סיכום טיול לאצבע הגליל - 27/2/21

החודש האחרון היה משוגע. אין מילה אחרת לתאר – יצאנו מהסגר וחזרנו לטיולים במלוא המרץ והעוצמה. ג'יפאי ישראל שהיו כלואים בבית במשך כל כך הרבה זמן, דורשים לצאת לשטח, ואנחנו שם בשבילם. בוססנו בשלג, טבענו בשלוליות, שקענו בבוץ, חילצנו וחולצנו, מכונת הכביסה עבדה שעות נוספות כדי להסיר את כתמי הבוץ מהבגדים - והג'יפים שלנו, שהוצאנו להם את הנשמה, ביקשו וקיבלו את מנת תשומת הלב המתבקשת...

אבל בין כל הבוץ והמים, הכננות הפרושות והמעלות המאתגרים, צריך לפעמים גם לצאת לשטח כדי להירגע. טיול נינוח כזה, קליל, שמתאים גם למשפחות בג'יפונים, עם מינון מדוד של שטח לא מאתגר מדי, הרבה תצפיות נוף מרהיבות, הרבה הפסקות בנקודות חמד והמון ירוק בעיניים. אצבע הגליל בחורף היא לוקיישן אידיאלי לטיול כזה – שבילים מפולסים ונוחים, יחסית, נוף מטורף מהרי נפתלי לכיוון עמק החולה, אטרקציות כמו נחל דישון... מה רע?

נפגשנו ברחבת החנייה של פסל "האריה השואג" בתל חי. חבורה חביבה שרובה בסובארואים, וגם שתי גראנד ויטארות וגרנד צ'רוקי אחד - שלושה כלים עם הילוך כוח שלא יתקשו היום. ערכנו תדריך, חילקנו מכשירי קשר, הסברים על המסלול והבטחה שיהיה קליל (...) ואחרי ביקור קצר באתר האריה השואג, יצאנו לדרכנו. בתחילה, ברבור קל בשבילים עד שהתאפסתי על הציר הנכון והטיול החל לזרום בכיף. רובו לאורך שביל ישראל שנמתח מכפר גלעדי דרומה, מעל לקרית שמונה שפרוסה לרגלינו משמאל.

פסל האריה השואג – פסל בדמות אריה, מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב. הפסל הוצב בשנת 1934 בבית העלמין שבין תל-חי לכפר גלעדי כמצבת קבר ואנדרטה לזכר שמונת ההרוגים בקרב תל-חי בי"א באדר תר"ף – 1 במרץ 1920.

אתר קבורתם של לוחמי תל-חי הפך למקום עליה לרגל מאז שלהי 1920, אך היה עלוב ומוזנח, עובדה שטרדה את מנוחתם של המבקרים הרבים במקום ובכללם ראשי הישוב היהודי בארץ. הרעיון להצבת פסל היה של אברהם מלניקוב שהעלה אותו כבר ב-1925, עת ביקר במחצבת "גבעת החוצבים" בין כפר גלעדי למטולה. הביצוע נדחה מחוסר מימון עד שהושג כסף במאמץ משותף של ההסתדרות הכללית, הוועד הלאומי וסר אלפרד מונד (לורד מלצ'ט). מלצ'ט ביקש גם לבדוק הצעות של אמנים נוספים. מונתה וועדה שבחנה הצעות שהוגשו לתחרות ולבסוף הוחלט לקבל את הצעתו של מלניקוב ולהשלים את הדרוש למימונה.

העבודות החלו בשנת 1928, האנדרטה הועמדה בסוף 1933 ונחנכה ב-22 לפברואר 1934. בפיסול סייעו למלניקוב יהודה קופילביץ ויצחק שדה, וסתתים בוגרי בית הספר לאמנות "בצלאל".

את העצירה לארוחת בוקר וקפה ראשון ערכנו בעין רועים, פינת חמד יפה עם שולחנות ומעיין ומשם המשכנו על דרכי כורכר מפותלות, פה ושם עליות וירידות תלולות, מעבר מתחת לרכבל צוק מנרה, אבל שום מכשול עבירות שיסכן את כלי הרכב, יטריד או יאתגר מישהו בקבוצה. הכל ברגוע.

אחרי דילוג קצר בכביש 886 דרך צומת ישע, נכנסנו שוב לשטח. הפעם לשביל צר מאוד המתפתל ומטפס לכיוון קרן נפתלי - הבעיה כאן היא שאם יגיע רכב ממול, נהיה בבעיה. כרגיל במקרים כאלה, מיודענו מרפי מקפיד להתערב ולבחון אותנו, ואכן מגיעות מולנו שלוש עלמות חן במאזדה קטנטנה.... הן לא כל כך מאופסות על עצמן והיכן הן נמצאות ובמה הן עתידות להסתבך, אבל שכנעתי אותן די מהר שהן אלה שיצטרכו להסתובב או לסגת הצידה, כי אנחנו שיירה של עשרה כלי רכב... לא לפני שעמדו על כך שאני אהיה זה שאתמרן את המאזדה הקטנה שלהן כי הן חוששות.... נו שויין. לא הספקנו לסיים איתן, ומגיעה מולנו בחורה צעירה עם ילד וכלב בקלנועית EZGO... הנערה הזו כבר יותר מיומנת ובטוחה בעצמה ולא נזקקת לכישורי הנהיגה שלי..... ואם זה לא מספיק, טלפון זריז לקובי שמוביל קבוצה שנייה באותו מסלול רק בכיוון ההפוך, מלמד שתיכף נפגוש גם בהם והפעם יהיה קשה להעביר שתי קבוצות של ג'יפים זו מול זו בנתיב שרוחבו בדיוק כרוחב רכב אחד... מצאנו קטע שביל רחב יותר והצלחנו לבצע את המעבר במהירות, אבל אז הגיע זמנו של האתגר של היום – העליה הטרשית לקרן נפתלי, שמאז נסעתי כאן באוגוסט האחרון, לא זכרתי אותה במצב קשה שכזה. כנראה שגשמי החורף שטפו ממנה את כל האדמה והסחף והותירו רק את הדרדרת, הטרשים וזיזי הסלע הבולטים. זה אולי לא באמת בעייתי לג'יפים, אבל גם לא צחוק בכלל כשצריך להעביר כאן ג'יפונים עם גחון פגיע ופריך ופגושים נמוכים + צמיגי חתך נמוך עדינים המחשבים להיצבט ולהיקרע מכל נשיקה באבן חדה!

עבור הסופה שלי, צמד גראנד-ויטארות והגרנד צ'רוקי אין שום בעיה. רק לשלב LOW ולזחול בנחת. אבל עם הפורסטרים וה-XV נצטרך כאן זהירות, לצד אמונה בצדקת הדרך, קצת רצח בעיניים ורגל ימין נחושה, מתובלים בהכוונה מבחוץ וגם בקצת מזל... ארבעה סובארואים מטפסים בהצלחה בכוחות עצמם, שניים אחרים לא מצליחים ונזקקים למשיכה מהסופה שלי... לא נורא. העיקר שכולם עלו ללא נזקים ועכשיו אנו מטפסים לארוחת צהרים מאוחרת בתצפית הגבוהה ביותר בטיול שלנו היום – קרן נפתלי. גם כאן שולחנות ונוף מטורף של עמק החולה והחרמון הפרוסים לרגלינו.

קרן נפתלי – הר בגובה 510 מטרים מעל פני הים, השוכן בהרי נפתלי שבגליל העליון המזרחי בין בקעת קדש בצפון ובקעת יחמור בדרום. מורדותיו המזרחיים משתפלים בתלילות לאורך כקילומטר מפסגתו ועד לעמק החולה.

על פסגתו של ההר התגלו שרידי מצודה מהתקופה ההלניסטית. בחפירות במקום נמצאו גם שרידי התיישבות מצומצמת מתקופת המקרא ושל מקדש הלניסטי-רומי גדול יותר שהוקדש לאלה אתנה. עוד נמצאו במקום כתובת ביוונית, בורות מים, חומות אבנים, מערות קבורה ושרידי רצפת פסיפס. ייתכן שראש ההר שימש כמאחז במערך ההגנה של תל-קדש שמצפון-מערב לו.

החשמונאים כבשו את המקום, ומציאת אבנים גדולות במשקל של יותר מ-100 ק"ג, אשר ייתכן ודורדרו במורד ההר לעבר חיילי אויב, רומזת לכך שבמקום ניטש קרב קשה. במלחמת העצמאות שכנה על ההר עמדה של ההגנה אשר שלטה והגנה על היישוב רמות נפתלי השוכן כקילומטר צפונית-מערבית לפסגת ההר. העמדה נודעה בשמה הערבי "חירבת אל-הראווי".

דרך כורכר כבושה, עבירה לכל סוגי הרכב, יוצאת מכביש 886 ומגיעה לתצפית קרן נפתלי שם הותקן מצפור על שם רמי ברטל. מהמצפור מראה מרהיב (בימים בהירים ובשעות אחה"צ) על עמק החולה.

לפינאלה, נשאר לנו אחד מקטעי השביל היפים בצפון – נחל דישון בקטע שבין כביש 886 לשדה אליעזר שעל כביש 90. הדישון בתקופה הזו נמצא בתקופה הכי יפה שלו, עם אינספור מעברי מים בקטעים בהם השביל חוצה את ערוצו של הנחל הזורם, שמעניקים תחושה עזה של חוץ לארץ. כמה יפה!
בלי להרגיש, נגמר לנו היום בחטף, היינו שמחים לעוד קצת שטח, אבל החשיכה מתקרבת וגם כך כולם מרוצים.

נחל דישון – בערבית "ואדי חינדאג'" הוא הגדול בנחלי הגליל העליון המזרחי. ראשיתו במורדות הר מירון, אורכו כ-26 ק"מ ובסיומו הוא נשפך לנהר הירדן (בעבר לאגם החולה) מצפון לגשר הפקק.

שטח הניקוז של הדישון משתרע על 96 קמ"ר וכולל את השטח התחום בין המורדות המזרחיים של הרי מירון – סאסא – דובב במערב, ואיזור גוש-חלב – דלתון – עמוקה מדרום, ויראון – אביבים – דישון מצפון. שטח הניקוז של הנחל תחום מדרום על ידי נחל מחניים ונחל ראש פינה ומצפון על ידי נחל גרשום. בנחל וסביבותיו נובעים כמה מעיינות, העיקריים בהם עין דישון ועין אביב.

בתקופות קדומות ניצלו תושבי האיזור את מי הנחל לשם הפעלת טחנת קמח. עד 1948 הנחל היה איתן וזרם כל ימות השנה, אולם כיום הוא נחל אכזב. מימי מעיינותיו נשאבים לטובת "מפעל עין אביב" של חברת מקורות לטובת צרכי האוכלוסיה והחקלאות באיזור. החל מאמצע מרץ 2013 החל שחרור מי ששת המעיינות המזינים את נחל דישון ובראשם עין אביב באמצעות קידוחי עומק במטרה להפוך את הנחל שוב לנחל איתן. במקביל, מתבצע טיהור של מי קולחין ושימושם בחקלאות במקום הזרמתם לנחל. בנוסף, נאסרה כניסת כלי רכב לחלקו האמצעי של הנחל (למרבה הצער, זהו הקטע היפה מכולם, בין כביש 886 לכביש 899 ורמת יראון) כדי למנוע פגיעה בשטח ובבעלי החיים (בעיקר דו חיים) השוכנים בנחל.

היה לנו יופי של יום – מזג אויר שמשי ומושלם, נופים עוצרי נשימה, מסלול מגוון, לא קשה, עם מנת אתגרים ממוקדת וראויה בטיפוס לקרן נפתלי והרבה כיף. תודה ענקית לקבוצה נפלאה שהפגינה מצב רוח מרומם נהיגה מצויינת. נתראה בטיולים הבאים!

לעוד מסעות והדרכות של אתר השטח:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן