ג'יפים בעקבות מבצע עובדה

האקורד האחרון של מלחמת העצמאות היה כיבוש חלקו הדרומי של הנגב בואכה אילת, במבצע ''עובדה''. ברקע עמדו השיחות להסכמי שביתת נשק עם המדינות נגדן לחמה ישראל הצעירה. בינואר 1949 נחתם הסכם כזה עם מצרים, לאחר שבמבצע ''חורב'' כבש צה''ל את באר שבע והציב את כוחותיו על קו כורנוב (ממשית), ביר עסלוג' (משאבי שדה) ועוג'ה אל חפיר (ניצנה). על פי ההסכם, קו שביתת הנשק נקבע על פי הקו שסוכם בין הבריטים לבין התורכים, בשנת 1906.

המו''מ עם הירדנים לא התקדם כצפוי. למרות שבהחלטת האו''ם על חלוקת א''י כל הנגב היה אמור להיות בשליטת ישראל, הירדנים טענו כי אין נוכחות ישראלית בחלק הדרומי של הנגב, וכי כוחותיהם מחזיקים באזור זה ולפיכך דרשו לספח אותו לגבולם.

חיזוק לדרישה זו באה באופן עקיף גם מצד הבריטים, שהנגב הדרומי שימש אותם כנקודת חיבור ומעבר בין שטחי ההשפעה הגדולים שלהם בחצי האי הערב לבין מדינות בהן היה להם אינטרס בצפון אפריקה, כמו מצרים וסודן.

בעקבות מברק שנשלח ממשלחת ישראל לשיחות, שהתנהלו ברודוס, אל הממשלה בארץ, שהאיץ בה להציב עובדות בשטח כדי לסכל את טענות הירדנים, נפלה ההחלטה לשלוח כוחות שיגיעו עד אילת, עם הנחיה שלא ינהלו קרבות בדרך אלא אם יותקפו.

באותה תקופה היו שתי דרכים עיקריות להגיע לאילת: האחת ירדה דרך מעלה עקרבים לערבה ומשם לאילת, והשנייה יצאה מאזור עזה תוך איגוף לתוך סיני. האופציה הראשונה היתה קלה ליישום, אבל עלה חשש שהירדנים יזהו את הכוחות ויתקפו אותם. האופציה השנייה היתה גם היא בעייתית, משום שחלק מהדרך עבר בשטח שכבר היה נתון בשליטת מצרים.

בסופו של דבר הוחלט על משלוח כוח בשני ראשים: חטיבת גולני תרד דרך הערבה, בצורה גלויה, מתוך כוונה להרתיע את הירדנים ואולי לגרום לנסיגתם. הכוח השני, חטיבת הנגב של הפלמ''ח, היה אמור לנוע דרך חלקו המרכזי של הר הנגב, בדרכים סמויות מעיני האויב.

אלא שהחלק הזה היה כמעט בלתי מוכר אפילו לסיירים הגדולים ביותר, ולא ברור היה אם אפשר לעבור בנתיב הזה עם כלי רכב. נשלחו שני סיורים מקדימים, שגילו שאפשר להגיע רכובים עד אזור ראס א-נקב (היום אזור מעבר גבול נטפים). הנתיב מעבר לנקודה זו לא נבדק. הסיורים גם איתרו מקום מתאים לנחיתת מטוסים, שכן התכנון כלל הבאת כוחות בהיטס.

המבצע החל ב-6.3.1949 ונמשך כשבוע. כוחות הסיור של חטיבת הנגב הגיעו עד הר רמון, ירדו למכתש דרך מעלה ערוד, נסעו באפיקו של נחל ערוד עד לפארן העליון ומשם המשיכו בציר שאנו מכירים היום כ''ציר המטרות'' או ''ציר החביות'' עד למקום הנחיתה ב''שדה אברהם'' (בראשו של נחל גרזי, לא רחוק מצוקי עובדה). כוח החלוץ סימן את המסלול ופלוגה בפיקודו אברהם אדן (ברן) הוטסה למקום.

במשך יומיים ניסו חיילי הפלוגה למצוא דרך להגיע מאזור הנחיתה לאילת ולא הצליחו. בסופו של דבר איגף כוח קטן של ג'יפים את אזור ראס א-נקב דרך שטח מצרים והגיע לאילת, שם הניף ברן את דגל הדיו המפורסם.

חטיבת גולני עשתה בינתיים את דרכה דרך הערבה, כשהיא מניסה את הכוחות הירדנים שעמדו בפניה באמצעות איגופים ותמרונים, ללא שנורתה אפילו ירייה אחת. החטיבה הגיעה לאילת שעתיים בלבד אחרי חטיבת הנגב, וההודעה על כיבוש המקום יצאה במברק משותף של מפקד חטיבת גולני, נחום גולן, ושל מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג.

בחלק נוסף של המבצע, שלא זכה לפרסום גדול, יצאה חטיבת אלכסנדרוני לאזור ים המלח, והרחיבה את גבול המדינה עד מצדה ועין גדי, כשהיא עושה את דרכה לשם על גבי סירות.

וכך כתב משה דיין, שעמד בראש המשלחת לשיחות הסכמי שביתת הנשק, בסיומו של המבצע: ...בזמן שהייתם בסיורים בנגב, ישבתי בראש המשלחת ברודוס. קיבלנו הוראה למשוך המו''מ כמה שאפשר... עד שאילת תהיה בידינו... עמדנו בלחץ כבד של המשלחת הירדנית ושל המתווך ראלף באנץ. דחינו את החתימה בתירוצים שונים עד שקיבלנו ההוראה לחתום. זאת אומרת שהגעתם לאילת והנגב הדרומי בידינו! ...הודעתי לבאנץ שאנחנו מוכנים לחתום. אז נכנס הנציג הירדני וצעק ''היהודים התקדמו 250 ק''מ, הם חיבים לחזור מיד!'' ...פתחנו מפות, והירדני פרס ידיו האחת על באר שבע והשנייה על חברון ואמר ''היהודים הגיעו עד הנה''. אמרתי שניסוג מיד מחברון (אליה כלל לא הגענו), כך נשארו אילת והנגב הדרומי בידינו''.