דרום אתיופיה - מסע מרתק אל השבטים הנידחים של עמק האומו

ברוב האזורים בדרום הדרכים לא מסומנות והתושבים לא דוברים אנגלית בכלל.  ברוב המקומות יש מלונות קטנים ומגעילים, בלי מים זורמים וחשמל רק 4 שעות ביום בין השעה 18.00 לשעה 22.00 וזאת באמצעות גנראטור ולכן יש גם הפסקות חשמל ב-4 שעות אלו.
לטייל בדרום אתיופיה הוא מסע אחורה אלפי שנות דור. המפגש עם השבטים האתיופיים העתיקים על מנהגיהם  שאין בהם שמץ של סימן מערבי והם ממשיכים לקיים את תרבותם העתיקה כמו שעשו מאות שנים - נראה אולי הזוי לחלוטין לאדם הלבן.

בדרום אתיופיה חיים שבטים מהמרתקים ביותר במזרח אפריקה. לאדם בן תרבות המערב חיים אלה נראים כמו הפרימיטיביות בהתגלמותה, אבל יש להם חיים מלאי מסורת ומנהגים שהם שומרים עליהם בגאווה. לכל שבט יש את המראה המייחד אותו משאר השבטים בלבוש, בתסרוקת ובצורת הבנייה של הבתים. לכל שבט גם שפה משלו. בימינו, אנשי השבטים כבר נחשפו לעולם המודרני והם מאד אוהבים כסף ושאר מתנות, אבל עדיין חיים ומתלבשים כדרכם. אסור בשום אופן לצלם אף אדם ללא בקשת רשות וסיכום מראש על תשלום (2 ביר=הכסף האתיופי נכון לינואר 2012 והסכומים בעלייה מתמדת). צילום ללא רשות או ללא סיכום מראש על גובה התשלום, אפילו מרחוק, עלול להסתיים מפגיעה פיזית כמו זריקת אבנים או כל דבר אחר המזדמן ביד, ועד לשימוש אלים בקלאצ'ניקוב המצוי אצל רבים מבין גברי השבטים.

אחד השבטים המסקרנים באתיופיה ואולי אף באפריקה כולה, הוא שבט המורסי (Mursi). רק בשנת 1970 גילו אנתרופולוגים בריטים את השבט. אנשי השבט מעולם לא שמעו על מדינת אתיופיה על אף שהם יושבים בתחומה. מספרם של בני השבט מוערך ב-6,000 איש, החיים במספר כפרים קטנים.  שבט המורסי חי בשמורת מאגו (Mago National Park), שמוגדרת כאיזור לשימור על ידי ממשלת אתיופיה. הטריטוריה של המורסי תחומה בין שלושה נהרות ורכס הרים, באיזור מורכב וקשה לגישה, מה שהופך אותם לאחת הקבוצות האתניות המבודדות ביותר בעולם. כמעט כל היבט של חיי היום-יום שלהם סובב סביב הבקר והיבולים שקובעים את רמת חייהם.

נשות המורסי מהוות את האטרקציה המרכזית בביקור בשבט וזאת בזכות דיסקית החרס המושחלת בשפתן. ההיסטוריה מלמדת סיפור קשה: בני השבט, ובמיוחד בנות השבט, היו ידועים ביופיים ובחוסנם הפיסי, לכן נלקחו לצרכי עבדות וכשפחות. כדי לכער את בנות השבט ולהפוך אותן לפחות נחשקות, החלו בנות המורסי לנקב את שפתן ולהשחיל בה את דיסקית החרס. הסיבות שבגללן התחיל המנהג כבר לא רלוונטיות, ובכל זאת הוא נשמר אולי כחלק מהרצון לשמור על אחדות השבט כסמל השחרור מעול העבדות, אבל כנראה ובעיקר כעסק שאפשר להרוויח ממנו כסף מהתיירים. כאשר נערה משבט המורסי מגיעה לגיל 15 עליה לעבור טקס ניקוב של שפתה התחתונה בעזרת קוץ עץ השיטה, כדי שתוכל לענוד את הדיסקית שבהדרגה גדלה עם התרחבותו של הנקב בשפתה. ככל שהדיסקית גדולה יותר, כך יצטרך בעלה לעתיד להעמיד יותר בקר כמתנה לאביה. נשות המורסי מורידות את הדיסקית כשהן הולכות לישון, כשהן אוכלות ובזמן קיום יחסים אינטימיים. כמו כן הן מורידות אותה מפעם לפעם כדי להקל על הנשימה. כשהדיסקית מוסרת נשאר חור פעור בשפה התחתונה והיא נראית משורבבת.

בנוסף למורסי נמצאים על גדות נהר האומו מספר שבטים מרתקים נוספים:

שבט ההאמר (Hamer) -  אולי המפורסם ביותר באיזור ונחשב מסביר פנים לתיירים. אפשר לזהות אותם על פי התסרוקת המיוחדת של הנשים – ראסטות קצרות שיוצרות מראה של קסדה צבועות באדום שמנוני. בני השבט ידוע בעיקר בזכות טקס הבגרות המכונה אוקולי (Ukuli) , שבמהלכו נער קופץ מעל קבוצה של 10 שוורים הצמודים זה לזה, משימה שדורשת שיווי משקל ואומץ לב. לטקס אין תאריך קבוע. הטקס שנמשך יום שלם מסמן את כשירותו של הנער להיות בעל. נער שלא עבר את הטקס בהצלחה לא יוכל להינשא. הטקס מתחיל בריטואל שבו נערות ונשים לא נשואות מבנות משפחתו של הנער מפצירות בבחור, תוך כדי ריקוד מתמשך וקפיצות, להצליף בגבן עד זוב דם. מחזה קשה לצפייה. הנשים לובשות חצאיות עור קטנות מקושטות בצדפים וחרוזים, ללא חלק עליון.

שבט הקארו (Karo) - שבט זה מונה כ-1,000 איש, המתגוררים בכפרים קטנים וציוריים על גדות נהר האומו. אנשי השבט מעוטרים בשלל צבעי גוף עשויים מתערובת מיוחדת של גיר, פחם, אבקת סלע צהוב וברזל. לעתים נדמה כי קיימת בין השבטים תחרות סמויה על איכות תערובות הצבע בה הם צובעים את גופם, כשכל שבט בטוח כי התערובת שלו היא הטובה ביותר לעור.

שבט נוסף החי על גדות נהר האומו שעל גבול קנייה הוא שבט דסאנץ' (Dasanech) החי על מצוק הצופה על נהר האומו. הטריטוריה של שבט דסאנץ' נמצאית על נהר האומו ויש לחצות בקאנו את הנהר כדי להגיע אליו. שבט דסאנץ' הוא הדרומי מבין השבטים החיים בעמק האומו. בני השבט חיים בעיקר על הבקר וגידולי תבואה וסוחרים בעיקר עם בני שבט קארו השכן. הם מנהלים אורח חיים פשוט המאפשר להם לשרוד שנו בצורת ארוכות בעזרת הדגה של אגם טורקאנה על גבול קנייה.

בגבעות מעל עמק האומו חיים בני שבט הקונסו  (Konso), העוסקים בחקלאות הררית מגוונת. הם יודעים לבנות טרסות ומערכת השקייה בסיסית. נושא מסקרן בייחוד את אנשי המערב הוא השימוש בסמלים פאליים בתרבותם. לכמה מהבקתות בכפריהם יש גג כפול המזכיר בצורתו איבר מין גברי. יש המייחסים סמלים אלה לכך שאנשי קונסו רואים בעצמם קבוצה חזקה ובעלת יכולת ושפע כלכלי.

סרטון משבט דורזה

כפר נוסף השוכן על רכס המתנשא מעל לעיר ארבע מינץ' (Arba Minch) הוא של שבט דורזה (Dorze), קבוצה אתנית קטנה המונה כ-30 אלף נפש,  הידועה בעיקר בזכות יכולת האריגה שלהם. בני שבט זה בונה את בקתותיו בצורה ייחודית כמו קונוס מעוגל מענפים ומסגרת במבוק המדמה ראש פיל. כל האזור ירוק ומלא במטעים של אנסט (Enset) שאלו הם עצים דמויי בננה ללא פירות שמהגזע שלהם מייצרים מעין קמח שמשמש לדייסה ולבישול. זהו אוכל שאפשר לאחסן במשך שנים והוא מהווה מרכיב חשוב מהדיאטה המקומית.

כפר נוסף השווה ביקור הוא שבט הארי (Ari).

טקס ההצלפות בשבט האמר בדרום אתיופיה - טכס המעבר מילדות לבגרות

לסיכום, עמק נהר האומו (Omo) הוא אחד ''המוזיאונים'' האנתרופולוגיים המרתקים בעולם, שם מתגוררות קבוצות אתניות שעד לפני כ-40 שנה כמעט ולא היו מוכרות לחוקרים ולמטיילים.
בכתבה זו התרכזתי והתמקדתי בעיקר בדמויות המגוונות והמעניינות של מספר קטן מבין שבטי עמק האומו אשר בדרום אתיופיה.
לאלבום התמונות המלא - הקליקו כאן