טיול שלג רמת הגולן 19.2.2021

עוד כילד קטן, השלג הקסים אותי. אולי משום נדירותם של פתיתי המשקע הלבן והקפוא הזה בארצנו, בצירוף ההילה הבלתי-מושגת של "חוץ לארץ" באותן שנים. כמה ציפיתי להודעה בחדשות על שלג שעתיד לרדת ברמת הגולן, במרום הגליל, בירושלים או אפילו בנקודות הגבוהות בהר הנגב, ואז נדחקנו לכרמל דוכס/רנו 4 שהיו אז רכב הת"ש של אבא ויצאנו לטייל - מעט השלג הישראלי המרופש שבקושי תופס ומצטבר, אבל גרם לי להפליג על גלי הדמיון, לחשוב לרגע שאני נמצא בהרי האלפים, או בערבות קנדה, או על רכסי ההימלאיה, רק לא במציאות הישראלית הלוהטת, הצפופה והחונקת.

מאז השתנו הרבה דברים בישראל. מאות אלפי מכוניות התווספו הפכו למצבת כלי הרכב ורכב פרטי הפך למשהו שנגיש כמעט לכל נפש, כמו גם אלפי ק"מ של כבישים. עם ישראל הרי אוהב לצאת לטייל, בוודאי אחרי הסגרים של השנה הנוראה שעברה עלינו. מיד כשפורסמה תחזית מזג האויר שהודיעה לנו חגיגית שסופת שלגים רצינית בדרכה אלינו, כבר היו ברורים לנו שלושה דברים:

1. להתכונן מהר לטיולי שלג.

2. אנחנו לא החכמים היחידים – יש להתכונן נפשית לפקקי ענק בכבישים במימדים תנ"כיים

3. אנחנו לא החכמים היחידים עם רכבי 4X4 - להתכונן נפשית לפקקי תנועה גם בשטח

האמת היא שכנגד פקקי התנועה בכבישים אין הרבה מה לעשות. משכימי הקום יוצאים מהמרכז באישון לילה ומטפסים לרמה בשעות המוקדמות של לפנות בוקר כדי "לתפוס מקום בשלג", מעמידים את הפרייבט-ליסינג באמצע הכביש, פורקים את הילדים החוצה ושוכחים מהעולם – כמובן שתוך דקות ספורות הפרייבט החונה על הכביש יוצר הפרעה לתנועה שמתפתחת מהר מאוד לפקק שיכול להתחיל על כביש 98 למרגלות אלוני הבשן ולהסתיים אי שם על כביש 90 מדרום לראש-פינה.... ולא, לא הגזמתי בכלל.

בנוסף, משטרת ישראל פורסת בימי השלג את המחסומים בכבישי הרמה שרק מגבירים את הכאוס והאנדרלמוסיה הכלליים ומייצרים עוד ועוד עומסים ופקקים. איך נתמודד עם כל זה?... בהרבה סבלנות ואורך רוח....
המפגש עם הקבוצה נקבע לתחנת הדלק רמות שעל כביש 92, סובב כנרת. מזג האויר בחוץ – סגרירי וגשום. הסברתי מה עומד להתרחש ומהם הסיכויים והסיכונים, כולל הסבלנות המרובה שנידרש להפגין בשל החסימות והפקקים – אבל גם תנאי השטח המאתגרים. בטיולי השלג אנחנו מחפשים שלג! אבל לא צרות ולא אתגרי עבירות, במיוחד כאשר כל שביל תמים ואפילו קטע כביש, הופך לאתגר-עבירות בפני עצמו כאשר הוא מכוסה בשלג בגובה של יותר מחצי מטר שמסתיר שבילים, בורות, סלעים, סימוני שביל, שלטים ומשנה מקצה לקצה את יכולת ההתמצאות בשטח. לזה יש להוסיף את הבוץ הטובעני השחור המפורסם של רמת הגולן ואת תעלולי מזג האויר – גשם חזק הוא התרחיש הרע מכולם, כזה שהורס טיולים. גם סופת שלג פתאומית עלולה להפריע/להוות סיכון, או סתם ערפל סמיך כחלב מהסוג הכל-כך נפוץ ברמת הגולן בחורף, שמגביל את הראות למטרים בודדים ומונע למעשה כל אפשרות של תנועה בטוחה ברכב. בפועל המתינו לנו בשטח ובכביש עוד פחים ומלכודות, אבל אליהן נגיע עוד מעט......

יצאנו לדרכנו על כביש 92, בצומת יהודיה פנינו ימינה והתחלנו לטפס לרמה בכביש 87. עליה ארוכה שלא נגמרת, גשם טורדני לא מפסיק לרדת, וככל שאנו מצפינים הוא מתחזק. העצירה הראשונה מתוכננת למפל האירוסים – בצומת המפלים פונים שמאלה ונכנסים לשטח, ומיד אני מבין שזו טעות פטאלית. הציר המוביל למפל אינו ממש ידידותי גם בשיא הקיץ ועכשיו, בשיא החורף, הוא הפך לעיסת בוץ עמוקה רצופה אגמים/שלוליות ענק בעומק לא ידוע.

LOW, נעילה קדמית, הילוך שני-שלישי והרבה גז, הסופה שלי נועלת צמיגי שטח מלא אגרסיביים המתיזים סילוני בוץ לכל עבר, כבר חומה לחלוטין ומטונפת כולה אחרי מטרים ספורים של נסיעה, אבל מסתדרת טוב מאוד עם הבוץ, בהמשך השלג יקרצף וינקה אותה. אבל מהר מאוד אני מגלה שאני די לבד – רוב כל יהרכב בקבוצה סטנדרטיים ונועלים צמיגי כביש ורק בודדים מהם מנסים/מסוגלים להיצמד אלי, נאבקים לפלס דרך בבוץ הדביק והעמוק במאמץ סיזיפי, המגבים רוקדים על השימשה הקדמית במהירות מקסימלית, כורעים תחת כמות הגשם הניתכת כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו החליט לשפוך עלינו דליים של מים. הגשם כל כך חזק שהוא שוטף היטב את רוב הבוץ מהג'יפים עוד בטרם נחלצנו החוצה מהמלכודת הדביקה.... ואני מקבל מיד החלטה לוותר ולא להסתבך כאן בשקיעות וחילוצים שיכולים להרוס לנו את היום בטרם התחיל. חפי ראש ועם זנב מקופל בין הרגליים אנו סבים על העקבות, יוצאים לצומת המפלים ומפצים את עצמנו בתצפית על מפל עיט היפה הסמוך, הצמוד לכביש – שם לפחות לא צריך להתפלש בקילומטרים של בוץ.

מכאן אנו חוזרים לכביש 87 וממשיכים להצפין. ניצנים ראשונים של מרבצי שלג לבנים קטנים בצידי הכביש, וככל שאנו מצפינים כמות השלג הולכת וגדלה והופכת למשמעותית. תנועת הפרייבטים על הכביש כבר כבדה ובאיזור חורבות חושניה אנחנו כבר עומדים בפקק כמו באמצע השבוע בנתיבי איילון. הצצה למסך הוייז מגלה שכמובן, איך לא, שמחסום משטרתי בצומת בשן הוא המקור לאנדרלמוסיה... אבל אנחנו כבר קרובים. סביב צומת בשן השלג הצטבר לגובה של כחצי מטר וגם הערפל מתחיל להרים ראש. הצומת עצמו נראה כמו סצינה מסרטי אפוקליפסה – מחסום משטרתי לא מאפשר להמשיך על כביש 98 צפונה. אבל בשטח, מצידי המחסום, רכבי 4X4 למיניהם נאבקים בתלמים העמוקים הנמתחים בשלג המרופש ובבוץ קפוא כדי לעקוף את המחסום בלי להתבייש מול עיני השוטרים המסכנים שכנראה קפאו בקור ואיבדו כל בדל מוטיבציה ולא מנסים בכלל לעצור בעדם. שניים מאותם חכמולוגים – אחד בדימקס והשני בפורסטר כבר שקעו/התיישבו על הגחון וכעת הם מנפנפים ידיים וצועקים, מחפשים מישהו שיעצור לתת להם משיכה. הסופה החמושה בכננת היא כנראה המועמדת הטבעית בעיניהם על מנת לעזוב הכל ולחלץ אותם, אבל יש לי מאחורי קבוצה גדולה, ולכן אני עושה את עצמי לא רואה ולא שומע את האומללים התקועים הללו – הם ימצאו להם מושיע אחר. בינתים עשרות פרייבטים חונים משני צידי הכביש, כמה מהם, שנהגיהם מנסים לצאת משם, מגלים שהם תקועים בעליל עם הנעה 2X4 וצמיגי קיץ שקפאו ולא אוחזים כלל באספלט הקפוא המכוסה שלג, יוצרים "צווארי בקבוק" ומפריעים לזרימת התנועה. בלאגן?... בלאגן זה לא מילה! מזל שמסביב הכל מכוסה בשלג לבן בוהק ומרהיב עין.

השלג לבן ומרהיב, אבל לך תמצא ככה שביל, סימון שביל או נתיב נכון בבלאגן הזה. תוכנת עמוד ענן טוענת בתוקף שאני לא טועה ושבדיוק כאן אנחנו נכנסים לשטח, פני השטח עצמם מסרבים להכיר בעובדה הנ"ל. אולי זה השביל הזה?... הכל מכוסה שלג ובוץ, ולאחר 100 מטרים השביל פשוט נעלם. מסביב רק כמה עצים, המון שלג ובולדרים גדולים. לך תסובב כאן קבוצה של 13 כלי רכב. זה הזמן לשלוף את תכנית ב' – נעקוף את המחסום המשטרתי וניכנס ממה שנראה כמו כביש משובש, שמוביל מזרחה אל שביל הגולן. השוטרים המובסים במחסום לא מזכים אותנו אפילו ברבע מבט. הבחור האומלל בדימקס התקוע עדיין ממתין לחילוץ, אבל אנחנו עוקפים אותם, עולים על כביש 98 ופונים ימינה לכיוון מזרח. כביש משובש, משני צידי והכל מכוסה בשלג בעומק של כמטר והכל לבן ומסנוור. השמיים אפורים-כהים, למרות מאות/אלפי אנשים מצווחים מסביב, יש מין שקט מוזר באויר, תחושה שעוד רגע יישפכו עלינו עוד טונות של שלג מהשמיים.

והנה שביל הגולן משמאלנו. כלומר, אני רואה משהו שדומה לסימון השביל הלבן-סגול מעבר לאגם שלפני, זאת אומרת - שלולית ענקית. על החיים ועל המוות – הסופה צוללת לתוך המים הקפואים שמתגלים כמרופשים כהלכה אבל בעומק של "רק" כשני-שליש גלגל.... לא נורא. ומכאן ואילך אנחנו בשטח. כלומר על שביל הגולן, ספק שביל ספק כביש צר ומשובש, כעת מכוסה בשלג עמוק ורק שני קוליסים מסמנים את הנתיב הנע צפונה לעבר תל סמקת. כאן אנחנו כבר בגובה של למעלה מ-1,000 מטרים. הטמפרטורה יורדת, גשם קל שירד קודם הופך כאן לגראופל (גשם מעורב בשלג) פונים שמאלה וממשיכים לעלות צפונה. משמאלנו הישוב אלוני הבשן ואנו ממשיכים לעבר תל א-שועף אל-כביר והר חזק (חזקה) שגובהו 1,156מטרים. אנחנו נמצאים כבר בשמורת אל-ע'סניה (רכס בשנית) ובתכנית לפנות אל הר קורטם (1,100 מ') וממנו אל הר בני -רסן שעל ראשו חוות טורבינות-הרוח המפורסמות.

חוות הרוח בהר בני-רסן – חווה של עשר טורבינות רוח לייצור חשמל, השוכנת בגובה של 1,050 מטרים מעל פני הים על הר בני-רסן בחלק המזרחי של מרכז רמת הגולן.

היוזמה להקמת החווה החלה בשנת 1984 כתוצאה משיתוף פעולה של אגודת המים האיזורית "מי גולן", משרד האנרגיה והשירות המטאורולוגי הישראלי. רמת הגולן והר החרמון נסרקו כדי למפות את משטר הרוחות השורר בהם, וקו התלים הישראלי הסתמן כבעל תנאים אופטימליים לניצול אנרגיית הרוח. טורבינה נסיונית בודדת הוקמה בשנת 1985 על הר בני-צפת שליד מושב אלוני הבשן, מקום בו מהירות הרוח הממוצעת היא 7.2 מטרים בשנייה. בשנת 1992 הוקמה חוו תהרוח על הר בני-רסן שבו מהירות הרוח הממוצעת מגיעה ל-8.2 מטרים לשנייה בממוצע. עלו תהקמ תהחווה עמדה על כ-6 מיליון דולר. הטורבינה הבודדת בהר בני-צפת נפלה במהלך חורף 1993 אך הוקמה מחדש. בחוות הרוח עשר טורבינות הניצבות במרחק 100 מטרים זו מזו מדרום לצפון. גובה כל טורבינה הוא 30 מטרים ומשקל העמוד הנושא אותה הוא 70 טונות. כל רוטור עשוי משלושה להבי פיברגלס. אורך כל להב הו א18 מטרים ומשקלו 1,200 ק"ג. לכל טורבינה מערכת ייצור חשמל נפרדת הכוללת גנרטור בהספק 600 קילוואט. סך הכל מייצרת החווה חשמל בהיקף 12 מיליון קילווואט-שעה בשנה, הנמכר לחברת החשמל ומשמש בראש ובראשונה את מפעלי ויישובי הסביבה. הכנסותיה השנתיות של החווה עומדות על כמיליון דולר.

התנועה בצירים המושלגים נוחה כרגע ולפני העליה להר-קורטם עצרנו לנגוס משהו ולאפשר לילדים להשתעשע בשלג. עוד כמה דקות של תנועה בעליה משובשת, ולפנינו שיירת כלי רכב תקועים שמאלצים אותנו לעצור. השביל צר. משני צידיו בולדרים גדולים ותלוליות שלג שמתחתן – מי יודע. האם שיחים? האם סלעים?... משני צידי השביל גם גדרות תיל שמאחוריהן שטח החשוד במיקוש. לא צחוק.

זה הזמן לגשת לחבורה התקועה ולברר מה קרה. קבוצה של חמישה כלים – ג'ימני, פראדו, טריילבלייזר ושני רוביקונים. הטריילבלייזר שבר ציריה קדמית וגם משאבת ההגה שלו חדלה מלתפקד. הוא תקוע על גחונו בהנעה 2X4, עם צמיגי כביש, מסחרר גלגלים אחוריים נטולי אחיזה ומסרב לנוע ממקומו. גם נסיונות גרירה באמצעות צמד הרוביקונים לא בדיוק מצליחים, וכאמור, קשה עד בלתי אפשרי לעקוף אותו. לאחר כמה נסיונות עקרים, הקבוצה התקועה (מסתבר שהם תקועים כבר יורת משעה כאן) הצליחה למשוך אותו כמה עשרות מטרים ולרגע היה נדמה שהפקק שוחרר, אבל אז אחד הרוביקונים פרק צמיג מהג'נט. ושוב עיכוב, העלאת הצמיג לג'אנט ושוב נסיונו תגרירה, בעלייה עם סיבוב חד שמערימה קשיים נוספים ואפילו הרוביקון המשופר על צמיגי 35' מתקשה להזיז את פגר הטריילבלייזר ממקומו. בין לבין, החבורה הזו גם החלה להפגין סימני עייפות, מפלס הלחץ והעצבים עולה, הם מסרבים בתוקף לקבל עצות ועזרה ופה ושם גם עלו הטונים... זה מין הסתם לא מרוע או חוצפה אלא רק כתוצאה מלחץ, לכן החלטנו לא להוסיף להם על המתח בו הם נמצאים.

השעון רץ והחילוץ הלך ונמרח, הלך והסתבך, ללא צפי להיחלצות בזמן הקרוב. הנעליים מוצפות מים קפואים, ואני הולך ומאבד תחושה בכפות הרגליים הקפואות. כל הצעות העזרה שלי מושבות ריקם, אנחנו לא מביאים כאן שום תועלת וסתם מתעצבנים ומבזבזים את שארית היום, ועל כן החלטתי שעד כאן – אקח סיכון ואנסה לסובב את הסופה במקום בנקודה שנראתה לי כזו שתאפשר סיבוב פרסה (עם הרבה תמרוני קדימה-אחורה ובתקווה שלא ניפול לאיזו תעלה מכוסת שלג עמוק) הסיבוב במקום לא פשוט. גם צמיגי שטח מלא מחליקים לא מעט, נעילה קדמית משולבת מתגלה כאן כעזר מבורך. אבל מה מסתתר בתוך תלוליות השלג העמוקות?... לא נדע. אבל אין ברירה. הסופה קשוחה מספיק כדי לנגוח כמה בולדרים ולהזיזם ממקומם, ולהכשיר "רחבת תמרון" עבור כל השיירה ובסופו של דבר, כל השיירה הארוכה מסתובבת ללא קושי או נזק כשהפעם אני אחרון בטור. באחת הפניות נתקע לנו גרנד צ'רוקי בשלג על גחונו, קצת תמרונים ודחיפות בידיים, וגם הוא בחוץ.

תוך כדי, נודע לי שכמה כלים מהקבוצה התנתקו מהשיירה וממתינים לנו ליד יער אודם, וגם שהקבוצה השנייה שלנו שיצאה לפנינו, לא הצליחה לטפס להר בני רסן ולנוע ביער אודם ונסוגה גם היא לכביש. יצאנו לכביש 98 רק כדי לגלות שהערפל הסמיך ירד ומכסה הכל כמו שמיכת פוך עבה... שדה הראיה הצטמצם למטרים בודדים ואין ברירה אלא לנסוע במהירויות הליכה, תו"כ תמרון בין מאות הפרייבטים החונים בשולי הכביש וגם באמצע הנתיבים ואנשים שחוצי םאת הכביש כאילו אין עליו כלי רכב שנוסעים.... סיכון של ממש, עליו אפשר להוסיף את הצעירים המקומיים ממסעדה, בוקעתא ומג'דל שמס, שמבחינתם התנאים הללו מזמינים לצאת לכבישים עם מכוניות ספורטיביות ולהתחרע בנהיגה מהירה.... בית משוגעים אמיתי!

מותשים, ויתרנו על יער אודם (שנמצא אי שם משמאלנו, מכוסה ערפל סמיך/אטום שמונע מאיתנו לנסות אפילו להיכנס אליו) ופנינו לצירים החקלאיים של הר כרמים המושלג כדי לסיים את הטיול בירידה תלולה ביותר, סלולה אמנם, אך מפחידה ברמה שמחייבת שילוב LOW רק כדי לשמור את הרכב בשליטה ולא להחליק על האספלט הרטוב/קפוא, היישר אל ברכת רם – אחד המראות המרהיבים ביותר ברמת הגולן, במיוחד כאשר הכל מושלג מסביב....

ברכת רם – שמה נהגה בטעות לעתים "בירכת רם" לפי היגוי ערבי כביכול, שמה בערבית "ברכת מסעדה", היא אגם טבעי בצפון-מזרח רמת-הגולן, ליד היישובים הדרוזיים מסעדה ומג'דל-שמס. בערבית נהגה שמה כ"ראן" ואצל יוסף בן-מתתיהו היא מכונה "הפיילה" – הקערה. צורתה עגולה ומימיה מתוקים ובהירים. כיום הבריכה מתפקדת כמאגר מים ובמימיה משקים גידולים חקלאיים באיזור. השם המקובל בערבית הוא "בוחירת מסעדה" על שם הכפר הדרוזי הסמוך. בבריכה נמצאה צלמית ארכיאולוגית חשובה ביותר המכונה "ונוס מברכת רם" ונחשבת לייצוג העתיק ביותר של דמות אנושי תהקיים בתיעוד ארכיאולוגי.

במהלך ההיסטוריה נקשרו בברכה אגדות ומיתוסים לרוב. המפורסם מביניהם גורס כי הברכה קשורה בקשר תת-קרקעי עם נחל חרמון – הבניאס. האזכור הראשון לקשר בין ברכת רם לבניאס מופיע במיתולוגיה היוונית שמספרת כי האל פאן איבד את חלילו ברכה ומצא אות ואחר כך צף במימי הבניאס. גם יוסף בן-מתתיהו מתאר את המיתוס ואף מציג ראיות לכאורה לקיומו: "... ואיש עוד לא ידע לפנים, כי מן הברכה הזאת יוצא הירדן עד אשר בא פיליפוס... זרה מוץ על פני ברכת הקערה (ברכת רם) ואחר כך מצא כי נסחף המוץ אל פמיאס (בניאס)..." (מלחמות היהודים ברומאים, ג', י')

על אף שתיאוריה זו נגזרה מבסיס הגיוני – האיזור הוא קרסטי ותהליכים אלה יכולים ליצור מנהרות תת-קרקעיות ארוכות למדי, היא הרחיקה לכת ומופרכת חד-משמעית על ידי הגיאולוגים, שחישבו ומצאו שאם היה קשר תת-קרקעי שכזה, הרי שהברכה היתה מתרוקנת ממימיה תוך תשעה-עשר יום בלבד. לעומתם, יש הטוענים שהאגם מתמלא ממעיינות בדפנו תהברכה ומנביעות תת-קרקעיות שאינן מאפשרות לה להתייבש אף על פי שהיא מזרימה מים דרך מעיין קרסטי תת-קרקעי לבניאס.

אגדה נוספת, הומוריסטית משהו, מספרת על הר החרמון שהיה שובב ורודף-שמלות גדול, וזוגתו החרמונית שקצה במעלליו, החליטה להציב מתחתיו עין כחולה וגדולה שתסתכל עליו ללא הפסקה ותשגיח על מעשיו – העין הכחולה הזו היא ברכת רם.

ברכת רם היא גם נקודת הסיום של הטיול, הטמפרטורות יורדות במהירות וזה גם הזמן לפרידה מחברי הקבוצה, להחליף לבגדים יבשים וחשוב על הסקת מסקנות. שלוש שעות אחר כך, כאשר אני עדיין תקוע בפקקים האינסופיים בירידות מהרמה לעמק החולה ומשם דרומה, הביתה. בחוץ הטמפרטורה עומדת על 3 מעלות מתחת לאפס, אחרי שהחלפתי מכנסיים, גרביים ונעליים לסט יבש שזכרתי להביא מבעוד מועד, והחימום בג'יפ טוחן בפול-ווליום אבל לא מצליח להפשיר את כפות רגליי הקפואות, אני מבין שלא הכל היה תלוי בנו, אבל בהחלט יש מקום לשיפור - היתה לנו הרפתקאה לא קלה. טיול שלג הוא משהו שיודעים איך נכנסים אליו, אבל קשה לדעת כיצד יתנהל ובעיקר איך נצא ממנו. בסופו של דבר כולנו ישראלים וגם אם אנחנו נוהגים ברכב 4X4 ובטוחים שהוא גיבור וכל-יכול ומגיע לכל מקום, הרי שבמציאות המצב אינו כזה ובתנאי שלג, מספיקה תקלה כמו ציריה שבורה כדי להכניס קבוצה שלמה לסרט. רובנו לא מורגלים לנהיגה ולחילוץ בתנאי שלג, לדרכים קפואות וחלקות ולקור מצמית שכאלה - וגם אם בסה"כ אנחנו מתקדמים ולא נתקעים והכל לכאורה בסדר, הרי שמספיק שמישהו אחר ייתקע ויתעכב, כדי לעצור אותנו ולגמור לנו את היום אי שם על צלע הר מושלגת.... היה לנו יום לא קל, במידה מסויימת גם קצת מתסכל, עם לא מעט לקחים – פקקי הענק, מחסומי המשטרה המגבילים שרק יוצרים עוד פקקים ומגדילים את הכאוס, כמויות המבקרים הבלתי נתפסות והמוני הפרייבטים המתקשים להתקדם בתנאים החלקלקים, גודשים וחוסמים את הכבישים הצרים והפתלתלים של הרמה + העובדה שקבוצות נוספות של רכבי שטח ממלאות את השבילים בשטח + הסבירות היותר מגבוהה להיתקע מאחורי קבוצות אחרות שנתקלות בבעיות בשל חוסר התאמה של כלי הרכב (צמיגי כביש/קיץ, היעדר מיגונים, היעדר כננות, היעדר ציוד מתאים) ובעיקר חוסר הידיעה והמוכנות לתפקוד בתנאים שכאלה ועל כל אלה להוסיף את תהפוכות מזג האויר, מחייבות אותנו בפעמים הבאות להתחיל טיול שכזה בשעה הרבה יותר מוקדמת על מנת למזער את הסיכוי להתעכב ולהיתקע בגלל אחרים וגם להקטין את הסבירות לתקיעות.

על צד החיוב, אני רואה הישג מסוים בעובדה שלמרות הקשיים, אף רכב בקבוצה לא נשבר ולא נתקע ולא הצריך מבצע חילוץ מורכב דוגמת הסיטואציה המסובכת בה נתקלה הקבוצה שתקעה לנו את הטיול. גם אותם כלי רכב ספורים שהתנתקו מהשיירה, יצאו עצמאית לכביש וליער אודם, עמדו עימי בקשר ולא היה צורך לחפש אותם. בשורה התחתונה – ראינו וחווינו שלג אמיתי, עמוק ומאתגר, התמודדנו עם הקשיים שהוא מייצר ולמדנו לתת לו את הכבוד הראוי. בטיולי השלג של החורף הבא מין הסתם נהיה חכמים יותר.

תודה מיוחדת לרונן חבסוב על התמונות היפות