המבוטח גילה כי לאחר התאונה צמצמה מנורה את זכויות הביטוח שלו

התמונה מתוך מסע של אתר השטח בגיאורגיה ואין לה כל קשר לכתבה

נחמן נסע להנאתו בכביש עוקף המרינה בהרצליה. לפתע הגיח מולו רכב שעקף רכב חונה, נכנס לנתיבו של נחמן והתנגש ברכבו חזיתית. נחמן, מכונאי רכב במקצועו, נפצע קשה, איבד את כושר עבודתו ונאלץ להפסיק גם את התנדבותו במד"א ובאיחוד הצלה, התנדבות שעליה הייתה גאוותו מגיל צעיר.

בדיוק עבור מקרה אסון שכזה, רכש נחמן שלוש פוליסות בחברת הביטוח מנורה. הפוליסות כללו כיסוי לנכות מתאונה ולאובדן כושר עבודה. אולם מנורה סירבה לשלם לו את תגמולי הביטוח. היא נאחזה בשני נימוקים שהיו מקוממים כל אדם הגון.

איחרת את רכבת ההתיישנות, הטיחה מנורה בנחמן, מאז התאונה חלפו למעלה משלוש שנים.

התמונה מתוך מסע של אתר השטח בהודו ואין לה כל קשר לכתבה

נימוק זה מקומם, כי המבוטח זכאי לתגמולי ביטוח עבור נכות מתאונה רק כאשר נכותו מתגבשת לנכות סופית וזה תהליך שלוקח זמן. לעיתים, אדם עובר תאונה קשה, מאושפז בבית חולים תקופה ארוכה ולאחר מכן תקופה ארוכה נוספת בבית חולים שיקומי. במצב כזה, עלולה תקופת ההתיישנות של שלוש שנים, לחלוף עוד לפני שניתן לקבוע נכות סופית. למרות זאת התעקש שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, לקבוע בפרשת אמתי, כי מרוץ ההתיישנות בתביעות נכות מתאונה מתחיל כבר ביום התאונה. השופט רובינשטיין היה משוכנע כי חברות הביטוח כי יתנו למבוטח ארכה להתיישנות עד שנכותו תהפוך לסופית. אלא שנעלמה מעיני השופט אכזריותן של חברות הביטוח. הן לא נותנות ארכה. גם כאן, כאמור, פנה נחמן למנורה, באמצעות סוכנת הביטוח של מנורה, שטיפלה בנחמן וביקשה עבורו ארכה להתיישנות, אך מנורה סירבה.

נימוק הדחייה השני בו השתמשה מנורה, היה שלנחמן מגיעים תגמולי ביטוח נמוכים בהרבה מאלה שהובטחו בפוליסות המקוריות שרכש, כי אותה סוכנת הביטוח, פנתה אל מנורה וביקשה להפחית את סכומי הביטוח בפוליסות שלו.

התמונה מתוך מסע של אתר השטח במרוקו ואין לה כל קשר לכתבה

נימוק זה מקומם, כי סוכנת הביטוח ביקשה להפחית את סכומי הביטוח רק לאחר התאונה, כאשר ראתה שנחמן הפסיק לעבוד והתקשה לעמוד בנטל תשלומי הפרמיות. הפחתה של סכומי ביטוח לאחר התאונה, אינה יכולה, כמובן, לפגוע בזכויות מבוטח שכבר נפגע מתאונה.

בלית ברירה, פנה נחמן לבית משפט השלום בתל אביב. תביעתו הונחה על שולחנו של השופט הבכיר מנחם (מריו) קליין. מנורה המשיכה להתעקש על שני נימוקי דחייה מקוממים ולא נכונים אלה גם בפני השופט קליין. אולי חשבה כי העיוורון של אלת הצדק יפעל גם באולמו לטובתה.

אולם השופט קליין לא הלך שבי אחר נימוקי מנורה.

השופט קבע כי למרות שהתביעה הוגשה לאחר שלוש שנים מיום התאונה, התביעה לא התיישנה. השופט קליין התבסס על סעיף 19 לחוק ההתיישנות הקובע כי "רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה". הנה, הבהיר השופט, מנורה עצמה רשמה בנספח 121 לפוליסות שלה, כי היא לא חייבת לשלם תגמולי ביטוח, אלא לאחר שרופא יקבע את אחוזי הנכות. משמע שהיא הסכימה כי תחילת מרוץ ההתיישנות יידחה ליום שבו רופא יקבע את הנכות הסופית. במקרה של נחמן, פסק השופט, בין מועד התאונה ליום הגשת התביעה אמנם חלפו שלוש שנים, אבל בין המועד שבו רופא קבע את אחוזי הנכות של נחמן לבין מועד הגשת התביעה לא חלפו שלוש שנים. לכן לא חלפה תקופת ההתיישנות.

התמונה מתוך מסע של אתר השטח במונטנגרו ואין לה כל קשר לכתבה

עוד קבע השופט קליין כי יש לדחות את טענת ההתיישנות גם משום שמנורה סירבה לבקשת הסוכנת להאריך לנחמן את תקופת ההתיישנות. סירוב זה, מנוגד לחובת תום הלב המוטלת על מנורה בביצוע חוזה הביטוח.

גם העובדה שסוכנת הביטוח ביצעה שינויים בפוליסות לאחר התאונה וצמצמה את הכיסויים המגיעים למבוטח, לא נעלמה מעיני השופט. סוכנת הביטוח מהווה שלוחה של מנורה. היא הייתה מודעת למצבו של המבוטח לאחר התאונה. ברור כי ההקטנה של סכומי הביטוח לא יכולה לשנות את גובה הכיסוי שכן המבוטח כבר היה באובדן כושר עבודה.

בסופו של יום, פסק השופט מנחם (מריו) קליין, מנורה חייבת לשלם לנחמן את מלוא תגמולי הביטוח לפי סכומי הפוליסות המקוריות, כפי שהיו בתוקף ביום התאונה. מנורה גם חייבת להשיב לנחמן את כל הפרמיות ששילם מאז התאונה ועד ליום פסק הדין. בנוסף הוטלו על מנורה הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 20 אחוז מכל הסכומים שנפסקו למבוטח בתוספת מע"מ.

לאתר של עו"ד חיים קליר

התמונה מתוך מסע של אתר השטח בירדן ואין לה כל קשר לכתבה