יומן מסע חוצה נגב - פסח 2021

הטיולים הארוכים של כמה ימים עם לינה בשטח, לעולם יהיו חביבים עלי יותר מטיולי יום אחד. העובדה שלא צריך להיכנס לשטח בבוקר עם המחשבה על נסיעת הכביש הארוכה הביתה בסוף היום, פחות לחץ במשך הטיול להספיק לסיים קילומטראז' מתוכנן, וכמובן – חניוני הלילה הטעימים והאהובים כל כך על כל הג'יפאים ללא הבדל דת, גזע ומין – עם המנגלים, האלכוהול, הפרלמנטים סביב מדורות, השינה הערבה באוהלים אחרי יום מתיש של נהיגה בשטח, היקיצה בבוקר לאוויר המדבר הצלול ושאר הפסיליטיז והפיצ'רים האהובים.

מצד שני, טיול ארוך בעומק המדבר מחייב את ההכנות הרגילות, ממש כמו לפני יציאה לחוצה ישראל. המסלולים מלאים במכשולים שמאתגרים את שלמות כלי הרכב, בפסח השמש אמנם שוקעת מאוחר יותר וגם שעון הקיץ מוסיף לנו עוד שעת אור, אבל עדיין השאיפה היא להספיק בזמן המתוכנן כדי להיכנס לנוהל חניון כאשר בחוץ עדיין אור יום. עבור חוצה נגב אולי אין צורך במפגש הכנה, אבל שבוע לפני הטיול כבר יעצתי לנרשמים להכניס את כלי הרכב לבדיקה במוסך ותיקון כל הרג'קטים על מנת שלא ניתקל בהם בשטח. אמרתי – ועשיתי: התפרקדתי מתחת לסופה העתיקה וסקרתי היטב כל בורג. מה שהיה צריך הידוק – הודק. בוצע טיפול מקיף – החלפת שמנים, מסננים, צלבים, חיזוקים וגירוז כללי. ציוד הלינה הועמס, צידניות מולאו במטעמים וזהו, אנחנו מוכנים. האם זה אומר שלא יהיו בלת"מים?....... פחחח... אשרי המאמין.

היום הראשון למסע

ערד – נחל פרס – גבי פרס – רמת מזר – נחל צין – חניון שדה הבולבוסים

אני לא אוהב לנסוע לבד. תמיד צריך מישהו שייתן יד לעזרה ואוזן קשבת לחפירות שלי, אולי גם לנהוג אם אתעייף, לצלם, לבשל קפה וסתם שיהיה עם מי לדבר ולחלוק חוויות וחששות ולשמוע עצה במהלך המסע. הפעם הנווט/נהג משנה הוא אבא שלי, אל"מ במיל', ג'יפאי מיתולוגי שמה שהוא שכח מזמן, אני כבר לעולם לא אלמד. יצאנו מזכרון יעקב בארבע לפנות בוקר, "כי לא ניסע מהר/כי חבל על הדלק/כי בטח יהיו עומסי תנועה/משאיות וכו' שיעכבו אותנו". בפועל, למרות שמהרגע שעלינו על כביש החוף התייצבנו על 90 קמ"ש מנומנמים מאוד, לא עצרנו אפילו פעם אחת והגענו לערד בשש וחצי בבוקר, כמעט שעה לפני הזמן שנקבע....

הקבוצה מתאספת ומגיעה. חלק מהמשתתפים מוכרים לי היטב, עשו איתי את חוצה ישראל בחנוכה האחרון. יש לנו כאן את רוזט ואהרון בג'ימני הלבן, את ויויאנה ודורון אלוש בג'ימני האפור, ערן ושלומי ברנגלר שכבר טיילו איתי כמה פעמים, האחים פרץ ואבי בלנדקרוזר שגם עשו איתי חוצה נגב לפני שנתיים, וחוץ מהם, ויוי וציון בפאג'רו, משפחת דר בפאג'רו נוסף, ומשפחת וגשל בטראנו עתיק. בעוד יומיים יצטרפו מוריס ודקלה, הפעם לא ברקסטון העדין אלא עם הרכש החדש – סופה קצרה לבנה ואתלטית. הגיבוי הטכני הקבוע/נצחי שלי – גיתאי מ"סוויץ' בראש" לא יכול להגיע הפעם, ועל כן את השיירה סוגרים חברים/מלווים, צוות הסיוע שלי – דני ברנגלר TJ הלבן ומוצי בהאמר H3 הכחול שילווה אותנו עד סוף היום השני. אנחנו חבורה גדולה, צבעונית ושמחה.

תדריך ראשוני, לגבי המסע בכלל והיום הראשון בפרט. דגל אתר השטח נכנס למיתקון שלו בזנב הסופה, חלוקת מכשירי הקשר, קביעת סדר תנועה, ואנו יוצאים לדרכנו מתחנת הדלק לכיוון מנחת ערד ונכנסים לשטח ל"ציר הגז". תצפיות ראשונות מהר כיפון והר יהל כדי להיכנס לראש של מדבר, וחיש קל חולפים על פני באר-אפעה ואנחנו למרגלות מעלה הר קומות. אתגר עבירות ראשון לסיפתח של הטיול - מעלה תלול, קצת דרדרת, קצת הצלבות, קצת מדרגות ובולדרים, אבל שום דבר שיעכב את הקבוצה ואנו ממשיכים דרומה וליד מפעלי מישור רותם, פונים שמאלה לאורך המסוע אל נחל פרס.

רק התחלנו, ותקלה ראשונה. רעש מוזר ותחושה משונה בהגה הסופה שכבר לא ממורכז אלא נוטה ימינה מדי, גורמים לי לעצור. גלגל ימין קדמי ברח קדימה לפוזיציה משונה שלא מותירה ספק – "מיה" (עלה ראשי) בקפיץ קדמי ימני נשברה. הרמה עם הייליפט ותיקון שדה קל ומהיר בדמות חביקה/קיבוע שאני מבצע באמצעות שני זוגות של "שאלות" (נדנדות של קפיצי עלים, מעין פלאחים מפלדה בעלי שני חורים) מאפשר לנו להמשיך ולהתקדם. זהו אילתור נחמד לצורך פרישה והגעה לכביש הקרוב ונסיעה איטית וזהירה הביתה, אבל לנסוע ככה בשטח קשה במשך ארבעה ימים?.... בזמן שאנו עוסקים בתיקון, אורנה דר יוצאת לצעדה לפנינו. כך היא תעשה מדי יום ביומו, תצעד במצטבר קילומטרים רבים ותהנה מהמדבר דרך הרגליים. כבוד!

הגענו לגבי פרס, הפסקה לארוחה קלה וקפה ובזמן שכולם יורדים לגבים, אני פוצח בסדרת טלפונים והודעות בווטסאפ, בעיקר לקבוצת החילוץ "ערבות הדדית בשטח" שהקמתי בשנה שעברה ונחלצת לעזרה, בחינם, לכל ג'יפאי שתקוע בשטח. חברים מהקבוצה כבר מתארגנים ובראשם חבר קרוב ויקר – יואב פולס, שנכנס לפיז'ו 208GTI שלו, צולח את הפקקים האינסופיים מביתו ברמה"ש למחסן התת-קרקעי שלי בחולון, לוקח משם קפיץ עלים קומפלט ויוצא לדרך הארוכה דרומה. בזמן שהקבוצה תמתין מתחת לסככה שמצפון למכרה עורץ שברמת מזר, מול "שער אשמדאי", אני פוגש את יואב על כביש 25 והמשלוחה הדחופה מועברת מהבגאז' של הפיז'ו לירכתי הסופה. את המסלול של היום נסיים עם הקפיץ השבור/מקובע, ואת ההחלפה נבצע בחניון הלילה בשדה הבולבוסים. ראוי לציין שזו לא הפעם הראשונה שיואב נחלץ לעזרתי ברגע משבר – שוב תודה לך חבר יקר!

הטיול ממשיך. יורדים במעלה אשמדאי למסלול נחל צין. כבר אחה"צ, המסלול המרהיב הזה, עם כל המעלות והמורדות, המדרגות וההצלבות, מעברי המים והנופים הפרועים של ערוץ הצין המתחתר בסלע לבן, גורם לנו לשכוח לרגע שאנחנו מוכרחים לסיים אותו בשעות האור, כדי שנוכל להגיע לחניון הלילה בזמן. אבל הקבוצה מפגינה תצוגת נהיגה מרשימה, ללא אף קושי, תקיעה או עיכוב, ובחלק הראשון של המשימה עמדנו בהצלחה – אנחנו על כביש 227 הסמוך למעלה עקרבים, כשהשמש אמנם תיכף שוקעת, אבל עדיין מאירה. מכאן עד חניון שדה הבולבוסים המרחק כבר לא גדול, אבל הדרך איטית ואת הכניסה לחניון אנחנו מבצעים כבר בחושך מלא.

כולם מתמקמים, מרימים אוהלים ומתחילים בנוהל ארוחת ערב. קר בחוץ, אבל אבא ואני לא חושבים על אוהלים ואוכל, כי עכשיו פותחים את המוסך. החלפת קפיץ-עלים קומפלט בג'יפ אינה מסובכת ולא אמורה לקחת יותר משעה ברוטו כולל קפה – אבל תספרו את זה לחשיכה, לרוח, לטמפרטורות הצונחות במהירות ולתשישות הכללית.... הרמנו את הסופה על הייליפט, הפירוק אכן מהיר, אבל ההרכבה... מסתבר שבקפיץ ה"חדש" (קפיץ אחורי ישן שאני שומר כבר שנים כספייר למקרים כאלה) חסרות בוקסות בתוך הבושינגים. נסיון לחלץ את הבוקסות מהקפיץ הישן, עולים בתוהו. הן תקועות שם חזק ואין לנו כאן פרס-הידראולי או סדן של נפחים על מנת לחלוץ אותן. אבא כבר מסנן שאתכונן נפשית למצב שאולי לא תהיה ברירה אלא להחזיר את הקפיץ השבור ולהסתדר איכשהו איתו עד סוף המסע, אבל אני, למוד תקיעות קשות ומאתגרות יותר מזו, מסרב להתייאש. שופך את תכולת שתי הברגיות על המחצלת ומתחיל לפשפש בין אלפי הברגים, האומים, הדסקיות וחתיכות הברזל המשונות שאני שומר במיוחד לאירועים כאלה. והנה מה שחיפשתי! יש לנו בוקסה אחת. עכשיו צריך עוד אחת... רגע לפני הרמת ידיים והודאה בכשלון, עולה רעיון במוחי ואני מפרק בוקסה כזו מהנדנדות המשולשות של הג'יפ. מדובר בבורג חיזוק/ייצוב בלבד והג'יפ יסתדר בלעדיו עד סוף הטיול.... ככה זה בג'יפים האמיתיים – תמיד יש עוד אפשרות, רק לא להתייאש!

הבוקסה במקומה, ומלאכת ההרכבה מתחילה. בחושך-מצרים שמסביב לא רואים כלום וקצת קשה להביא את הסרן הקדמי למקומו המדויק על בורג המירכוז, אבל בעזרת ערן ואהרון, אנחנו מנצחים. כל האומים הודקו, אמנם הקפיץ הימני הזה אינו זהה בדיוק לזה השמאלי, הסופה נוטה מעט שמאלה, אבל זה טוב יותר מקפיץ שבור/מקובע והיא מוכנה לנסיעה "כמו חדשה"... רק עכשיו אנחנו מרגישים שהטמפרטורה בחוץ חד ספרתית נמוכה... השעה כבר 22:45, איך בלי להרגיש, עפו לנו 3 וחצי שעות! אבא עייף, בכל זאת רק בן 82 הילד... הוא פורש לאוהל החמים, מתחפר בפוך ונרדם מיד. אני מצטרף לדני ומוצי לבירה ועוד קצת קשקושים עד שסביב אחת בלילה, הקור והעייפות מכריעים גם אותי ואני מדדה לאוהל. כפי שהזדחלתי אל מתחת לפוך והתמקמתי, כך נרדמתי מיד. לילה טוב!

היום השני למסע

שדה הבולבוסים – נחל צין – נחל חווה – דרב אל סולטאן – בקעת אבו-טריפה – מעלה נוח – מכתש רמון – מצפה רמון – מפער ערוד – חניון בארות עודד

בוקר היום השני מפגיש את הקבוצה עם שגרה פחות קשוחה מזו שבחוצה ישראל: השכמה רק ב-07:00 בבוקר... ממש לא נורא. תדריך ליום השני, ויוצאים לדרך. עבודות עפר ליד מעבר פסי הרכבת הסמוכים לגשר שמעל נחל חווה מביאות עימן בירבור קל של כמה דקות, אבל מהר מאוד אני מוצא את הירידה לנחל חוה ואנו בתנועה רצופה ובלתי מופרעת בציר המרהיב העובר דרך הר ארחות, צומת דרב אל-סולטן ("דרך הסולטן" הקדומה, המגיעה מכיוון נחל מרזבה שממזרח). ציר בקעת אבו-טריפה הוא טכני, מרהיב ופראי, איטי ומאתגר לנהיגה, למרות שלא מציב קשיי עבירות מיוחדים. "פרסת טרף" מספקת את רגעי האקשן עם סיבוב חד משולב בטיפוס תלול (אך לא באמת קשה) על משטח סלע משונן שמספק שפע של אחיזה – ואת ארוחת הצהרים אנחנו פורסים בראש מעלה נוח, עם נופו המרהיב של מכתש רמון מול עינינו, מראה שפותח את התיאבון.

אחרי שכולם שבעו, יורדים במעלה נוח. נפטרים משקיות האשפה בפחים של חניון בארות, ויוצאים דרך הגן הלאומי "צבעי רמון" לכביש 40, כאן אנו פונים ימינה ומטפסים למצפה רמון, לתדלוק והצטיידות. ביומיים הבאים, עד סוף הטיול, אין לנו יותר תחנות דלק עד אילת, ואני מבקש מנהגי רכבי הבנזין הצמאים (בייחוד הג'ימנים, שסובלים ממיכל דלק צמוק נפח) למלא בנזין עד הפקק ולמי שיש – גם בג'ריקנים.

בתחנת הדלק במצפה רמון אנו נפרדים ממוצי שצריך להגיע לאילת וגם סובל מנזילת שמן חזקה מהדיפרנציאל הקדמי של ההאמר (שזה עתה "טופלה" במוסך.... מוצי, תחליף מוסך! או טוב יותר – תתחיל לטפל באוטו בעצמך!). אבל גם דני מגלה משהו מדאיג יותר – לחץ הזמן במנוע הרנגלר TJ נופל לרמה מדאיגה. האם זו תקלה במחוון או באמת מנוע שעומד לנפוח את נשמתו?... המנוע לא נשמע חלק ובריא כפי שאמור להיות (מנוע ה-TJ זהה/דומה לזה שבסופה שלי, רק צעיר ממנו בארבע שנים ועם פחות ממחצית הקילומטרים...) דני מעדיף לא להיתקע בשטח ולהכביד על הקבוצה, שמלכתחילה הצטרף אליה על מנת לסייע במידת הצורך, לא ליפול עליה לטורח - ומקבל החלטה לפרוש. כעת אנחנו ללא שני רכבי הסיוע/חילוץ החזקים, ונצטרך להיזהר יותר. נתנחם בעובדה שמוריס ודקלה יחברו אלינו בערב, בחניון הלילה, עם רכב שטח חזק – סופה נוספת על זו שלי.

יוצאים ממצפה-רמון צפונה, פונים בצומת הרוחות לכביש 171, חולפים על פני בה"ד 1 והמטווחים, ולאחר כעשרים דקות, פונים שמאלה בצומת בורות לוץ לשביל הכחול בכיוון מפער ערוד. השמש עדיין בשמיים. סמוך לשביל חונה סקודה פאביה של מטיילים שיצאו לסיבוב ברגל. שמשתה האחורית שבורה, כמה חפצים מפוזרים על הקרקע לידה. כנראה נפרצה לא מזמן ע"י בדואים... מחזה עצוב שמזכיר לנו שהדרום פרוע ואין בו דין ודיין. חיש קל אנו מגיעים לחניון בארות עודד. החניון עמוס במטיילים. "שביליסטים" רגליים וגם רכבי שטח, כולל כמה טנדרים של מינהלות לטיולים. יש מקום לכלים שלנו, אבל רק בתפזורת, לא כקבוצה. ניאלץ להתפזר ולהשתחל בין כלי הרכב החונים. מעבר לשביל, משטח נוסף שאני זוכר כחלק מהחניון. הרי ישנתי בו פעמים רבות – ואני מחליט שנתקע יתד שם. פגרי מדורות טריים ואבנים שמסודרות בצורת כמה "ח"ים, כאילו כדי לסמן מקומות חניה מסודרים לכלי רכב, משכנעים שזה אכן חלק מהחניון, ואנחנו ממהרים להקים אוהלים ולהתחיל להתקין ארוחת ערב. היום יומולדת 56 לדורון אלוש ואנחנו מתכננים לפתוח לכבודו כמה בקבוקים...

ירקות נחתכים לסלט, סטייקים מתהפכים על רשת המנגל, בקבוקי בירה, ויסקי ויין נפתחים, ומי מגיע? פקח. מבטו חמור ובפיו טענה שאנו ממוקמים מחוץ לחניון. ויכוחים, הסברים, תחנונים, והוא בשלו. נדרש פתרון מהיר, לפני שפנקס הדו"חות יישלף, וסכום הקנס, 2,130 שקלים (!) כפול מספר כלי הרכב (!!!), יהרוס לכולנו את הטיול... אבל הכל נגמר בטוב - אני מצליח לשכנע אותו, שגם אם טעינו, זה נעשה בתום לב - אני מתחייב לו שבבוקר לא יכיר את המשטח הזה – נערוך סריקה נוסח בסיס טירונים ונרים כל בדל וכל פיסת נייר, בין אם שלנו ובין אם לאוו, נסדר אבנים בשול השביל באופן שלא יאפשר לאף אחד לטעות כמונו. הפקח הזה, בחור טוב על אמת, שטובת הטבע לנגד עיניו אבל אינו תאב קנסות, מסכים. הוא עוזב לדרכו, לא לפני שאנחנו לוחצים ידיים והוא מחלק לנו את שקיות האשפה הירוקות המפורסמות של רט"ג. יצאנו מזה בעור שינינו, ואני אוסף את הקבוצה ומסביר לה מה יתרחש בבוקר, לפני שנפנה את החניון ונצא לדרכנו. הוקל לכולם, הסכמה כללית לבצע כל שיידרש – כי הבטחה זו הבטחה, ומילה זו מילה. דקה אחר כך, מגיעים מוריס ודקלה בסופה הלבנה... עיתוי על חוט השערה!... כאן פחות קר, אנחנו הלומי אלכוהול ויותר מדי אוכל, עייפים ופורשים לאוהלים בשעה מוקדמת יותר, לשנת לילה ערבה וארוכה במיוחד, כדי לאגור כוחות ליום הארוך שלפנינו מחר.

היום השלישי למסע

בארות עודד – נחל ערוד – באר אשלים – הר צוריעז - נחל פארן – שטחי האימונים ובית הקברות למטוסים – נחל ציחור – נחל צניפים – חניון שער צניפים

כפי שהבטחתי לפקח, קמנו בבוקר, קיפלנו את המאהל, ערכנו תדריך, הוצאנו את כלי הרכב בזהירות אל השביל, מבלי להסתובב אלא ב"דוך" אחורה ברוורס, על מנת לא "לגזור" את תכסית הקרקע ולהשאיר קוליסים נוספים – ופצחנו בסריקה קפדנית לניקוי מוחלט של המשטח. אחר כך סידרנו אבנים בשורה ישרה לאורך שולי השביל – אף מטייל לא יטעה לחשוב שוב שאפשר/מותר לחנות כאן. הסידור למופת מעלה בי גאווה בלתי מוסתרת, מזכיר קצת את התרוממות הרוח שחשים טירונים במסדר מוצלח שמשביע את רצונו של המ"כ/מ"מ..... עמדנו בהבטחה. אני משוכנע שהפקח מרוצה ויזכור אותנו לטובה.

ביקור קצר בבארות עודד. הדלי המפורסם הקשור בחבל, שעימו אני תמיד שואב מים קרירים ומרעננים מהבאר, נעלם ואיננו. חבל. אבל לא נורא – יוצאים לדרך ונכנסים לנחל ערוד – "אחד הנחלים אם לא ה" – ציר טכני, מפותל, פראי, מרהיב ביופיו, שאין בו רגע משעמם. הוא כבר לא קשה ו/או מאתגר לתנועה ושובר רכבים כבעבר, אבל עדיין נחשב ל"נחל עם שרירים" שמצריך הילוך כוח והרבה תשומת לב בנהיגה. שבריר שניה של חוסר עירנות – ואתם מתלבשים על סלע ופוצחים בתרחיש חילוץ.... עצירה ב"סלע טוביה"/"סלע הפלמ"ח" והסבר על המקום, על טוביה קושניר ז"ל, על סיורי הסטודנטים והפלמ"ח שנערכו כאן לפני קום המדינה, כולל הקראת מכתבו של טוביה קושניר לחברתו, ורשימתו של נתן אלתרמן על ירידת מעלה רמון – טקסט מפעים, עשיר בתיאורים חיים ונושמים של משורר, שמעביר לקוראיו חוויה של ג'יפאות, של מסע עבירות - בימים רחוקים בהם אף אחד לא חשב שיהפכו לתחביב לשעות הפנאי. היי, קצת קולטורה אף פעם לא תזיק!

והערוד ממשיך. נוסעים ב-LOW, הקצב איטי, אבל רצוף וזורם. מבט בשעון מלמד שאנחנו טובים מול הזמנים. תקלות? בערוד תמיד יהיו. המיגון התחתי המקורי בפאג'רו של ציון התעקם מסלע וגל ההינע הקדמי מתחכך בו ומייצר רעש לא נעים – אז עצרנו, פירקנו את לוח המיגון (פח דקיק) ויישרנו אותו. עשר דקות של עבודה לא קשה מדי. הג'ימני של דורון התיישב עם הביצה האחורית על סלע אחר באחד המעברים ונסיונות ההיחלצות רק נעצו אותו חזק וטוב יותר על האבן הסוררת... הדגמה "על אמת" של חשיבות כיוון חיצוני מדויק. הזדמנות לכננת שלי לחלץ איברים ולחבורה לקבל שיעור מזורז בעבודה עם כננת, שמשכה את הג'ימני מהתקיעה אגב פיהוק קל. עיכובון של עוד עשר דקות ברוטו ולא יותר.

את ארוחת הצהריים ערכנו במיצר ערוד, בצל המצוקים האדירים, מיקום מעולה למנוחה ארוכה – אם לא היינו צריכים לנסוע עוד עשרות קילומטרים היום, היינו נמרחים כאן עוד שעתיים לפחות. מכאן זה כבר דילוג קל לכביש 40 ולבאר אשלים, כדי להיפטר משקיות האשפה, וחוזרים לשביל האדום שרץ מערבה בפארן דרך בארות עדה לכיוון הר צוריעז, שם פונים שמאלה ומתחילים לרדת דרומה דרך שטחי האימונים ששובתים כעת לכבוד חול המועד – קטע מהיר למדי, שטוח וחדגוני מצד אחד, אבל כזה שמכניס לאווירת הישימון שלא נגמר מאופק לאופק מצד שני, עם מראות סוריאליסטיים של מבנים משונים, מטרות אימונים בדמות טנקים ישנים ומטוסי קרב שכבר לא יטוסו לשום מקום – בית הקברות לסקייהוקים הישנים הוא נקודת חובה לעצירה ולצילומים. משם חתכנו שמאלה והתחברנו לערוצו של הציחור, עמוס בעצי שיטה ועדרי צבאים ארץ-ישראליים שכבר לא בדיוק מפחדים משיירות הג'יפים וחלקם אפילו לא טורחים לברוח אלא רק מסובבים אלינו את ראשם ומביטים בסקרנות, כמה הם יפים!

לחניון הלילה בשער צניפים הגענו כשהשמש עדיין תלויה בפאתי מערב. מספיק זמן להקים אוהלים ומטבחים, לרבוץ בנחת על בקבוק בירה קרה, לתפוס שיחה עם פקחי האיזור שאני פוגש כאן בכל טיול ואנחנו כבר מכרים ותיקים, שמספרים בהתפעלות על "חג מצוין" מבחינתם, והכוונה לכל מה שקשור להתנהגות ציבור המטיילים. מחמם את הלב לשמוע שהרוב המוחלט של הג'יפאים אכן מתנהגים בדרך ארץ ושומרים על הטבע. מעבר לזה, שער צניפים הוא חניון נהדר ונוח, כזה שמכיל קבוצות רבות בלי שיפריעו זו לזו. מסודר, נקי, יש צל, יש שירותים (אסלות מלאות בנסורת), קרוב מספיק להרבה אטרקציות שטח ונוף, בקיצור – חניון מומלץ. גם כאן הטמפרטורות ידידותיות למדי והשינה תהיה מעולה. לילה טוב!

היום הרביעי למסע

גב צניפים – מעלה עקוף – חולות כסוי – באר מלחן – נחל מתק – הר ברך – כביש 12 – דרך יאיר – קניון נטפים – נחל שלמה – אילת

בוקר עולה על חניון שער צניפים. התארגנות זריזה, ואנו בתנועה לכיוון גב צניפים. בדרך, המוני חסידות שחוזרות מאפריקה לאירופה ושיירת הג'יפים מחרידה אותן ממנוחתן, מחזה מרהיב. לצערנו הגב יבש, אבל עדיין יפהפה והפעם אנו מתפעלים ממנו בתצפית מלמעלה.

טיסה נמוכה במשטחי החמאדה וירידת מעלה עקוף, עוד קטע כביש קצר ואנו בחולות כסוי – דיונות החול הגירני היפהפיות שמחייבות עצירה ארוכה – מטפסים עליהן ברגל ומתגלגלים, ואחר כך גם ארוחת בוהריים ארוכה... כאן אני גם פוגש חברים שמטיילים, אורן דוכן והדיפנדר המדוגם שלו, אסף ונמרוד מג'יפולוג בהיילקסים.

המשך תנועה דרומה לאורך גדר בסיס עובדה, ואנו נכנסים לכיוון באר מלחן (באר מנדטורית שנחפרה ע"י הבריטים לצורך ריכוז ושליטה בבדואים בנודדים במדבר) ונכנסים לנחל מתק – אחד הצירים המרהיבים, העשירים בתצורות סלע מיוחדות בצבעים מבלבלי חושים. ציר קצר, לא קשה, אבל טכני ואיטי שלא משעמם לרגע וחבל שנגמר כל כך מהר.... וכמובן שהטיפוס להר ברך לתצפית הפנורמית על בקעת תמנע מגובה 850 מטרים, הוא חובה נעימה.

מהר ברך אנו יורדים בדרך רחבה ונוחה לכאורה, אבל רק לכאורה – זהו "ציר הקורדרוי" המפורסם – דרך רצופת הדורים שאינה נגמרת עד הכניסה לנחל בטמים ויציאה לכביש 12. ההדורים ("קורדרוי") נוצרים בשבילים לא סלולים עליהם מתקיימת תנועת כלי רכב רבה, במיוחד כלי רכב שאינם כפולי הנעה, שגלגליהם הלא-מניעים נדחפים/נמשכים ומקפצצים על פני השביל, ולאט לאט יוצרים גבנונים בתדר קבוע שהופך את השביל למפרק כלי רכב ועצמות, משחרר אומים וברגים וסתימות בשיניים... מצריך תנועה סופר-איטית (פחות מ-20 קמ"ש) או סופר-מהירה (80 קמ"ש ומעלה). כל מה שבאמצע, בטווח הביניים, פשוט בלתי אפשרי... אנחנו בוחרים להזדחל לאט, מה שלא יציל אותי אחר כך מהידוק ברגים כולל בג'יפ והשלמת אומים שהשתחררו ואבדו....

קטע קצר על כביש ושוב לשטח – הפעם ל"דרך יאיר", שביל תלול ומפותל שנפרץ על ידי סיירת הצנחנים ב-1959 ונקרא על שם מפקד הסיירת יאיר סרן פלד ז"ל (שנרצח מיד אחר כך ע"י בדואים משבט אל-עזאזמה בזמן סיור/ניווט בהר הנגב. על שמו גם מעלה יאיר במצוק ההעתקים של ים המלח). השביל מוביל לקניון נטפים עוצר הנשימה, עוד עצירת חובה. מכאן, דרך נחל שלמה והרי הגרניט החומים-כהים, אנו מגיעים אל כביש 90 מול נמל אילת. ים סוף הכחול-עמוק מולנו, סיימנו את המסע, חצינו את הנגב!

סוף דבר

חוצה נגב של ארבעה ימים הוא לכאורה מסע קל יותר מחוצה ישראל. פחות יום אחד, קצת פחות קילומטרים מדי יום, פחות לחץ בזמנים. אבל הוא מאתגר יותר מבחינת עבירות ונהיגה – יותר מכשולים וקטעים טכניים ארוכים ואיטיים, דלילות תחנות דלק שמחייבת מחשבה והיערכות וכמובן מזג אוויר שיכול להפתיע, הופכים את חוצה נגב למסע עם שרירים שאינו פחות דחוס ומאתגר לאנשים ולמכונות. לשמחתי, המסע הזה עבר באופן חלק וזורם ללא דרמות מיוחדות. התקלה המשמעותית היחידה היתה בג'יפ שלי – שבירת קפיץ שגם היא תקלה קלה ופשוטה שלא היוותה גורם שעיכב יותר מדי – תיקון שדה קל ומהיר ואחר כך החלפת קפיץ שהתבצעה הודות לחברים טובים שלי שמוכיחים כל פעם מחדש מהי ערבות הדדית בין ג'יפאים, וכמובן בעזרת אנשים מהקבוצה שלא מהססים ללכלך ידיים ולהזיע.
אבל כמובן שכל הטוב הזה לא היה מתאפשר ללא קבוצה מגובשת ומלוכדת שממסע למסע הולכת וצוברת ניסיון שטח משמעותי שמתבטא בנהיגה מצויינת ממש – רגועה, מדוייקת ואחראית, ששום מכשול לא יכל לה, וכמובן באווירה שמחה ומשוחררת, עזרה הדדית, צחוקים ואוכל טוב, וכל אחד ואחד בקבוצה הזו ראוי למחמאות. זו קבוצה חזקה. מגובשת, כיפית. נהגים מצויינים, משמעת למופת, נדיבות, עזרה הדדית, מצב רוח טוב וחיוכים בלי סוף. זה מתבטא בתנועה זורמת ורצופה ללא עיכובים מיותרים, טיול שמאפשר לנו לנסוע לאט ובכיף ולהגיע מהר לאן שרוצים ו/או צריכים. כשאני מוביל אתכם אני שוכח לרגע שזו בעצם עבודה – כי אני פשוט נהנה מהטיול! על כך תודה גדולה לכולכם, אין לי ספק שנתראה שוב ושוב בטיולים הקרובים.

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן