סיכום טיול אתגרי בדרום רמת הגולן – מקיבוץ האון למושב כנף, 24/9/21

מההתחלה היה ברור שלטיול הזה באים לוחמים. כאלו שכבר צברו קילומטראז' בשטח. טיול של לוחמים שבאו לרקוד עם אבנים ולריב עם סלעים. טיול קרבי, מהסוג שמגבש מאוד בין אדם ומכונה. אורך הציר צנוע בהרבה מהמקובל לטיול יומי (25 ק"מ סך הכל), אבל איזה מסלול זה היה... ספויילר – התחלנו תנועה ב-09:30 עם שמונה כלים, סיימנו ב-18:45 עם שבעה כלים.

נפגשנו בבוקר שישי בתחנת הדלק של קיבוץ האון, קבוצה של שבעה דגמים קשוחים – שני סוזוקי ג'ימני (דור חדש), מיצובישי טרייטון, ג'יפ צ'ירוקי ליברטי, ג'יפ רנגלר רוביקון, ג'יפ גרנד צ'ירוקי, סאנגיונג רקסטון (דור ישן, עם מערכת ההנעה של הדור החדש – עוד נחזור לזה). בעלי הרכבים היו מוכנים לא פחות מאשר כלי הרכב שלהם – מלאי אנרגיה ומרץ, מוכנים לכל תרחיש. היכרות, הצגת תוכניות, חלוקת מכשירי קשר – ויצאנו לדרך.

תחילת המסלול עברה בנסיעת כביש רגילה, אבל כבר בכניסה לשטח היה אפשר ללמוד על שהעתיד טומן בחובו – מעבר בקר שהתרומם אל-על חייב בניית תשתית ארעית למעבר ("עבודות מע"צ") באמצעות אבנים. כבר בנקודה זו היו מי שנדרשו להכוונה וסיוע בסידור האבנים, עקב הזווית החדה שבין מעבר הבקר המתרומם לבין הירידה לקרקע. לבסוף הועברו כולם, והתחלנו בהורדת לחץ אוויר, לטובת הקרבות שעוד יבואו. מנקודה זו, כל תיבות ההעברה יישארו ב-Low לאורך כמעט כל היום.

זמן לא רב מאוחר יותר התחלנו לעלות בציר לכיוון בני יהודה הישנה – ציר המטפס בזווית תלולה יחסית, עם קרקע לא קלה למעבר. עם שני הג'ימניז היה מעט מאתגר בקטע הראשון מפאת גודלם הפיזי, שהקשה על מגע עם נקודות האחיזה האסטרטגיות; המנוע הצנום לא הקל עלינו אבל לבסוף שניהם עברו את הקטע ללא צורך בחילוץ כלשהו. מי שבמהרה התגלה כבעייתי היה הרקסטון, שעל אף שמדובר בדור הישן והקשוח שלו, צויד במערכת בקרת היציבות/משיכה מהדור החדש – והרכב הספציפי שהיה בטיול לא עבר את עדכון התוכנה. הבעיה הזו תקשה בהמשך, אך תתמתן מעט בזכות נחישותו של בעל הרכב, ירון, שלא ויתר לאורך הדרך.

באופן כללי, למסלול כזה עדיף להגיע עם רכב המצויד לפחות בנעילת דיפרנציאל אחורית, או שלחילופין יש לו בקרת יציבות (הכוללת בתוכה את בקרת המשיכה) יעילה, עם מספר מצבי הפעלה (כביש, שטח). ברקסטון מדובר במקרה קיצוני, אולם גם אבי, עם צ'ירוקי ליברטי, נדרש לעבודה מאומצת, המבוססת על מיומנות בעבודה עם מערכת העזר האלקטרוניות.

לאחר העלייה מבני יהודה, המשכנו למצפה אופיר – נקודת תצפית יפהייפיה על הכנרת בפרט והגולן בכלל – לא לפני שחלפנו על פני זוג חביב שישב באמצע שדה והשקיף על המרחב. אז למה לא לשבת במצפה עצמו? כי שם, מה לעשות, אין מקום להחנות את המסוק שהביא אותם לשם. בעיה, אבל כזו שכולנו נשמח להתמודד איתה.

לאחר הפסקה מכובדת, ארזנו את עצמנו לכיוון הרכבים – כבר צהריים, והקטעים המאתגרים עוד לפנינו. באותו רגע התגלתה ירידת לחץ אוויר באחד מצמיגי הרקסטון – לא היה ברור מה מקור בריחת האוויר, ובהינתן הכרת המסלול וההבנה כי מדובר ביום שישי, החלטתי על החלפה לגלגל חלופי ושחרור הרכב. ירון ובנו שוחררו ואנחנו המשכנו הלאה.

קטע כביש קצר, ושוב ירידה לשטח. ההתחלה נראית ידידותית, אבל לא כך הדבר. עדכנתי מבעוד מועד על מעבר בוצי בעייתי - בוץ סמיך וטובעני, שהדרך לעבור אותו היא עקרונית, נסיעה מהצד, כולל שפ"צ חד יחסית. לגבי שני הזאטוטים מבית סוזוקי, שהיו הראשונים, הוחלט כי הם לא יעברו בשפ"צ, מאחר והם יכולים לטפס לנקודה מסוימת, לתמרן בה, ולחזור למטה.

המשכנו בציר הטרשי – פעם יותר ופעם פחות – הפעם במגמת ירידה, לכיוון מפגש הנחלים סמך ואל-על. מפגש הנחלים הזה חייב מעבר בתוך הנחלים, וכמה שזה כייפי ומיוחד (התמונות מדברות בעד עצמן). כמובן שבהתחלה כולם היו בהלם שעוברים במקומות האלו, ולא עבר הרבה זמן עד ששני המעברים הפכו לנחלת העבר.

משם התחלנו לעלות לכיוון גשר ההטייה הסורי, בתוואי תחוח ועתיר שינויי גובה – אין כמו לראות גלגלים מתנופפים באוויר, זה מצטלם נהדר! בהמשך חיכתה לנו עלייה מסולעת שחייבה תמרון מדויק – בהתחלה עקב בעיות אחיזה (תשאלו את רון עם הג'ימני, שנשרט בניסיון להזיז אבן כבדה) ולאחר מכן עקב סידור סלעים שאינם ברי הזזה, שהיוו איום במיוחד עבור הג'אמוס של החבורה (הטרייטון של ניר, דליה והילדים) – טעות קטנה והפגוש הקדמי היה נשאר שם... בסוף העלייה ציפה נוף מרהיב אל הכינרת, וברקע השמש המתכוננת לשקיעתה.

במהשך הגענו לגשר ההטייה הסורי – מקום נהדר לעצירה, רק שלפנינו עוד קטע אתגרי, ואנשים כבר רוצים להגיע למסעדות הבשר המובחרות של האזור. הוחלט לוותר על ההפסקה ולהמשיך. הדרך, מנקודה זו, לא קלה – הקרקע טרשית ומטלטלת, מתעתעת בנהגים בכל הקשור לגודל הסלעים והאבנים; קל לטעות ולחשוב שאתה עובר אבן, אבל בסוף אתה מתיישב עליה. מפגשים מהסוג הסלעי. לשמחתי, נדב, אחי, כבר מיומן בכיוונים ומסייע בכל נקודה. כך נראית הדרך, ברובה, עד סוף המסלול – כשמעט מאוחר יותר, בירידה לנחל כנף, מחכות אבני בזלת גדולות המחייבות תמרון וקצב התקדמות איטי. קטע של 2-3 קילומטרים שאורך כשעה-שעתיים. למעט שלום והרנגלר-רוביקון שלו, עם גלגלי "35, לכל הכלים מדובר באתגר.

אלכסנדר והג'ימני מגדילים לעשות ומסדרים לנו אפילו קטע חילוץ קטן, עת התיישבו על סלע סורר; המזל הוא ששלום והרוביקון היו בדיוק מאחורי אלכסנדר והג'ימני, ומשכו אותו מעט עם הכננת, מה שחסך לנו זמן. המשכנו עוד בדרך – אין ברירה, חייבים לסיים, אנחנו בסוף. גם אם השמש כבר שוקעת.

בסוף, עם בוא החושך, עלו אורות הפנסים, ומהסלול נגמר. נפרדנו לשלום, והבטחנו להיפגש במסע הבא. רף העבירות הפך כעת גבוה, אבל עליי לעמוד באתגר שבמציאת האתגרים הבאים.

תודה לכל המשתתפים, נתראה בטיולים הבאים!

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן