סיכום טיול אמצע-שבוע: רמת הגולן, מצומת בשן לברכת רם 19/8/21

יש איזורים בישראל שאני אוהב יותר ופחות. באלה שפחות חביבים עלי כמעט ולא תמצאו אותי מטייל כי, נו, לא אוהב אותם. אבל אלה שאהובים עלי במיוחד – לעולם לא יימאסו עלי ואוביל בהם טיולים שוב ושוב ושוב ואיהנה מזה בכל פעם מחדש.

רמת הגולן בכלל וצפון רמת הגולן בפרט, משתייכים מבחינתי לקבוצת האיזורים הנבחרים האהובים עלי ביותר. אני מתרגש מחדש בכל פעם שאני עולה לצפון הרמה – בקיץ (כי פחות חם ולח, כי תמיד נמצא איזו פסגה עם תצפית נוף עוצרת נשימה ובריזה טובה לפתוח עליה כסא וערכת קפה ולהתפנן, או איזה מעיין לטבול בו) וכמובן בחורף, (עם השלגים הכבדים ותחושת ה"חוץ לארץ"). ובין לבין, מזג אוויר נוח, נוף מרהיב, אוכל דרוזי מצוין במסעדה או במג'דל-שמס, מה רע, תגידו לי?..... כאן הכל רק טוב. בקיץ הלוהט האחרון מצאנו את עצמנו יוצאים לצפון הרמה שוב ושוב ונהנים מחדש מכל רגע ואני החלטתי לשלב שמחה בשמחה – טיול אמצע-שבוע רגוע ברמת עבירות קלה-בינונית שיתאים גם לג'יפונים ללא הילוך כוח, שינוע בין לוקיישנים עם תוכן ועניין בצפון הרמה – שמורות טבע, תצפיות נוף מראש הרים ותלים נישאים, גובה רב שיבטיח לנו אוויר צלול וקריר וגם קצת "תוכן" בדמות סיפורי מורשות קרב והיסטוריה. את הסיום נערוך לחופו של האגם הצפוני ביותר בישראל – ברכת רם, עם כל הנוף הפסטורלי שמסביבו.

נקודת המפגש נקבעה לצומת בשן שעל כבישים 87 ו-98. הסופה העתיקה תוביל היום חמישה סובארואים, שני ג'ימנים וגרנד צ'רוקי אחד. לא צפויים לנו קשיי עבירות כלשהם, מקסימום כמה כיוונים קלים מבחוץ לסובארואים הנמוכים וגם זה רק בנקודות ספציפיות. אחרי תדריך וחלוקת מכשירי הקשר, יצאנו צפונה על כביש 98 ולאחר כקילומטר, פנינו ימינה לכיוון מזרח, ואז פנינו שמאלה ל"שביל הגולן" בכיוון צפון ורכס בשנית.

שביל הגולן – נתיב הליכה ארוך (כ-120 ק"מ) ברמת הגולן שנחנך במאי 2007 לאחר מבצע סימון בן חמישה חודשים של הועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע ביוזמת עמותת התיירות גולן. חלק מהקטע הצפוני של שביל הגולן, מאיזור הכפר הדרוזי עין-קיניא, מהווה תוספת לשביל ישראל ביחד עם נחלי גובתה וחזורי, לעלייה לחרמון מקיבוץ דן בו מסתיים שביל ישראל (שאינו עובר בשטחי רמת הגולן ויהודה ושומרון).

שביל הגולן מחבר בין הר החרמון בצפון רמת הגולן למעיין עין-עקוב בדרום הרמה. רובו עובר בחלקה המזרחי של הרמה, באיזורים הפחות מוכרים ומטויילים. מתוך השביל, רק כ-30 ק"מ היו מסומנים בסימון שבילים בעבר. סימון השביל הינו בצבעים לבן, כחול וירוק, המסמלים את החרמון (לבן), הכנרת (כחול) והגולן (ירוק) בהתאמה. במפות סימון השבילים מסומן צבעו בסגול. השביל מחולק ל-15 קטעים כאשר בתחילת כל קטע מצוי שלט שמספק מידע אודותיו (נקודות מילוי מים, נקודות לינה, נקודות הצטיידות במזון וכו') וכן מצורפת מפת הקטע.

השביל שלנו מעט משובש ורצוף באבנים, מצריך את הסובארואים לנסיעה איטית וזהירה, אבל היי – אנחנו לא ממהרים. רכס בשנית שאנו מטפסים אליו, מכוסה חורש ים תיכוני – עצי אלון מצוי, אלון התולע ואלון התבור וגם אלות אטלנטיות. הציר המשובש (והבוצי מאוד בחורף), הופך במהרה לשביל מפולס ובכמה קטעים כביש סלול (צר ושבור, אבל עדיין כביש), על פסגות הרכס מוצבים צה"ליים שרובם נטושים/לא מאויישים, למעט זה שעל פסגתו של הר-חוזק, הגבוה בתלי הרכס, שהוא בסיס פעיל של חיל המודיעין, אותו אנו עוקפים ויורדים בכביש, לפניה ימינה לטיפוס בעלייה בשביל סלעי, משובש ומפותל עם כמה וכמה חריצים שדורשים מנהגי הסובארו קצת יותר תשומת לב, המטפס למוצב הלא מאויש על ראשו של הר קורטם. בחורף, תחת מעטה ערפל ושלג כבד, השביל הזה יהווה אתגר של ממש גם לרכבי שטח גיבורים, אבל באמצע אוגוסט אין כאן שום דרמות אפילו לג'יפונים. לאחר כמה דקות כל הקבוצה מסתדרת ברחבת המוצב, ולאחר תצפית לכיוון סוריה והסברים, מתפנים להפסקת ארוחת בוקר ולשעשועי טיפוס על טנק ה"שוט-קל" הישן שהוצב כאן, ראשון מני רבים שעוד נראה ונפגוש היום.

רכס בשנית – מכונה גם "רכס חזקה" הוא רכס געשי במרכז קו התלים הישראלי שברמת הגולן, המשתרע מהר עיקש שבדרום עד הר בני רסן שבצפון. אורכו של הרכס כ-7 ק"מ, רוחבו 2-3 ק"מ והוא מורכב מ-11 תלים געשיים שהגבוה מביניהם הוא הר חוזק שגובהו 1,158 מטרים.

מרבית הרכס נמצא בשטח ישראל. על מורדותיו המזרחיים עובר קו הפסקת האש בין ישראל וסוריה. חלק משטחו מהווה את שמורת הטבע "רכס בשנית" המשתרעת על 11,298 דונם.

פסגות רכס בשנית, מדרום לצפון:

1. תל עבאס, 987 מטרים מעל לפני הים

2. הר עיקש (תל-עכאשה), 1,026 מטרים מעל פני הים

3. הר בני צפת (תל-אבו-קטאיף), על שם בני העיר צפת שניסו להתיישב בכפר הסמוך רמת'ניה בשנת 1885, 965 מטר מעל פני הים

4. תל א-סמקת, 1,018 מטר מעל פני הים

5. תל עין-עיישה, 1,052 מטר מעל פני הים

6. תל א-שעף אל כביר (הפסגה הגדולה), 1,118 מטרים מעל פני הים

7. הר חוזק (תל חזאיקה – התל הקשה למעבר), הגבוה בתלי הרכס, 1,158 מטר מעל פני הים

8. תל ביר עג'ם, 1,062 מטר מעל פני הים

9. נ.ג. 1100, 1,100 מטרים מעל פני הים, כ-700 מטרים מדרום להר קורטם

10. הר קורטם (תל אל-ח'ריעה), 1,108 מטרים מעל פני הים

11. הר בני רסן (תל אל-ע'סניה – "תל שבט הע'סאן") על שם שבט בדואי קדום שהתגורר באיזור הבשן. נקרא גם תל מומסייה. 1,072 מטר מעל פני הים

לאחר ארוחת הבוקר אנו יורדים מפסגת הר קורטם ופונים ימינה לירידה מפותלת ומשובשת, פה ושם בולדרים ומדרגות סלע ואפילו שתי נקודות בהן אני יורד לכוון את חמשת נהגי הסובארו על מנת שלא יינגפו פגוש קדמי בסלעים. לא עבירות קשה, רק מעט תשומת לב (בחורף, כשהכל חלקלק ומכוסה בשלג והראות גבולית, דרגת העבירות של השביל תהפוך לקשה ועוד איך!....) ואנו מתגלגלים צפונה לטיפוס להר בני רסן, אל חוות טורבינות הרוח הממוקמת בפסגתו.

חוות הרוח ברמת הגולן – החווה הראשונה ברמת הגולן לייצור חשמל מאנרגיית רוח, מונה עשר טורבינות רוח לייצור חשמל השוכנת בגובה 1,050 מטרים מעל פני הים על הר בני-רסן שבצפון רכס בשנית במרכז רמת הגולן.

היוזמה להקמת החווה החלה ב-1984 בשיתוף פעולה של אגודת המים האיזורית "מי גולן", משרד האנרגיה והשירות המטאורולוגי. רמת הגולן והר החרמון נסרקו כדי למפות את משטר הרוחות השורר בהם וקו התלים הישראלי הסתמן כבעל תנאים אופטימליים לניצול אנרגיית רוח. טורבינה נסיונית בודדת הוקמה בשנת 1985 על הר בני צפת שממול ליישוב אלוני הבשן, ובשנת 1992 הוקמה חוות הרוח על הר בני רסן, בעלות של כ-6 מיליון דולר.

בחוות הרוח עשר טורבינות הניצבות במרחק של כ-100 מטרים זו מזו לאורך הציר צפון-דרום. גובה כל טורבינה הוא 30 מטרים ומשקל העמוד הנושא אותה הוא 70 טונות. כל רוטור עשוי שלושה להבי פיברגלס שאורך כל אחד מהם 18 מטרים ומשקלו 1,200 ק"ג. לכל טורבינה מערכת ייצור חשמל נפרדת הכוללת גנרטור בהספק 600 קילוואט וסך הכל מייצרת החווה חשמל בהיקף 12 מיליון קילוואט בשנה, הנמכר לחברת החשמל ומשמש את מפעלי ויישובי הסביבה. סך כל הכנסות החווה מייצור חשמל עומדות על כמליון דולר בשנה.

איזור עמק הבכא שמצפון מזרח לקוניטרה (בין רכס הבוסטר בדרום לחרמונית בצפון) סומן כאיזור מיטבי ברמת הגולן לניצול אנרגיית רוח עקב הרוחות החזקות הנושבות בו. החל מראשית העשור השני של המאה ה-21, החלו רשויות המדינה בקידום תוכניות לבניית חוות רוח בעמק הבכא, למרות התנגדות צה"ל לבניית הטורבינות משיקולים בטחוניים. לבסוף הסיר הצבא את התנגדותו והפרוייקט יצא לדרך.

הוחלט על הקמת 30 טורבינות, מרביתן בשטח שבין החרמונית לתל-אל-מחפי ומאגר בנטל. הטורבינות מתוצרת ג'נרל-אלקטריק, מתנשאות לגובה 85 מטרים ואורך כל להב הוא כ-51 מטרים. עבודות ההקמה החלו ב-2018, טורבינות ראשונות הוצבו ב-2020 ובצפי הפקת החשמל של החווה הוא 96 מגה-וואט חשמל אשר יימכרו לחברת החשמל ויועברו לרשת הארצית. לצורך זה הוקם קו מתח גבוה מצומת בראון לעמק החולה.

חלק מתושבי היישובים הסמוכים לחווה הביעו דאגה עקב קרבת הטורבינות לבתים. כמו כן הובע חשש על ידי ארגוני איכות סביבה לפגיעה נופית. בדומה לחוות רוח במקומות אחרים, הובע חשש לפגיעה בציפורים. ברמת הגולן מתווסף גם חשש לפגיעה באוכלוסיית הנשרים בגולן הפגיעה ממילא. בנוסף קיים חשש לפגיעה בעופות נודדים שרבים מהם חולפים באיזור עמק הבכא.

אנו יורדים מהר בני רסן לכביש 98 וזהו הזמן לאתנחתא קרירה ורטובה בבריכה של עין מוקש – בריכה בנויה עגולה בקוטר של כ-10 מטרים ובעומק של 6-8 מטרים (!) עם מדרגות שיורדות למים. הבריכה שימשה כמאגר מים של הכפר הצ'רקסי עין-זיוואני שהתקיים כאן עד מלחמת ששת הימים ואז ננטש ונהרס. סביב המעיין והבריכה הונחו שדות מוקשים לרוב ומטיילים נועזים הגיעו אליה בדרך-לא-דרך תוך סיכון חייהם, עד שב-1986 פינה חיל ההנדסה חלק מהמוקשים ואיפשר סלילת שביל להולכי רגל עד אליה. הרחצה כאן מרעננת ומומלצת – ליודעי שחייה בלבד!

לאחר השחייה, נסיעה קצרה בשבילי המטעים שבין חאן עין-זיוון ומטעי התפוחים והדובדבנים לבין "מחנה זיוונית" של האו"ם, מובילה אותנו לביקור בבניין מפקדת הכוחות הסוריים ברמת הגולן לפני מלחמת ששת הימים, שנבנה עבור צבא סוריה ע"י הסובייטים בשנים 1960-1962. כיום המבנה הוא חלק מ"שביל אלי כהן" ברמת הגולן, המורכב מנקודות ציון בהן ביקר ועבר סוכן המוסד אלי כהן הי"ד במהלך תקופת פעילותו בסוריה. הבניין אמנם נטוש והרוס בחלקו, אבל ניתן לבקר בו, להלך במסדרונות ולבקר בחדר הנצחה שבימי הסורים שימש כמשרד המודיעין, ובו קיבל אלי כהן אישור חתום לצורך אחת מנסיעותיו ברמת הגולן. אפשר גם לעלות לגג המבנה לתצפית לכיוון העיר קוניטרה הנטושה.

מבניין מפקדת הכוחות הסוריים, אנו פונים ימינה לכיוון צפון ועוברים את "רכס הבוסטר" (תל אל-מח'פי ודהרת איברהים) ואת חוות טרובינות הרוח החדשה, בואכה עמק הבכא, כאן אנו פונים לביקור באנדרטת "עוז 77" הצופה אל עמק הבכא, לזכר חללי גדוד 77 מחטיבה 7 של חיל השריון.

קרב עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים – אחד מקרבות הבלימה הקשים כנגד התקפות הצבא הסורי בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. בקרב זה ניסו כוחות שריון וחי"ר סוריים שנהנו מעדיפות מספרית מוחצת, להבקיע את קו החזית בצפון רמת הגולן. עמק הבכא, המכונה גם "פתחת קוניטרה" או "פתחת קוניטרה צפון", מהווה פרצה בקו התלים ומציין את האיזור בו דיביזיות 7 ו-3 של הצבא הסורי ניסו להבקיע לתוך שטח רמת הגולן. איזור זה נפרש מעט מצפון לעיר הסורית הנטושה קוניטרה ועד לתל החרמונית בצפון. מול הסורים נערכו גדוד 74 של חטיבה 188, בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי וגדוד 77 של חטיבה 7 בפיקוד סא"ל אביגדור קהלני, שלמרות אבדות כבדות שספגו, הצליחו לבלום את הכוח הסורי העדיף מספרית ולהשמידו. לכשלון המתקפה הסורית בעמק הבכא היתה חשיבות מכרעת על המשך המלחמה ותוצאותיה.

אנדרטת גדוד 77 ניצבת במקום בו נפגע אחד הטנקים הסוריים שניסו לפרוץ מעמק הבכא לכיוון הרמפות של גדוד 77. הטנק הושאר במקום בו נפגע ולידו הוצב טנק שוט-קל ישראלי מהסוג ששימש את חטיבות השריון ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, באנדרטה אמפיתיאטרון ו"מסבירן" ווקאלי, לוח הנצחה בו חקוקים שמם של כל חללי גדוד 77 ממלחמת יום הכיפורים ועד היום. מסביב לאנדרטה נטועה חורשה שכל עץ בה על שמו של אחד מחללי הגדוד. במקום גם שולחנות פיקניק והוא מומלץ לעצירה להסברים ולמנוחה/ארוחה קלה.

אחרי הביקור באנדרטה וארוחת הצהרים, מקיפים את החרמונית ממזרח ומצפון ומטפסים אליה מפאתי הכפר הדרוזי בוקעתא שלמרגלותיה. הטיפוס לחרמונית הוא על כביש משובש, וסמוך לפסגה אנו פונים לתצפית עוצרת נשימה מהמוצב הדרומי (על החרמונית שני מוצבים לא מאויישים) הצופה אל עמק הבכא, חוות הטורבינות, רכס הבוסטר וקוניטרה. ניתן לראות מכאן את אנדרטת עוז 77 וממעוף הציפור (גובה של כ-1,200 מטר) לקבל את תמונת הקרב.

לאחר מכן ירדנו מהחרמונית לכיוון כביש 98 וטיפסנו להר אודם דרך חלקו הדרום-מזרחי של יער אודם, הנטוע אורנים ואשוחים ומטפס בשביל סלעי ומשובש לכיוון פסגת הר אודם ומחצבת הטוף המרשימה. על ראש הר אודם (הנקרא כך על שם צבעו האדמדם) עוד מוצב לא מאוייש, רוח חזקה ותצפית נוף היקפית מרהיבה. מכאן ירדנו לכיוון תל אל-קצעה והדרכים המתפתלות בין מטעים וצימרים קטנים ומקסימים אל חלקו הצפון-מזרחי של יער אודם, כאן הוא מורכב מעצי אלון, ואל כביש 98, ולאחר כברה קצרה מטפסים לתצפית הגבוהה האחרונה, ואולי המרשימה מכולן – מפסגתו של הר כרמים (1,190 מטרים) לכיוון צפון.

החרמון, מג'דל-שמס, גבעת הצעקות והכפרים הסוריים הסמוכים לגבול וכמובן העיירה הדרוזית הסמוכה מסעדה וברכת רם – כולם פרוסים לרגלינו. הרוח כאן חזקה והטמפרטורות ממש קרירות, מה שמשלים את המראה והתחושה של חוץ לארץ. סיימנו את הטיול לפני החשיכה על שפת ברכת רם, שבעי מראות נוף, מורשות קרב והיסטוריה, כאשר לפנינו עוד דרך ארוכה הביתה על כביש....

היה לנו טיול מצוין, כזה שמציג מינון נכון של נופים, נהיגת שטח, טבילה מרעננת ותוכן היסטורי – טיול שאינו קשה לכלי הרכב שמסיימים אותו עם אפס נזקים, אבל הוא גדוש ומעניין. היה לי כיף גדול, ואני מקווה לפגוש את כולכם שוב בטיול הבא.

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן