 .אילך החזיק המשוב ברשיון נהיגה בדרגה 02, שמספרו 10256775. תוקפו של רשיון הנהיגה האמור פג במהלך חודש ספטמבר 1988, ולא חודש מאז ועד המועדים הרלוונטיים לערעור זה. הטעם לכך הוא, שרשות הרישוי סירבה לחדש את רשיונו מחמת העובדה כי הנאשם לא שילם את הקנסות אשר הצטברו לחובתו עד אז. מקור הסמכות בחקיקה ראשית לעיכוב רשיונם של חייבי הקנסות מצוי בס' 70(23)(א) לפקודת התעבורה, תשכ''א - 1961, אשר מכוחו הותקנה תקנה 172ב לתקנות התעבורה, תשכ''א - 1961. הקנסות אשר תלויים נגד המשיב הושתו עליו הן ע''י משטרת ישראל, על סך 6,522, והן ע''י בתי משפט שוניס, על סך 21,830 ש''ח, בשל עבירות תעבורה שביצע המשיב בעבר (הסכומים נכונים ליום 8.12.98). המשיב טוען כי מרבית קנסות אלה התיישן. 3. בתאריך ה 19.11.97 בסמוך לשעה 15:00, בפינת הרחובות דרך בית לחם ומרים החשמונאית בירושלים, נתפס המשיב, ע''י המשטרה, נוהג ברכב מנועי מסוג ''פורד'' שמספרו 198-100 , וזאת - מבלי שיהיה לו רשיון נהיגה בר - תוקף או פוליסת ביטוח לרכב ברת תוקף. למשיב נרשם דו''ח תעבורה מס' 61-01-09850-4, לפיו זומן להתייצב בפני בית משפט לתעבורה בירושלים, כדי להשיב על האשמה המיוחסת לו בדו''ח האמור. כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, תשכ''א - 1961, ועבירה של נהיגה ללא ביטוח בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש''ל - 1970. על השתלשלות עניינים זו אין מחלוקת בין הצדדים. 4. הדיון בבית המשפט קמא; א. תמצית טענותיו של המשיב בבית המשפט קמא הייתה כי אמנם הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו, אך משסירבה המדינה לחדש את רשיונו, פגעה למעלה מן הצורך (באופן בלתי מידתי), בזכותו החוקתית לקבלת רשיון נהיגה, כאשר זכות זו נגזרת, לטענתו, מהזכות לחופש התנועה, המוגנת מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדידו של המשיב, היעדר סמכותה של המדינה לעכב חידוש רשיונו נובע מכך, שהמדינה לא מחקה מרשימת הקנסות שעל המשיב את הקנסות אשר חלה עליהם התיישנות. בנוסף, המדינה נמנעה מלשלוח לו הודעות תזכורת בדבר חובתו לשלם את הקנסות במשך שנים רבות כמו כן טען המשיב, כי מפאת מצבו הכלכלי, החברתי והאישי, לא עמדה בפניו האפשרות בשנים האחרונות לפנות לערכאות משפטיות בכדי להביא את המצב על תיקונו. מאחר ועיכוב רשיון הנהיגה נעשה שלא בסמכות, יש לראות את המשיב כמי שהחזיק רשיון נהיגה כדין בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לו ב. המאשימה טענה כי הנאשם נהג ברכב מנועי, במשך 10 שנים, ביודעו כי אין ברשותו רשיון נהיגה תקף או פוליסת ביטוח תקפה לרכבו. בכך נטל הנאשם את החוק לידיו ביודעין ובמכוון. אי לכך, גם אם יש טעם בטענותיו כלפי רשות הרישוי ודרך פעולתה בעננינו, לא הייתה לו זכות לעשות דין לעצמו במשך תקופה כה ארוכה, ולהעלות אח טענותיו בפני הרשות רק לאחר שנתפס בקלקלתו. לכן, כיון שהמשיב, בתוקפו את דרך פעולתה של הרשות המנהלית, נכנס לתחומו של המשפט המנהלי, יש לדחות את טענותיו כלפי רשות הרישוי, על פי עילות הסף הנהוגות המשפט המנהלי - הן מטעמי שיהוי והן מטעמים של חוסר ניקיון כפיים. לאור זאת, כיון שהמאשימה הוכיחה את כל מרכיבי העבודות המיוחסות למשיב, יש להרשיעו כדין. לגופו של עניין חלקה המאשימה על טענות המשיב לפיה הזכות לקבל רשיון נהיגה היה זכות חוקתית, וטענה כי רשות הרישוי פעלה כדין בעינינו של הנאשם, וגם אם חלק מהקנסות התלויים נגדו התיישנו, הרי שרובם עודם שרירים וקיימים. ג. הכרעת הדין של בית משפט קמא ; בית משפט קמא קבע כי הזכות לקבלת רשיון נהיגה הנה זכות יסוד, הנובעת מהזכות לחופש התנועה. כיון שמדובר בזכות יסוד, על כל הגבלה שחלה עליה, להיות מצומצמת, ולצורך ראוי בלבד. בשל העובדה כי תקנה 172ב', קודמת בזמן לחוק היסוד הנ''ל (התקנה הותקנה בשנת 70') הגיע בית משפט קמא למסקנה כי התקנה תקפה. עם זאת, הוא סבר כי יישומה של התקנה בפועל ע''י הרשויות אינו סביר, כיון שעיכוב הרשיון נעשה באופן אוטומטי ושרירותי, מבלי שניתן למעוכב כל הליך שימוע, בו יוכל להביא טענות טובות כמן התיישנות, אי קבלת הודעות, וכו'). על כן, הלך בית המשפט אחר דוקטרינת ה ''בטלות היחסית'', וקבע כי החלטת הרשות לעיכוב הרשיון מאויינת מלכתחילה, במובן זה שהמשיב לא יראה כמי שנהג ללא רשיון. אך כיון שעברו שנים מאז שהיה למשיב רשיון בר תוקף, עליו לעבור בדיקות רפואיות ומבחני כשרות נהיגה בטרם נוכל לקבל את רשיונו. כיון שהנאשם לא היה מבוטח, הרשיעו בית משפט קמא בעבירה על פי ס' 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי. לפני בית משפט זה חזרו ופירטו הצדדים בהרחבה את עיקרי טיעוניהם לפני בית משפט קמא. המערערת אף הוסיפה טענה לפיה לבית משפט לתעבורה לא הייתה סמכות לדון בטענות מתחום המשפט המנהלי. 5. דיון: א, כאמור, טוענת המערערת, כי מבלי להיכנס לדיון לגובו של עניין, יש לדחות את טענותיו השונות של המשיב על הסף, ולהרשיעו בעבירה המיוחסת לו. זאת, מחמת שתי טענות מקדמיות: הראשונה, שלא הייתה לבית המשפט לתעבורה סמכות לבחון את חוקתיותה וסבירותה של מדיניות רשות הרישוי, בשל העובדה שבית המשפט לתעבורה הוא ערכאה ייחודית הנהנית ממנדט ספציפי ומוגדר בלבד, ולא ערכאה כללית. השנייה, שיש לדחות את טענותיו של המשיב כלפי רשות הרישוי על הסף, כיון שהמשיב השהה יותר מעשר שנים את קובלנותיו על מדיניות רשות הרישוי. במקום לפנות לערכאות לבירור טעמתיו, בחר לקחת את החוק לידיו, ולנהוג ללא רשיון. את טענותיו העלה לראשונה רק לאחר שנתפס בקלקלתו. ב. אקדים ואומר כי לדעתי יש לקבל את הערעור, ללא צורך לדון לעומקה של הטענה הראשונה של המערערת. זאת, משום שהנאשם במקרנו הודה בעבירות המיוחסות לו - היינו - נהיגה ללא רשיון נהיגה, וללא ביטוח, והעלה את הטענה כי הרשות פעלה בחוסר סבירות, כטענת הגנה. ג. לעניין זה יפים ונכונים דבריו של כב' השופט המר, בע''פ (ת''א - יפו) 80074/99 ג'רבי שמעון נ' מ''י, תקדין - מחוזי, כרך 2000 (1) הש''ס/תשס''א - 2000, כי: ''לא יעלה על הדעת, שהדיון הפלילי בכתב האישום, יהפוך לדיון מנהלי בכל הסוגיות העשויות להתעורר...לא מתקבל על הדעת, שבית המשפט האמור לדון באישום הפלילי - ושאיננו מוסמך לחייב את רשות הרישוי או מוסדות התכנון לתת רשיון ... - יעניק למעשה לעבריין הרישוי או הבנייה מעין היתר או חסיון שיאפשר לו לנהל עסק או לבנות, שלא כחוק.., אדם העובר עבירה משום שהופלה ע''י הרשויות, איננו אחראי בפלילים? הרי האפליה איננה מנויה בין ''הסייגים לפליליות המעשה'', שבסימן ב' לפרק ה1 של חוק העונשין התשל''ז - 1977...''. (ההדגשה לא במקור). לא למותר לציין, כי בהכרעת דין, שניתנה אף היא ע''י כב' השופט טננבוים בביהמ''ש לתעבורה בירושלים (ביום 10/12/97) ובה נדון מקרה הזהה כמעט למקרנו (נהיגה ללא רשיון), נאמר כי : '' אלא שאף אם טענותיו המשפטיות של הנאשם המלומד סבירות., ואולי יש בהן ממש, אין מנוס מלהרשיעו. הנאשם במקרה זה החליט לעשות דין לעצמו. הנאשם סבר כי התקנה הנה בלתי חוקית ועל כן…(אין) צורך לציית לה. אין צורך להסביר מה יקרה אם כל אורח במדינה ייעשה דין לעצמו ולא יציית לתקנה שאיננה נראית בעיניו, ולדעתו ''סותרת את חוקי היסוד'', (תיק (דו''ח) 5-515395 מ''י נ' דרעי, דינים תעבורה, כרך א', עמ' 58). הנה כי כן, הסיבה לקבלת הערעור פשוטה וברורה היא, ואינה מצריכה כל שיטוט במחוזותיו של המשפט המנהלי : מדובר באדם שביצע עבירה פלילית ביודעין, כשבחר לקחת את החוק לידיו. אי לכך, עליו לשאת בתוצאות התנהגותו העבריינית. במידה ובאמת הוא מעויין לשטוח טענותיו לגבי אופן פעולתה של רשות הרישוי, יתכבד ויעשה כן (בפני הערכאה המתאימה), אך הדבר לא יעלה ולא יוריד לגבי העובדה שהפר את הוראות החוק. לאור מסקנה זו, מתייתר הדיון בטענתה השנייה של המערערת. התוצאה היא כי אני מקבל את הערעור .מרשיע את המשיב בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף. התיק יוחדר לבית המשפט קמא, על מנת לשמוע טענות לעונש. ניתן היום כ''א באלול תש''ס, 21 בספטמבר 2000 בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתק לב''כ הצדדים. עוני חבש שופט