טיול סוכות – מירוחם לבורות לוץ 27-28/9/18

המסלול שרקחתי לכבוד החג השני של סוכות 2018, חצה את מרכז הנגב לרוחבו – מירוחם נרד למכתש הגדול, נטפס במעלה אברהם (שעבור חלק מכלי הרכב יכול להיות מאתגר), נתקדם בעליה להר צרור ונסיים את היום ברחצה מרעננת בעין עקב. את הלילה נבלה באחד מחניוני הלילה הפזורים במרחב שדה-בוקר/נחל צין, ובבוקר נמשיך לכיוון דרום-מערב, למרגלות רמת ציפורים, דרך שדה חפיר אל נחלי חורשה ואלות, על שלל המעברים הטכניים ועצי האלה האטלנטית המרהיבים ונסיים בחניון בורות לוץ הסמוך לקצהו הצפון-מערבי של מכתש רמון. מסלול לא כסחני או קשה מדי, אבל גם לא קל או קצר ובוודאי לא פשוט. כזה שמחייב נהיגה טובה ועירנית.

בתחנת הדלק של ירוחם מתקבצים משתתפי הטיול. את רובם אני מכיר מטיולים קודמים, מה שחוסך את שלבי ההיכרות כי "אין קרח לשבור". נהגים טובים ואחראיים בכלי רכב מתאימים, מה שמבטיח קצב תנועה טוב – כל זה מקל על כולנו בהתנהלות הקבוצתית.

אחרי תדריך וחלוקת מכשירי קשר, אנו מסתדרים בתור ארוך, חולפים דרך העיירה ירוחם ויורדים למכתש בכביש מפותל. המכתש "שלנו" הפעם הוא זה המכונה "הגדול", אחד מחמשת מכתשי הנגב, שדווקא אינו הגדול ביותר: את התואר הזה מקבל מכתש רמון שהוא המכתש האירוזי (כלומר נוצר כתוצאה מבליעה ולחיצת שכבות קרקע) הגדול בעולם. אחריו המכתש הגדול (שנקרא גם "מכתש חתירה" ו/או "מכתש ירוחם") אליו מועדות פנינו, הבא בתור הוא המכתש הקטן (שנקרא גם "מכתש חצרה") ולבסוף שני המכתשים הדרומיים ביותר, הקטנים והפחות מוכרים באיזור הר עריף.

נכנסים לשטח ליד אתר העצים המאובנים ועצירה ראשונה לריקון אוויר מהצמיגים ולביקור במה שנראה כמו גזעי עצים מלפני מיליוני שנים שהתאבנו והפכו לסלע מוצק. האמנם? האם באמת אלה היו פעם עצים?... קשה לדעת, מי שרוצה להאמין שכן בוודאי יסביר ויראה לכם את מה שבעיניו הם שרידי הטבעות המאובנות... כך או כך, הסלעים המוארכים הללו באמת מזכירים בצורתם גזעי ענק שנפלו והשאלה מרתקת. יש כאן גם קצת חול צבעוני, אבל החבר'ה חמים על מעלה אברהם שבהמשך הדרך.

אחרי ארוחת בוקר זריזה וחציית המכתש לרוחבו, השביל מתחיל להיות טרשי ולהתפתל בעלייה. בולדרים ואבנים, מדרגות סלע קטנות וטרשי סלע חדים מרמזים לנו על מה שלפנינו. ואז אנו נאלצים לעצור לפתע. קבוצה קטנה של שלושה כלי רכב שנוסעת לפנינו מעכבת אותנו ללא הרף. הכלים שלהם לא מתאימים לתנאי הדרך הזו – הרכב המוביל, דיסקברי 4, רכב כביש-שטח ראוי וגיבור לכל הדעות, אבל עמוס בארגז עצום וכבד על מינשא אחורי שמגביל אותו במעברים הטכניים. השני, קיה סורנטו מדגם ישן, גם הוא רכב שטח מצוין לכאורה, אבל זה הספציפי סבל מתקלה במערכת שילוב ההנעה הכפולה שלו ונזקק לעזרה בכל מעבר. השלישי – סובארו פורסטר-טורבו סטנדרטי דווקא תקין למשעי, אבל ללא הילוך כוח והוא סובל מצמיגי חתך נמוך עדינים, זויות מרכב בעייתיות ובכלל הוא נמוך ופגיע מכדי להתמודד עם המעלה בכוחות עצמו ללא נזקים.

המוביל שלהם בדיסקברי 4 באמת השתדל, אבל לא הצליח להתגבר על המדרגה של מעלה אברהם לפני שפורק ממנו המינשא האימתני, שהתגלה כמטבח נייד מצויד ומאובזר היטב מהסוג שאתם אולי לא רוצים לנסוע אחריו בשטח, אבל כנראה שמאוד תרצו להצטרף אליו לחניון לילה.... בכל מקרה, אחרי שהמטבח פורק מהרכב וחלוקת המשקל שלו התאזנה, הוא טיפס בהצלחה, משך את שני חבריו, הרכיב מחדש את הארגז הגדול ופינה את הדרך סוף-סוף... כל זה לקח את הזמן שלו - במקרים כאלה אין טעם להאיץ בהם כי גם כך הם תחת לחץ ונרמסים תחת כובד הבעיות ולכן חיכינו בסבלנות וכשהבנו שללא עזרה מאיתנו הסאגה עלולה להימשך אל תוך הערב, הושטנו ידיים לעזרה ולכיוון. גם כך, עד שהחבורה האומללה הזו הצליחה להתגבר על מדרגת מעלה אברהם, עברה יותר משעה וחצי במהלכה הצטבר "פקק" של עשרות רכבי שטח עד תחתית המעלה, שחלק מיושביהם פתחו שימשיות וצידניות... הזמן האבוד הזה עוד ישנה עבורנו את סדר היום, כפי שנגלה בהמשך.

עבור הקבוצה שלנו, מעלה אברהם לא מהווה אתגר יוצא דופן. כל הכלים תקינים, כל הנהגים מנוסים דיים, גם ציוד חילוץ לא חסר - אנחנו מוכנים עם רצועה בהיכון ורק הגרנד-ויטארה הקטנה של יאיר התקשתה מעט וקיבלה משיכונת קלה מהפאג'רו של ערן. כל היתר טיפסו בזריזות, ואת ארוחת הצהריים ערכנו בתצפית המרהיבה על המכתש, מראש מעלה אברהם.

מכאן אנו במגמה דרומה, מטפסים להר צרור, נהנים מהנוף עוצר הנשימה של בקעת צין ויורדים לכיוון שדה בוקר וראש מעלה צין, אבל בנקודת המידע של רט"ג מבשרים לנו שאין טעם שנרד לכיוון עין עקב, כי כבר מאוחר והפקח במקום מוציא את המטיילים החוצה... זה חבל, במיוחד עבור אלה שהגיעו ליום אחד ואחרי יום ארוך, חם ומאובק, רצו להתרענן בבריכת עין עקב. אבל עיכובים ותקיעות, גם של קבוצות אחרות, הם חלק מהמשחק של טיולי שטח ואין סיבה או טעם לקחת ללב. נבקר שם שוב בפעם הבאה.

את הפיזור של סוף היום הראשון אנו עורכים בתחנת הדלק על כביש 40. אחרי תיקון זריז של דליפת שמן ממשאבת ההגה בויטארה, אנו מתחלקים לאוהבי הפינוקים שיבלו את הלילה בחדרים שהזמינו מראש ול"קשוחים" אלה שנוסעים אחרי לחניון הלילה בנחל נוקד, ליד עץ השיטה הענקי המפורסם, אחד מחניוני הלילה המרהיבים בנגב בזכות עץ השיטה הסלילנית העצום, הגדול ביותר בישראל, שענפיו מצלים על רוב שטח החניון. העץ הזה כל כך גדול וכל כך מפורסם, עד שקיבל סימון משלו במפה ועל שמו נחל נוקד נקרא גם "נחל העץ" וב-30 שנות ג'יפאות, נטיתי את אוהלי מתחתיו כבר עשרות רבות של פעמים ובכל פעם אני מתרגש מחדש ממראהו רב ההוד. והערב שוב יארח אותנו העץ הנפלא הזה לחניון לילה מדברי כהלכתו - הקמת אוהל, פריסת מצעים, וכמובן אי אפשר בלי מקלחת מהג'ריקן! ואחר כך בנוהל הג'יפאי הרגיל של טיולי גברים: מדורה, מנגל, והרבה צחוקים. מי צריך יותר מזה?... אחרי שהגוף שטוף ונקי ומריח מסבון מבושם, מילאנו את הבטן בסטייקים ובבירות ודיסקסנו אל תוך הלילה על ג'יפים וברזלים, גם העייפות משתלטת והעיניים נעצמות. זמן לישון. לילה טוב.

היום השני מתחיל מוקדם בחניון נחל נוקד. אין כמו קפה ראשון של בוקר בשטח! האוויר עדיין קריר, מאור, יוסי ואנוכי, עדיין איטיים ומנומנמים. אבל אין לנו את כל הבוקר להימרח כאן. צריכים לקפל את המאהל בזריזות ולהתארגן על מנת להגיע לתחנת הדלק ולפגוש את כל הקבוצה. בתחנת הדלק שדה בוקר חוברים אלינו אלה שהגיעו כמו חדשים מהחדרים ועוד אחד שמצטרף אלינו עכשיו מהבית. שוב תדריך להיום, מסלול ארוך ללא מעלות או אתגרים מסוכנים אבל טכני מאוד. אבל ראשית – יש ילדים בקבוצה שמאוכזבים "שלא התרחצנו בבריכה" ולכן, נדרשת סגירת חוב חלקית מאתמול - ואנו קופצים לעין עקב. עין עקב הוא מעיין שכבה שמימיו נקווים בין שכבות סלע וניגרים על קיר המצוק לבריכה עמוקה ונהדרת שתמיד מלאה וקרירה, גם בשיא הקיץ הלוהט – זוהי אטרקציה מדהימה שלעולם לא נס ליחה, שמצריכה נהיגה במסלול מפותל והליכה רגלית של כמה דקות אבל בהחלט שווה את המאמץ. כבר חם בחוץ ושחייה מרעננת בבריכה של עין עקב היא בהחלט חובה נעימה.

אחרי הטבילה חוזרים דרך נחל צין והסרפנטינות לשדה בוקר, יוצאים דרומה על כביש 40 ונכנסים ימינה לשטח ליד בית השאנטי, חולפים מדרום לרמת ציפורים ובצומת על הציר האדום שמוביל צפונה לשבטה ודרומה לכיוון נחל רסיסים ושדה חפיר, תקלת בלמים בדיסקברי של מאור, ועוד שניים שלא מרגישים טוב. עצירה, שוקלים את המצב ומקבלים החלטה שעדיף שיחתכו החוצה מהשטח דרך שבטה. אחרי כחצי שעה אני מקבל הודעה שהגיעו לכביש והכל בסדר ולאחר מכן גם הרכב התקול הגיע ליעדו בשלום. אבל הטיול עדיין בעיצומו – ואנו ממשיכים בדרכנו בקבוצה מצומצמת.

חם בחוץ. ומאובק. צריך לנוח ולהתרענן בצילו של עץ, אבל העצים תפוסים על ידי קבוצות אחרות ואנחנו רוצים שקט. עד מהרה אני מאתר עץ שיתאים לארח אותנו לארוחת צהרים. לא קל להגיע אליו מבלי לרדת משבילים אבל אני נחוש למצוא דרך והנחישות משתלמת ותחת הענפים המצלים אנו מגיעים למנוחה ונחלה ויש גם בריזה מרגיעה.

עוד כוס קפה וממשיכים. מכאן דרומה אל נחל אלות מרהיב העין, עם הפיתולים, העליות, הירידות, המעברים הטכניים ועשרות עצי האלה האטלנטית, והכל על רקע התפאורה עוצרת הנשימה של אור אחר-צהריים רך. גם החום הגדול כבר מזמן מאחורינו והנה נכנסים לחניון בורות לוץ העמוס לעייפה במטיילים. זהו סוף המסלול ועוד דרך ארוכה על הכביש הביתה למרכז הארץ – זמן להיפרד, עד הפעם הבאה...
היה טוב וכיף, נהניתי לטייל אתכם כמו תמיד. נתראה בטיולים הבאים!

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן