מועדון סובארו דרייב במעיינות איזור ירושלים - 15/6/13

נפגשנו בצומת נחשון. היכרות קצרה, תדריך, חלוקת מכשירי קשר, פורסטר המצטרף ברגע האחרון, אומרים שלום ותודה לדני דיאמנט שעסוק תמיד בקידום מועדון סובארו, ואנו יוצאים מזרחה לעבר ירושלים.

עוצרים במצפה הראל ומזכירים את הפרשה העצובה של ההוצאה להורג של מאיר טוביאנסקי ששיאה התרחש ממש במקום זה, ביוני 1948. משם על דרך בורמה – הסרפנטינות, צינור השילוח ואנו מספרים בתולדות גילויה והפיכתה מדרך רגלית לדרך לכלי רכב.

הפסקה קצרה לארוחת בוקר, ואנו ממשיכים בתנועה מזרחה. מתחילים לטפס ולצבור גובה והנוף בהתאם. גאיות עמוקים, צוקים רמים ויער ירוק מסביב.

עוצרים לטבילה במעיין הראשון. בריכה בנויה סמויה מן העין, עם עצים מצלים ומים קרירים וצלולים.

משם לעין לימור בשמורת המסרק ושוב נוף מרהיב סביב. יער צפוף, גאיות ומצוקים.

עין לימור הוא מעיין מוכר ונגיש ובהתאם, עמוס במבקרים. לשמחתינו, כמה דקות אחרי שהגענו, עזבו כולם והבריכה הנעימה נשארה רק לנו.

טבילה במים הקרירים, הפסקה קצרה ואנו ממשיכים למעיין הבא, הנמצא בלב שכונת מגורים.

הבריכה הנסתרת נמצאת ממש מתחת לאף של התושבים. הופתענו לגלות שלמרות זאת, לא כל תושבי האזור מכירים אותה. הבריכה מוצלת וטמפרטורת המים בהתאם. הפעם, רק האמיצים טובלים.

ירדנו את רכס חלילים וקפצנו לבקר באנדרטת התאומים. אנדרטת התאומים שהוקמה לזכר קורבנות התקפת הטרור על מגדלי התאומים בניו יורק ב- 11.9.2001, אינה מקום מוכר לכולם. למרות שמדובר במתחם גדול ובאנדרטה מושקעת, האירוע עצמו מוכר לכולם ונערכת בו אזכרה שנתית, האנדרטה אינה מפורסמת ורבים לא יודעים על קיומה ומימלא לא ביקרו בה, וחבל.

את הפסקת הצהרים עשינו במקום מוגן ושקט שמעטים מגיעים אליו. שולחנות וספסלים חדשים, דרך נוף צמודה, עצים מצילים וחנייה קרובה.

מכיוון שאחד הפורסטרים לא היה ממוגן, העליתי בפני החבר'ה את האפשרויות לנסוע למעיין הבא על הכביש או בדרך אתגרית. כנראה שרוח סובארו פועמת בנהגים, כי ההחלטה הייתה חד משמעית – רוצים דרך אתגרית.

הדרך כוללת עלייה בשיפוע חד, בורות גדולים, דרדרת, הצלבות, סלעים בולטים, סיבובים הדוקים מאוד ולמרות שידעתי שכלי הרכב מסוגלים לטפס ללא בעיה וסמכתי על הנהגים, קיוויתי שמישהו קצת יתקשה, אולי יצטרך סיוע, אולי אצליח להפוך בעיה קטנה לדרמה של ממש (שיהיה מה לזכור), אך כולם טיפסו מהר ובצורה משולמת. גם חיוקה עם פורסטר ללא בקרת אחיזה. אפילו לצלם לא הספקתי.

עצרנו לתצפית נהדרת על אגם (יבש) וסכר בית זית ועל הכנסייה הרוסית עם כיפות הזהב המבריקות, של עין כרם.

סכר בית זית – עויילם גויילם

או איך בוזבזו מליון וחצי לירות (בערכי 1956), בפרויקט שמעולם לא היה יכול למלא את יעודו.

סכר בית זית – סכר הבטון הגדול ביותר בארץ, נבנה עי תהל בשנות החמישים (כשירדן שולטת בגדה המערבית) על תוואי נחל שורק. מטרת הסכר הייתה לחסום את זרימת המים בנחל ולגרום להם לחלחל ובכך להעשיר את מי התהום של אקוויפר ירקון תנינים (משתרע מדרום הרי הכרמל דרך השרון ועד לחוף הנגב). מיקום הסכר נבחר, על פי המלצת הגאולוגים וההידרולוגים של תהל, שחקרו את הנושא.

לאחר זמן קצר התגלה, כי למרות שאגם בית זית מתמלא והמים מחלחלים, לא נרשמת שום עלייה במפלס מי התהום. המסקנה הברורה היא – שהמים מחלחלים למקום אחר. אבל לאן? הציע מי שהציע, להוסיף למים חומר מיוחד ולחפש את מוצאו. למרבה הפלא והאכזבה, התגלה החומר בנחל פרת (הזורם מזרחה ושנמצא אז, בשליטה ירדנית). בדיקה נוספת גילתה, כי ההמלצה על מיקום הסכר והאגם, נעשתה בעקבות מחקר רשלני. עוד נמצא, כי בין קו פרשת המים הטופוגרפי (האחראי על תנועת הנגר העילי) הנמצא בקו הר הצופים-גבעת זאב לבין קו פרשת המים הגאולוגי-הידרולוגי (האחראי על תנועת המים מתחת לקרקע) הנמצא הרחק מערבה משם, יש מרחק גדול.

כך יצא, שבניית סכר בית זית, שעלתה הון במונחי הימים ההם, לא רק שלא העשירה את מי התהום של מדינת ישראל, אלא העשירה את המים של ירדן, אז מדינת אויב.

הסכר לא נהרס ונעשו נסיונות להפוך אותו לאתר תיירות.

הגענו לנקודה האחרונה של הטיול – בור מים גדול ועמוק. הבור שומר מים כל השנה וגם בשיא הקיץ, מפלס המים גבוה מאוד ( כ- 2 מטר). האמיצים טבלו, האחרים צפו והטיול שלנו הגיע לסיומו. שיחת סיכום ואנו נפרדים. כאמור, מזג אויר מצויין, אתרים מעניינים, רכבי שטח מעולים, אך מעל לכל, חבורה איכותית, (שהוכיחה שוב, כי במדינה שלנו כולם מכירים את כולם), מתעניינת, מוכנה לכל, שגם הציגה נהיגת שטח מקצועית. נהניתי בטיול מאוד. להתראות בטיולים הבאים.